עבירת "הפקרה אחרי פגיעה" נולדה בשנת תשכ"ה 1965 בחוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 5), תשכ"ה-1965 - וייעודה היה - וכן הוא כיום - להתמודד בתאונות הקרויות "פָּגַע וּבָרַח". וכפי שמלמדים אותנו דברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח תשכ"ד, 29 הולכים ומתרבים המקרים שבהם מופקרים לנפשם נפגעי תאונות דרכים על ידי הנהגים שגרמו לתאונה. ביחוד גדולה הסכנה של הפקרת נפגע לנפשו כאשר לא נכחו בעת התאונה עדי ראיה, שאז גדול הפיתוי העומד בפני הנהג שגרם לתאונה להימלט ולמנוע הענשתו בשל העבירה שגרמה לתאונה. במקרים אלה נתונים חייו של הנפגע בסכנת מוות אלא אם הוא נאסף על ידי עוברי דרך מקריים. חומרת מקרים אלה וריבויים מחייבים קביעת עונש חמור ביותר, כדי להרתיע עבריינים בכוח, להעמידם על חומרת העבירה ולהגביר את המערכה נגד תאונות דרכים. ראו עוד דברי הדוברים בישיבת הכנסת שהיתה ביום 16.11.1964: "דברי הכנסת", כרך 41, 358-349, ובישיבת הכנסת שהיתה ביום 8.7.1965: "דברי הכנסת", כרך 43, 2493-2492, 2498-24: כדרכו ובסיגנונו של המשפט הפלילי ששפתו שפת השלילה היא, מצַוֶוה החוק על נוהג רכב המעורב בתאונה והיודע כי באותה תאונה נפגע אדם - או שהיה עליו לדעת כי נפגע אדם באותה תאונה - לעזור לנפגע כיכולתו. על דרך הכלל ייאמר, שהנהג חייב לעצור את ריכבו לאלתר ולהושיט עזרה לנפגע. שלא כעבירות פליליות על דרך הכלל, שעניינן הוא בצווים של לא תעשה - לא תרצח, לא תגנוב, לא תענה בריעך עד שקר - העבירה של הפקרה לאחר פגיעה מסיבה עצמה על צו עשה: צו המחייב נוהג ברכב להושיט עזרה למי שנפגע בתאונה שהרכב היה מעורב בה. לניתוח מעמיק של העבירה מכל צדדיה ראו: ש"ז פלר, "חובות נוהג כלי-רכב כלפי נפגע בתאונת דרכים" משפטים ו (תשל"ה-תשל"ו - 1976-1975) 451 (המאמר נכתב לפני התיקון שהיה בשנת תש"ם1979-; ראו פיסקה 54 להלן); ראו עוד: ע"פ 66/88 מדינת ישראל נ' נאוה אפרתי, פ"ד מג(1) 847, 855- עבירת ההפקרה אחרי פגיעה עבירה קשה היא; לא עוד אלא שעבירה היא הפוקדת עצמה עם העבירות שיש בהן כיעור. הנה זה שרוע על הכביש, מתבוסס בדמו, אדם שזה עתה נפגע בתאונה שהנהג היה מעורב בה - אדם שאפשר ניתן לעזור לו, אפשר ניתן להצילו - ותחת אשר יעצור ויושיט עזרה פגוע, לוחץ הנהג על דוושת ההאצה ובורח מן הזירה, למלט נפשו מחיוב בעונשין. חומרה וכיעור אלה שבמעשה הנהג הביאו לבריאתה של העבירה ולקביעת עונש חמור בצידה: תשע שנות מאסר. ברע"פ 6988/12, ראובן נגד מדינת ישראל, אמר כבוד השופט רובינשטיין: "העובדה שהמבקש לא נמצא אחראי לתאונה הקטלנית אינה מורידה מן החומרה שיש לייחס למעשה ההפקרה, שכן עצם הושטת היד לזולת בעת מצוקתו, יהיו אשר יהיו הנסיבות, היא מהערכים הבסיסיים ביותר עליהם מושתתת חברה מתוקנת, בודאי בישראל על מסורתה היהודית והאנושית". הוסיף וקבע כבוד השופט רובינשטיין: "תכליתה של עבירת ההפקרה נידונה בעבר בפסיקה (ראו ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נג(2) 632, 644 (1999); ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בפסקה 19; ע"פ 5000/08 סומך נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בפסקה 10; ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 9628/09 שרעבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בפרשות אלה קבע בית משפט זה, כי עבירת ההפקרה משרתת מטרה מרכזית אחת, מתן עזרה מידית לנפגע בתאונה, כדי לשמור על גופו ועל חייו. זאת, לצד המטרות של מניעת התחמקות ויכולתן של רשויות האכיפה לברר כיצד נגרמה התאונה". מכאן, כי הערכים החברתיים הנפגעים מעבירת ההפקרה, הנם הערכים של הגנה על חיי אדם וסולידריות, שהנם ערכי ליבה בכל חברה אנושית. הפקרה של מי שנפגע בתאונת דרכים, ללא קשר לאחריות לגרם התאונה עצמה, מהווה פגיעה חמורה בערכים אלה. ##קראו דוגמא מהפסיקה בנושא העונש על הפקרה אחרי פגיעה:## הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה, בניגוד לסעיף 64א(א) לפקודת התעבורה. כמפורט בכתב האישום ובהכרעת הדין, ביום 13.7.12, בסמוך לשעה 01:00, נהג הנאשם במשאית בתל אביב, היה מעורב בתאונת דרכים בה נחבלו 2 רוכבות אופניים חבלות של ממש, כמפורט בכתב האישום ולמרות שהיה עליו לדעת כי אירעה תאונה בה נפגעו עוברי דרך, המשיך בנסיעה מבלי לעצור רכבו במקום ולסייע לפצועות. נסיבות האירוע ורשלנותו של הנאשם פורטו באריכות בהכרעת הדין ובתמצית אומר כי קיבלתי את עמדת המאשימה לפיה, ממכלול הראיות שהובאו בפני, עולה כי היה על הנאשם, על פי מבחן "האדם הסביר", לדעת כי היה מעורב בתאונה ומכאן, כי קמה לו החובה לעצור רכבו במקום התאונה, או בסמוך למקום ולעמוד, כאמור, על תוצאותיה ומשלא עשה כן, הפקיר את רוכבות האופניים המעורבות. ביום 28.7.13, ניתנה הכרעת הדין בתיק וב"כ הנאשם ביקש דחייה קצרה טרם הטיעונים לעונש. ביום 3.9.13, טענו הצדדים לעונש. ב"כ המאשימה הגיש לבית המשפט עותק מגיליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם, ממנו עולה כי הנאשם נוהג משנת 2006 ולחובתו 16 הרשעות קודמות, לרבות עבירות של נהיגה במהירות מופרזת,עקיפת רכב לפני מעבר חצייה, שימוש בטלפון נייד, כל זאת בהיותו נהג משאית במקצועו, החב, לשיטתה, בחובת זהירות יתרה כלפי עוברי דרך. ב"כ המאשימה טענה כי העבירה בה הורשע הנאשם, דהיינו, הפקרה לאחר פגיעה, הפכה למכת מדינה והפנתה לע"פ 8349/12, גראב נגד מדינת ישראל, שם הגדיר בית המשפט העליון עבירה זו כעומדת בתפר שבין המוסר לדין, אך באופן מובהק בצידו של הדין. ב"כ המאשימה הסכימה כי רשלנותו של הנאשם לא הייתה ברמה הגבוהה, דבר שיש בו כדי להשפיע באופן משמעותי על העונש ההולם וכי אין חובת מאסר בעבירה בה הורשע, אך טענה כי גם בעבר, טרם תיקון החוק, הגבילה עצמה המדינה לעתירה של 3 שנות מאסר, בהתאם לאמור בחוק העונשין. לשיטתה, יש ליתן משקל לכך שהנאשם לא נטל אחריות על האירוע נשוא כתב האישום. לדברי ב"כ המאשימה, מתחם הענישה הראוי הנו בטווח שבין עונש מאסר בעבודות שירות ועד 24 חודשי מאסר בפועל ועל פי נסיבות המקרה, יש לגזור על הנאשם 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, פסילה מעבר לשלוש שנים, נוכח האמור בסעיף 40 לפקודת התעבורה, הפעלת עונש פסילה מותנית מהרשעה קודמת 11, מאסר מותנה, פסילה מותנית וקנס כספי. ב"כ המאשימה הגישה אסופה של פסקי דין לתמיכה בטיעוניה. ב"כ הנאשם טען כי פסקי הדין שהוגשו מטעם המאשימה, אינם רלונטיים לעניינו של הנאשם, שהנו מקרה חריג בעבירות של הפקרה אחרי פגיעה. לטענת ב"כ הנאשם, היה מקום להעמיד את הנאשם לדין בגין עבירות על תקנה 144 (א) לתקנות התעבורה ולא בגין עבירה של הפקרה, כפי שעשתה המאשימה. ב"כ הנאשם טען כי גם בית המשפט התרשם מרמת הרשלנות הנמוכה מצידו של הנאשם ביחס לארוע נשוא כתב האישום ולראיה, הרשעתו התבססה על מבחן "האדם הסביר" ולא מעבר לכך. ב"כ הנאשם טען כי הנאשם לא קלט, בחושיו, כי נגרמה תאונת דרכים ולכן המשיך בנסיעה רגילה ולא ניסה להימלט מהמקום. לטענת ב"כ הנאשם, בנסיבות בהן עדי תביעה שנסעו אחרי רכב הנאשם, העידו כי לא הבחינו בתאונה עצמה, לא ניתן היה לצפות מהנאשם כי יבחין, שמאחורי רכבו, אירעה תאונה. ב"כ הנאשם טען שאין מקום לגזור על הנאשם עונש של מאסר בפועל, הן לאור נסיבות המקרה והן לאור נסיבותיו האישיות והעובדה כי הוא מתפרנס כנהג מקצועי. כמו כן, ביקש ב"כ הנאשם להסתפק בתקופת הפסילה המנהלית והשיפוטית שריצה הנאשם בתיק זה. לשיטת ב"כ הנאשם, אין בעובדה כי הנאשם ניהל הגנתו, באופן יעיל וענייני, משום עילה להחמיר עמו בגזר הדין. לנאשם ניתנה הזדמנות לומר את דבר בפני בית המשפט, אך הוא בחר שלא לומר דבר. מתחם הענישה ההולם ייקבע על-פי סעיף 40ג(א) לחוק העונשין ולפיו יש מקום ליתן משקל לערך או הערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בהם, למדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, כאמור בסעיף 40ט. עם זאת, כמפורט בהרחבה בהכרעת הדין ומבלי שב"כ המאשימה חלקה על כך בטיעוניה, הרי שנוכח נסיבות המקרה, רשלנותו של הנאשם הייתה ברף הנמוך, גם ביחס לעבירה על פי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, הקובע יסוד נפשי של רשלנות בלבד. בהכרעת הדין נקבע כי, "אדם סביר", לו היה במקומו של הנאשם, היה יודע כי נגרמה תאונת דרכים בה נפגע או עשוי היה להיפגע אדם. לטעמי, לא ניתן להתעלם מכך שממכלול הראיות בתיק, לא ניתן לקבוע כי הנאשם אכן ידע הלכה למעשה, כי נגרמה תאונה בה נחבל אדם ולכן, בחרה המאשימה לייחס לו את העבירה הקלה, יחסית, במדרג עבירות ההפקרה. סקרתי את פסקי הדין שהגישה ב"כ המאשימה, לתמיכה בטיעוניה, אך לא מצאתי כי יש בהם כדי להשליך על העונש הראוי בתיק שבפני, שכן מדובר במקרים שונים בתכלית, מהם בשל אחריות לעבירות נוספות, לרבות גרם מוות ברשלנות, או אחריות לגרם תאונת דרכים ומהם בשל העובדה כי ניתנו לפני תיקון החוק. נוכח האמור בסעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, הערכים החברתיים הנפגעים מביצוע העבירה, כמפורט לעיל והפסיקה הנוהגת בעבירות הפקרה, אני קובעת כי מתחם הענישה הראוי כולל עונש מאסר, בעבודות שירות או לריצוי בית הסוהר, לתקופה שלא תעלה על 3 שנות מאסר, כקבוע בחוק, פסילה לתקופה שבין 3 שנים לשש שנים, מאסר מותנה, פסילה מותנית וקנס כספי. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ונתתי דעתי לנסיבות המקרה, וותקו של הנאשם בנהיגה, עברו התעבורתי המכביד יחסית ונסיבותיו האישיות לא מצאתי כי הן מצדיקות סטיה ממדיניות הענישה המקובלת והמנעות מהטלת עונש מאסר בפועל. לא ניתן לזקוף לזכות הנאשם נטילת אחריות והודיה במיוחס לו, כמו גם הבעת חרטה או צער לאחר מתן הכרעת הדין. עם זאת, מצאתי כי יש בנסיבותיו האישיות של הנאשם ונסיבות המקרה שבפני, כדי להשליך על תקופות המאסר והפסילה שתוטלנה עליו. לאור כל האמור לעיל ולאחר ששקלתי את כל השיקולים, לחומרה ולקולא, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 1. 4 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות, על פי חוות דעת הממונה על עבודות השירות, ב"מרכז לקשיש", בראש העין. הנאשם יתייצב לתחילת ריצוי מאסרו ביום 29.10.13. מובהר לנאשם כי אם לא יבצע את עבודות השירות לשביעות רצון ממוניו, ייגזר עליו עונש מאסר ממשי כחלופה. 2. 3 שנות פסילה בפועל, בניכוי הפסילה המנהלית והשיפוטית שריצה הנאשם בתיק זה, מיום 16.7.12 ועד 16.3.13. הפסילה המותנית מתיק 10634-08-10, בית המשפט לתעבורה בפתח תקווה, גזר דין מיום 13.4.11, למשך 4 חודשים (ה"ק 11) , תופעל במצטבר לפסילה זו. 3. אני דנה את הנאשם ל- 10 חודשי מאסר וזאת על תנאי למשך 3 שנים. המאסר יחול על העבירה בה הורשע הנאשם וכן על עבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא רישיון נהיגה תקף מעל לשנה. 4. אני דנה את הנאשם ל- 6 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים. 5. הנאשם ישלם קנס כספי בסך 5000 ₪ או 50 ימי מאסר תמורתם. הקנס ישולם בחמישה תשלומים, שווים ורצופים, הראשון לא יאוחר מיום 1.12.13. הודעה לנוכחים הזכות לערער על גזר הדין תוך 45 יום. דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםתאונת פגע וברח / הפקרה