הסכם קונספט שיווק

קראו דוגמא מהפסיקה בנושא הסכם קונספט שיווק: לפני תביעה בגין הפרת הסכם ואי תשלום שכר בגין עבודות. סכום התביעה 30,262 ₪. התובע טען בתביעתו כי הינו איש טכני, מעצב וממציא וכי הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") היא מאפייה בבעלותם ובניהולם של הנתבעים 1, 2 (להלן: "הנתבעים"). לגרסתו, נפגש עם הנתבעים מספר פעמים לשם בחינת פיתוח לקידום מכירות ושיווק פיתות, יחד עם מר בני X, עימו מקיים התובע קשרים עסקיים. לעמדתו, הצדדים סיכמו כי יפתח עבורם 2 קונספטים. בהתאם לכך, הנתבע 1 חתם ביום 12.07.12 בשמה של הנתבעת על הסכם לפיו היא תשלם סך של 30,262 ₪ + מע"מ בגין פיתוח 3 קונספטים חדשים לשיווק פיתות. התובע פיתח את הקונספטים הבאים: 1. פיתה מרובעת כפולה לכריך. 2. הדפסת מותגים בחום על פיתות. 3. מכשור להדפסת פיתות בחום בקצב של 5,000 ₪ לשעה. לעמדתו, הצדדים נפגשו, הוא הדריך את הנתבעים והאחרונים - אף הביעו שביעות רצון וציינו כי ישלמו לו עבור עבודתו - אולם לא פעלו כן עד הגשת התביעה, למרות פניות חוזרות ונשנות מצדו. אשר על כן הגיש תביעתו זו. הנתבעים טענו כי יש לדחות התביעה כנגדם על הסף. לעמדתם, המו"מ וההסכם נעשו מול הנתבעת בלבד וכי כנגדם - אין כל עילת תביעה. עוד טענו כי ההסכם התייחס ל - 2 קונספטים - שכנגד מסירתם (שלא בוצעה), היה התובע אמור לקבל סך של 4,500 $ בתוספת מע"מ. לגרסתם, התובע הציג בפני החברה דפים שהוריד מרשת האינטרנט לפיהם ניתן לצרוב מלל וציורים על גבי מאפה בעזרת מחשב (דבר שיאפשר ייצור בכמויות - ללא צורך בהכנת תבנית). לדברי התובע, היה ביכולתו לאתר את היצרן ולדאוג לאספקת המכשור המתאים. לעניין הפיתה המרובעת, התובע התחייב להציע תהליך מתאים ליצירתה. לשיטת הנתבעים, לאחר שנחתמה טיוטת ההסכם אותו הגיש התובע לחתימתם, לא הועבר כל ידע טכני ולא הועברו קונספטים. נמסרו סקיצות המתייחסות לשיטה מיושנת של צריבה באמצעות הטבעת תבנית מחוממת - ולא באמצעות מערכת הנשלטת על ידי מחשב. כמו כן, בוצעה הדגמה כדלקמן: "התובע שלף מכיסו תבנית מתכת קטנה, חימם אותה באמצעות מייבש שיער, לחץ על התבנית כנגד הפיתה והטביע עליה את הלוגו שהיה על התבנית" (ראו ס' 10 לכת"ה). לעמדתם, משביקשו לקבל את הקונספטים, טען התובע כי לא הצליח ליצור קשר עם ממציא שיטת ההטבעה באמצעות מחשב, והוא "בא עם רעיון משלו" לבצע את ההטבעה כאמור באמצעות מבלט שיחומם מראש ויטביע את המלל על הפיתה. לעמדת הנתבעים, פתרון זה שונה מהפתרון שהוצע וסוכם, אין בו חדשנות ולא היה בו בכדי ליתן מענה לדרישה היסודית של החברה להטבעה באמצעות מחשב, לשם ייצור המוני. לנוכח האמור, הנתבעת לא שילמה לו דבר. דין התביעה להידחות. ביום 5.6.13 התקיים דיון במעמד הצדדים והתובע העיד (ראו עמ' 1-2 לפרוטוקול): "...נפגשנו לאחר 3 שבועות עם תיק שהכנתי עם 5 קונספטים, רעיונות...נאמר שכעת הם לא יכולים ללכת על כל החמישה והיו רוצים רק על 2, שזה פיתות מרובעות ועל ההדפסה על הפיתות באמצעות גלופה מחוממת ונתתי פתרון שזה יכול לעשות יותר מ - 5,000 פיתות בשעה. הם רצו לבנות בעצמם את המכונה, לא סיפקתי להם מכונה. סיפקתי תהליך שרטוטי למכונה, של פתרון כיצד לעשות זאת, איך לוקחים את הפיתה, שניתן יהיה לעשות הדפסה של 5,000 הדפסות". מר פייר העיד: "לב העניין היה הדפסת הפיתה באמצעות מחשב. זה לב העניין. הוא הציג לנו חומר מהאינטרנט והראה לנו, מה שלא צירף לתביעה, דף...הוא הראה שאפשר בצורה מיידית בזמן אמת, על מחשב להדפיס על הפיתות...יום לאחר החתימה, קיבלתי ממנו, מהתובע מסמך במייל שהוא פונה לאלקטרו לוס, לממציא, שאנחנו מעוניינים להשתמש בהמצאה שלהם וזה יום לאחר החתימה, כאשר התאריך 22.5 כאשר החוזה נחתם ב 12.7 אז הוא ידע מהעניין הזה ולא הסתיר אותו במעמד החתימה...נושא הפיתות המרובעות - הוא הציע רעיון של פיתה שאפשר לקבל. לבית העניין היה הדפסה ממוחשבת...חדשנות חשובה לנו. הטבעה קיימת אצלנו הרבה זמן. יש לנו תהליך ייחודי שונה לגמרי. אפיית אבן. המכונות אנו מייצרים בעצמנו..." התובע העיד עוד: "...כדי לפתח משהו יש צורך לבדוק מה יש בשוק. בחיפוש המוקדם שלי במה קיים בשוק, לא עליתי על שום דבר חדש בנושא בהדפסה על לחם או פיתות, ההטבעה שהוא מראה כאן, היא לחיצה על בצק. זה מעשה של כל עקרת בית. זה לא נקרא הדפסה. אני מצאתי לנכון לחשוף את עבודתי המוקדמת, כמו היכן להשיג גלופות וזו לא טכנולוגיה חדשה. בנושא המחשב היתה תחרות של עיצוב של חב' אלקטרולוקס והוגשה שם עבודה של ממציא שעושה את התכנות במחשב ומעבירים זאת למכונה שצריכה להדפיס. מה שהוא הבין פייר זה מה שהוא שכנע את עצמו שהוא רוצה ויהיה כיף, הוא יכתוב מכתבים כל יום לחברים וכל יום הוא ישנה את זה. אי אפשר, אין שום דבר שמחשב, זה חייב להיות מופעל על ידי מקור. לא דובים - לא יער, לא מחשב. מציג לבית המשפט אפשרויות של הדפסת לוגו...מה שהוא הציג זו לחצנות בתוך הבצק. לא סיפקתי לו מכונה...". הנתבע השיב לכך: "...ליבת העניין היתה האפשרות להדפיס על פיתה בצורה מהירה בזמן אמת על המחשב ואז זה מופיע על הפיתה...אני חתמתי על החוזה ב - 12.7, למחרת קיבלתי מייל ממנו לפיו הוא אומר שלא הצליח להשיג את הממציא מקוריאה. אח"כ גיליתי שאותו מייל נשלח ב - 22.5 למעבדת אלקטרולוקס. הוא ידע את העניין הזה כבר לפני ולא דיבר על זה. הוא טוען שלא השיג את הפתרון הזה, ואני מראה שהוא בעצם נהג לא בתום לב, שכן לא הראה לנו את העניין הזה בעת חתימת החוזה". בהסכם, המהווה עמוד בודד, צוין בין היתר כי: "מאחר וצד א' פיתח ויזם 5 קונספטים חדשים של ייצור שיווק פיתות וצד ב' מעוניין ב - 2 קונספטים מתוכם: 1. פיתה מרובעת כפולה לכריך. 2. הדפסה מותגים בחום על פיתות. וצד ב' רוצה לרכוש את זכויות הייצור והשיווק שלהם. נציין כי יתרת 3 הקונספטים הנוספים הינם רכושו של צד א'. באו הצדדים על הסכם זה. צד ב' ישלם לחברת יחידה 609 א.ב בע"מ עם חתימת הסכם זה סך בשקלים השווה ל - 4,500 $ + מע"מ. סכום זה עבור 2 הקונספטים הנ"ל הכולל את זכויות הייצור והשיווק שלהם בישראל וכן הייצוא לשיווק חו"ל. בנוסף לתשלום הנ"ל, מתחייבת צד ב' לשלם לצד א' תמלוגים בסך 5% ממחיר המכירה בשער המפעל למשך 7 שנים, מתאריך המכירה הראשונה של כל קונספט. התשלום יעשה מידי חודשיים וילווה עם פירוט שיווק מאושר של רואה חשבון של החברה מידי שנה...ידוע לצד א' שקיים הצורך להגיע להספק של 5,000 לשעה בקונספט 2. פתרון קונספטואלי, למערכת הטבעת חום על הפיתות, בקצב של 5,000 לשעה הוא 3,000$. שכר זה כולל מפגש אחד עם יצרן המכונה אשר יתמנה על ידי נינה, לפני תחילת עבודתו, להבהרות והנחיות טכניות וכן ביקור במפעל לאחר הרכב המערכת, בנוכחות מרכיב המערכת, כדי לאשר תפקוד נכון..." דומה כי מי שניסח את ההסכם הנ"ל שנחתם ביום 12.7.12 (להלן: "ההסכם"), הוא התובע. יוער כי כלל ידוע בדיני החוזים הוא "כלל הפירוש נגד המנסח". היינו, מקום בו ניתן לפרש את החוזה לכיוונים שונים, יחול הכלל לפיו החוזה יפורש לרעת המנסח. עוד יוער כי לפי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" היה על התובע להראות מדוע יש לחייב את הנתבעים באופן אישי. נכון כי בית המשפט לתביעות קטנות נוטה להקל - ואולם ישנם עניינים בסיסיים שאין להקל בהם. בהסכם שצורף על ידו לכתב התביעה נכתב מפורשות כי התובע הינו צד א' להסכם וכי צד ב' הינה הנתבעת. הנתבעת היא חברה וככזו מהווה אישיות משפטית נפרדת הכשירה לתבוע ולהיתבע. באם רצה התובע כי בית המשפט יחייב באופן אישי את הנתבעים היה עליו להראות את התשתית המתאימה לכך הקבועה בדיני החברות, בין אם דרך טענה לאחריות אישית - כנושאי משרה ובין אם כטענה שיש לבצע הרמת מסך ולחייב את בעלי המניות בחברה. כל אחד מאלה, יחד או לחוד, יש לטעון ולהוכיח. התובע לא טען בעניין זה דבר ועל כן דין התביעה כנגד הנתבעים להידחות על הסף בהיעדר עילה. מעבר לצורך יוער כי התביעה כנגדם היתה נדחית ממילא גם לגופו של עניין משום הטעמים הבאים לדחיית התביעה גם כנגד הנתבעת: הזהות לה יש לשלם לפי ההסכם. סוכם כי החלק הראשון בסך 4,500$ + מע"מ ישולם לחברת יחידה 609 א.ב. בע"מ. היינו לא לתובע בעצמו. ואילו באשר ל"תמלוגים" סוכם כי הסכום ישולם לתובע. לכאורה ניתן לומר לגבי החלק הראשון, כי הוא מהווה חוזה לטובת צד שלישי. התובע לא טען בעניין דבר ולא ניסה להראות או לטעון האם היתה או לא היתה כוונה להקנות לחברת יחידה 609 הנ"ל גם את הזכות לדרוש את קיום החיוב. חברה זו אינה צד לתביעה וקולה לא נשמע כאן. לא ברור הבסיס להקניית הזכות החוזית, אם מדובר בחברה שהינה בבעלותו של התובע או שמא הרקע להטבה הינו אחר (כגון קיומו של חוב של התובע כלפי החברה הנ"ל), לטעמי, מקום בו החברה הנ"ל לא הצטרפה כתובעת לתביעה, היה על התובע לצרפה כנתבעת פורמאלית, שכן זכויותיה לכאורה עשויים להיפגע מקום בו תוקנה לכאורה זכות לתובע במקום לה. גם הנתבעים עשויים להפגע מכך שכן עשויים להיות חשופים לתביעה נוספת מטעם החברה ולהתמודדות מולה. התובע ציין בכתב התביעה סכום שלא ברור מניין נגזר. סכום התביעה שצוין בכתב התביעה בפשטות כי לכאורה קבוע בהסכם הינו 30,626 ₪. ואולם עיון בהסכם מגלה כי הסכום הראשון שסוכם לתשלום הינו בסך של 4,500 $ + מע"מ, המהווים למעשה כ - 17,000 ₪ לכל היותר + מע"מ (ובעניין זה ראו ס' א' לעיל). ואילו החלק השני בהסכם מדבר על "5% תמלוגים ממחיר המכירה בשער המפעל למשך 7 שנים". לא ברור לאיזה חלק מתייחס התובע בתביעתו ומדובר בעניין מהותי, באם מדובר בחלק הנוגע ל"תמלוגים", לא נטען ולא הוצגו כל ראיות לגבי השאלה: מהו מחיר המכירה בשער של המפעל? נראה שלא סתם לא הוצגו, אלא שכנראה כלל לא נמכרו...מכל מקום היה על התובע להצביע למה התכוון שעה שתבע סכום זה ולהראות שאכן זכאי לו. עניין נוסף ומהותי שהצדדים לא התייחסו אליו, הם דיני הקניין הרוחני. עיון בהסכם מגלה כי התובע, שניסח את ההסכם, ציין כי פיתח רעיונות וכי הואיל וצד ב' רוצה לרכוש את "זכויות הייצור והשיווק שלהם...באו הצדדים על הסכם זה... סכום זה עבור 2 הקונספטים הנ"ל הכולל את זכויות הייצור והשיווק שלהם בישראל וכן הייצוא לשיווק חו"ל. בנוסף לתשלום הנ"ל, מתחייבת צד ב' לשלם לצד א' תמלוגים בסך 5%..." מלשון ההסכם עולה כי קיימות אצל התובע מספר הנחות מובלעות-מוטעות. האחת, לפיה לכאורה יש זכות קניינית התקפה כלפי כולי עלמא - ברעיון. השנייה, לפיה אין כל צורך ברישום פיתוחו של הרעיון על מנת להקנות זכות קניינית לממציא לכאורה. ויובהר: באם "ממציא" מעוניין בהגנה על המוצר שפיתח, עליו לפעול לרישומו, תוך עמידה בפרמטרים אותם הציב המחוקק לכך ותשלום האגרות המתאימות, בין אם כפטנט (המקנה בגדול הגנה על המצאה פונקציונלית) ובין אם כמדגם (המקנה הגנה על עיצוב המוצר). מכתב התביעה או במהלך ניהול התיק, לא עלה כי התובע פעל כן ובכל זאת, מבקש הוא למעשה להתייחס אליו ככזה המסוגל למכור, או לא למכור את "זכויות הייצור, השיווק והייצוא" וכן מבקש לקבל "תמלוגים". למעשה דרך דיני החוזים או דיני עשיית עושר ולא במשפט מבקש הוא להקנות לעצמו זכויות קנייניות שלא פעל לרושמן כדין. יודגש כי התובע לא התכבד וטען (מעבר לציון הכותרת למהות התביעה: "חוזית, עשיית עושר ולא במשפט", מדוע מתקיימים בענייננו יסודות החוק עשיית עושר ולא במשפט (בקצרה: התעשרות שבאה לזוכה מהמזכה ללא זכות שבדין) והפסיקה (קיומו של "יסוד נוסף" של חוסר תום לב או הפרה של הלכות המסחר ההוגנים בהתאם להלכת א.ש.י.ר, ראו עניין 5768/94, 993/96, 5614/95 - שנפסק לאחר מכן שייעשה בה שימוש רק במקרים חריגים). הדברים נכונים ביתר שאת מקום בו התובע אף לא טען ולא הוכיח כי הנתבעים עשו בפועל שימוש ב"קונספטים" האמורים. כידוע, קיים חופש חוזים וצדדים יכולים להסכים ביניהם ככל שיסכימו (ס' 24 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973) - ואף לתבוע אכיפה או סעד בגין הפרה כמעט בגין כל העולה על רוחם, למעט, בגדול, חוזה בלתי חוקי או שהינו נוגד את תקנת הציבור. לטעמי, לו רצה התובע להגן על עצמו, או על המצאותיו כדבעי, צריך היה לפעול לרישומם ולהתנסח אחרת הן בחוזה והן בשלבי המו"מ. מאידך גיסא, גם הנתבעת צריכה היתה לדאוג להגן על עצמה ולו דרישתה להדפסה באמצעות פקודת מחשב, היתה יסודית, היה עליה לדאוג שהדבר ימצא ביטוי מפורש בחוזה. כך גם באשר לטענתה באשר לכך שזה היה עיקר העניין ואילו עניין הפיתות המרובעות היה טפל. שעה שלא דאגה לכך, לכאורה אין לה להלין, אלא על עצמה, שכן הנחת המוצא של בית המשפט היא כי הסכם כתוב בא לכלול את כל הסכמות הצדדים וטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, במרבית המקרים - תדחה (ראו ס' 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאני). ואולם, הנני דוחה רכיב זה של התביעה מכח דיני החוזים בשל הטעמים המצוינים על ידי בסעיפים א' + ב' לעיל. מכל האמור, התובענה נדחתה. התובע יישא בהוצאות עבור כל אחד מהנתבעים בסך 750 ₪. חוזההסכם שיווק