פסק דין בפני תביעה כספית בסך של 12,896 ₪ בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. עובדות שאינן במחלוקת: הנתבעות השכירו לחברת בון וויאג' נסיעות ותיירות בע"מ (להלן - החברה) נכס מקרקעין בבניין ברח' דיזינגוף 280 ת"א. החברה קיבלה מהתובע ערבות בנקאית לטובת הנתבעות מהן שכרה את משרדיה. ביום 16/10/01, לאחר שחודשה מספר פעמים, הוציא התובע ערבות בנקאית לטובת הנתבעות על סך של 21,545 ₪. בחודש 10/02, הוארכה הערבות הבנקאית הנ"ל לשנה נוספת עד ליום 16/10/03. בסעיף 1 לכתב הערבות נכתב, כי מטרת הערבות היא "בקשר לחוזה שכ"ד". הנתבעות שלחו אל התובע דרישות תשלום למימוש חלק מסכום הערבות הבנקאית בשלושה מועדים. התובע, לפי דרישת הנתבעות, שילם לאחרונות סך של 1700 ₪ בתאריך 2/6/03, סך נוסף של 4675 ₪ ביום 20/7/03 והסכום האחרון בסך של 5900 ₪ ביום 21/8/03. שלושת התשלומים הנ"ל היו במסגרת מימוש חלקי של הערבות. תמצית טענות הצדדים לטענת התובע, לאחר ששילם את סכומי הדרישה לנתבעות, התברר לו שהנתבעות לא היו זכאיות לקבלת הסכומים מאחר והחברה לא נותרה חייבת לנתבעות סכום כלשהו. לפי טענת התובע, הנתבעות עשו עושר שלא כדין על חשבונו מאחר והחברה לא הפרה את חוזה השכירות ולא נותרה חייבת לנתבעות דבר מכוח חוזה השכירות בין החברה לנתבעות. לטענת הנתבעות, החברה גרמה נזקים למושכר. מטעם הנתבעות הוצגו חוות דעת מהתאריכים 26/6/03 ו- 16/7/03 של השמאי מר גולדנברג לגבי הנזקים. מאחר והחברה הפרה את הסכם השכירות, הנתבעות נאלצו לממש את הערבות הבנקאית תוך שהן פועלות בתום לב. לדרישת התובע מן הנתבעות להחזיר את הסכומים ששילם להן, אין כל הצדקה. לפי נוסח הערבות הבנקאית שבה כתוב "בקשר לחוזה שכ"ד", מדובר בערבות בנקאית אוטונומית שהיא בגדר התחייבות עצמאית של התובע לשפות את הנתבעות במקרה בו תפר החברה סעיף מסעיפי חוזה השכירות. הנתבעות טוענות להיעדר יריבות בינן לבין התובע. עיקרי המחלוקת: זכותו של התובע לתבוע את הנתבעות לאור כך שעסקינן בערבות אוטונומית. האם דרישת מימוש הערבות נעשתה בחוסר תום לב? האם נגרמו למושכר נזקים ע"י החברה, וככל שנגרמו, מה היקף הנזקים? זכותו של התובע לתבוע את הנתבעות בכתב ההגנה, טענו הנתבעות כי הערבות שניתנה לטובתן הינה ערבות בנקאית אוטונומית וכי עילות החבות של החברה ושל התובע (הבנק) אינן זהות וכי אין זה מתפקידו של התובע לדרוש מהנתבעות להחזיר את הסכומים שקיבלו ממנו על פי כתב הערבות. לשיטתן, על התובע לפנות לחוזה שנערך בינו ובין החברה בו התחייבה החברה לשפות את התובע במקרה שיידרש לשלם את סכום הערבות. לנתבעות אין חלק בקשר חוזי זה (סעיף 6.9 לכתב ההגנה). בסיכומים טענו הנתבעות, כי אין יריבות בינן ובין התובע, נוכח כך שבערבות הבנקאית נכתב "בקשר לחוזה שכ"ד" ותו לא. לשיטתן, התובע שהוא הבנק - הערב, אינו יכול לשמש בתפקיד של שופט או בורר. נוכח כך שמדובר בערבות אוטונומית שהיא עצמאית ובלתי תלויה במערכת היחסים שבין הנושה (הנתבעות) ובין החייב (החברה), לתובע אין יריבות עם הנתבעות. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, איני מקבל את טענת הנתבעות בדבר היעדר יריבות בינן לבין התובע. אין מחלוקת שהתובע שהוא הערב שילם לנתבעות את הסכומים במחלוקת לפי דרישתן. לפי נספח ה' לכתב התביעה, מכתבו של ב"כ התובע אל הנתבעות מיום 15/12/03, התובע הוא שנשא בתשלום הסכומים על פי הערבות. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הערבות בעניינינו היא ערבות אוטונומית. אכן, לפי ההלכה הפסוקה, הערבות הבנקאית האוטונומית מהווה חיוב עצמאי ונפרד מן החיוב העיקרי של הבנק (הערב) כלפי המוטב. על פי חיוב עצמאי זה, בהתקיים תנאים מסוימים כאמור בכתב הערבות, ישלם הבנק למוטב את סכום הערבות. כך אכן פעל התובע בעניינינו. לפי ההלכה הפסוקה, ביהמ"ש אינו נוטה להתערב בעצמאותה של הערבות האוטונומית, למעט מקרים חריגים, חריג המרמה ו/או חריג ה"נסיבות מיוחדות". העיקרון הבסיסי הוא, שלעסקת הערבות מעמד עצמאי אשר מנתק אותה מעסקת היסוד. מצב דברים זה מקנה ביטחון למוטב, שיוכל לממש את הערבות מבלי שייזקק להכרעה לגבי המחלוקות בעיסקת היסוד. המטרה היא, שהנערב יוכל לממש את הערבות ללא התדיינות משפטית, שאחרת אם כדי לממש את הערבות הוא יצטרך להתמודד עם טענות כלפי עסקת היסוד, אזי תכליתה של הערבות הבנקאית כאמצעי להקניית ביטחון בעסקאות תפגע. עם זאת, כל האמור לעיל נכון, שעה שעסקינן במצב שבו הערב מסרב לממש את הערבות. איני מקבל את טענת הנתבעות, כי יש ללמוד מההלכה הפסוקה כאמור לעיל, גם לגבי עניינינו שבו התביעה היא להורות על השבת הכסף לערב (התובע) לאחר שהערבות האוטונומית מומשה בחלקה. קבלת טענת הנתבעות, משמעותה שלמעט נסיבות קיצוניות וחריגות של מרמה ו/או נסיבות מיוחדות, לא יוכל הערב או החייב לתבוע את הנושה בגין מימוש הערבות האוטונומית ולמעשה יהיו חייבים להשלים עם מימוש הערבות אפילו נעשתה ללא יסוד וללא הצדקה. מצב דברים זה אינו מתקבל על הדעת והוא בניגוד להלכה הפסוקה. הכלל לגבי תביעה להשבת כספים מנושה שגבה כספים על פי כתב ערבות, נקבע בע"א 11123/03 - ט.ש.ת. חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, תק-על 2005(4), 1 ,עמ' 8: "הכלל הוא, אכן, ש"אם ניצל הנושה את 'עצמאותה של הזכות וגבה מן ה'ערב', אף שלא היה זכאי לעשות כן .... התשלום שגבה הוא בגדר זכייה 'שלא על פי זכות שבדין', כאמור בס' 1 לחוק עשיית עושר. זאת למרות שהיה לנושה כוח לממש את ה'ערבות' העצמאית ולמרות שה'ערב' היה חייב בתשלום (מחמת 'עצמאות' הזכות)" (ד' פרדימן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב', מהדורה שניה, עמ' 978). אולם, גבייה בניגוד לעסקת היסוד, הגם שהיא בגדר "עשיית עושר" ועל כן מצמיחה זכות השבה, אין בה כדי למנוע את חילוט הערבות עצמה. אם לא תאמר כן, כי אז, בכל מקרה שהחילוט נעשה בניגוד לעסקת היסוד, ניתן יהא למנוע את החילוט, ובכך לסכל את מעמדה העצמאי ומטרתה של הערבות הבנקאית." (הדגשה שלי - א.פ.) בשאלה, למי זכות ההשבה, קיימות שתי גישות בפסיקה. האחת, שהנערב יהיה חייב בהשבה לחייב העיקרי והשנייה שהנערב ישיב את הכספים לערב (ראה ד' פרדימן, דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב', מהדורה שניה, עמ' 979). כך או כך, השאלה המהותית היא מי הגורם שנשא בתשלום בגין מימוש הערבות לנערב. ברור הדבר, שככל שהערב לא זכה בשיפוי מן החייב, עומדת לו הזכות להשבה מן הנושה שגבה ממנו שלא כדין. בעניינינו, לפי כתב התביעה, התובע (הערב) הוא שנשא בתשלום לנתבעות ולפיכך, עומדת לו הזכות להשבה מן הנתבעות (הנושה) ככל שיתברר שהסכום שנגבה ע"י האחרונות, נגבה שלא כדין. טענת הנתבעות בדבר היעדר יריבות עם התובע, נדחית. האם דרישת מימוש הערבות נעשתה בחוסר תום לב? לתובע טענות כנגד דרך הילוכן של הנתבעות במימוש הערבות. לטענת התובע, על פי חוזה השכירות בין הצדדים, הערבות אמורה לפקוע חודש לאחר תום תקופת השכירות. לפיכך, הנתבעות ידעו כי הערבות פקעה לכל המאוחר ביום 30/5/03 ולכן הדרישה למימוש הערבות גם לאחר המועד הנ"ל, היתה ניצול בלתי ראוי של טעות התובע שהאריך את תוקף הערבות בשגגה. נכון הדבר, שעל פי סעיף 23.א. להסכם השכירות בין הצדדים (נספח א' לכתב ההגנה), הוסכם שהערבות הבנקאית תפקע 30 יום לאחר תום תקופת השכירות בפועל. לפי הסכם השכירות, שנחתם לראשונה ביום 14/4/89, מועד סיום ההסכם היה בתאריך 30/4/91 וההסכם הוארך מעת לעת לתקופות שכירות נוספות, כל פעם לשנה נוספת. החברה פינתה את המושכר ביום 30/3/03 בפועל, אבל שילמה את שכה"ד והחשבונות עד לסוף חודש 4/03. לפי הסכם השכירות, עולה, שהערבות הבנקאית הייתה אמורה לפקוע לכל המאוחר עד ליום 30/5/03. אולם, לפי טפסי הערבות הבנקאית שצורפו לכתב ההגנה, מהתאריכים 16/10/90, 30/9/02 ו-16/10/01 (נספחים ב' וג' לכתב ההגנה), עולה כי בשלב כלשהו, הערבות הבנקאית הוארכה כל שנה למשך שנה עד לאמצע חודש ספטמבר ו/או אוקטובר. נוכח האמור לעיל, אני מקבל את טענת הנתבעות, כי אכן הנתבעות והחברה סטו במשך שנים רבות מהוראות סעיף 23.א. להסכם השכירות, באופן שמועד פקיעת הערבות הבנקאית היה או בחודש ספטמבר או אוקטובר של כל שנה. איני מקבל את טענת התובע, כי מדובר בטענה נגד מסמך בכתב, שהרי גם טפסי הערבות הבנקאית מתאריכים שונים שהוצגו הם מסמכים בכתב והתובע לא נתן הסבר מדוע בכל הטפסים הנ"ל, מועד פקיעת הערבות היה בחודש ספטמבר או אוקטובר. התכתובת בין החברה לבין התובע אינה רלוונטית במובן זה שהערבויות הבנקאיות שניתנו ע"י התובע לנתבעות לאורך שנים, היו עד לחודש אוקטובר. ברור איפוא, שבין הצדדים להסכם השכירות התגבשה הסכמה חדשה בדרך של התנהגות לגבי המועד החדש של פקיעת הערבות הבנקאית. טענה נוספת של התובע לגבי ההתנהגות בחוסר תום לב של הנתבעות היא, כי הנתבעות לא פעלו על פי סעיף 23.ה. להסכם השכירות מאחר ולא נשלחה התראה בכתב 7 ימים קודם למימוש הערבות. בהקשר זה יצוין, כי על פי סעיף 23 להסכם השכירות עולה, כי הערבות הייתה אמורה להיות מופקדת בידיה של עו"ד פיש. בנוסף, סעיף קטן 23.ה. מתייחס (ככל שהצלחתי לקרוא - א.פ.) לעו"ד פיש (ולא לנתבעות) שאמורה לשלוח הודעה בכתב שבעה ימים קודם להפעלת הבטחונות. כך או כך, המחלוקת בעניינינו בשלב זה היא לגבי השאלה המהותית האם גרמה החברה נזקים למושכר שבגינם הייתה הצדקה למימוש חלק מסכום הערבות ע"י הנתבעות. איני סבור, שטענה לגבי דרך ההתנהלות של הנתבעות (ולא לגופה של מחלוקת) רלוונטית להכרעה במחלוקת בפני. בהקשר זה יצוין, כי מכתבי בית דין שהגיש התובע עולה סתירה. לפי כתב התביעה, עולה לכאורה, כי התובע לא היה בקשר עם החברה עד לאחר ששילם את סכומי הדרישה בגין הערבות הבנקאית לנתבעות (ראה למשל סעיף 8 לכתב התביעה). לעומת זאת, בסיכומיו בסעיף 55, טען התובע שהבנק לא סירב לפרוע את דרישות התשלום של הנתבעות חרף העובדה כי ידע שהדרישות אינן כדין. מהדברים הנ"ל עולה, כי התובע היה בקשר עם החברה כבר במועד שקיבל את דרישות הנתבעות למימוש חלקי של הערבות, ולפיכך, החברה ידעה על דרישת הנתבעות עוד בטרם התשלום ע"י התובע. והרי, לשיטתו של התובע, זו המטרה של מכתב ההתראה שהיה אמור להישלח אל החברה. לאור האמור לעיל, איני מקבל את טענת התובע לגבי דרך הילוכן של הנתבעות במימוש הערבות וזאת בהתייחס לטענות על תקופת הערבות ואי משלוח מכתב ההתראה. האם נגרמו למושכר נזקים ע"י החברה, וככל שנגרמו, מה היקף הנזקים? לטענת התובע, החברה לא הפרה את חוזה השכירות ולא נותרה חייבת דבר לנתבעות מכוח חוזה השכירות. לטענת הנתבעות, כאמור בסעיפים 3 ו-4 לכתב ההגנה, בתום תקופת השכירות מסרה החברה לנתבעות את המושכר תוך הפרת חיוביה על פי חוזה השכירות. לטענת הנתבעות, החברה גרמה לנזקים שונים למושכר כמפורט שם. הנתבעות הגישו שתי חוות דעת של השמאי מר גולדנברג מתאריכים 26/6/03 ו-16/7/03 כאשר על פי חוות הדעת השנייה, ההערכה הכספית של הנזקים הייתה בהיקף של 18,349 ₪. בסעיף 4.3 לכתב ההגנה, נטען שגרימת הנזקים במושכר גיבשה את האחריות החוזית של החברה עקב ההפרה היסודית של חוזה השכירות. בהחלטה שניתנה ביום 5/9/06 נקבע, כי מכתב הטענות של הנתבעות לא עולה טענה בדבר אי תשלום דמי אחזקה ע"י החברה כעילה לחילוט הערבות. גם מעיון נוסף בכתב ההגנה, עולה בבירור, כי הנתבעת מימשה את הערבות לאור הנזקים שנגרמו במושכר. סעיף 4.3 לכתב ההגנה מציין במפורש, כי גרימת הנזקים בנכס היא שגיבשה את האחריות החוזית של החברה עקב הפרה יסודית של החוזה על פי סעיף 12 לחוזה השכירות. אמנם, סעיף 12 לחוזה השכירות המצוטט בסעיף 4.2 לכתב ההגנה מתייחס גם לאישורי תשלום שונים אולם, בסעיף 4.3 לכתב ההגנה נטען במפורש לגבי גרימת הנזקים בנכס ולא לגבי אי תשלום דמי אחזקה של המעלית. בנוסף, גם בסעיף 12.א. לחוזה השכירות, אין התייחסות לתשלום עבור הוצאות אחזקת המעלית אלא לתשלומים אחרים בלבד. בנוסף, במהלך החקירה של הנתבעת 1, הגב' ליפשיץ, העידה האחרונה ביחס לסכום של 1700 ₪, כי הסכום הנ"ל חולט על ידי הנתבעות לאור הערכה של קבלן את הנזקים שהותירה החברה למושכר בסך של 1700 ₪ (פרו' עמ' 8, ש' 21-16). אמנם, באחד המכתבים מיום 6/5/03 שמהווה חלק מנספח ד' לכתב ההגנה, נטען כי החברה נותרה חייבת בגין הוצאות המעלית בבניין סך של 1655 ₪, אולם בעדותה של הנתבעת, כאמור לעיל, נטען שהסכום של 1700 ₪ חולט בגין נזקים למושכר. הנתבעות, בסיכומים מטעמן, התעלמו מהחלטת ביהמ"ש מיום 5/9/06, כי הטענה בדבר אי תשלום דמי אחזקה על המעלית היא בגדר הרחבת חזית. לאור כל האמור לעיל, טענת התובע בסיכומי התשובה, כי העלאת הטענה בדבר תשלום הוצאות האחזקה עבור המעלית היא בגדר הרחבת חזית כפי שנקבע בהחלטת ביהמ"ש ביום 5/9/06, מתקבלת. צודק התובע, כי גרסת הנתבעות באשר לנזקים שנגרמו למושכר, תמוהה. באחד משני המכתבים הראשונים ששלחו הנתבעות באמצעות בא כוחן אל ב"כ החברה לאחר פינוי המושכר (יום 6/5/03) התבקשה התובעת לפנות את המיטלטלין המצויים במושכר, ולסדר את חוטי החשמל הגלויים במושכר. כל יתר הטענות בדבר הנזקים שגרמה התובעת למושכר, לא נטענו במכתב זה. רק ביום 15/6/03, שלחו הנתבעות מכתב נוסף ובו דרשו עלות פינוי המטלטלין בסך של 1000 ₪ וכן את עלות סיוד המושכר בגין נזקי צבע בסך של 6000 ₪. לאחר מכתב זה, נשלח מכתב ביום 25/6/03 ובו דרישות נוספות מהחברה. לא ברור, מדוע כאשר לשיטת הנתבעות מדובר בנזקים כה בולטים וחריגים, ההודעה עליהם לחברה נעשית בהדרגה וכל פעם מאתרות הנתבעות נזקים חדשים. מדובר בנכס שהושכר לצרכי משרד במשך תקופה של למעלה מ-10 שנים ונתון זה הוא בעל חשיבות לעניין הגדרת בלאי סביר בעניינינו. ברור, שבמצב דברים של שימוש שאינו למטרת מגורים לתקופה כה ארוכה, הבלאי הסביר הנגרם למושכר גדול יותר מבלאי סביר שנגרם לנכס המושכר למטרת מגורים לתקופה קצרה. אין מחלוקת, שבתקופת הביניים בין המועדים של שתי חוות הדעת שהוגשו מטעם הנתבעת, התובעת פעלה לתיקון הליקויים. בחוות הדעת מיום 16/7/03, אישר השמאי מטעם הנתבעות, כי קירות ותקרות המושכר אכן נצבעו וכי פרטי התכולה פונו מהדירה. עם זאת, לשיטתו, לא בוצעו עבודות נוספות. הנתבעות לא הציגו כל חשבונית עבור התיקונים. חוות דעת להערכת נזקים, מוגשות לצורך הערכת הנזקים ולפני ביצוע התיקונים. פעמים רבות, עם חוות הדעת מוגשות גם חשבוניות וקבלות מפורטות על התיקונים נשוא חוות הדעת. בעניינינו, הנתבעות לא הגישו כל חשבונית או קבלה מבעלי מקצוע על תשלומים עבור התיקונים המפורטים בחוות הדעת. גרסת הנתבעות, כי שילמו לבעלי מקצוע וזרקו את החשבוניות (פרו' 5/9/06, עמ' 9, ש' 6-1), אינה סבירה וזאת בלשון המעטה. מדובר בנזקים שתוקנו אחרי חודש 7/03 (מועד מתן חוות הדעת) והתביעה הוגשה ביום 15/7/04. טענת הנתבעות, כי זרקו את החשבוניות, אינה סבירה ומטילה צל כבד על המספרים שננקבו בחוות הדעת של השמאי. שהרי, ככל שאומדן הנזקים נכון, מדוע לא הוצגו חשבוניות על התיקונים הספציפיים המפורטים בחוות הדעת? לאחר ששמעתי את עדות השמאי ועיינתי בתמונות שצורפו לחוות דעתו, אני סבור כי הבלאי שנגרם לשטיח מקיר לקיר הוא בגדר בלאי סביר ואינו טעון תיקון ע"י החברה. זאת במיוחד בהתחשב בכך שהחברה היא שהתקינה את השטיח בחודש 3/00, ובנוסף שילמה עבור ניקוי השטיח בחודש 7/02 והציגה מסמכים על כך. איני מקבל את טענות הנתבעות, כאמור בחוות הדעת מטעמן, לגבי הנזקים לדלתות העץ בארון המטבח, תיקוני חיפוי הקרמיקה, אספקה והתקנה של פאנלים, וההוצאות עבור עקירת השטיח וקניית חדש. זאת, מאחר ונוכח השימוש של המושכר ואורך תקופת השכירות, אני סבור שמדובר בבלאי סביר שהחברה (השוכרת) אינה מחויבת בתיקונו על פי סעיף 14 להסכם השכירות (נספח א' לתצהיר גב' דעודי). באשר לעלות עקירה ופינוי של מערך תעלות תקשורת וחשמל מקירות המבנה, שהוערך בסכום של 5000 ₪ בחוות הדעת מיום 16/7/03, אכן לפי התמונות, החברה השאירה את התעלות מחוברות על קירות המושכר. לטענת התובע, מדובר בתשתית של רשת מחשבים, חשמל ומיזוג, שהתוקנו במושכר בידיעת והסכמת הנתבעות (פרו' עמ' 6, ש' 23-20). לפי סעיפים 14(ג) ו14(ה) להסכם השכירות, הרי שכל שינוי ותוספת למושכר תעבור לבעלותו של המשכיר, כלומר לבעלות הנתבעות. לטענת הנתבעות, על פי סעיף 12 (א) להסכם השכירות, היה על החברה לפנות את המושכר כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ כפי שקיבלה אותו החברה במועד הכניסה למושכר. כל צד התייחס לסעיף בהסכם, התומך בעמדתו. לאחר שעיינתי בסעיפי ההסכם אליהם הפנו הצדדים, אני סבור שעמדת הנתבעות עדיפה על עמדת התובע. לא שוכנעתי, כי ניתן ללמוד מעדות הנתבעת על הסכמה לביצוע שינויים מבניים במושכר, בכפוף להצגת תוכנית השינויים בפני המשכיר, כאמור בסעיף 14 (ג) להסכם השכירות. בנוסף, הנתבעות במכתבן מיום 6/5/03, התייחסו לסוגיית חוטי החשמל הגלויים במושכר וביקשו שהסוגייה תוסדר. עם זאת, כפי שצויין קודם לכן, הנתבעות לא הציגו חשבוניות וקבלות לגבי העקירה והפינוי של תעלות התקשורת והחשמל. לפיכך, אני קובע על דרך האומדנה, כי הנתבעות היו רשאיות לממש בגין רכיב זה, מחצית הסכום שצויין בחוות הדעת מיום 16/7/03 בגין רכיב זה, כלומר סך של 2500 ₪ בלבד. מאחר ולא הוצגו קבלות, הנתבעות לא היו רשאיות לממש מסכום הערבות את סכום המע"מ בגין רכיב זה. לפיכך, הנתבעות היו רשאיות לממש מסכום הערבות סך של 2500 ₪ בלבד. סיום אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה הגדול, מאחר ורוב הסכום שמומש ע"י הנתבעות (כל הסכום שמומש למעט 2500 ₪) מומש על ידן שלא על פי זכות שבדין, ולפיכך, עליהן להשיב סכום זה לתובע. לאור כל האמור לעיל, הנתבעות ישלמו לתובע סך של 10,396 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 15/7/04, ובנוסף את ההוצאות בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך של 3000 ₪ בתוספת מע"מ. חוזה שכירותחוזהבנקערבות בנקאיתשכירותערבות