הפרת הבטחה של העירייה

קראו דוגמא מהפסיקה בנושא הפרת הבטחה של העירייה: בפני תובענה כספית על סך 1,180,000 ₪ אשר עניינה הסכם אשר נכרת, לטענת התובע, בינו לבין בכירים בנתבעת. התובע הוא תושב העיר קריית אונו, נכה צה"ל הלום קרב ואמן (להלן - התובע). הנתבעת היא עיריית קרית אונו (להלן - הנתבעת או - העירייה). על פי גרסת התובע, בשנת 2002 נוצר בינו לבין מנהל אגף שפ"ע ובכירים אחרים בעירייה קשר והוסכם בעל פה, כי התובע יצייר על ארונות בזק וחשמל הפזורים ברחבי העיר ומנגד, העירייה תפטור אותו מתשלומי ארנונה ומים (להלן - ההסכם). התובע אכן צייר על פני 180 ארונות חשמל/בזק בכל רחבי העיר, תוך שהעירייה מספקת לו חומרי גלם וצבע לביצוע היצירות. לטענת התובע, על אף שביצע את חלקו בהסכם, צייר על הארונות ואף תחזק את הציורים, לא עמדה העירייה בהסכם עמו והחלה לשלוח לו דרישות תשלום בגין ארנונה ומים ומכתבי התראה. ביום 19.06.2011 פנתה העירייה לתובע במכתב דרישה לתשלום סך של 216,815 ₪. על פי גרס התובע, לאחר קבלת מספר מכתבים, פנה התובע לעירייה ושוחח עם מר אהרון יצחק, מנהל מחלקת הגבייה בעירייה. בפגישה זו נאמר לתובע, כי עליו לשלם את הארנונה וכי העירייה תסכים לשלם לו "משהו" עבור עבודתו. כאשר ביקש לדעת מה יקבל, קיבל ממנהל מחלקת הגבייה פתק בכתב ידו בו נרשם, כי "העיריה צריכה לשלם לשלום כ-50,000 ₪ אם ניתן לו אישור על פטור מניכוי מס". התובע פנה לארגון נכי צה"ל על מנת שיסייע לו אל מול העירייה. הארגון שלח מכתב לעירייה אשר נענה על ידה בטענה, כי העירייה התחייבה לשלם לתובע 50,000 ₪ כשכר טרחה, סכום זה ניתן לקיזוז כנגד חובות הארנונה. ביום 20.07.2011 הודיע התובע לעירייה, כי הוא מבטל את ההסכם עקב הפרתו על ידה. עתה מבקש התובע, כי ייפסק לו פיצויי בגין עוגמת נפש וכן פיצויי כפי שוויה של עבודתו, בהתאם לחובת ההשבה. הנתבעת אינה מכחישה את העובדה, כי התובע צייר על ארונות בזק וחשמל ברחבי העיר וכי חומרי העבודה סופקו לו על ידי העירייה. לטענתה, הכול בוצע בתיאום עם אגף הרווחה בעירייה וכחלק מפעולות שננקטו לצורך שיקומו של התובע. עם זאת טוענת הנתבעת, כי מעולם לא נכרת כל הסכם בינה לבין התובע. כמו כן לטענתה, מעולם לא הובטח לתובע שהתמורה לביצוע העבודות תהיה פטור מארנונה וכי עבודת התובע נעשתה בהתנדבות. עוד מציינת העירייה, שאותם 50,000 ₪ שהסכימה לשלם לתובע, שולמו לפנים משורת הדין וכי מעולם לא הובטחה לתובע תמורה. דיון דין התובענה להתקבל בחלקה. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתב ושמעתי את חקירות העדים שוכנעתי, כי אכן הובטח לתובע דבר מה בתמורה לביצוע העבודות וכי יש לדחות את טענת הנתבעת, כי לא נכרת כל הסכם בינה לבין התובע. לטענת העירייה, לא הוכחה הסכמה בין הצדדים ולא הוכחו תנאי ההסכם, כך שהוא נעדר מסוימות וגמירת דעת, שכן לא ברור מהי התמורה אשר תשולם לתובע בגין הציור על הארונות, מתי תשולם התמורה, ממתי ועד מתי יינתן לתובע הפטור מתשלום ארנונה וכיו"ב פריטים בסיסיים לחוזה, שבהעדרם לא נכרת חוזה. דין הטענה להידחות. כך הצהיר התובע: "בשנת 2002 נוצר קשר ביני לבין מנהל אגף ש.פ.ע ובכירים אחרים בעירייה, והוסכם, בעל פה, כי אצייר על ארונות בזק וחשמל הפזורים ברחבי העיר, ומנגד תפטור אותי העירייה מתשלומי הארנונה והמים וכן תשלם לי שכר ראוי בגין עבודתו" (סעיף 4 לתצהיר התובע). התובע אכן לא פירט מי הם אותם בכירים נוספים בעירייה עמם הגיע לסיכום זה מלבד מנהל אגף שפ"ע, מר משה סעד, וראש העיר דאז. עם זאת, עדותו בעניין ההסכמה על פטור מארנונה, נמצאה אמינה בעיני. שוכנעתי, כי לכל הפחות, התובע הבין שבכירי הנתבעת, שהשירות אותו הוא נותן לעירייה, יבוא במקום תשלומי הארנונה. גרסתו של התובע מקבלת תמיכה וסיוע מעדותו של מר משה סעד. משה סעד אישר בתצהירו (סעיף 4) ובעדותו, כי התובע ביקש מלכתחילה לבצע את העבודות כנגד קיזוז ארנונה, אך לטענתו השיב לו, כי הדבר אינו נתון לסמכותו והפנה אותו לראש העיר (עמ' 38 לפרוטוקול). משמע, התובע הציע לעירייה, כי יבצע את העבודות בתמורה לקיזוז ארנונה. משמע, לכל הפחות, העירייה ידעה שהתובע אינו מתכוון לבצע את העבודות בהתנדבות וכי הוא מבקש תמורה לעמלו. על אף כל הניסיונות לברר את הסוגיה במהלך החקירות הנגדיות, אין בפי הנתבעת תשובה לשאלה, מי אישר את ביצוע העבודות, כאשר ברור שניתן אישור לביצוען, שכן התובע קיבל את החומרים מהעירייה. בנסיבות אלו, ספק רב בעיניי אם הובהר לתובע, כי לא יוכל לקבל פטור מארנונה וכי מצופה ממנו שיבצע את היצירות בהתנדבות וללא כל תמורה. בנסיבות אלה ומשהוברר, שהתובע הציע לבצע את העבודות בתמורה לפטור מארנונה, היה על הנתבעת לשכנע ולהוכיח, כי דחתה את הצעתו. הנתבעת לא עשתה כן. מנגד, אין באמור לעיל כדי לקבוע שהובטח לתובע פטור מארנונה באופן פוזיטיבי וגורף. יש לציין עוד, כי עדותו של מר סעד נמצאה מתחמקת ולא הותירה רושם אמין. עובדה זו מתווספת לכך, שעל אף שהעירייה התחייבה לשלם לתובע בחודש יוני 2011 סך של 50,000 ₪, סכום זה לא שולם לתובע עד למועד הגשת התובענה ושולם, רק לאחר שניתן פסק דין חלקי בעניין. הסבריה של הנתבעת לדחיית התשלום מהטעם, שהתובע לא הגיש לה פטור מניכוי מס, אינם יכולים לתרץ את אי התשלום. כל אלה הותירו את הרושם ושכנעוני, שהעירייה נהגה כלפי התובע בחוסר תום לב. בנוסף, איש מנציגי העירייה אשר הובאו לעדות, הן מטעם התובע והן מטעם הנתבעת, לא ידע להסביר את אופן התנהלות העירייה בכל הקשור לעניינו של התובע, כך שנוצר מצב, שבפועל, אין בפי הנתבעת גרסה סדורה ומהימנה מטעמה. על פי טענת הנתבעת, לא השתכלל הסכם בעניינינו, שכן הוא נעדר מסוימות וגמירת דעת של הצדדים. בהתחשב בעובדה, שהתובע ביצע את העבודות בידיעת הנתבעת ובאישורה. בהתחשב בכך, שאנשי הנתבעת סיפקו לו את החומרים לבצע את העבודות ובהתחשב בכך, שאנשי הנתבעת ידעו שהתובע מצפה לתמורה, דין הטענות להידחות והשמעתן אינה מתיישבת עם חובת תום הלב. על פי טענת הנתבעת, לא השתכלל הסכם בעניינינו גם מהטעם, שלא התקיימו תנאי סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. על פי האמור בסעיף זה, כדי שהסכם יחייב את העירייה עליו להיחתם על ידי ראש העירייה והגזבר בצד חותמת העירייה. בעניין זה מפנה הנתבעת לע"א (מרכז) 6504-0807 מועצה אזורית חבל מודיעין נ' עו"ד זרח רוזנבלום שם נקבע ,כי "הרשות המוניציפלית אינה חבה מקום שלא נעשה בינה לבין הצד השני הסכם העונה באופן דווקני לדרישות סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ... חוזה שאינו עומד בתנאי הדין הוא חסר נפקות משפטית". עיינתי בפסק הדין ולאחר מכן בפסק הדין אשר ניתן בערעור על פסק הדין (רע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין). בפסק הדין אשר ניתן בערעור נקבע, כי חוזה אשר נכרת בניגוד לדרישות סעיף 203 לפקודת העיריות אינו מחייב את הרשות בהיותו חוזה אשר כריתתו בלתי חוקית ועל כן הוא בטל. הכלל הוא, כי לא יינתן צו קיום מלא המחייב את הרשות בתשלום מלוא התמורה החוזית אלא במקרים נדירים. עם זאת נקבע גם, שאין לקבוע קטגורית, כי אין לחייב רשות בתשלום בגין שירות או עבודה שבוצעו לפי הסכם שאינו עומד בדרישות הדין. דין טענת הנתבעת בדבר התיישנות עילת התובענה, להידחות. עילת התובענה לא נולדה ביום בו נכרת ההסכם, כי אם ביום הפרתו, כאשר מכתבי הדרישה לתשלום ארנונה נשלחו במסגרת שבע השנים שקדמו להגשת התובענה. שנית, הצדדים עמדו בקשר ובמשא ומתן לאורך כל שנים כך שאצל התובע נוצר הרושם, כי ייתכן וניתן יהיה לפתור את הסכסוך מבלי להגיש תובענה משפטית. בנסיבות אלו, אין לקבוע כי התובענה לוקה בשיהוי. בהתחשב בכל האמור לעיל שוכנעתי, שעל הנתבעת לשלם לתובע שכר עבור עבודתו. ניתן לראות הדבר כהשבה כתוצאה מכריתתו של הסכם שאינו עומד בדרישות פקודת העיריות או כתוצאה מביטול ההסכם. כך או כך, הנתבעת, כאמור, אינה יכולה להתנער ממצגיה ולהתעלם מעבודתו המסורה של התובע. בין הצדדים מחלוקת, מהו אותו שכר ושני הצדדים הגישו חוות דעת מומחים בעניין. לאחר שקראתי את חוות הדעת ושמעתי את חקירתם של שני המומחים, לא שוכנעתי, כי יש להעדיף חוות דעת זו או אחרת על רעותה או כי יש באחת מהן בסיס המהווה תשתית ראויה לקביעת השכר המגיע לתובע. בנסיבות אלו יש לקבוע את השכר הראוי על פי אומדנא ולהעמידו על סך כולל של 80,000 ₪, כאשר סך של 50,000 ₪ אשר נקבע בפסק הדין החלקי כלול בסכום זה, כך שנותר לנתבעת לשלם לתובע סך של 30,000 ₪. סכום זה ישולם לתובע עד ליום 1.10.13. בנוסף, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 21,000 ₪ וכן - שכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪. סכומים אלה ישולמו לתובע על ידי הנתבעת עד ליום 15.10.13, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, עד לתשלום המלא בפועל. עירייה