קראו דוגמא מהפסיקה בנושא הצטברות ריבית על דוח חניה: ביום 6.1.03 עבר התובע עבירת חניה בשטחי עיריית ת"א (הנתבעת) ובגינה הוטל עליו קנס בסך של 250 ₪. על פי כתב התביעה התובע למד על עצם קיום דו"ח החנייה והקנס מכוחו אך כתוצאה מעיקול סכום של 1383.5 ₪ שבוצע בחשבונו בבנק ביום 31.7.12. זאת לטענתו, ללא שניתנה לו כל התראה מוקדמת. לטענת התובע, בנסיבות העניין חלה התיישנות על עונש הקנס והנתבעת נקטה שיהוי החורג מגדר הסביר בעצם הפעלת הליכי הגבייה למעלה מ-9 שנים לאחר מועד ביצוע העבירה. עוד נטען כי התנהלותה של הנתבעת מהווה ניצול לרעה של הליכי הגבייה, בין היתר תוך גרימת נזק ראייתי חמור לתובע ובניגוד לעקרון תום הלב ולאינטרס הציבורי לעמוד על קיום הליכי גבייה תקינים. בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי התובע התעלם משורת אזהרות שנשלחו לכתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין ולא הותיר לה מנוס אלא להפעיל את אמצעי האכיפה המנויים בפקודת המסים (גביה). למען הסדר יובא פירוט ההליכים הנטענים כסדרם בכתב ההגנה: ביום 16.9.03 נשלחה לתובע הודעת קנס לכתובתו הרשומה ברחוב הנירים 28, קדימה (נספח ב); בימים 14.3.05 ו-20.6.05 נשלחו לתובע דרישה ראשונה ושניה לתשלום החוב (נספחים ג-ד); ביום 7.4.06 נרשם רישום בעיקול של חפצים רשומים: טלוויזיה, סלון ופינת אוכל (נספח ה); בימים :14.1.06, 12.12.06 ו-9.1.07 נשלחו לכתובתו של התובע מעקלים אך לא נתפסו מיטלטלין ודוחות המעקלים נגרסו; ביום 21.1.07 נרשמה שיחה טלפונית עם אדם שהזדהה כאביו של התובע ואשר התבקש להמציא ייפוי כוח חתום מטעמו על מנת לפעול בשמו. ביום 11.1.09 הוטל עיקול ממוכן על חשבון הבנק של התובע אך לא נתפסו כספים לנוכח תשובת הבנק לפיה אין נכסים לעיקול; בימים 3.8.10, 8.8.10 ו-25.8.10 הודבקו על דלת ביתו של התובע בכתובתו העדכנית בכפר יעבץ אזהרה ראשונה, שנייה ושלישית בטרם ביצוע הוצאה לפועל (נספחים ו-ט לכתב ההגנה); ביום 25.7.12 נשלחה לתובע הודעה על הטלת עיקול ותפיסת נכסים לפיה הוטל עיקול על חשבונו ביום 24.7.12. במעמד הדיון לפניי טען התובע כי בעת מימוש העיקול על חשבונו שהה בחו"ל, וכששב ארצה נאלץ להגיש את התביעה דנן שכן פניותיו לנתבעת נותרו ללא מענה. התובע טען לפניי שורת טענות ובהן: כי דו"ח החניה הנטען מעולם לא הוצג בפניו, מעקלים מעולם לא נשלחו לביתו, הודעות התשלום שהציגה הנתבעת כלל לא מעידות על משלוח בדואר רשום, דו"חות המעקלים נגרסו, מבצעי העיקול לא הובאו למתן עדות, ואף מבלי לעמוד על טענת משלוח הדרישות לתשלום במהלך שנים 2003-2005 הרי שמשנת 2005 לא הוצגה כל הוכחה לפעולות האכיפה הנטענות על ידי הנתבעת. עוד הוסיף התובע וטען כי הנתבעת לא צירפה את פירוט פעולות הגביה שכומתו בסכום של 800 ₪. ב"כ הנתבעת טענה לפניי כי הכחשת עצם ביצוע העבירה היא טענה שמקומה בבית המשפט לעניינים מקומיים. לעניין התיישנות הקנס חזרה ב"כ הנתבעת על פירוט ההליכים בכתב ההגנה כהוכחה לכך שהתובע התעלם משורת המכתבים, האזהרות והביקורים בכתובתו ו"התעורר" רק לאחר העיקול שבוצע בחשבונו. לעניין פירוט הוצאות הגביה נטען כי סכום ההוצאות אינו מוגזם לנוכח חלוף הזמן וריבוי הפעולות בתיק. עבירת החניה מושא ההליך היא עבירת קנס מסוג ברירת משפט שעליה חלות הוראות סעיפים 228-230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (חסד"פ). בסעיף 24(3) לחוק העונשין התשל"ז-1977 נקבע כי עבירת קנס מסוג ברירת משפט היא עבירת חטא ובסעיף 10(3) לחסד"פ נקבע כי העונש בגינה- הקנס- מתיישן תוך 3 שנים מיום שהפך לחלוט או מיום הפסקת הליכי אכיפתו- לפי המאוחר. המועד שבו יהפוך הקנס לחלוט הוא המועד שבו חלף המועד לתשלומו מבלי שמקבל ההודעה ביקש להישפט בתוך מסגרת הזמנים האמורה בסעיף 229 לחסד"פ. בענייננו אין עוררין כי התובע לא שילם את הקנס שהוטל עליו ולא הגיש במועד בקשה לביטול הקנס או להישפט תחת זאת. מכאן שהתובע נחזה כמי שהורשע בדין ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת הקנס. ייאמר על אתר כי ככל שיש בפי התובע טענות נגד תוקפו של דו"ח החניה הרי שאלו מהוות השגה על הרשעה בפלילים ומקומן של אלה להישמע לפני בית המשפט לעניינים מקומיים. זאת, שכן אין לתקוף בבית משפט אזרחי את תוצאותיו של הליך פלילי (ראו בע"א 8080/99 וקס נ' עיריית ת"א (פורסם במאגרים, 5.12.05), ראו גם בעע"ם 6848/10 איתן ארז נ' עיריית גבעתיים (פורסם במאגרים, 30.5.12)). משאמרתי כל זאת אפנה לבחינת טענות התובע לעניין התיישנות הקנס והשתהות הנתבעת באכיפת גבייתו. ע"פ נספח ב לכתב ההגנה, הודעת תשלום הקנס נשלחה בדואר רשום לכתובתו של התובע ביום 17.9.03. בהיעדר טענת נגד מצד התובע לעניין נכונות כתובתו הרשומה אזי לפי כלל הידיעה הקונסטרוקטיבית יש לראות בו כמי שקיבל את הודעת התשלום. ע"פ נספח א התאריך הקובע לתחילת ההתיישנות הוא יום 18.12.03 שבו הפך הקנס לחלוט. הווה אומר שלכאורה ממועד זה, או מן המועד שבו פסקו פעולות הגביה, תימנה תקופת ההתיישנות בת 3 השנים. כאמור, הנתבעת טענה כי שלחה לתובע דרישת תשלום ראשונה ושנייה בימים 14.3.05 ו- 20.6.05. לעניין זה נקבע בפסיקה כי דרישת תשלום מכוח פקודת המסים שנשלחה לכתובתו של חייב בתוך תקופת ההתיישנות מקימה חזקה בדבר איפוס מירוץ ההתיישנות ומניינה מחדש (ראו ברע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם(11.6.13)). עיון בנספחים ג' וד' שהוצגו כסימוכין לטענת הנתבעת כאמור מעלה כי מדובר בפלטי מחשב מימים 2.3.05 ו- 25.5.05 שאמנם נוקבים בפרטי התובע אך אין בהם דבר ללמד על משלוח או על המצאה של דרישה לתשלום בדואר רשום כמחויב בסעיף 228(ב) ו- 237(א)(2) לחסד"פ. לטענת הנתבעת במניין פעולות האכיפה שבוצעו בתיקו של התובע, נרשם עיקול על טלוויזיה, סלון ופינת אוכל מיום 7.4.06 (נספח ה). כן נטען כי נשלחו לכתובתו של התובע מעקלים בשלוש הזדמנויות נפרדות (14.1.06, 12.12.06 ו- 9.1.07). בנוסף נטען כי עיקול ממוכן הוטל על חשבון הבנק של התובע ביום 11.1.09 אך לא מומש בהיעדר נכסים לעיקול. עם זאת, הנתבעת לא הציגה כל ראיה מצידה למימוש העיקול שנרשם ביום 7.4.06 או להטלת העיקול מיום 11.1.09. כך לא הוצגה לפניי כל הודעה שנמסרה לתובע על הטלת העיקולים בפועל, בנוסף הנתבעת אישרה כי בסופו של יום לא נתפסו שום מיטלטלין ולא הציגה את הנימוק לכך. כמו כן דו"חות הביצוע של המעקלים עצמם נגרסו ואף אחד מן המעקלים שנשלחו לכאורה במהלך שנים 2006-2007 לא הובא למתן עדות. כמו כן טענה הנתבעת כי ביום 21.1.07 נתקבלה במשרדיה פניה טלפונית מאדם שהזדהה כאביו של התובע וביקש לפעול בתיק בשמו, ואולם גם לטענה זו לא הובאה כל ראיה לתימוכין אף לא ברמת מזכר המתעד את עיקרי השיחה או תצהיר מטעם נציגי הנתבעת. הגם שהנתבעת המשיכה בפעולות האכיפה על דרך הדבקת אזהרות בטרם ביצוע הוצאה לפועל החל מיום 3.8.10 הרי שבהיעדר כל ראיה לביצוען של פעולות האכיפה הנטענות במהלך השנים 2006-2009 אין בידי לקבל את טענות הנתבעת בעניינן. בהקשר זה ראוי להפנות להנחיה מס' 7.1002 להנחיות היועץ המשפטי לממשלה לעניין הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המסים (גביה). שם נקבע כי "לאחר שפתחה בהליכי הגביה, צריכה רשות מנהלית סבירה להפעיל אותם בשקידה סבירה. לאחר הפתיחה בהליכי הגביה לפי פקודת הגביה, דהיינו, לאחר משלוח מכתב הדרישה הראשון לפי סעיף 4 לפקודה, על הרשות להמשיך במתווה הנקוב בפקודה, להפעיל את אמצעי הגביה הקבועים בה במאמץ לגבות את החוב, במרווחי זמן סבירים, והיא אינה יכולה להשתהות ולמשוך את הליכי הגבייה" (שם בסעיף 8.1). עוד נקבע שם כי על הרשות להודיע לחייב על קיום החוב אחת לשנה. בענייננו כאמור, לא הוכח כי קיום החיוב הובא לידיעת התובע אחת לכל שנה מתוך 9 השנים בהם נוהל נגדו הליך של גביה. כמו כן הנתבעת לא הוכיחה את טענותיה לעניין ביצוע פעולות האכיפה שבין מועד דרישת התשלום השנייה, 20.6.05, לבין מועד האזהרה הראשונה בטרם הוצאה לפועל מיום 3.8.10. מכאן שמשכה של תקופה זו, כ- 4 שנים, חורג מתקופת התיישנותו של עונש הקנס שהיא 3 שנים. מכל האמור יוצא כי הנתבעת אומנם פתחה בהליכי הגביה בתוך פרק זמן סביר, אך אין לומר כי התמשכותם של הליכי הגביה לאורך 9 שנים- מהן 4 שנים ללא הוכחה של שקידה סבירה על מיצוי הליכי הגביה - מהווה פרק זמן סביר. אשר על כן אני מורה על השבת הכספים שנגבו מחשבונו של התובע בסך של 1383.5 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.7.12. כן תישא הנתבעת בהוצאותיו של התובע בגין ההליך בסך של 700 ₪. מעבר לכך לא ראיתי בנסיבות העניין להיעתר ליתר הסעדים המבוקשים. משפט תעבורהריביתחניהדוח חניה