קראו דוגמא מהפסיקה בנושא הפשרת קרקע חקלאית: 1. רקע כללי הנתבע הינו בנה ויורשה היחיד של הגב' לילי אייכנר ז"ל, אשר הלכה לעולמה ביום 04/07/00. במועדים הרלבנטיים לתביעה היתה אמו המנוחה של הנתבע הבעלים הבלעדיים של הזכויות במשק מס' 25 במושב בית נקופה שבפרוזדור ירושלים (להלן: "המשק", "המושב"), ולנתבע היה ייפוי כח בלתי חוזר מכוחו הוסמך למכור את המשק בשם אמו. בשלהי שנת 1997 ניהלו התובע והנתבע מגעים בנוגע לרכישת המשק ע"י התובע, מגעים שהובילו לחתימתו של מסמך, אשר הוכתר בכותרת "מסמך עקרונות להסכם" (להלן: "ההסכם" או "הסכם העקרונות"), ואשר נערך ע"י עו"ד קדמי ביום 15/12/97, בנוכחותם של התובע ושל הנתבע. במעמד החתימה על ההסכם ובהתאם להוראותיו שילם התובע לנתבע סך של 50,000 $ על חשבון התמורה החוזית. ואולם, בסופו של דבר לא יצא ההסכם אל הפועל, והמשק נותר בבעלות אמו של הנתבע. בשנת 2000 הלכה אמו של הנתבע לעולמה והנתבע הפך לבעליו הבלעדיים של המשק, אך ביום 09/05/06 נמכר המשק לצד ג' , במסגרת מימוש צו עיקול זמני שניתן לטובת התובע במסגרת ההליך דנן. המחלוקת בתביעה דנן עניינה בשאלה, מה היתה הסיבה לכך שההסכם לא יצא אל הפועל: האם הפרה של התובע את ההסכם (כטענת הנתבע), או שמא זניחת ההסכם ע"י שני הצדדים בשל מניעה אובייקטיבית (כטענת התובע), וכפועל יוצא מכך- א. האם חייב הנתבע להשיב לתובע את כספי המקדמה בסך של 50,000 $ אשר שולמה לו ע"י התובע במעמד החתימה על ההסכם ? ב. מהו שעור הריבית שיש להוסיף לסכום הקרן , אם בכלל ? ג. האם זכאי הנתבע לקזז מסכום המקדמה את הנזקים שנגרמו לו בגין ביטול ההסכם (ככל שנגרמו) או לקבל בגינם פיצוי כספי מהתובע ? 2. גרסת התובע התובע טוען, כי במהלך המשא ומתן הצהיר בפניו הנתבע, כי קיימת תכנית הרחבה של מושב בית נקופה, במסגרת הפשרת קרקעות במושב והסבת ייעודן מחקלאות לבנייה בהתאם להחלטה 727 של מינהל מקרקעי ישראל, וכי המושב אף התקשר עם יזם חיצוני (בשם "שיאם") לבניית בנין מגורים וכן בית מלון על אדמות המושב המופשרות ("פרוייקט הגבעה המזרחית") . לטענת התובע, הנתבע הצהיר בפניו, מפורשות, כי דירות המגורים והמניות בבית המלון עתידות להתחלק בין כלל חברי המושב, באופן שאמו עתידה לקבל מספר מניות בבית המלון וכן ארבע דירות בבית המגורים במסגרת הפרוייקט , אשר יהוו 27% משטח המשק שבבעלותה. אין חולק, כי הסכם העקרונות העניק לתובע שתי אופציות רכישה חלופיות: האחת - רכישת זכויותיה של האם לקבלת ארבע דירות ומניות בבית המלון, בתמורה לסך של 270,000 $ (אופציה זו כונתה בהסכם: "רכישת הזכויות") . השניה- רכישת המשק (הכולל : בית מגורים, מבנים לחקלאות וכן קרקע חקלאית בשטח של 28 דונם), על כלל זכויותיו, לרבות הזכויות לקבלת 4 דירות ומניות בבית המלון (אופציה זו כונתה בהסכם : "רכישת המשק" ). עוד נקבע בהסכם, כי בחירתו של התובע באופציה המועדפת עליו תיעשה לאחר ששני הצדדים יפנו במשותף לקבלת חוות דעת של שמאי מקרקעין, בה יוערך שוויו של המשק על כלל זכויותיו. התובע טוען, כי שבועיים בלבד לאחר שהם חתמו על הסכם העקרונות ובטרם הספיקו לפנות לשמאי מקרקעין- הודיע לו הנתבע, כי בבדיקות שהוא ערך עם עורך דינו, התברר לו שאין כל אפשרות למכור את הזכויות העתידיות על פי תכנית ההרחבה, בנפרד ובמנותק מזכויותיה של האם במשק עצמו. עם קבלת הודעה זו- טוען התובע- היה ברור לשניהם, כי הסכם העקרונות שוב אינו בר מימוש, ועל כן הם זנחו את ההסכם, לרבות את לוח התשלומים שנקבע בו. בנסיבות אלו, ממשיך התובע, הציע לו הנתבע - מפאת מצבו הכלכלי הקשה- כי התובע ימתין למכירת המשק על ידי הנתבע לצד ג', אז יוכל הנתבע להשיב לו את סכום המקדמה (בסך של 50,000 $) מכספי התמורה שיתקבלו, ולחלופין- כי התובע ירכוש את המשק כולו (קרי- יממש את האופציה השניה בהסכם) , במחיר שייקבע ע"י שמאי מקרקעין . לגרסת התובע, במהלך חודש אפריל 1998 הם פנו במשותף לשמאי יעקב פטל, אשר לאחר ביקור במשק ובדיקת כל הזכויות הנלוות לו, העריך את שוויו של המשק בסכום כולל של 1,158,000 $. מחיר זה היה, לטענת התובע, גבוה מדי עבורו, ועל כן הוא הודיע לנתבע שאין בכוונתו לרכוש את המשק, וכי בהעדר אפשרות לרכוש את הזכויות העתידיות בלבד (ע"פ האופציה הראשונה בהסכם ) הרי שהוא מבקש לקבל חזרה את סכום המקדמה ששילם לנתבע, בסך 50,000 $. אלא, שהנתבע טען בפניו כי כספי המקדמה כבר אינם ברשותו, והציע לו בשנית להמתין למכירת המשק על ידו לצד ג', תוך צבירת ריבית על סכום הקרן, עד להשבתו במלואו לידיו. לגרסת התובע, ההסכמה שהושגה בעל פה היתה שסכום הקרן ישא ריבית מצטברת של 1% לחודש. ואולם מאז- טוען התובע- חלפו כשבע שנים תמימות, במהלכן לא עשה הנתבע כל מאמץ אמיתי למכור את המשק, אלא אך הוליך אותו שולל בהבטיחו לו , חדשות לבקרים, כי המשק יימכר על ידו בהקדם. לאחר שאיבד התובע, לטענתו, כל אמון בנתבע ובהבטחותיו, בהבינו כי אין לנתבע כל נכונות אמיתית למכור את המשק, הגיש אפוא התובע את התביעה דנן, בה עתר לחייב את הנתבע בהשבת סכום המקדמה בסך של 50,000 $ בתוספת ריבית מצטברת של 1% בגין כל חודש ממועד חתימת הסכם העקרונות ועד למועד הפרעון בפועל ממש . 3. גרסת הנתבע הנתבע טוען, כי הוא מעולם לא הודיע לתובע שהזכויות לפי תכנית ההרחבה אינן ניתנות למכירה בנפרד ובמנותק מהמשק שכולו, וכי מדובר בטענה שקרית של התובע, אשר לא נועדה אלא להצדיק את הפרת ההסכם ע"י התובע בדיעבד . לדבריו, התובע הפר את ההסכם הפרה יסודית, בכך שלא ביצע את התשלומים על פי לוח התשלומים המוסכם , ולא העביר לו את התמורה החוזית בסך של 270,000 $ אותה אמור היה לשלם לו לפי כל אחת משתי החלופות . לטענת הנתבע, לא היתה כל מניעה משפטית למימוש האופציה הראשונה שנקבעה בהסכם (שעניינה מכירת הזכויות בנפרד ממכירת המשק כולו) , וחלופה זו - כמו גם ההסכם כולו - נוסחה למעשה ע"י עו"ד קדמי, אשר ייצג את התובע. התובע - טוען הנתבע- הוא שפנה אליו והתעניין ברכישת המשק או הזכויות בדירות ובמניות, לאחר שקרא בעיתון על התכנית להפשרת קרקעות חקלאיות במושב, ולאחר שבא כוחו של התובע (עוה"ד י' קדמי) וידא זאת עם עוה"ד אהוד גוט , שהינו חבר המושב והיה בקיא בכל הקשור לקרקעות המושב. לגרסת הנתבע, באפריל 1998 הוא והתובע פנו במשותף לשמאי פטל על מנת שיעריך את שווי המשק, אך לאחר שהתקבלה חוות דעתו של השמאי- טען התובע שמחיר גבוה ושאינו מעונין ברכישת המשק כולו, ובניגוד למוסכם סירב לממש את האופציה הראשונה ולרכוש את הזכויות בדירות ובמניות בלבד . לדבריו , הוא מעולם לא "זנח" את ההסכם, מעולם לא הבטיח לתובע להשיב לו את סכום המקדמה, ומעולם לא התחייב ל"ריבית הנשך" לה טוען התובע (1%). 4. דיון 4. 1 טענות סף התביעה הוגשה ביום 21/08/05. בכתב הגנתו טען הנתבע, כי דין התביעה להידחות על הסף, שכן מהיום בו נולדה עילת התביעה חלפו למעלה מ-7 שנים. לדבריו, היום בו נולדה עילת התביעה הוא יום ביטול ההסכם- שאז קמה חובת ההשבה- ולפי גרסת התובע עצמו ההסכם בוטל, לכל המאוחר, עם מתן חוות דעתו של השמאי יעקב פטל ותשלום שכרו, קרי- ביום 03/05/98, ומכאן כי התובע היה צריך להגיש תביעתו לכל המאוחר באפריל 2005. ואולם, דין טענה זו להידחות. עיון בכתב התביעה מעלה, כי עילת התביעה מבוססת , למעשה, על התחייבותו של הנתבע לתובע להשיב לו את סכום המקדמה, בצירוף ריבית חודשית של 1%. הבטחה זו ניתנה, לטענת התובע, בעל פה לאחר שהסכם העקרונות נזנח, לאחר שניתנה חוות הדעת השמאית ולאחר שהנתבע הבטיח לו, כי ינסה למכור את המשק ב לצד ג'. בכתב התביעה טען התובע, כי הנתבע דחה את מכירת המשק בתירוצים מתירוצים שונים תוך שהוא מבטיח לתובע, כי הוא עושה מאמצים כנים למכירת המשק ורק "לאחרונה איבד התובע כל אמון בנתבע ובהבטחותיו" (ס' 20 לכתב התביעה) (ההדגשות , כאן ובהמשך פסק הדין, לא במקור-י.מ.). על פי הנטען בכתב התביעה "הנתבע מעולם לא התכחש לחובתו להחזיר את סכום המקדמה שקיבל, אף שביקש וחזר וביקש מהתובע להמתין למכירתו של המשק" (ס' 19 לכתב התביעה). מכאן, כי עילת התביעה מבוססת על הפרת הסיכום בעל פה שהושג (אם הושג) בין התובע לבין הנתבע, בכל הנוגע להשבת סכום המקדמה ולשעור ריבית הפיגורים, ועל הפרת התחייבויותיו החוזרות ונשנות של הנתבע לקיים הסכמה זו, אשר הובעו (אם הובעו) לטענת התובע, מספר פעמים רב במהלך השנים שחלפו מאז ביטול ההסכם ועד הגשת התביעה דנן. על פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958, מירוץ תקופת ההתיישנות מתחיל מיום היוודע לתובע עילת התביעה, ובענייננו - מיום היוודע לתובע, כי הנתבע אינו מתכוון לקיים את התחייבותו להשיב לתובע את סכום המקדמה. על פני הדברים, נראה אפוא, כי טרם חלפו שבע שנות ההתיישנות. טענה מקדמית נוספת לדחיית התביעה על הסף שהעלה הנתבע בכתב הגנתו עניינה העדר יריבות בינו לבין התובע. לטענת הנתבע, הוא כלל לא היה צד להסכם העקרונות, אלא חתם על הסכם כמיופה כח של אמו ז"ל בלבד, ועל כן אין לתובע כל עילת תביעה אישית נגדו . טענה זו, יש לציין, לא זכתה לכל התייחסות בסיכומי הנתבע ועל כן נראה כי נזנחה. מכל מקום, גם לגופה אין בטענה זו ממש, ודינה להידחות הן מכח דיני החוזים הן מכח דיני השליחות והן מכח דיני הירושה : כל המגעים של התובע- הן בניהול המשא ומתן והן בחתימה על ההסכם נעשו עם הנתבע בלבד . כידוע, גם השלוח, ולא רק השולח, חייב לפעול בתום לב כלפי הצד השלישי ואם הפר השלוח חובה זו- הוא ישא באחריות אישית כלפי הצד השלישי. אחריותו זו של השלוח עומדת על רגליה היא, ואינה תלויה באחריותו של השולח לפעול בתום לב כלפי הצד השלישי : " תום הלב מהווה ערך יסוד המונח בתשתית כל דבר חקיקה. תום הלב מהווה על כן תכלית המונחת ביסוד חוק השליחות.... מכאן שחוזה בין השולח לשלוח, בין השולח לצד השלישי או בין השלוח לצד השלישי צריך להתבצע בתום לב. בדומה, כל פעולה משפטית חד-צדדית בגדריו של חוק השליחות צריכה להתממש בתום לב . מכאן שהענקת הרשאה, ביטולה, אישור בדיעבד .. החלטתו של הצד השלישי או של השלוח לראות השליחות כנמשכת וכיוצא בהן פעולות חד צדדיות המעוגנות בחוק השליחות- צריכות להתבצע בתום לב" ( א' ברק, חוק השליחות (תשנ"ו-1996), כרך ראשון, 105-106) . אשר לתרופות בגין הפרת החובה לנהוג בתום לב - תרופות אלו הן רב גוניות ומשתנות מענין לענין, ועשויות להתבטא בחיוב בהשבה, בפיצויים או בביטול ההסכם (א' ברק, שם, 108 ; כב' השופט א' ברק בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' ביה"ד הארצי לעבודה , פ"ד לה(1) 828, 838 (1980) ). כך הוא בנוגע לתקופה שעד ביטול/זניחת הסכם העקרונות. ואולם, גם פעולותיו של הנתבע בתקופה שלאחר ביטול/זניחת ההסכם - יש בהן כדי להצמיח יריבות אישית בינו לבין התובע, שכן ההתחייבות שניתנה לתובע, בדבר השבת סכום המקדמה לאחר מכירת המשק, בתוספת ריבית פיגורים (ככל שניתנה התחייבות כזאת) - ניתנה לו על ידי הנתבע, ולא על ידי אמו. התחייבות זו שנעשתה לאחר ביטול/זניחת ההסכם, כמוה כחוזה חדש שנכרת ישירות בין התובע לבין הנתבע, אשר חלים עליו דיני החוזים הרגילים, לכל דבר וענין: "במצב הדברים הרגיל, שלוח הפועל במסגרת הרשאתו "יוצא מהתמונה". עם זאת, אין כל מניעה לכך כי ייכרת חוזה בין השלוח לבין הצד השלישי, לפיו יטול על עצמו השלוח אחריות כלפי הצד השלישי . אין חוק השליחות עוסק בחוזה כזה ועד כמה שחוזה כזה קיים בפועל הוא כפוף לדין הכללי" ( א' ברק, שם, 98). גם דיני הירושה מובילים למסקנה האמורה: סעיף 128(א) לחוק הירושה , התשכ"ה-1965 קובע: "חולק העזבון בלי שהוזמנו הנושים ובלי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו כדי שוויו של כל העזבון בזמן החלוקה; אולם אם הוכיח שלא ידע על חוב פלוני בזמן החלוקה, יהיה אחראי לו רק כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון". עם פטירתה של אמו בשנת 2000 הפך הנתבע (אשר היה יורש יחיד של נכסי אמו) לבעליו הבלעדיים של המשק , ומאחר ובמועד חלוקת העזבון החוב לתובע (בסך 50,000 $) היה ידוע - הרי שהאחריות להשבת החוב לתובע מוטלת על הנתבע (היורש היחיד) באופן אישי. 4. 2 תוקפו של הסכם העקרונות המחלוקת העיקרית בין הצדדים, בדבר הפרת או זניחת הסכם העקרונות, עוררה בין הצדדים נקודת מחלוקת נוספת, בדבר עצם מעמדו המחייב של הסכם העקרונות: לגישתו של התובע, הסכם העקרונות לא היה אלא "מסמך מסגרת, 'זכרון דברים', אשר מימושו והוצאתו לפועל כפופים היו לחתימת הסכם סופי, ברור, מפורט ומחייב" (ס' 8 לסיכומי התובע). לדבריו, בעת עריכת ההסכם "היה ברור שגיבוש העסקה שתבוצע כמו גם עריכת ההסכם הסופי , יכולים יהיו להיעשות רק לאחר בחירת החלופה, דהיינו: לאחר קבלת הערכת השמאי " (ס' 11 לתצהירו), ועל כן משבוטל הסכם העקרונות בטרם נחתם חוזה סופי ומחייב- ממילא אין בכוחו לחייב מי מהצדדים. לגישתו של הנתבע, מאידך, מסמך העקרונות היה הסכם סופי ומחייב (ס' 14 לתצהירו). שאלת תוקפו ומעמדו של זכרון דברים נדונה ע"י בית המשפט העליון בהרחבה בפרשת רבינאי נ' שקד, לפני כשלושה עשורים. באותה פרשה קבע כב' השופט א' ברק, כי ניתן להשקיף על זכרון דברים משתי נקודות מבט שונות: בהתאם לנקודת המבט האחת, עריכת זכרון הדברים היא אך שלב אחד מבין שלבי המשא והמתן, שלבים שתחילתם בטרם נעשה זכרון הדברים, המשכם הוא במעשה זכרון הדברים, וסיומם לאחר עריכת זכרון הדברים, עם כריתתו של החוזה המחייב. זכרון הדברים מהווה, לפי קו מחשבה זה, "חומר גולמי" בלבד, והוא לא בא אלא כדי להעלות על הכתב את שהצדדים כבר הסכימו ביניהם, מתוך הבנה כי אין בהסכמה זו את גמירות הדעת הסופית לשכלולו של המשא ומתן. בהתאם לנקודת המבט האחרת, זכרון הדברים מהווה סיומו של המשא ומתן בין הצדדים, אך יחד עם זאת הם מבקשים שלא להסתפק בהסכם זה, אלא לתת לו חותם פורמאלי ופרופסיונאלי. זכרון הדברים מהווה, לפי נקודת מבט זו, "הסכם גמור ומוחלט" היוצר את הקשר המשפטי בין הצדדים, וזאת אף אם החוזה הפורמאלי לא יצא אל הפועל (ע"א 158/77 חוה רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק) , פ"ד לג(2) 281 , פס' 5 (1979)). המבחן, לפיו ייקבע לאלו משתי הקטגוריות הנ"ל נופל זכרון דברים פלוני, הוא מבחן כפול: מבחן כוונת הצדדים ומבחן הפרטים המהותיים. על כוונת הצדדים יש ללמוד (על פי אמות מידה של האדם הסביר) מהתנהגותם של הצדדים (לפני, בשעת ולאחר ההסכמה על זכרון הדברים), מלשונו של זכרון הדברים ומ"נוסחת הקשר" בין זכרון הדברים לבין החוזה הפורמאלי שייחתם בעתיד, כפי שהיא נוסחה בזכרון הדברים ע"י הצדדים. הפרטים המהותיים שעל זכרון הדברים לכלול, כתנאי הכרחי להיותו הסכם סופי ומחייב -כוללים את שמות הצדדים להתקשרות, את תיאור הנכס הנמכר, את המחיר ואת מועדי התשלום והמסירה (כב' השופט מ' עציוני ע"א 471/76 אברהם גויטע נ' חיים ומלכה וייס , פ"ד לא(2) 187 (1977)). אם כי, יש לציין, שדרישה זו רוככה במשך הזמן , וכיום הכלל הוא שאין זה הכרחי שכל הפרטים החיוניים הללו יהיו כתובים בגוף ההסכם, אלא די בכך שהם יהיו ניתנים להשלמה באמצעות הוראות חוק משלימות (כב' השופט א' ברק (ע"א 158/77 , שם, פס' 7) . הפעלת מבחנים אלו על הסכם העקרונות שבפנינו מובילה אפוא למסקנה, כי בכל הנוגע לחלופה הראשונה שנקבעה בהסכם, בדבר "רכישת הזכויות" (קרי- רכישת הזכויות בדירות ובמניות של בית המלון) - הסכם העקרונות יצר בין הצדדים קשר משפטי מחייב, לכל דבר וענין: אשר למבחן הראשון- הוא מבחן הכוונה של הצדדים- עדויותיהם של בעלי הדין כאמור סותרות זו את זו . משכך , יש לפנות לבחינת לשונו של ההסכם: ההסכם הוכתר בכותרת: "מסמך עקרונות להסכם" במבוא להסכם נכתב : "בכוונת הצדדים להתקשר בהסכם תקף ומחייב בדבר העקרונות על פיהם תמכור אייכנר לכהן את כל זכויותיה במשק 25 בבית נקופה, לרבות כל הזכויות הכרוכות במשק ובהיותה של אייכנר בר רשות במשק וכל הנובע והכרוך בזכויות אלה, ולרבות הזכויות בגין הפשרת קרקע חקלאית והסבת ייעודה לבניה ולרבות מניותיה במלון אשר ייבנה על אדמות המושב . או מכירתן של זכויות אייכנר בגין הפשרת קרקע חקלאית של המושב והסבת ייעודה לבניה, אשר בגינן תגענה לאייכנר ארבע דירות בהתאם להיתרי הבניה אשר יתקבלו והמהוות 27% מכלל השטח המגיע והרשום על שם אייכנר". (ההדגשות לא במקור-י.מ.). בגוף הסכם נכתב- בסעיף 3: "הצדדים מתחייבים להתקשר בהסכם מחייב למכירתן של זכויות אייכנר כמפורט להלן, ובהתאם להחלטתו של כהן אשר תימסר לאייכנר לאחר קבלת חוות דעתו של שמאי מקרקעין בקשר עם שוויין של זכויות אייכנר במשק. ההסכם יהיה למכירתן של זכויות אייכנר על פי אחת משתי החלופות הבאות: 3. א. מכירתן של כל זכויות איייכנר במשק לרבות כל זכויות עתידיות ולרבות כל זכויותה אשר כרוכות כיום בפרוייקט הגבעה המזרחית בהתאם להחלטה 727 של מינהל מקרקעי ישראל ולחוזה אשר נחתם עם היזם (שיאם) לפיהם תגענה לאייכנר ארבע דירות בפרוייקט הגבעה המזרחית המהוות פיצוי בגובה 27% משטח משקה של אייכמנר (להלן: מכירת המשק). 3. ב. מכירתן של זכויות אייכנר בפרוייקט הגבעה המזרחית בהתאם להחלטה 727 של מינהל מקרקעי ישראל ולחוזה אשר נחתם עם היזם (שיאם) לפיהם תגענה לאייכנר ארבע דירות בפרוייקט הגבעה המזרחית המהוות פיצוי בגובה 27% (להלן: מכירת הזכויות). בסעיף 4.א להסכם נקבע, כי הצדדים יפנו לשמאי מקרקעין, על מנת שיעריך את שוויו של כל המשק , וכי הערכתו של השמאי תהווה את המחיר שעל פיו יערכו הצדדים את החוזה למכירת המשק (להבדיל מהחוזה למכירת הזכויות). עוד נקבע, כי "עם קבלת חוות דעתו של שמאי המקרקעין קנויה הזכות לכהן להודיע לאייכנר, בתוך 15 ימים , על רצונו לרכוש את המשק במלואו וכל הזכויות הכרוכות בו בהתאם לסכום שנקבע על ידי השמאי, ואם לאו - על רצונו לרכוש את הזכויות בלבד כאמור בסעיף 3.ב. לעיל ובהתאם לתמורה הקבועה להלן". סעיף 4.ב. להסכם עוסק בחלופה של רכישת כל המשק ע"י התובע, ונקבע בו, כי בתמורה לרכישת המשק כולו ע"י התובע, ישלם התובע לנתבע סכום של 270,000 $ ב-6 תשלומים כמפורט בהסכם (התשלום הראשון בסך 50,000 ₪ ישולם במעמד החתימה על ההסכם), ואילו היתרה (בהתאם להערכת השמאי) תשולם בתוך 3 שנים, על פי לוח תשלומים שייקבע ע"י הצדדים בחוזה הסופי. סעיף 4.ג. להסכם עוסק בחלופה של רכישת הזכויות העתידיות בלבד ע"י התובע, ונקבע בו, כי בתמורה לרכישת הזכויות ישלם התובע לנתבע סך כולל של 270,000 $ ב-6 תשלומים כמפורט בהסכם (התשלום הראשון בסך 50,000 ₪ ישולם במעמד החתימה על ההסכם) . הנה כי כן: מהוראות ההסכם עולה, כי בכל הנוגע לרכישת הזכויות העתידיות הכרוכות במשק (קרי- הזכות לקבלת ארבע דירות וכן מניות בבית המלון במסגרת פרוייקט "הגבעה המזרחית") - התכוונו הצדדים ליצור קשר משפטי מחייב, כבר בעת עריכת זכרון הדברים. מלשונו של ההסכם עולה, בעליל, כי התובע התחייב לרכוש לכל הפחות את הזכויות העתידיות במשק, בתמורה לסך של 270,000 $, וכי רכישת יתר הזכויות במשק (הכולל: בית מגורים, מבנים לחקלאות וקרקע חקלאית בשטח של 28 דונם ) ע"י התובע נתונה לשקול דעתו, לאחר ששווי המשק ייקבע ע"י שמאי מקרקעין . התמורה של 270,000 $ אמורה היתה להשתלם ע"י התובע לנתבע בכל מקרה, כלומר- בין אם ירכוש התובע את הזכויות העתידיות בלבד ובין אם יחליט להוסיף ולרכוש גם את יתר הזכויות במשק (הזכויות הקיימות בהווה). סכום זה לא היה מותנה או תלוי בקבלת חוות הדעת השמאית. לא זו אף זו: בנוגע לסכום זה - המבטא את שווי הזכויות לפי תכנית ההרחבה בלבד - נקבע בהסכם לוח תשלומים מפורט ושלם, הכולל סכומים ומועדי תשלום, כאשר התשלום הראשון (בסך של 50,000 $) שולם לתובע כבר במעמד החתימה על ההסכם, התשלום השני (בסך של 60,000 $) אמור היה להשתלם לו "בכפוף לחתימת הסכם מחייב" ואילו חמשת התשלומים הנותרים בראשון לכל חודש, החל מחודש ינואר 1998 וכלה בחודש מאי 1998 . כוונתם זו של התובע והנתבע , ליצור קשר משפטי מחייב, בכל הנוגע לרכישת הזכויות לפי תכנית ההרחבה, עולה למעשה גם מעדותו של עו"ד קדמי, לפיה "החלופה של רכישת ארבע דירות במחיר של 270,000$ היתה אטרקטיבית בעיני התובע והוא היה מוכן להסכים לה כבר באותו שלב. עם זאת, הוא לא רצה לוותר על האפשרות לרכוש את כלל הזכויות במשק. בנסיבות אלו סיכמו הצדדים כי התובע יממש את אחת משתי החלופות הנ"ל, כאשר בחירת החלופה שתמומש תתבצע לאחר קבלת הערכת השמאי באשר למחיר המשק" (ס' 7-8 לתצהירו). צא וראה: על פי ההסכם התחייב התובע לממש חלופה אחת מבין השתיים ( לא נקבעה חלופה של לא כלום), כאשר החלופה של רכישת הזכויות העתידיות בלבד (תמורת סך של 270,000$) "נבלעת" בחלופה של רכישת כלל הזכויות במשק (תמורת המחיר שיקבע השמאי). מכאן, כי בכל מקרה התחייב התובע לשלם לנתבע את הסכום של 270,000$. אמנם, התשלום השני בלוח התשלומים שנקבע בהסכם העקרונות (בסך של 60,000 ₪ ) אמור היה להשתלם לנתבע "בכפוף לחתימת הסכם מחייב" , ואולם, דומני כי עובדה זו לא רק שאין בה כדי להוביל למסקנה לה טוען התובע- לפיה הסכם העקרונות לא היה מסמך סופי ומחייב - אלא שיש בה דווקא כדי ללמד, כי הצדדים התכוונו שהסכם העקרונות ייכנס לתוקפו באופן מיידי. נוסחה זו היא למעשה אחת מני נוסחאות רבות ומגוונות, בהן נהוג ומקובל לנקוט בעת עריכת זכרון-דברים, אשר נועדו לבטא את מהות הקשר בין זכרון הדברים לבין ההסכם הסופי. על טיבן ומשמעותן של נוסחאות אלו, המכונות "נוסחאות הקשר", עמד כב' השופט א' ברק בפרשת רבינאי הנ"ל, באומרו: "נוסחת הקשר" אף היא מעידה על כוונת הצדדים.... . כמובן, ברוב רובם של המקרים, הצדדים אינם נוקטים לשון ברורה ומפורשת באשר ל"נוסחת הקשר" ובמקרה זה יש לפרש את לשון הצדדים וכוונתם. בענין זה הוכחו בעבר קטיגוריות שונות של נוסחאות אשר מעידות על כוונה זו או אחרת של הצדדים. כך למשל... אם "נוסחת הקשר" היא כי הצדדים חותמים על זכרון הדברים "עד שיוכן" חוזה פורמלי, הרי משמעות הדברים היא, שרצון הצדדים הוא שזכרון הדברים יכנס לתוקפו מיד (ע"א 602/72, (שלום ו-זהבה שוק הלוי נגד כדורי מוכתר, פ"ד כח(519 (1.)). הוא הדין אם בזכרון הדברים נאמר כי "הצדדים מתחייבים לחתום על הסכם פורמלי ועד אז הסכם זה קובע" (ע"א 69/60, (אליהו ברנשטיין נגד חיים קליסקר, פ"ד טו 785; פ"ע נב 374.)). או שנאמר בו כי סכום פלוני ישולם במעמד החתימה על זכרון הדברים, ואילו היתרה "עם חתימת החוזה שייערך אצל עורך-דין" (ע"א 118/53 (שלמה אגסי נגד שמעון ו-מלכה קריבושי, ואח' פ"ד ט 96; פ"ע יז 459)" (כב' השופט א' ברק ע"א 158/77 חוה רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק) , פ"ד לג(2) 281 , פס' 6 (1979) ). נוסחת הקשר בה נקטו הצדדים בענייננו- כמוה כנוסחת הקשר המוזכרת בדוגמא אחרונה זו - מחזקת את המסקנה, כי בכל הנוגע לרכישת הזכויות העתידיות במשק- התכוונו הצדדים בענייננו ליצור ביניהם קשר משפטי מחייב, למרות שטרם נחתם ביניהם הסכם סופי ומחייב. מן הראוי לציין, כי "נוסחאות הקשר" השונות, יהא ניסוחן אשר יהא - "כבודן במקומן מונח, אך אין לראות בהן חזות הכל. הכל תלוי בכוונת הצדדים, עליה יש ללמוד ממכלול העובדות של המקרה. אין לבודד את "נוסח הקשר" ממכלול עובדות אלה. כך למשל, אפילו נזקקו הצדדים לנוסחה כי זכרון הדברים "נתון לחוזה פורמלי", ניתן לראות בזכרון הדברים חוזה מחייב, אם "כוונת הצדדים להתחייב זה כלפי זה היתה ברורה ונעלה מספק" (שם, שם (, אך נראה לי, כי בענייננו כוונת הצדדים להתקשר בקשר מחייב, כבר עם החתימה על הסכם העקרונות- היא אכן ברורה ונעלה מכל ספק. כוונה זו עולה לא רק מלוח התשלומים המפורט והמסודר שקבעו הצדדים בהסכם העקרונות בקשר לרכישת הזכויות העתידיות, אלא מקביעות נוספות שנעשו בהסכם, כגון: הקביעה, כי על כל זכויותיה של המוכרת במשק יירשם משכון לטובת התובע במנהל מקרקע ישראל, בסוכנות היהודית וברשם המשכונות, להבטחת כל הכספים שישלם התובע לנתבע "על פי מסמך זה וההסכם" (ס' 5 רישא להסכם); הקביעה, כי הנתבע יחתום על ייפוי-כח בלתי חוזר המייפה את כוחו של עו"ד קדמי לבצע כל רישום ופעולה הדרושים "למילוי התחייבויות אייכנר על פי הסכם זה ומסמך זה " (ס' 5 סיפא להסכם); הקביעה לענין תשלומי המסים החלים על העסקה (ס' 6 להסכם). הסדרתם של עניינים אלו בגוף ההסכם מלמדת, כי המדובר בהסכם שלם, מפורט וקוהרנטי (ככל שהוא נוגע לחלופה הראשונה). בגוף ההסכם אין כל התייחסות ולו ברמז ל"בירורים" או ל"בדיקות מקדמיות" בנוגע לאפשרות רכישת הזכויות בלבד, בנפרד מרכישת המשק כולו- בירורים שלגרסת התובע אמורים היו להיערך על ידו וע"י עו"ד קדמי טרם יצירת הקשר המשפטי המחייב. גם המבחן השני - מבחן הפרטים המהותיים- מתקיים בנוגע לאופציה הראשונה שנקבעה בהסכם: שכן בנוגע לעסקה זו כללו הצדדים בהסכם את שמות הצדדים להתקשרות, את התיאור של הנכס , וכן פירוט לגבי מהות העסקה, המחיר ומועדי התשלום ומועד העברת הזכויות בטאבו (ס' 4.ד. להסכם). סיכומם של דברים: בכל הנוגע לרכישת הזכויות העתידיות במשק לפי תכנית ההרחבה- הסכם העקרונות היה הסכם מחייב לכל דבר וענין. בשולי נקודה זו, לא למותר גם לציין, כי עצם טענתו של התובע , לפיה ביטול האופציה הראשונה שנקבעה בהסכם היא שהביאה לזניחת ההסכם- היא הנותנת, כי להסכם העקרונות היה תוקף מחייב לכל דבר וענין. 4. 3 האם הופר ההסכם ועל ידי מי ? כאמור, לגרסתו של התובע, כשבועיים בלבד לאחר עריכת הסכם העקרונות הודיע לו הנתבע "כי בבדיקות שערך התברר לו כי הזכויות על פי תכנית ההרחבה אינן ניתנות למכירה בנפרד ובמנותק מהמשק עצמו", עובדה אשר נודעה לו, לטענתו, גם מבדיקות שערך הוא עצמו בנוגע לתכנית ההרחבה (ס' 25 לתצהירו), ומבדיקות שערך עו"ד י' קדמי, אשר העיד בתצהירו: "בבדיקות ובבירורים שערכו הצדדים לאחר החתימה על מסמך העקרונות , כמו גם בבדיקות שערכתי בעצמי , התברר כי הזכויות על פי תכנית ההרחבה אינן ניתנות למכירה בנפרד ובמנותק מהמשק עצמו . אני אישית שוחחתי עם עו"ד אהוד גוט אשר ידוע לי כי הינו תושב בית נקופה ומצוי היטב בכל הפרטים האמורים בקשר עם ההרחבה וקיבלתי אישור לאמור בסעיף זה " (ס' 23 לתצהירו). נוכח מצב דברים זה- טוען התובע - היה ברור הן לו והן לנתבע , כי ההסכם במתכונתו הנוכחית אינו בר מימוש, שכן בפועל החלופה הראשונה של רכישת הזכויות העתידיות בלבד- איננה קיימת, ועל כן אין כל ברירה אלא לזנוח את הסכם העקרונות. כך גם העיד עו"ד קדמי מטעם התובע: "בשיחות שניהלתי עם הצדדים באותו שלב , ברור היה לכולם, כי אין מנוס אלא לזנוח את מסמך העקרונות את המתווה שנקבע בו וכן את לוח התשלומים" (ס' 26 לתצהירו). הנתבע מצדו טוען, כי לאחר עריכת הסכם העקרונות הוא לא ערך כל "בירורים" או "בדיקות" בנוגע לאפשרות רכישת הזכויות בלבד ע"י התובע, וכי הוא מעולם לא "הודיע" לתובע ו/או לעו"ד קדמי מאומה בענין זה . לדבריו, גם עו"ד קדמי לא קיים עמו כל "שיחות" בנושא זה לאחר החתימה על ההסכם ומעולם לא הודיע לו שההסכם נזנח או בוטל ע"י התובע (ס' 12, 19-20 לתצהירו) . לטענת הנתבע, הוא המשיך לראות בהסכם העקרונות הסכם תקף ומחייב לכל דבר וענין, ואילו התובע הוא שהפר את ההסכם. הפרותיו של התובע מתבטאות, לטענת הנתבע, בשתיים: באי-ביצוע התשלומים המוטלים עליו לפי ההסכם (שכן פרט לסכום המקדמה בסך של 50,0000 $ לא שילם לו התובע מאומה) ובהימנעותו של התובע- לאחר שהתקבלה הערכתו של שמאי המקרקעין (יעקב פטל) בנוגע לשווי המשק- לבחור בחלופה אחת מבין השתיים. בפועל, מטעים הנתבע - לא רכש התובע לא את הזכויות העתידיות בלבד ולא את המשק על כלל זכויותיו. השאלה היא אם כן האם נזנח ההסכם, או שמא הופר באורח חד צדדי ע"י התובע? ראשית ייאמר, כי התובע כלל לא הוכיח את גרסתו בדבר המניעה המשפטית/המעשית ש"התגלתה" לו, בנוגע לאפשרות רכישת הזכויות העתידיות בנפרד מרכישת המשק כולו, וטענתו בנדון נותרה טענה סתמית ומעורפלת. התובע לא פירט, מהי בדיוק אותה מניעה (והרי על פניו אין כל מניעה לרכוש זכויות עתידיות בנכס) ? מהם אותם "בירורים" ו"בדיקות" שערך בענין זה ? אצל מי נערכו אותם בירורים ? והוא אף לא טרח להעיד את עו"ד אהוד גוט - האדם אשר הן לפי עדותו של התובע והן לפי עדותו של עו"ד קדמי - סיפק להם את המידע בדבר קיומה של מניעה משפטית להעברת הזכויות. יחד עם זאת, למחדל ראייתי זה אין, למעשה, כל נפקות לצורך הכרעה בשאלה האמורה , שכן - בחינתן של מכלול הנסיבות והראיות , ובכלל זה- של התנהגות הצדדים לאחר החתימה על ההסכם- מובילה, ללא ספק, למסקנה , כי ההסכם נזנח ע"י שני הצדדים, ותהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה. על מסקנה זו ניתן ללמוד, בראש ובראשונה, מכך שלאחר החתימה על הסכם העקרונות לא עשו הצדדים מאומה כדי להוציא לפועל את ההסכמות שנקבעו, ולא מילאו כלל אחר התחייבויותיהם ההדדיות בהסכם : כך, הנתבע לא חתם על ייפוי כח בלתי חוזר לצורך רישום משכון והערת אזהרה לטובת התובע ומשכך גם לא נרשם לטובת התובע כל משכון או הערה במנהל או בסוכנות היהודית, ותוכן העסקה אף לא דווח לרשויות המס. כך גם, נמנעו הצדדים מלפנות לשמאי מקרקעין כפי שנקבע בהסכם - פניה אשר בה היה תלוי , למעשה, ההסכם הסופי אשר אמור היה להיחתם ביניהם. הפניה לשמאי נעשתה רק באפריל 1998, קרי- כחמישה חודשים לאחר החתימה על ההסכם . אלא, שלפי לוח התשלומים שנקבע בהסכם- התשלום השני אמור היה להיעשות רק לאחר שייחתם הסכם סופי, התשלום השלישי ב-2 לחודש ינואר, החמישי ב-1 לחודש מרץ , השישי- ב-1 לחודש אפריל ואילו התשלום האחרון ב-1 לחודש מאי. החתימה על ההסכם הסופי אמורה היתה להיעשות רק לאחר הפניה לשמאי וקבלת חוות דעת מטעמו לענין שווי המשק . מכאן, כי הפניה לשמאי אמורה היתה להיעשות ע"י הצדדים מיד בסמוך לאחר עריכת הסכם העקרונות, ובכל מקרה לפני חודש ינואר 1998- שאם לא כן, אין למעשה כל משמעות מעשית ללוח התשלומים שנקבע בהסכם , בחינת "עבר זמנו- בטל קורבנו " ! . משכך , מקובלת עלי גרסתו של התובע, לפיה פנייתם המשותפת לשמאי נעשתה לאחר שההסכם כבר נזנח על ידם ולאחר שהנתבע הבהיר לו, כי מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו להשיב את המקדמה ששולמה לו (בסך 50,000$), והציע לו לשקול, פעם נוספת, את רכישת כל המשק (ס' 34 לתצהיר התובע). אמנם, הנתבע טוען, כי הפניה לשמאי נעשתה "במסגרת ההסכם" (ס' 22 לתצהירו), ואולם גרסה זו היא הגרסה השלישית במספר שמסר הנתבע בענין זה במסגרת ההליך דנן, והיא אינה מהימנה עלי כלל וכלל: בתצהירו שניתן בתמיכה לבקשתו לביטול צו עיקול זמני שניתן לטובת התובע (בש"א 7737/05) כמו גם בכתב ההגנה טען הנתבע, בפה מלא, כי הפניה לשמאי נעשתה על ידו ועל חשבונו בלבד, לאחר שהתובע הפר את ההסכם והותיר אותו לעמוד בפני שוקת שבורה . ובלשונו של הנתבע: "לאור הפרת ההסכם על ידי התובע מצאתי את עצמי ללא מקורות מימון לטיפולים הנדרשים באמי וכן להסדרת החוב בתיק ההוצאה לפועל וכן חובות אחרים של המשק... על כן, ביקשתי למכור את המשק. לשם כך, פניתי בעצמי , לבדי ועל חשבוני לשמאי מקרקעין, מר יעקב פטל, והזמנתי אצלו חוות דעת שמאית לגבי שווי המשק והזכויות הגלומות בו. חוות דעת זו מתאריך 23/04/98 שולמה על ידי בסכום של כ-2,000 ₪.." (ס' 12 לתצהיר, ס' 14 לכתב ההגנה) (ההדגשה במקור-י.מ.). העובדה שבחוות הדעת נכתב, כי היא הוזמנה ע"י "מר אייכנר" וכי "השומה נמסרת למר אייכנר" - הוסיף וטען הנתבע באותה נשימה - היא הנותנת, כי הפניה לשמאי נעשתה על ידו בלבד, וכי טענות התובע בענין הפניה המשותפת הינן "מצוצות מן האצבע" כלשונו . רק לאחר זמן מה ולאחר שחוות הדעת כבר נמסרה לו ע"י השמאי- פנה אליו התובע והתעניין שוב ברכישת המשק, ואו אז מסר לו הנתבע, לטענתו, העתק של חוות הדעת. כך טען הנתבע במסגרת הבקשה לביטול צו העיקול ובמסגרת כתב הגנתו. והנה, לאחר שהתובע צירף לתצהיר עדותו הראשית מכתב ששלח השמאי לנתבע לתשלום שכרו בסך של 2,600 ש"ח, עליו כתב הנתבע בכתב ידו : 1,300 ₪ = 2: 2600 ₪ - נזכר לפתע הנתבע, הפלא ופלא, כי הפניה לשמאי אכן היתה פניה משותפת שלו ושל התובע, אשר נעשתה "במסגרת ההסכם", וכי שכרו של השמאי שולם על ידי שניהם בחלקים שווים. לדבריו, מסמך זה "רענן את זכרונו" והוא אכן נזכר, כי הפניה לשמאי יעקב פטל נעשתה על ידם במשותף (ס' 22 לתצהיר עדותו הראשית). אלא שטענה "חדשה" זו, בכל הכבוד- איננה מתיישבת עם גרסתו של הנתבע, לפיה התובע הפר את ההסכם עוד קודם לכן , וכי בגין הפרתו זו ביקש הנתבע כבר אז (בשנת 1998) למכור את המשק לצד ג'. זו הסיבה, ככל הנראה, שבסיכומיו שינה הנתבע את גרסתו גם בענין זה, וטען כי הוא כלל לא התכוון למכור את המשק כל עוד אמו ז"ל היתה בחיים, וכי פעולותיו למכירת המשק החלו רק לאחר פטירתה של אמו בשנת 2000 (ס' 36 לסיכומי הנתבע) . הצגת טענות עובדתיות סותרות ע"י הנתבע תוך שינוי גרסאותיו ללא הרף- יש בה כדי לפגום כליל במהימנותו של הנתבע, ולהוביל למסקנה, לפיה יש להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע. העולה מן האמור הוא, כי הסכם העקרונות נזנח, קרי: הוראותיו לא קויימו - ע"י שני הצדדים גם יחד בסמוך לאחר עריכתו. התוצאה שמצמיח מצב זה היא חובתו של הנתבע להשיב לתובע את המקדמה בסך 50,000 $ , אשר שולמה לו על חשבון התמורה החוזית, חובה אשר נעוצה בדיני החוזים ובדיני עשיית עושר ולא במשפט . מעבר לדרוש יצוין, כי גם לפי גרסת הנתבע- לפיה התובע הפר את ההסכם- מגיעים אנו לאותה תוצאה ממש . הכיצד ? כזכור, הנתבע טוען כי התובע הפר את ההסכם בכך שלא שילם את התשלום השני ואילך ע"ח התמורה החוזית ובכך שלא רכש, לכל הפחות, את הזכויות לפי תכנית ההרחבה. אשר לאי-תשלום יתרת התמורה- אין בטענה זו ממש, שכן בלוח התשלומים שנקבע בהסכם לא צוין מועד לביצוע התשלום השני, אלא נקבע כי התשלום השני בסך 60,000 $ ישולם לנתבע "לכיסוי החוב הקיים בתיק הוצל"פ 6513/88 ולהסרת העיקול הרובץ על המשק וכפוף לחתימת חוזה מחייב" (ס' 4.ג.2 להסכם). מכאן, כי כל עוד לא נחתם חוזה סופי ומחייב- לא היה התובע חייב בביצוע יתר התשלומים על חשבון התמורה החוזית. אשר לטענה השניה - אפילו נניח, כי יש דברים בגוֹ, וכי התובע הוא שהפר אמנם את ההסכם בכך שסירב לרכוש, לכל הפחות, את הזכויות לרכישת 4 דירות ולקבלת מניות בבית המלון לפי תכנית ההרחבה - נראה כי הנתבע מחל לתובע על הפרה זו. הנתבע עצמו העיד, כי לאחר שהתובע הודיע לו באפריל 1998 שהוא אינו מעונין לרכוש את כל המשק במחיר בו נקב השמאי בהחוות דעתו - הוא ניתק כל מגע עם התובע ולא היה עמו בקשר עד לאוגוסט 2003 (ס' 23,28 לתצהירו). כלומר: משך כ-5 שנים מאז ה"הפרה" לא פנה הנתבע כלל לתובע, לא מחה בפניו על ההפרה ולא תבע ממנו הנזקים שנגרמו לו בגין "הפרתו" זו. מאידך, הנתבע גם לא עמד על קיום ההסכם. לא זו אף זו: בשנת 2000 (לפי גרסת הנתבע , ולפי גרסת התובע- אשר עדיפה בעיני - כבר בשנת 1998) החל הנתבע לפעול למכירת המשק לצד ג' . התנהגותו זו של הנתבע יש בה משום הודעה לתובע על ביטול ההסכם. אכן, ביטול חוזה מחמת הפרתו טעון הודעת ביטול (ס' 8 לחוק החוזים תרופות) ואולם "על פי הפסיקה, הודעת הביטול אינה צריכה להיות מפורשת, ואפילו התנהגות של הנפגע שממנה משתמעת כוונת הביטול- מהווה הודעת ביטול נאותה, ובלבד שהגיעה ל"מפר" (שלו 560). ובענייננו- התובע העיד,כאמור, כי ידע על כוונתו של הנתבע למכור את המשק לצד ג'. אכן, הודעת ביטול של חוזה מפאת הפרתו גם צריכה להינתן תוך זמן סביר לאחר ההפרה ואולם, הלכה פסוקה היא, כי: "חלוף הזמן הסביר למתן הודעת ביטול אינו מביא לשלילת זכותו של הנפגע לביטול החוזה, אלא אם ניתן לפרש את התנהגותו כוויתור על זכות זו. בהיעדר ויתור, משמעות חלוף הזמן הסביר הינה רק כי הנפגע מחויב במתן ארכה סבירה לקיום החוזה (בניגוד למצב הרגיל של הפרה יסודית, אשר איננו דורש מתן ארכה) קודם שתתחדש בידו זכות הביטול" (כב' השופט א' מצא דנ"א 8128/02 עיריית מעלה אדומים נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, תק-על 2003(3), 1255 (2003)). הצעתו של הנתבע לתובע לרכוש את כל המשק בהתאם להערכת השווי של שמאי המקרקעין יש בה אפוא הן משום מתן ארכה סבירה לקיום ההסכם והן משום הודעת ביטול מותנית, שהפכה להודעת ביטול ההסכם, לאחר שהארכה חלפה והתובע סירב לרכוש את המשק. 4. 4 שעור הריבית מאחר ולפי גרסת התובע, גרסה אשר כאמור מהימנה ומקובלת עלי- ההסכם (אשר נערך ביום 15/12/98) נזנח כשבועיים לאחר עריכתו, קרי הרי שהתקופה בגינה יש לחשב את שעור הריבית המתווספת לסכום הקרן היא מיום 01/01/98 ועד ליום הפירעון. מכאן לשעור הריבית: לגרסת התובע, לאור מצבו הכלכלי הדחוק ביקש ממנו הנתבע לדחות את השבת המקדמה עד למכירת המשק על ידו לצד ג', כאשר בינתיים יישא סכום הקרן ריבית פיגורים של 1% לחודש. לדבריו, הסכמה זו היתה בעל-פה. הנתבע מצדו טוען, כי לא היו דברים מעולם, כי הוא מעולם לא הסכים להשיב את המקדמה לתובע, וודאי שלא הסכים ל"ריבית הנשך" (כלשונו) לה טוען התובע. לגרסת התובע לא הובא ולו בדל ראיה. התובע לא פירט אימתי הושגה הסכמה בעל פה זו ? היכן הושגה ובנוכחות מי ? התובע אף לא סיפק כל הסבר, מדוע הסכמה כה מהותית וחשובה לא הועלתה על ידם על הכתב, תמיהה אשר מתגברת נוכח העובדה שהצדדים טרחו להעלות על הכתב את הסכמה, אליה הגיעו במהלך המשא ומתן למרות שהדבר נעשה (על פי עדותם) בחופזה, בשל נסיעתו של הנתבע להולנד למחרת עריכת ההסכם. גם עדותו של עו"ד קדמי לא יכולה לשפוך אור על שאלת ריבית הפיגורים, שכן הלה העיד עו"ד קדמי כי הוא לא ידע מה סיכמו הצדדים בסופו של דבר בנושא הפיצוי שיקבל התובע בגין אי קיום ההסכם (ס' 31-32 לתצהירו). בהעדר הוכחה על ריבית מוסכמת , שעור הריבית ייקבע בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: החוק). סעיף 4 (א) לחוק קובע: "הריבית לפי סעיפים 2 ו-3 וכן הריבית הנפסקת על סכום שיש לשלמו במטבע חוץ או במטבע ישראלי כשהוא צמוד למטבע חוץ, יהיו בשיעורים ובדרך חישוב שקבע שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ועם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, אלא אם כן קבעה הרשות השיפוטית שיעור נמוך יותר". מכח סעיף זה נחקקו תקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), התשס"ג-2003 . תקנה 4 לתקנות הנ"ל קובעת : "שיעור הריבית לפי סעיף 4 לחוק, לענין ריבית הנפסקת על סכום שיש לשלמו במטבע חוץ או במטבע ישראלי הצמוד למטבע חוץ, יהיה, לכל רבעון, בשיעור ריבית הליבור, בתוספת 1 נקודת אחוז". ריבית הליבור מוגדרת בתקנה 1 כ: "ריבית שנתית בשיעור משתנה בגובה הליבור (LIBOR) לפיקדונות במטבע חוץ לתקופה של שלושה חודשים, כפי שפורסמה, שני ימי עסקים בחו"ל לפני תחילת רבעון, בדף LIBOR 01 של סוכנות הידיעות רויטרס או בדף אחר שיבוא במקומו". ריבית הליבור (London Interbank Offered Rate) היא שיעור הריבית הבין-בנקאית הממוצעת בין כמה מהבנקים הגדולים ביותר בלונדון על הלוואות קצרות טווח. ריבית הליבור נקבעת באופן פורמאלי פעם ביום. היא קיימת ורלוונטית לשלל מטבעות חוץ, מצוטטת במספר רב של עיתונים ופרסומים כלכליים, והיא אינדקס פיננסי סטנדרטי בשוקי הון רבים בעולם, ובכללם שוק ההון הישראלי. דא עקא, שההסדר הקבוע בסעיף 4(א) לחוק בצירוף תקנה 4 לתקנות נקבע ביום 20/03/01 במסגרת תיקון של סעיף 4(א) לחוק (תיקון מס' 8, תשס"א-2001) אשר נכנס לתוקפו החל מיום 01/04/03, ואילו בענייננו המדובר בריבית לתקופה של כ-7 שנים אחורה. האם ניתן אפוא להחיל את שעור הריבית שנקבע בתיקון הנ"ל עלך החוב נשוא התביעה דנן ? לשאלה זו נדרש בית המשפט העליון בע"א 6388/98-NAKLIYAT VE TICARET A.S. נ' .LYONNAIS S.A (תק-על 2003(2), 2899 ,עמ' 2905), ומסקנתו של בי המשפט המשפט היתה כי - "הסדר, שהוא פרי האיזון, ניתן ליישום גם לגבי עניינים תלויים ועומדים, כשיעור שישמש ברירת-מחדל. אך מובן הוא כי בית-המשפט יוכל לסטות מהסדר זה, מקום בו יוכיחו הצדדים בראיות כי בעניינם יש לקבוע שיעור אחר. ראשית, שיעור זה מתאים לא רק לתקופה שתבוא, אלא גם לשנים עברו. אכן, אחד מיתרונותיו של שיעור ריבית המבוסס על מדד מתעדכן, הוא היעדר הצורך לעדכנו - מלאכה שניסיון העבר מלמדנו שאין בידי בתי-המשפט או המחוקק לעשותה בזמנה. נראה אף, שמקום בו יש בנמצא מדדים דינמיים מוסכמים, המפורסמים וידועים מראש, אין כל היגיון להפעיל שיעור קבוע וסטגנטי. השוו לאוריאל פרוקצ'יה, "הצמדה, שערוך וריבית: עבר, הווה ועתיד", משפטים י(262 (1980) (2, בע' 264. מדדי הליבור נמצאים בשימוש רחב בעולם זה שנים רבות. אף בישראל, מדד הליבור היה הבסיס לקביעת שיעורי מלווה מדינה, למצער מתחילת שנות ה-90, וראו למשל תקנות מלווה המדינה (סדרות מסוג "גלבוע") (תיקון) (מס' 2) תשנ "ג-1993. שנית, מבחינה מהותית, כאמור, שיעור זה הוא בעל זיקה חזקה למצב בשוק, ומתעדכן עם תנודותיו. שלישית, שיעור זה קל להפעלה ומעניק ודאות ויציבות לפסיקה. הפעלתו אינה מצריכה את בתי-המשפט להכריע בנושאי כלכלה מורכבים, הנמצאים מחוץ לידיעה השיפוטית" (כב' השופטת ד' דורנר ע"א 6388/98 NAKLIYAT VE TICARET A.S. נ' .LYONNAIS S.A (תק-על 2003(2) 2899 , 2905 (2003)). יצויין, כי בית המשפט הדגיש באותו ענין, כי תוצאה זו אין משמעה קביעה, שיפוטית לפיה התקנות החדשות חלות רטרואקטיבית על עניינים תלויים ועומדים ביום תחולתן לפני רשות שיפוטית, אלא קביעת הלכה שיפוטית חדשה אשר משקפת את המציאות הכלכלית החדשה ואשר נועדה לסתום את הגולל על ההלכה הישנה, לפיה שעור הריבית החלה על סכומים במטבע חוץ עומדת על 11% לשנה . שעור ריבית זה " אשר נקבע לפני רבע מאה" - ציין בית המשפט - "רחוק היום מכל שיעור סביר... שיעור ריבית זה, מזה זמן רב, הינו שעור מופרז שאין מקום לדבוק בו עוד. ... אין הצדקה להמשיך ולהעמיד את שעור הריבית על 11% ברוח הלכת רשות הנמלים.." (פס' 11 לפסה"ד של כב' השופטת ד' דורנר; פס' 1 לפסה"ד של כב' הנשיא א' ברק). משמעותה של ההלכה החדשה הוא שההסדר הנקוב בתקנות החדשות "מהווה נקודת מוצא בלבד ולא נקודת סיום", שכן "פתוחה הדרך בפני הצדדים להצביע על כך כי יש לסטות מההסדר האמור בנסיבותיו של סכסוך נתון " (א' ברק, שם, פס' 2). כלומר: שעור ריבית הליבור בתוספת 1% איננו אלא חזקה הניתנת לסתירה ע"י הצדדים, שתחול כמעין ברירת מחדל, ומקום בו יסתרו הצדדים בראיות שעור זה- יוכל בית המשפט לסטות הימנו. אולם "במקרה בו כשלו הצדדים, ולא עלה בידם להראות מהו שיעור הריבית אותה ראוי לפסוק לטובת הזוכה יוחל שעור הליבור בתוספת 1 נקודת אחוז" (כב' השופט א' ריבלין,שם ) . באותו ענין, לא הוכיחו הצדדים, כי יש לסטות משעור ריבית הליבור -ועל כן החיל בית המשפט את מדד הליבור בתוספת 1% על כל התקופה המדוברת (ראו בענין זה גם: כב' השופט א' גרוניס ע"א 10564/05 רפאל גת נ' מאיר חיים מתיתיהו מיום 19/09/07, פורסם באתר בתי המשפט). גם בענייננו אנו, לא הביאו הצדדים ראיות לסתור שעור את שעור הריבית הקבוע בתקנות החדשות (ריבית הליבור), ועל כן בהתאם להלכה החדשה שנקבעה בפרשה הנ"ל - מן הראוי הוא להחיל את שעור הריבית הליבור בתוספת 1% על כל התקופה הרלבנטית, קרי- החל מיום ההשבה (ינואר 1998) ועד יום הפירעון. אשר על כן , מחייב את הנתבע להשיב לתובע את סכום המקדמה בסך של 50,000 $, בצירוף ריבית פיגורים בשעור ריבית הליבור בתוספת 1%, החל מיום 01/01/98 ועד לפירעון. בסיכומיו ביקש הנתבע מבית המשפט לעשות שימוש בסמכותו שלא לפסוק הפרשי הצמדה ו/או ריבית על סכום ההשבה הנומינלי, או להפחיתם, מכח סמכותו לפי סעיפים 2, 3א(א) ו- 5(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה . בענין זה טוען הנתבע, כי יש לקחת בחשבון את העובדה שהתובע הפר את הסכם העקרונות, את העובדה שהנתבע שינה מצבו לרעה וסבל נזקים כספיים בגין ירידת ערך המשק , שהתביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות, את העובדה שכספי התמורה נועדו למימון טיפולים רפואיים לאמו המנוחה וכן את העובדה שהנתבע הוא כיום כבר כבן 75 שנים ומצוי במצב כלכלי קשה (ס' 42 לסיכומיו). ואולם , כל טענותיו אלו של הנתבע נדחו לגופן, כפי שמפורט לעיל בהרחבה, ועל כן לא מצאתי כל טעם וסיבה להפחית מסכום החוב את ריבית הפיגורים, כולה או חלקה. הכלל הוא ש"יש לפסוק ריבית לפי השעור המירבי ורק נסיבות מיוחדות, המצריכות הנמקה, יצדיקו את שלילת מלוא הריבית מן הזוכה " (ד' קציר, פסיקת ריבית, הצמדה ושערוך (תשנ"ו-1996) 282) . "הלכה פסוקה היא , שבדרך כלל רשאי הצד שזכה לגבות את הריבית המירבית , אשר אפילו בה אין בתנאים האינפלציוניים דעידנא משום פיצוי מספיק על ירידת ערך הכסף.." (ע"א (וערעור שכנגד) 179/75 שמואל כהן נ' משה ושושנה תוכלי, פ"ד לא(1) 248, 249 (1976)). 4. 5 קיזוז /פיצוי של הנתבע בגין נזקיו הנתבע טוען, כי מכל סכום שייפסק נגדו יש לקזז את הנזקים שנגרמו לו בשל בגין הפרת ההסכם ע"י התובע, כדלקמן: א. הפרשי הריבית וההצמדה שנוספו לחוב שרבץ על המשק בעת החתימה על ההסכם, בגינו הוטל עיקול על המשק, חוב אשר אמור היה להיפרע מכספי התשלום השני שהיה על התובע לשלם ע"ח התמורה החוזית . לדברי הנתבע, סכום הקרן של החוב היה 200,000 ₪ , אך החוב תפח לסך של 311,000 ₪ (במועד בו הצליח הנתבע לפורעו), בשל תוספת הפרשי ריבית והצמדה ,ועל כן על התובע לפצותו בסך של 111,000 ₪ (נומינלי). ב. תשלומי ריבית בסך של 191,000 ₪ ששולמו על ידו לבנק הפועלים בגין הלוואה שנאלץ הנתבע ליטול לדבריו מהבנק, כנגד שעבוד המשק, על מנת לפרוע חובות שוטפים על המשק, במקום לפרוע חובות אלו מכספי התמורה . ג. סך של 200,000 $ בגין ירידת ערך המשק . לטענת הנתבע, בסמוך לעריכת ההסכם- שווי המשק עמד על למעלה ממיליון ₪, כפי שעולה מחוות דעתו של השמאי יעקב פטל, ואילו בפועל נמכר המשק (במסגרת עקול שהוטל בהוצל"פ) בסך של 620,000 $ . מכאן שנגרם לו הפסד של כ-400,000 $ , אך מאחר שלתובע עמדה האפשרות לרכוש רק את הזכויות העתידיות במשק - יש לחייבו לטענתו בכמחצית מהסכום, קרי: בסך של 20,0000 $ בלבד. ואולם, דין טענות אלו של הנתבע להידחות מכל וכל. לאור המסקנה לפיה ההסכם כלל לא הופר ע"י התובע- ממילא לא זכאי הנתבע לפיצוי בגין נזקיו אלו. מכל מקום, הנתבע לא הוכיח כל קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לביו "הפרת" ההסכם על ידי התובע : לפי ההסכם התובע רשאי היה לרכוש רק את הזכויות העתידיות- ממילא לא היה בכך למנוע ירידת ערך של המשק או הצטברות חובות שוטפים בגין החזקת המשק. בנוסף יש לציין, כי הנתבע לא פעל להקטנת נזקיו ע"י מכירת המשק לצד ג' מיד לאחר "הפרתו" של התובע את ההסכם. רק בשנת 2000 (לפי גרסת הנתבע עצמו!) הוא החל לפעול למכירת המשק, ואולם מאמצים אלו- כך נראה- לא היו אמיתייים וכנים, שכן בפועל נמכר המשק רק בשנת 2005 ורק במסגרת מימוש צו העיקול שניתן לטובת התובע. לאור האמור, הנתבע אינו זכאי לקזז את "נזקיו" אלו מסכום החוב. 5. סוף דבר 5. 1 התביעה מתקבלת חלקית. כפועל יוצא מכך, מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 50,000 $ בצירוף ריבית בשעור ריבית הלייבור בתוספת אחוז אחד (1%) , החל מיום 01/01/98 ועד לפרעון. 5. 2 בשים לב להוראות תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, לסכום התביעה, לתוצאה ולכלל נסיבות הענין, מחייב את הנתבע לשלם לתובע, כדלקמן: 7,199 ₪ אגרת משפט (מחצית ראשונה בלבד) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (21/08/05) ועד לפרעון. 35,000 ₪שכ"ט עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון. בניהבית מלוןחקלאותקרקע חקלאיתהפשרת קרקעות