פסק דין 1. מהות התביעה: זוהי תביעה לפינוי וסילוק ידו של הנתבע מדירה הנמצאת בקומת הקרקע של בניין ברחוב אנגל 14 פינת רחוב יהודה הלוי בתל אביב, הידועה כנכס בגוש 6936 חלקה 78, כאמור בנסח שצורף נספח ב' לכתב התביעה, וכן על פי המסומן בצבע תכלת בתרשים שצורף כנספח ג' לכתב התביעה. (להלן: "הדירה" או "הנכס"), ולהשבתו לתובע כשהוא נקי מכל אדם וחפץ מטעמו. 2. המסגרת הדיונית: תובענה זו החלה דרכה בסדר דין מקוצר. לאור דחיות רבות ואי הופעת המצהיר לדיון בבקשת הרשות להתגונן, שאף היא הוגשה באיחור רב, הסכים התובע להצעת בית המשפט ליתן לנתבע הרשות להתגונן, כשתצהירו ישמש לו כתב הגנתו, על כן התבררה תובענה זו בסדר דין רגיל. בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובע: עת/1 מר דניאל סולומון, שנחקר על תצהירו. (ת/1) עת/2 גב' אלה באר, שנחקרה על תצהירה. (ת/2) עת/3 מר רונן בן מאיר, שנחקר על תצהירו. (ת/3) עת/4 מר שמואל זיו, שנחקר על תצהירו. (ת/4) מטעם הנתבע: עה/1 מר בינו יאיר, שנחקר על תצהירו. (נ/1) עה/2 מר משה חכם שנחקר על תצהירו. (נ/2) 3. עיקרי המסכת העובדתית: א. בעלי הדירה הרשום בנסח הרישום הוא מר הרש מלר (נעדר) בעוד התובע הינו מנהל הנכסים העזובים של הבעלים כאמור, מכוח צווים שניתנו ע"י בימ"ש על פי פקודת האפוטרופוס הכללי, 1944 ועל פי חוק האפוטרופוס הכללי תשל"ח-1978. ב. חברת "נכסי אריאל" היא האחראית על ניהול ואחזקת הנכסים שבחזקת התובע. ג. הנתבע מחזיק בדירה. ד. בידי הנתבע לא מצוי כל הסכם או הרשאה בכתב המעגנת את החזקתו בדירה. 4. הפלוגתאות בין הצדדים: טיעוני התובע: א. הנתבע פלש לדירה במועד שאינו ידוע לתובע (אך נתגלה לו במהלך שנת 2004) והוא מחזיק בה ללא כל זכות בדין. ב. ניסיונות התובע לשוחח עם הנתבע העלו חרס בידיו, כמו גם פניות בדרישה לפינויו. ג. לתובע זכות בדין לדרוש פינויו של הנתבע מהנכס. טיעוני הנתבע: א. התביעה הינה קנטרנית ומחוסרת עילה. ב. זכותו של התובע במקרקעין לא הוכחה די הצורך. ג. הנתבע הינו בעל זכות דיירות מוגנת בדירה אשר נרכשה על ידו בהסכמת התובע עוד בשנת 1997, עם זאת מסמכים המעידים על רכישה זו אינם בנמצא חרף מאמצים לגלותם. ד. הנתבע מתגורר בדירה מזה כ- 8 שנים ללא כל מחאה מצד התובע. ה. בדירה הושקע ממון רב בשיפוצים בסכומים המצטברים לכדי הסך של -.200,000 ₪. ו. התובע פועל בחוסר תום לב וגורם במפגיע לנזקים בדירה. לחילופין: ו. הנתבע הינו בר רשות בנכס מתוקף רשות בלתי הדירה שניתנה לו מאת התובע בעצם ההחזקה הארוכה בדירה וההשקעות הרבות שבוצעו בה. 5. הכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, שמעתי את העדויות השונות, בחנתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן הנימוקים שהביאוני למסקנה זו: 6. הסגת גבול: א. הסמכות לתבוע סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע כהאי לישנא: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם יהיה זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". ב. מקור העילה: תביעה זו לסילוק ידו של הנתבע מהנכס, מקורה בעילת הסגת גבול במקרקעין. סעיף 29 לפקודת הנזיקין קובע כהאי לישנא: "הסגת גבול במקרקעין הוא כניסה למקרקעין שלא כדין..." ג. נטל הראיה: סעיף 30 לפקודת הנזיקין קובע על מי חלה חובת הראייה: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין, על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". מהמפורט לעיל עולה כי על התובע להוכיח שהוא הבעלים או בעל הזכות להחזיק בנכס, שאז עובר הנטל לנתבע להוכיח שאינו מסיג גבול. בעניין זה נפסק זה מכבר כי: "בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות... ואז על הנתבע להראות ולו לכאורה זכות חוקית לישיבתו במקום. מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע, שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום." ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי פ"ד לא(3) 455. ד. מן הכלל אל הפרט במקרה דנן, הוכיח התובע די צרכו כי הינו בעל הזכות להחזיק במקרקעין בהיותו האפוטרופוס הכללי אשר מנהל נכסים עזובים עבור נעדרים על פי חוק האפוטרופוס הכללי תשל"ח-1978 ואף מנהל הנכס שבנדון, מכוח צווים שניתנו על פי פקודת האפוטרופוס הכללי, 1944. (נספחים א1-א3 לת/4). לעיגון זכותו זו, אף צירף התובע נסח רישום שיש בו כדי לקשור את התובע לנכס כאמור בגרסתו. התובע אף הגדיל עשות ועדכן את הנסח כך שיופיע בו האפוטרופוס עצמו כנאמן על הנכס, ולא הממונה על רכוש האויב, על אף שתיקון זה לא נדרש היה נוכח זכאותו הברורה והמובהקת של התובע על הנכס, הסומכת ידה על חוק האפוטרופוס הכללי, תשל"ח-1978. לאור זאת הרי שטענת הנתבע כאילו לא הוכחה דיה זכות התובע לדרוש פינויו נדחית. יתרה מזאת, זכותו של התובע בנכס אף סומכת ידה על התבטאויות הנתבע עצמו, שהרי עיקר הגנתו נשען על קיומה של זכות דיירות מוגנת שהועברה אליו בהסכמת התובע ובידיעתו. (סעיף 5 לתצהירו נ/1). למותר לציין כי בסוגיה זו, טענות הנתבע השונות, כגון טענת חוסר התאמת מספר הגוש והחלקה, שם הבניין בתשריט וכד', כל אחת מהן וכולן גם יחד אין בהן ולא כלום כפי שעולה בבירור ממסמכי התביעה עצמם ואין כל טעם אף להשחית מילים בגינן. ויודגש, התובע התייחס לטענות אלו בסיכומי התשובה שהגיש ולעניין זה גרסתו מקובלת עלי במלואה. כאמור, שוכנעתי כי טענות אלו, כל מטרתן לעכב את הדיון ככל שהדבר ניתן. מתוקף זכותו של התובע להחזיק בנכס בהיותו נאמן על נכסי הנעדר כאמור, הרי שרשאי הוא אף להגיש תביעות בשם הנעדר או יורשיו, ולפיכך נדחית טענת הנתבע לפיה אין סמכותו של התובע משתרעת לכדי זכויות בעלים המתירות לו לתבוע פינוי הנתבע מהדירה. לאור זאת, הרי שעובר נטל הראיה אל הנתבע להוכיח כי אינו מסיג גבול. בחנתי לעומקה את גרסתו, והגעתי למסקנה כי הנתבע כשל מלעמוד בנטל שהונח לפתחו, להוכיח כי חזקתו בנכס איננה שלא כדין. להלן אפרט: 7. זכויות הנתבע בנכס לית מאן דפליג, הנתבע איננו צד לחוזה עם התובע, איננו דר במושכר מתוקף הרשאה כלשהי שניתנה לו מאת התובע, וחוקיות מגוריו בנכס נבנית מטענתו לזכות דיירות מוגנת בלבד. דא עקא, טענה זו לא עוגנה בכל מסמך בכתב, או בעדות בעלת משקל, כפי שיפורט בהמשך. להיפך, יש בה כדי לסתור כל פרט מידע ונתון שהוגש מטעם התובע, והיא אף לא עולה בקנה אחד עם הנסיבות והעובדות כפי שתוארו. יתרה מזאת, טענת הנתבע לדיירות מוגנת שהיא האבן השואבת של גרסתו כאמור, הוצגה כגרסה חסרת אחידות הנעדרת עקביות וסותרת את עצמה בסוגיות מהותיות כגון החזקה רצופה בדירה, מהותה של זכות הדיירות המוגנת, מעמד רכישתה, המסמכים עליה נסמכת וכיוב', ודינה להידחות על כל נדבכיה כגרסה שאין אמת בצידה. נפנה אם כך לבחון את גרסת הנתבע לעיגון המסקנה דלעיל; 8. דיירות מוגנת אליבא דגרסת הנתבע, אדם בשם מאייר הארי ז"ל (להלן: "המוכר") מכר לו את זכותו בדיירות מוגנת בדירה בתחילת שנת 1997 תמורת הסך של -.30,000$. עוד טוען הוא כי מכירה זו בוצעה על פי ייפוי כוח מאת חברת "הון" שהיתה מנהלת הנכסים מטעם התובע דאז. טענה זו אין לה על מה שתסמוך והיא נותרה עלומה וחסרת עיגון עובדתי ומשפטי. למעשה כל הגרסה כולה רצופה סתירות ואי התאמות אין ספור. ודוק: א. אין בידי הנתבע כל מסמך שיש בו כדי לאשש טענתו לדיירות מוגנת. 1. אמנם למן ההתחלה טען הנתבע לקיומם של מסמכים המעגנים את טענתו לדיירות מוגנת וכי לא עלה בידו למוצאם, ואולם נמנע הוא מלפרט באילו מסמכים המדובר. כמו-כן, בבקשת הרשות להגן ובתצהירו של הנתבע כלל לא נטען דבר קיומו של אותו ייפוי כוח מאת התובע, ואילו הסכם הרכישה עצמו נתעורר רק בתצהירו. 2. טענת הנתבע כי התובע מנע ממנו עיון במסמכים דינה להידחות מכל וכל. הנתבע טוען לקיומם של קלסרים רבים המצויים ברשות התובע שלא גולו. קלסרים אלו, כפי שהעיד עת/4 בבירור נוגעים לכל הדירות כולן בבניין, ואין לנתבע כל צורך או קשר אליהם על מנת לבסס את הגנתו. ויודגש, לו ידע הנתבע אילו מסמכים נשללים מעיונו, יכול היה לבקש צו לגילוי מסמכים ספציפי, אך בחר שלא לעשות כן, והדבר עומד לעוכריו. מה עוד שהנתבע טען כי אינו מוצא את המסמכים הרלוונטיים בין השאר בשל פציעתו. ואולם, פציעה זו קרתה בחודש 5/05, בעוד הפנייה הראשונה לנתבע בגין פלישתו מועדה ב- 9/04. דהיינו, לרשות הנתבע עמדו חודשים רבים להוכחת גרסתו. שוכנעתי ללא צל של ספק כי כל אותם מסמכים המצויים בידי התובע הנוגעים לדירה, הועברו לנתבע והוא עצמו אף ביקש מבימ"ש לא אחת דחיות שונות מפאת כמות החומר הרב שהוגש מטעם התובע. 3. לעניין סוגי המסמכים שנקשרו בעסקה, הרי הנתבע העיד כי לדייר המוגן מר מאייר היה ייפוי כוח מחברת הון, וכי לא הוצג בפניו כל מסמך פרט לזה. (עמ' 46 לפרוטוקול). עוד מוסיף הוא ומצהיר כי קיבל זיכרון דברים במעמד החתימה. ואולם, מר משה חכם, שנכח לגרסת הנתבע במעמד החתימה, העיד כי היה מסמך נוסף שמהותו 'ממתי השכירות מוגנת' מסמך זה לא בא זכרו בגרסת הנתבע עצמו. 4. סופו של יום, בידי הנתבע לא מצוי כל מסמך שמהותו העברת זכויות הדיירות המוגנת מאת הדייר היוצא. מסמך שכזה, קיומו אינהרנטי והכרחי מאין כמוהו להוכחת גרסת הנתבע, מכאן שאך צפוי היה ממנו לתאר ברמת פירוט מדוקדקת את האמור באותו מסמך. הימנעות הנתבע מעשות כן, ממחישה את המסקנה כי מסמכים שכאלו לא יימצאו לעולם מפאת העובדה הפשוטה שאינם קיימים. חיזוק למסקנה זו, עולה מהסתירות שעלו מחקירת הנתבע וחקירת חברו מר משה חכם. ב. זכויות הדיירות המוגנת נמצאו בידיהם של בני הזוג מאייר ומכאן שעסקת העברת זכויותיהם לנתבע, צריכה היתה להיעשות בהסכמת ובידיעת שניהם. ואולם, לא כך בפועל: 1. בעלי זכות הדיירות המוגנת היו מר הארי מאייר והגב' פאולינה מאייר אשתו, (להלן: "הדיירים המוגנים"). עובדה זו לא נסתרה על ידי הנתבע כאשר הוצגה לו. להיפך, בחקירתו העיד כי רק מר מאייר ז"ל חתם עימו על החוזה להעברת זכות הדיירות המוגנת, אשת הנתבע לא נכחה בשעת החתימה, לא היתה חלק מהעסקה ופגישתו הראשונה עימה נערכה זמן קצר טרם הדיון, בעקבותיה הצהיר כי סביר שהגב' מאייר לא ידעה כלל על המכירה. (עמ' 46-47 לפרוטוקול). טענתו של הנתבע לאי ידיעתה את קיומה של העסקה, אינו עולה בקנה אחד עם ההיגיון ואף מנוגד לדין ולעובדות. לעניין זה יודגש, תיאור הנתבע את פגישתו את הגב' מאייר, מחזק את הטענה לפיה לא ראה אותה טרם לכן, וכי היא לא היתה שותפה לעסקה. יתרה מזו, הרי שהגב' מאייר רואה בנתבע רמאי, (עמ' 47 לפרוטוקול) ומכאן שגרסתו לפיה רכש הזכויות מבעלה נחלשת באופן טבעי. והנה, הסברו של ב"כ הנתבע בסיכומיו מעלה גרסה שונה בתכלית. לטענתו, הגב' מאייר ידעה על מכירת זכויות אלו, ואף השתתפה בעסקה. (ראה סעיף 64 לסיכומיו). מסתירה מהותית זו בין גרסת הנתבע לגרסת ב"כ עולה החשד כי גרסתו משוללות יסוד עובדתי. ויודגש, הנתבע נמנע מלזמן עדה זו ועל-כן חזקה עליו כי עדותה היתה פוגמת בגרסתו. 2. מאחר ואין מחלוקת כי הגב' מאייר היתה גם היא בעלת חלק מהזכויות בדיירות מוגנת בדירה, וכן כי ייפוי הכוח שניתן מאת התובע, לגרסתו של הנתבע, ניתן למר מאייר בלבד, הרי שהיעדרה של הגב' מאייר מהעסקה מאיינת אותה מתוקפה. 3. טענת הנתבע לפיה ייפוי הכוח העניק למר מאייר את היכולת להעביר לבדו את כל זכויות הדיירות המוגנת שלו ושל אשתו גם יחד (סעיף 87 לסיכומיו) הינה מופרכת ביסודה ואף מנוגדת לדין המהותי, מאחר וברי כי לא ניתן להפקיע זכויות המוקנות לאדם מבלי שחתם אף הוא על ייפוי כוח מטעמו, והרי הנתבע העיד בחקירתו כי לא הוצג לו כל ייפוי כוח מטעמה של גב' מאייר. לאור האמור, הרי שנשמטת הקרקע תחת טענתו לביצוע עסקת העברת הזכויות בדיירות מוגנת. ג. זאת ועוד, חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב- 1972 (להלן: "החוק") קובע תנאים מפורשים לאופן העברת הזכויות וההטבות הבאות בצד הזכות לדיירות מוגנת. במקרה דנן לא נתקיימו תנאים אלו ולמעשה לא נתגבשה כלל עסקת העברת הדיירות המוגנת. ודוק: 1. בבסיסה של עסקת העברת זכויות בדיירות מוגנת קיים היסוד החשוב והוא חלקו של בעל הבית בדמי המפתח. הסכם הרכישה שנעשה בהסכמת התובע יש שיפרט את סך הכסף שקיבל מאת הדייר הנכנס. ואולם, הנתבע עצמו לא טען כי שילם מעולם דמי מפתח לתובע או למי מטעמו, ואף הצהיר בחקירתו כי מעולם לא שילם כל סכום כסף שהוא לתובע. (עמ' 46 לפרוטוקול). הצהרתו מרוקנת מתוכן לחלוטין את גרסתו ומצביעה על כך שלמעשה כלל לא נתגבשה עסקת העברת הזכויות בדיירות מוגנת. יתרה מזו, התובע הביא ראיות למכביר המצביעות על כך שהדיירים המוגנים החזירו לתובע את זכותם זו, וכי בדירה התגוררו שוכרים רבים בשכירות חופשית בתקופה לה טוען הנתבע למגוריו בה (כפי שיפורט בהמשך). 2. ויוסף, מצב הדברים שהוביל לקיומה של הדיירות המוגנת בשנותיה הראשונות של המדינה, השתנה לבל היכר וכיום אין עוד מקום להעברת זכויות בדרך זו. למעשה, יש בדיירות המוגנת כדי לנגוס בזכות הבעלות ועל כן לא סביר בעליל כי התובע מעוניין היה לאפשר העברת הזכויות בדיירות מוגנת לאחר, אך גם לו ניאות להניח כי התובע הסכים ליתן למר מאייר ייפוי כוח להעברת זכותו בדיירות מוגנת לאחר ולא העדיף להחזירה אליו, הרי שלא יעלה על הדעת כי יוותר התובע על זכותו לדמי המפתח. 3. לא זו אף זו, בחוק הגנת הדייר קיימות דרישות רבות ומפורטות לעניין תוכנו ונוסחו של חוזה העברת זכויות בדיירות מוגנת מדייר יוצא לדייר מוצע. המדובר בחוזה משולש הכולל התחייבות הדייר המוצע לשלם את דמי המפתח לבעל הבית ולדייר היוצא, להחיל עליו את תנאי השכירות של קודמו בדירה וכיוב'. ואולם, בכל גרסת הנתבע אין בנמצא ולו מילה לעניין קיומו של מסמך כאמור ולחתימתו של התובע או חברת "הון" עליו. הנתבע לא ניאות לספק ולו תיאור מינימאלי של המסמך שיש בו כדי להעיד על עסקת רכישת הזכויות בדיירות מוגנת לה הוא טוען, ומכאן שלא עלה בידו להראות כי דרישות החוק הצורניות נתקיימו. סופו של יום, שוכנעתי כי הנתבע אינו מכיר כלל בצורך האינהרנטי של חוזה עם בעלי הדירה עצמם לצורך העברת מושכר בדיירות מוגנת, ומכאן שטענתו לקיומו של הסכם רכישה נותרה עלומה וחסרת תימוכין. עוד סבור הנתבע כי ניתן להסתפק בייפוי כוח ערטילאי לפיו רשאים הדיירים המוגנים להעביר זכותם לאחר באופן מלא. המשתמע מהאמור הוא שהסכם רכישה לא נערך כדין, לא שולם כל סכום כספי בגין דמי מפתח לתובע, ולא נשתכללה כל עסקת העברת הזכויות בדיירות מוגנת לנתבע. ד. הנתבע הציג גרסה לא עקבית ובלתי אמינה בכל הנוגע להבנתו את משמעות המושג דיירות מוגנת: 1. בחקירתו באולם בימ"ש טען הנתבע כי במועד החתימה לא בקיא היה בנושא הדיירות המוגנת והמוכר לא אמר לו כי ישנו בעל בית: "כשהייתי בידרה שלו הוא אמר לי שהוא מוכר את הזכות שלו לדיירות מוגנת. אני בגדול, לא הייתי בקיא בדיירות מוגנת. הוא לא אמר לי שיש בעל בית..." (עמ' 53 לפרוטוקול). דבר זה סותר מהותית את טענתו לקיומו של ייפוי כוח ומרוקן מתוכן את הצורך בהסכמת התובע שהרי טענה לאי ידיעת קיומו של בעל בית לא תידור בכפיפה אחת עם טענה להסכמתו ולייפוי כוח מטעמו המכשיר את העסקה. יתרה מזו, ידע הנתבע לספר בחקירתו, כי את הדירה מצא לאחר שפרסם מודעה לרכישת זכויות בדמי מפתח. דהיינו ידע בדיוק את משמעות הזכות אותה רכש לטענתו. ולראיה: "ידעתי על הדירה כי שמתי פתקים בלוחות מודעות באזור שאני מחפש דירה בדמי מפתח ופנה אליי מר מאייר ב- 97' וכך נולדה העסקה".(עמ' 53 לפרוטוקול). 2. זאת ועוד, הסכמת התובע לעסקה כלל לא הוכחה והיא אינה עולה בקנה אחד עם העובדות. הנתבע הצהיר בחקירתו באולם בימ"ש כי לא קִיים כל קשר עם התובע כל תקופת מגוריו בדירה משנת 1997 ועד שנת 2004. ויוסף, הנתבע עצמו מעיד כי לא הודיע לאיש על כניסתו לדירה, לא פנה לתובע ולא שילם דמ"ש כלל. הצהרה זו מערערת את יסוד הסכמת התובע למגורים לה טוען הנתבע ויתרה מכך, העובדה כי כשעלה הצורך בביצוע שיפוצים בדירה (שעלותם לטענת הנתבע -.200,000 ₪) ביצעם על דעתו וללא בקשת השתתפות התובע בעלויות, חרף ידיעתו כי עניין זה מצוי באחריותו של הבעלים, מורה על כך שנמנע בכוונה מליצור קשר עם התובע. 3. בעניין זה אף עלו סתירות נוספות: מחד טען הנתבע כי שיפץ בעצמו את הדירה מאחר והוא הבעלים למעשה ואינו נזקק לאישורו של איש ומנגד, טען כי הוא מודע לכך שהוא רק דייר וישנו בעלים. "ש. כששיפצת כמה פעמים, לא ביקשת רשות מאף אחד נכון? ח. למה שאני אבקש רשות? לא ביקשתי רשות." ... ש. בניגוד לשוכר, כשיש צורך לשפץ בעל הבית משלם נכון? ח. אלא אם כן בחוזה יש סעיף שאומר שאם הנזק נגרם על ידי השוכר הוא חייב לסדר אותו מכספו. ש. אבל אחזקה שוטפת של דירה. ח. בעל בית. ש. אז למה כשאתה משפץ אתה דירה שלך באנגל אתה לא פונה לבקש השתתפות של בעל הבית? ח. אני הבעל בית של הדירה, אני שילמתי עליה כסף, אני לא צריך לשאול אף אחד לגבי שיפוץ. ... ש. אתה לא הבעלים, אתה רק דייר מוגן נכון? ת. נכון. חוסר העקביות השיטתי בגרסת הנתבע מורה בבירור על העדר בסיס עובדתי אמיתי לטענותיו. 4. לעניין השיפוצים עצמם, לא שוכנעתי כלל וכלל כי שיפוצים מהותיים אכן נעשו בדירה, ואלו לא עוגנו באיזה חומר ראייתי שהוא. שנית, גם לו בוצעו שיפוצים הרי שביצעם הנתבע ללא אישור התובע ובכך נהג בניגוד מוחלט לאמור בחוק הגנת הדייר. שלישית, ראייתו של הנתבע את עצמו כבעל הזכות לפעול בדירה כרצונו אך ממחישה ביתר שאת את התנהלותו הבלתי ראויה במסגרתה פלש לדירה ועשה בה כבשלו, מבלי להודיע לאיש ובכוונה ברורה שלא לעשות כן. זלזול זה בזכות הבעלים אך מדגיש את חוסר הגינותו של הנתבע. ה. יתרה מזו, הנתבע הצהיר בחקירתו כי נחתם בינו לבין מר מאייר זיכרון דברים עליו היה חתום גם חברו מר משה חכם. ואולם, בחקירתו העיד מר חכם, כי לא חתם על כל מסמך שהוא. ולראיה: "ש. אתה מספר בתצהיר שלך שהיית נוכח בעסקה שיאיר מספר עליה. גם חתמת שם על ההסכמים שם? ח. לא. ש. לא קנית שם כלום נכון? ת. באתי לתת לו שם כסף, באתי שירשום כמו שצריך את ההסכם. אמרתי לו מה לרשום בהסכם הינו לבין האדם שמכר לו. ש. אתה לא חתמת על ההסכם עצמו? ת. למה שאני אחתום, לא חתמתי." ו. סופו של יום, לעובדה זו חשיבות מכרעת לעניין קביעת אמינות גרסתו של הנתבע. למעשה, הוא אינו מסוגל להוכיח ולבסס עובדתית את טענותיו. גרסתו לפיה רכש זכויות דיירות מוגנת, היא טענה עלומה שאין לה על מה שתסמוך. שוכנעתי כי המדובר בגרסה שקרית בעליל, פרי המצאה של הנתבע עצמו, מלאת סתירות ומנוגדת לעובדות כהווייתן. מסקנתי אם כך, שלא היה ולא נברא כל ייפוי כוח מאת התובע או חברת הניהול ויתרה מכך, לא נכרת כל חוזה להעברת זכויות הדיירות המוגנת. 9. מגורי הנתבע בדירה טוען הנתבע כי מגוריו בדירה תחילתם בראשית שנת 1997 שאז קיבל לידיו את המפתח לדירה מאת המוכר. (עמ' 52 לפרוטוקול) מגוריו בדירה המשיכו לגרסתו ללא כל הפרעה או טענה מצד התובע עד לשנת 2004. גרסה זו אינה מעוגנת באדני האמת. במה דברים אמורים? א. הנתבע לא השכיל להביא כל ראיה ולו המינימאלית לתמיכה בטענה זו. ודוק: כתובתו במשרד הפנים אינה כתובת הדירה אלא מקום עבודתו לטענתו. (טענת הנתבע כי בשל הנוחות מגיע הדואר למקום עבודתו ולא לביתו אינה מקובלת עלי). לא הובאה ולו ראשית ראיה לקיומן של ההשקעות שהנתבע טוען כי ביצע בדירה. הנתבע לא הביא כל ראיה או עד מטעמו שיוכלו להעיד על מגוריו בפועל בדירה בשנים להן הוא טוען או בכלל. העד היחיד מטעמו לא ידע לספר ולו במילה על עובדת מגוריו ומשך תקופתם בדירה. הנתבע לא ידע לנקוב במועד המדויק בו נכנס להתגורר בדירה, ולאור תשובתו לשאלת בימ"ש נראה כי קיבל החזקה במעמד העברת הזכויות, עם זאת לא ניתן לחלץ כל מידע נוסף באשר לעניין זה מגרסתו של הנתבע. מכל מחדלים אלו עולה כי הנתבע כשל מלהוכיח את גרסתו זו. ב. לעומתו, הביא התובע מסמכים רבים התומכים בגרסתו הוא, לפיה: הדיירים המוגנים החזירו את זכות הדיירות המוגנת בדירה לתובע עוד בשנת 1995. במהלך התקופה לה טוען הנתבע למגורים בדירה, התגוררו בה דיירים שונים ורבים בשכירות חופשית, שהתחלפו מדי מספר שנים ועם כולם נעשו חוזים המעידים על קבלת תשלומים, מועדי כניסה ויציאה מהדירה ואף על מגורים בפועל. (נספחים ג' ואילך לת/4). כשהוצגו בפני הנתבע נתונים אלו, לא ניכרה בו הפתעה רבה והוא אף לא ניסה כלל לסתור עובדות אלה, במקום זאת העלה לראשונה טענה כי שהה בכלא ובמעצר בית תקופה של כ- 3 שנים (1998-2001) ועל כן דיירים אלו התגוררו בדירה בניגוד לזכותו שלו בה. ג. דא עקא, טענתו זו של הנתבע לא בא זכרה בכתב הגנתו ואף לא בתצהירו, שם טען להחזקה רצופה בדירה, ועל כן היא מהווה שינוי מהותי בעובדות שבבסיס גרסתו, המצביעה ישירות על שקריותה. אך גם לו נפנה לבוחנה לעומקה, נגלה כי טענה זו איננה מבוססת כלל ועיקר: 1. ראשית, כאמור לעיל, הנתבע נמנע מלעגן את טענתו למגורים בדירה ולו בקמצוץ ראיה, והלא ניתן בנקל להוכיח עובדת מגורים על ידי רישומים שונים כגון חיובי עירייה, חשמל וטלפון. לעומתו, הציג התובע מסמכים רבים ומפורטים המורים בבירור כי הדיירים המוגנים עזבו את הדירה כבר בשנת 1995, לא לפני שמכרו לתובע את זכויותיהם בדיירות מוגנת. (נספחים י"ב1-ט"ו2). 2. לא זו אף זו, הנתבע טוען כי עבר להתגורר בדירה בתחילת שנת 1997 ואולם על פי נתוני התובע, שגובו בעדויות שונות ולא נסתרו, הרי שבתקופה זו התגוררה הגב' מזל בללו בדירה, ולמעשה מגוריה בה החלו עוד בשנת 1995. הנתבע כשל מלהציג כל הסבר אחר המניח את הדעת לעניין ניגוד מהותי זה, ובהיעדר תמיכה ראייתית מינימאלית לגרסתו, הרי שהיא נדחית. 3. כאמור, ביסס התובע את גרסתו בעדויות ומסמכים רבים. ביניהם עדותה של הגב' אלה באר אשר היתה מהימנה עלי במלואה והתרשמותי הימנה כי המדובר באישה ישרה והגונה ואינני מטיל כל דופי בתוכן עדותה. העדה העידה בחקירתה כי הגב' מזל בללו התגוררה בדירה לאחר הזוג מאייר, ועד לשנת1998. עדות זו מחזקת עוד יותר את המסקנה לפיה גרסת הנתבע דינה להידחות. ז. טוען הנתבע כי דר בדירה במשך כ-8 שנים. ואולם התובע הציג מסמכים המעגנים מגורם של אחרים בדירה בכל שנים אלה, בין השאר חוזי שכירות המפרטים מועדי תקבולי תשלומי שכר דירה, רישומים ברשויות, קבלות מאנשי מקצוע שביקרו בדירה וכיוב': 1. הזוג מאייר דרו במושכר בדיירות מוגנת משנת 1981 (נספח ו' לת/4) ועד 1995. 2. הגברת מזל בללו התגוררה במושכר בשכירות חופשית החל מחודש ספטמבר שנת 1995 ועד לסוף חודש ספטמבר, שנת 1998. (נספחים ט"ז-כ2 לת/4). חוזי השכירות שנערכו עימה ערוכים בסדר מופתי, באופן מפורט ומדויק, המצביע על מהימנותם. עוד עולה מהחוזים עימה כי אכן היא הדיירת שהחליפה את הזוג מאייר וכי הדייר שהחליף אותה ביום 1/12/98 היה קשתי מעוז. (נספחים ט"ז וכ"א לת/4). 3. מר קשתי מעוז עזב את הדירה ובמקומו נכנסו הדיירים טליאס אור ומרון אפרת, ביום 1/5/99. (נספח כ"ב-כ"ג1). 4. מגורם של זוג דיירים אלו בשנת 1999 נתמכה במסמכים נוספים וביניהם רישום בחברת חשמל, עיריית ת"א ורישומי חברת הניהול, (נספחים כ"ג2-כ"ז, ל"ה2). 5. הדיירים שי ברק ודנית דינסון עברו להתגורר בדירה ביום 1/1/2000 ועד 30/4/01, שאז התחלפה הגב' דינסון במר איתמר אילן, שבא בנעליה בחוזה השכירות עד ליום 31/12/01. (נספחים כ"ח-ל"ד, ל"ה3-7, ל"ו1-7) 6. בינואר 2002, חתמו מר שי ברק ומר דניאל סלומון, שהופיע והעיד בפני בימ"ש, על חוזה שכירות שמועד סיומו ביום 31/12/02 (נספח ל"ד). מגורים אלו אף עוגנו במסמכים נוספים שמפרטים רישומי חברת הניהול דאז, (נספחים ל"ה8, ל"ו8). מסמכי התובע המפורטים לעיל לא נסתרו, והם מקובלים עלי במלואם כמהימנים, אובייקטיביים ומדויקים ביותר. תשובתו הלאקונית של הנתבע לעניין מסמכים אלו והעובדות אותן הם מעגנים, מתייחסת לשהייתו מחוץ לדירה רק ב- 3 השנים מהתקופה כולה לה הוא טוען, ולגבי יתר התקופה אין הוא מסוגל להעלות גרסה אחידה או לתומכה כלל. זאת ועוד, טענתו לשהייה במעצר בית משך כשנה לא נתבררה, שהרי לא ניתן הסבר מדוע לא התגורר בדירה אותה רכש לטענתו כשנה טרם למעצרו. יתרה מזאת, ב"כ הנתבע טען בסיכומיו כי הדירה שימשה את הנתבע גם בחופשותיו מהכלא. (סעיף 84 לסיכומיו) טיעון זה נותר עמום ולא ניתנה לגביו כל אסמכתא או פירוט שהוא. ואולם בחקירתו הצהיר הנתבע כי כלל לא שהה בדירה במהלך שנות מאסרו (עמ' 45 לפרוטוקול). סתירה זו חושפת שוב את קלישות הגנתו של הנתבע והיעדר מהימנותה. הגם שלו אכן הגיע לביקורים בדירה, יכול היה לספר על מפגשים עם הדיירים שאת עובדת מגורם בה לא סתר. מכל זאת עולה בבירור כי הנתבע כלל לא שהה בדירה בתקופה לה הוא טוען, כלל לא ביקר בה וגרסתו כולה אין בה שמץ אמת. ויוסף, הגב' באר העידה כי מגורי הנתבע בדירה לא עלו על שנה-שנה וחצי, ולעדותה כאמור ניתן משקל רב. חרף העובדה שנטל ההוכחה לא הונח לפתחו של התובע, הרי שגרסתו מקעקעת הלכה למעשה כל טענה שהעלה הנתבע. מאחר והנתבע השקיע את כל מרצו בניסיונות לסתור את עדויות התובע, ואף ייחד לצורך זה את חלק הארי של סיכומיו, אתייחס גם לנושא עדויות התביעה: 10. עדויות התובע/גרסת התובע ראשית יאמר, גרסת התובע אמינה ומקובלת עלי לחלוטין על כל חלקיה. גרסה זו נתמכה במסמכים אין ספור שרובם ככולם שוללים לחלוטין את גרסת הנתבע ומאששים את מסקנתי לעיל לפיה הגנתו הגנת בדים היא. ודוק: 1. עדות מר דניאל סלומון מורה כי למעשה היכרות הנתבע עם הדירה החלה בקיץ 2000 והופסקה. (אף הרחיב העד ואמר כי הנתבע חייב היה כספים לעירייה ולמר שי ברק אך עזב הדירה ונעלם מבלי לשלם חובותיו). העד לא נחקר על האמור ועל כן מקובלת עלי גרסתו זו. הנתבע עצמו לא השכיל לשפוך אור על מגוריו בדירה בתקופה זו, אלא טען כי אינו מכיר כלל אדם בשם שי ברק וכי לא ייתכן ששכר הדירה מאדם זה שהרי נכנס לראשונה לדירה בשנת 1997 (עמ' 45 לפרוטוקול). למרבה הפלא, בא כוחו של הנתבע מתבסס על עדות זו בטענתו כי מגורי הנתבע בקיץ בדיר מחזקים את גרסתו כולה. סתירה זו היא כאמור, אחת מיני רבות המגלות פעם אחר פעם את שקריות טענות הנתבע כולן. סופו של יום, עדות מר סלומון עולה בקנה אחד עם חוזי השכירות שנערכו עם הדיירים אותם הציג התובע, והיא מקובלת עלי ללא כל סייג. יאמר עוד, שגם מגוריו הוא עצמו בדירה בנת 2001-2002 שוללים במהותם את גרסת הנתבע. 2. עדות הגב' באר שוללת מגורי הנתבע בדירה מעבר לתקופה של כשנה באופן מובהק וחד משמעי. עדה זו מתגוררת כ-26 שנה בבניין. ומחקירתה באולם בימ"ש עולה כי יש לה ידיעה אישית לגבי מגורי הדיירים בבניין, היא נתקלת בשכנים דרך קבע ואף בעלת שדה ראיה לדירה נשוא התביעה. העדה גוללה באופן ברור ועקבי את גרסתה כפי שמופיעה בתצהירה, והיא כאמור מקובלת עלי לחלוטין. ניסיונותיו של ב"כ הנתבע לערער את מהימנות הפרטים אותם מסרה העדה בחקירתה לא צלחו, וכל טענותיו המפורטות בסיכומיו נדחות כולן בהיותן מסלפות את האמת. ולראיה: " ש. אז את לא יכולה להעיד על זה שהיא (הגב' מזל בללו א.ג.) חתמה? ת. לא, אבל אני יכולה להעיד על זה שהיא גרה. ... ש. אז איך את יודעת מי מתגורר? לפי שאת פוגשת אותו בחדר המדרגות? ת. איך אתה יודע מי מתגורר? כי אתה גר ואתה יודע מי גר. לפעמים החלון פתוח אנחנו בדיאלוג על עניין משותף, מברכים בוקר טוב, שואלים מה נשמע, מדברים על ענייני שכנים. ... ש. נכון שגם מהרחוב לאור גובהה של המרפסת אין לך קו ראיה לתוך הבית? ת. יש לי קו ראייה זו מרפסת תפוחה וגובה. רואה קיר ושעון מדף." 3. עדות מר רונן בן מאיר מטעם חברת "נכסי אריאל" המנהלת את נכסי התובעת: העד הסביר באריכות ובפרוטרוט כיצד נודע לו דבר הפלישה, ותיאר את פגישתו עם הנתבע בדירה. עדותו אף נתמכת במסמך שהוצא לנתבע הדורש פינויו. (נספח ל"ז). עדותו אמינה עלי והתרשמתי כי דבריו אכן מהימנים ומתארים את המצב בפועל. לגרסתו, הגיע לבניין בחודש אוגוסט 2004 מפאת צו סכנה שהוצא לבניין בשעתו, וגילה את דבר הפלישה במסגרת אימות נתונים עם כל הדיירים לשם גביית הוצאות השיפוצים. לאור גילוי הנתבע בדירה, הגיע למקום שוב בליווי מר שמואל זיו מטעם התובע. 4. עדות מר שמואל זיו ומר רונן בן מאיר לעניין פגישת הנתבע וחברתו בדירה: אליבא דגרסת התובע, בחודש נובמבר ביקרו בדירה מר שמואל זיו מטעם התובע ומר רונן בן מאיר מטעם חברת "אריאל נכסים" המנהלת את הנכסים עבור התובע ופגשו בדירה את חברתו של הנתבע, הגב' ללי לוי ואת הנתבע עצמו. מנגד טען הנתבע כי כלל לא פגש את מר שמואל זיו והוא לא ראה אותו מעולם טרם ליום הדיון. הסבר ב"כ הנתבע לכך שהעד זיהה את הנתבע באולם, התרכז בטענה כי ב"כ התובע הנחה את העד ועל כן הזיהוי אינו אותנטי. טענה זו אין בה שמץ של אמת והיא אינה עושה צדק עם העובדות. לדאבונו של ב"כ הנתבע, נכח בימ"ש בדיונים, שמע את העדויות והאזין להן בקשב רב. מסקנת בימ"ש שונה בתכליתה מזו שאליה הגיע ב"כ הנתבע. שני העדים תיארו את פרטי המפגש בדייקנות ובמהימנות ולא נותר ספק כי עדותם אמינה. (עמ' 35-36 לפרוטוקול) לא כך לגבי עדותו של הנתבע. יתרה מזו, התרכזותו של הנתבע בטענה לפיה מטרת הביקור נעוצה היתה בצו הסכנה שהוצא לבניין בלבד, אין בה ולא כלום גם היתה נכונה. שוכנעתי מעדויות אלו כי במועד הביקור ידע התובע את דבר הפלישה וכי הביקור במקום נועד אף להסדיר עניין זה. ולראיה עמ' 23-27 לפרוטוקול). "ש. את התשריט קיבלת מהאדריכלית מתי? ח. אני מניח שבאוגוסט 2004 אולי ספטמבר. ש. אבל אמרת שרק אז היא התחילה לעבוד על זה ט. אז מה, אני לא צריך תשריט בזביל לבקר בבניין, אני צריך לעבור דירה-דירה ולראות מי גר, ככה התגלה כל הסיפור. ... ש. אז הזימון של האפוטרופוס היה בגלל צו הסכנה? ת. לא, באתי בגלל צו סכנה, גיליתי דברים אחרים, במקביל נמשך הטיפול בצו הסכנה. האפוטרופוס התקשר וביקש לערוך סיור בבניין בשביל לראות את מה שציינתי בפניו על האדם שלא הכרתי ושמוגדר כפולש בתשריט שלי. … ש. אם אני אומר לך שלפי שמואל זיו הגעת למקום בגלל צו סכנה בלבד? יכול להיות שזה מה שהיה? ח. מלבד צו הסכנה, חייבים לעשות הפרדה, נעשו שתי פעולות בבניין, צו סכנה ונושא הדירה שלא היה ידוע מה מדובר… ש. כשהגעתם ב-9.11 מה עשיתם בקשר לצו הסכנה? ח. אני לא זוכר, לא זוכר אם באנו בגלל צו סכנה או לא, אני זוכר שהיינו שם ב- 9.11 וזוכר שרצינו להיפגש עם יאיר, מעבר לזה לא זוכר. (הדגשות שלי א.ג.). אך גם לו נניח כי הפלישה גולתה רק במועד ביקור זה, מה עניין לעובדה זו ולתובענה שבפנינו? אין בה כדי לשנות והוא זה דבר מגרסת התובע או הנתבע ולא ברורה לי בלשון המעטה התעקשותו של ב"כ הנתבע בנקודה זו, פרט לניסיונותיו לערפל ולסמא את עיני בימ"ש בטענות מטענות שונות שאין בהן ולא כלום. ויודגש, הנתבע טען כי מעולם לא פגש במר שמואל זיו, ואילו ב"כ הנתבע בסיכומיו אינו שולל ביקור זה או מנסה כלל לסותרו, אי התאמה זו מחלישה עוד את גרסתו הרעועה ממילא. גרסת העד מר רונן בן מאיר לגבי ידיעותיו את המצב בדירה ומגורי הדיירים בבניין עצמו היתה ללא דופי, מובנת ובהירה והתרשמתי כי נסמכה על ידיעה אישית ובקיאות מלאה בנושאי הבניין, כמתחייב מתפקידו. עוד שוכנעתי גם כי אותו עד אכן נוכח היה בבניין בשנת 2004 וגילה את דבר הפלישה. ויוסף, הנתבע לא סתר את עובדת פגישת הגב' ללי לוי שהיא חברתו של הנתבע, מחוץ לדירה, אלא ניסה להסיט את כיוון החקירה ולטעון כי אין העד יכול לקבוע שאכן היתה זו ללי לוי. טענה זו גם היא מגוחכת, שהרי לא עומד בצידה כל הסבר אחר, הנתבע עצמו טוען שגר שם והיא ביקרה אותו תכופות, העד רונן בן מאיר הצהיר כי שמה היה רשום על תיבת הדואר (עמ' 26 לפרוטוקול) כמו כן, קיים מכתב פרי ידה שהומצא לתובע טרם הגשת כתב התביעה, בו היא מבקשת שלא להיחשב כמתגוררת בדירה. לאור זאת, הרי שנדחית טענת הנתבע בעניין זה. 5. עדותו של מר שמואל זיו מטעם התובע: מר זיו הצהיר כי הינו מנהל תחום (ניהול רכוש) במשרד התובע ובסמכותו הטיפול במבנים. עוד העיד בחקירתו, כי רק הוא ועו"ד נוספת ממשרד התובע, (פרט לאפוטרופוס עצמו) מוסמכים לחתום על חוזי שכירות עם הדיירים, וכי מעולם לא ראה ייפוי כוח המסמיך דייר למכור זכויותיו בדיירות מוגנת מאחר ונוהל שכזה אינו קיים אצל התובע. עוד התייחס מר זיו לטענה לפיה קיים ייפוי כוח מטעם האפוטרופוס הכללי, ובחקירתו הצהיר כי לא ייתכן שקיים מסמך שכזה והרשאה כאמור, וזאת מידיעתו האישית את הנוהל והאינטרסים של התובע, בהיותו מנהל בכיר. עוד הצהיר כי לא נחתם עם הנתבע כל חוזה. והנתבע עצמו אף הודה בעובדה זו. כאמור עדות זו אמינה עלי לחלוטין. "ש. ואם אני אומר לך שקיים בין היתר ייפוי כוח בתיק מהאפוט' הכללי למר מאייר שמאפשר לו למכור את הדירה שבמחלוקת, את זכויותיו, אתה לא יכול לשלול את זה נכון? ת. אני לא ראיתי ייפוי כוח כזה וגם לא קיים דבר כזה שהאפוט' הכללי הסמיך את הדייר מאייר למכור את הדירה. ש. יש פה 10 קלסרים, יש מן הסתם אלפי ניירות, אני מבין שאתה משער את מה שאתה אומר. ח. לא, אני לא משער, אני אישית מטפל בדירות ואני יודע מה הולך לקרות עם כל דירה, אם הוא מועמדת למכירה, להחלפת דיירות מוגנת והכֹל. עדות זו מקובלת עלי ומהימנה על כל חלקיה. שוכנעתי כי העד ידע לספר על נוהלי התובע מתוקף תפקידו, ומכאן שלעדות זו משקל רב באשר היא מרוקנת מתוכן את גרסת הנתבע. ויוסף, העד אף סיפר כי התובע לוקח לעצמו את הדיירות המוגנת חזרה מהדיירים ומשכיר את הדירות בשכירות חופשית (עמ' 32 לפרוטוקול) יתרה מזאת העד אף תיאר את רכישת הזכויות בדיירות מוגנת בדירה נשוא התביעה מהדיירים המוגנים הזוג מאייר עצמם: "ת. כן. הם (חברת הניהול א.ג.) מביאים את זה מוכן. הכֹל לגבי שכירות לא מוגנת. בשכירות מוגנת אנחנו לוקחים אותה לעצמנו אם השמאי מאשר את גובה דמי המפתח ונותנים לדייר את החלק שלו ודואגים להשכיר בשכירות כלכלית חופשית." ... ש. מפנה לס' 34, מכוח מה אתה יודע שהוא פולש? ת. הדירה הזו מונה 2 חדרים בקומת קרקע ומי שהתגורר בה היה דייר מוגן בשם מאיר הארי ופאולינה, הם היו בדירה עד שנת 1995. אחרי שפדינו את זכויות דמי המפתח מהם והשכרנו את הדירה בשכירות חופשית עד 31.12.02." (עמ' 33 לפרוטוקול, הדגשה שלי א.ג.) עד זה אף העיד כי העביר לחברת הניהול דאז את סכום הכסף שהועבר על ידה לדיירים המוגנים בעבור זכותם בדיירות מוגנת. (עמ' 35 לפרוטוקול) עדות זו נתמכת במסמכים רבים והיא מהימנה עלי ביותר. כל זאת על רקע העובדה שנטל ההוכחה כלל לא מונח היה לפתחו של התובע. הבאת הראיות הרבות מצידו הוכיחו מעל לכל ספק כי בדירה התגוררו אנשים אחרים בתקופה לה טוען הנתבע למגורים. הסבר הנתבע לעובדה זו הינו מתחמק ואינו מניח את הדעת. כאמור טען שברור לו כי קיימת סתירה וכי הכנסת האנשים לדירה נעשתה שלא על דעתו בתקופות שבהן שהה בכלא. בד בבד, לא ידע לספר דבר על אותן התקופות, והרי לא ייתכן כי חזר ולא פגש אף אדם אם גרסתו נכונה היא. סיכומו של דבר התנהלות ב"כ הנתבע משך כל בירור התובענה נתרכזה בניסיונות לסתור את גרסת התובע כשהייתה צריכה להתמקד בהעמדת גרסה מטעמו שתעלה בקנה אחד עם העובדות או לפחות תעדר סתירות פנימיות. למעשה הנתבע העלה גרסה לאקונית ומתחמקת החושפת טפח ומסתירה טפחיים אשר לא ניתן לחלץ ממנה פרטים מאמתים. מעבר לנדרש יאמר, כי גם לו נקבל גרסת הנתבע לדיירות מוגנת, והרי שהדבר לא יכול היה להיות רחוק יותר מן המציאות, בידוע הוא כי אי תשלום דמי שכירות משך כל תקופת מגורים בדירה מהווה עילת פינוי מוצקה וראשונה במעלה, כך גם לגבי השיפוצים אותם טוען כי ביצע בדירה ללא הסכמת התובע, בהיותו תחת תנאי שכירות קודמיו. 11. בר רשות ב"כ הנתבע העלה טענה חלופית, לפיה מגוריו בדירה מספר שנים בצירוף להשקעותיו בה, מעלות זכות בר רשות בדירה, נוכח אי מחאותיו של התובע להחזקתו בנכס. טענה זו, טוב היה לה לולא נטענה, טענה זו דינה להידחות מכל וכל שהרי אליבא דגרסתו של הנתבע, מגוריו בדירה עלו כדי 8 שנים שבהן לא פנה אליו התובע ולו פעם אחת להלין על מגוריו בה. טענה זו כאמור נדחתה על כל נדבכיה. הוכח כי במהלך התקופה לה טוען הנתבע למגוריו בדירה, התגוררו למעשה אנשים אחרים, על פי חוזים שנערכו עימם. התקופה שבה שהה הנתבע בדירה מצטמצמת הלכה למעשה לתקופה שבין שנת 2003 ועד אוגוסט 2004 שאז נתגלתה פלישתו לתובע. לעניין זה חיזוק אף בעדותה של הגב' באר שהעידה כי מגוריו של הנתבע בדירה נמשכו כשנה שנה וחצי בלבד. מגורים למשך תקופה שכזו, לא רק שאין בהם כדי להקים מעמד בר רשות, הגם שנתקיימו ללא ידיעתו של התובע או הסכמתו ועל כן מהווים הם מקרה ברור וודאי של פלישה. הימנעות הנתבע מלפנות לתובע להסדרת מעמדו בדירה אף מחזקת מסקנה זו. למעלה מן הנדרש יוזכר עוד כי גם לו ניתן היה לראות את הנתבע כבר רשות, הרי שמעמד זה בטל עם הבעת רצון הבעלים בהפסקתו. ולעניין רשות בלתי הדירה, הרי שלא הוכח שמץ של השקעה בדירה, מה עוד שהנתבע שלפני הינו חסר תום לב בלשון המעטה. 12. סיכומו של דבר: מסכת טיעוניו של הנתבע משוללת כל יסוד היא, ודינה להידחות. אשר על כן, אני קובע כי אין לנתבע זכות כלשהיא בדירה ועליו לסלק ידו הימנה. 13. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן א. אני מחייב את הנתבע לסלק ידו מהדירה הפונה לרחוב יהודה הלוי ונמצאת בקומת הקרקע של הבניין ברחוב אנגל 14 פינת רחוב יהודה הלוי בתל אביב, הידועה כנכס בגוש 6936 חלק מחלקה 78, מסומנת בקו תכלת בתשריט שצורף נספח ג' לכתב התביעה, ולהשבתו לתובע כשהוא נקי מכל אדם וחפץ מטעמו. ב. אני מעכב ביצוע הפינוי עד ליום 28/02/2006 על מנת ליתן לנתבע שהות להתארגן. ג. עוד מחייב אני את הנתבע לשלם לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק, בסך כולל של -.15,000₪. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. סילוק ידתל אביב