קראו דוגמא מהפסיקה בנושא הסכם סוכן מכירות עצמאי: בפני תובענה כספית על סך 92,785.55 ₪ אשר עניינה כספים אשר הועברו על ידי התובעת לנתבע 1. התובעת היא חברה אשר עיסוקה, בין היתר, בשילוח והובלה בינלאומיים. נתבע 1 ונתבע 2 ביקשו לעבוד כסוכני מכירות עצמאיים עבור התובעת. ביום 1.11.2008 התקשרו התובעת ונתבע 2 בהסכם, על פיו נתבע 2 ישמש כקבלן משנה עצמאי של התובעת ויגייס לקוחות חדשים עבורה כסוכן מכירות מטעמה. ביום 12.11.2008, התקשרה התובעת עם נתבע 1 בהסכם, על פיו נתבע 1 ישמש כקבלן משנה עצמאי של התובעת ויגייס לקוחות חדשים עבורה כסוכן מכירות מטעמה. עוד הוסכם, כי התובעת תעביר לנתבע 1 סך של 90,000 ₪. על הסכם זה, חתום גם נתבע 2. על פי נספח אשר צורף להסכם ועליו חתמו הן התובעת והן נתבע 1, החזר הסכום ייעשה באמצעות קיזוז מהעמלות החודשיות להן יהיה זכאי נתבע 1 כאשר נקבע, כי "בכל מקרה התשלומים יחשבו כהלוואה אשר איל [נתבע 1] מתחייב להחזיר אם דרך הרווחים ו/או כל דרך אחרת" (סעיף 3). עוד הוסכם באותו נספח, כי "אייל [נתבע 1] מבקש ומצהיר שכל התשלומים הכספיים בגין חוזה זה, וכן כל חובותיו הכספיות בגין חוזה זה ישולמו או יקוזזו מול רן X "X לוגיסטיקה" [נתבע 2]". על פי טענת התובעת, נתבע 1 צבר עמלות בסך של 5,000 ₪ בלבד, עד שהפסיק את ההתקשרות באופן חד-צדדי ונעלם. על פי טענת התובעת, הנתבעים חייבים יחד ולחוד סך של 92,785.55 ₪, שהוא יתרת ההלוואה שקיבל נתבע 1 בניכוי העמלות שקיבל בגין השירותים שמכר, ובתוספת סך של 7,785.55 ₪ עבור חשבון הטלפון שהתובעת שילמה עבור נתבע 1. על פי גרסת נתבע 1, לאחר שנתבע 2 פוטר מעבודתו בחברה בה היו מועסקים הנתבעים, פנה אליו נתבע 2 בהצעה לחבור אליו ולעבוד אצלו בעסק חדש אותו הוא מתכנן לייסד ולפתוח. סוכם, כי לצורך מימון ראשית הפעילות המשותפת של העסק, ייטול העסק הלוואה, אשר תוחזר ותקוזז מהרווח העתידי של העסק מפעילותו עבור התובעת. בין נתבע 1 לנתבע 2 סוכם, כי כל ההתנהלות העסקית והפיננסית של העסק מול התובעת, תתנהל מבחינה חשבונאית באמצעות העסק, ואילו נתבע 1 יקבל את שכרו מהעסק כנגד חשבונית. על פי טענת נתבע 1, מעולם לא קיבל סכום כסף כלשהו כהלוואה מהתובעת, או כל סכום אחר, לא קיבל כל תקבול עבור פעילותו וככל שהתקבלו סכומים כלשהם עבור פעילותו עבור התובעת, הם התקבלו על ידי העסק ולאחר התחשבנות ככל שהייתה בין נתבע 2 לתובעת. על פי טענת נתבע 1 כל התנהלות כספית שהייתה הייתה בין נתבע 2 לתובעת והוא לא היה חלק ממנה. על פי גרסת נתבע 2, בהתאם לבקשת התובעת ונתבע 1, הסכים נתבע 2, כי שכרו של נתבע 1 אשר ישולם על ידי התובעת, יועבר לחשבונו שלו והוא יעביר באופן מלא שכר זה לידי נתבע 1. לטענת נתבע 2, הוא שימש "צינור" בלבד לצורך העברת כספים מהתובעת לנתבע 1 והעביר את מלוא הסכומים אשר הועברו על ידי התובעת לנתבע 1. לטענת נתבע 2, הוא משלם לתובעת מדי חודש, בהתאם לסיכום אשר נערך בינו לבינה, תשלומים בגין יתרת הלוואה שקיבל מהתובעת באופן אישי, במנותק מההתקשרות בין נתבע 1 לתובעת. דיון לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות ולאחר ששמעתי את חקירות הצדדים שוכנעתי, כי דין התובענה ביחס לנתבע 1 להתקבל במלואה. מחומר הראיות עולה בבירור התמונה הבאה: בתאריכים שונים חתמו הנתבעים על הסכם על פיו, יקבל כל אחד מהם מקדמה מהתובעת וישיב את סכום המקדמה באמצעות תקבולים עבור פועלם למען התובעת. נתבע 1 חתם על הסכם עם התובעת על פיו, הנתבעת תעביר לידיו כהלוואה או כמקדמה סך של 90,000 ₪ אותם התחייב להחזיר. נתבע 1 חתם באופן מפורש על ההסכם ועל הנספח על פיו, עליו להשיב בעצמו את הכספים אותם קיבל וכך נקבע בסעיף 3 לנספח - "בכל מקרה התשלומים יחשבו כהלוואה אשר אייל [נתבע 1] מתחייב להחזיר אם דרך הרווחים ו/או כל דרך אחרת". בסעיף 4 להסכם נקבע, כי "אייל [נתבע 1] מבקש ומצהיר שכל התשלומים הכספיים בגין חוזה זה, וכן כל חובותיו הכספיות בגין חוזה זה ישולמו או יקוזזו מול רן X "X לוגיסטיקה". משמעות הדברים היא, כי נתבע 1 התחייב באופן אישי ומפורש להשיב את הכספים אותם קיבל ככל שהעמלות להן יהיה זכאי לא יכסו את ההלוואה. על פי טענת נתבע 1, ההסכם מורה, כי כל התחשבנות תתבצע בין התובעת לבין נתבע 2 וכי נתבע 2 מתחייב לשאת בכל התחייבויות נתבע 1 כלפי התובעת. נתבע 1 מבקש להסתמך על סעיף 14 להסכם על פיו: "אייל [נתבע 1] מצהיר בזאת שכל התחשבנות שלו עם X ליין [התובעת] תעשה מול רן לוגיסטיקה, ואילו רן לוגיסטיקה מקבלת על עצמה את כל התחייבויות אייל". לטענתו, משמעות הדברים היא, כי בפועל נוצרה מערכת התחשבנויות שפועלת בחזית התובעת-נתבע 2 בלבד, תוך שנתבע 2 נוטל על עצמו באופן עצמאי את התחייבויותיו של נתבע 1. אין לקבל פרשנות זו, שכן אינה עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 3 לנספח על פיו, נתבע 1 מתחייב להחזיר לתובעת את הכספים שקיבל ממנה. שוכנעתי, כי סעיף 14 הוא סעיף בעל משמעויות טכניות בדבר אופן העברת הכספים, בלבד. בנוסף, פרשנות נתבע 1 לסעיף 14, סותרת את הגיונם של דברים, שכן ככל שהיה זה נתבע 2 אשר התחייב להשיב את הכספים, מדוע לא צוין הדבר בהסכם בין התובעת לנתבע 2 ומדוע היה צורך בשני הסכמים המתייחסים להלוואות? טענתו השנייה של נתבע 1 היא, כי התובעת לא הוכיחה את הסכומים הנטענים על ידה וגם מסיבה זו דין התובענה להידחות. לטענתו, בבסיס עילת התביעה מצויה הטענה, כי סופקו לתובעת שירותים בגינם נוצרה זכאות לעמלות בסכום כולל של 5,000 ₪ בלבד וכך נוצר החוב הנטען. לטענת נתבע 1, רכיב העמלות שהפיקה הפעילות וסכומו של רכיב זה, אשר אמור היה להתקזז מסכום ההלוואה, הוא מעיקרי עילת התובענה. לטענתו, עיון בחומר הראיות מעלה, כי לא הוצגו בפני בית המשפט ראיות התומכות בטענת הרווחים שהפיקה הפעילות וכי אין כל אינדיקציה לתשלומים שקיבלה התובעת כתוצאה מפעילות הנתבעים. דין הטענה להידחות. אמנם, התובע הוא הנושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת התובענה, אך הנתבע הוא הנושא בנטל השכנוע לגבי היסודות העובדתיים של טענות ההגנה (י' קדמי, על הראיות, חלק רביעי, תש"ע-2009, עמ' 1723). בעניינינו, משהוכיחה התובעת ובבירור, כי נתבע 1 קיבל הלוואה והתחייב להשיב את הכספים וכי הוסכם שכספי העמלות להן יהיה זכאי נתבע 1 ישמשו להחזר ההלוואה, היה על נתבע 1 להוכיח את סכומי העמלות להן היה זכאי ושאותן הוא זכאי, בגדר טענות ההגנה שלו, לקזז מהסכום אשר ניתן לו כהלוואה. נתבע 1 לא ניסה ואף לא עשה כן. בהקשר זה יש לציין גם, כי על פי סעיף 9.2 להסכם, "חשבונות וספרי X ליין יהוו ראיה מכרעת ומוסכמת בכל התחשבנות בין הצדדים". נוכח האמור לעיל שוכנעתי, כי אכן על נתבע 1 לשלם לתובעת סך של 90,000 ₪ בניכוי 5,000 ₪. בנוסף שוכנעתי, שעל הנתבע לשלם לתובעת עבור חשבון הטלפון שלו, כאמור בסעיף 8 לתצהירו של מר מאיר הוד ונספחיו. ביחס לנתבע 2 יש לקבוע, כי על פי ההסכם בינו לבין התובעת, אין כל בסיס לחייבו בגין ההלוואה שנטל נתבע 1 והתובענה נגדו נדחית. התובעת אמנם מנסה לטעון, כי נתבע 2 לקח על עצמו "לערוב" לחובות נתבע 1 וזאת בהתבסס על האמור בסעיף 14 לפיו, "רן לוגיסטיקה מקבלת על עצמה את כל התחייבויות אייל". מר X X אישר בעדותו, כי משמעותו של סעיף 14 להסכם היא, שנתבע 2 ישמש כצינור להעברת כספים לנתבע 1 (עמ' 15-17 לפרוטוקול). וכדבריו: "העסקה היא פשוטה היו שני הסכמים שני ישויות, שני עסקים נפרדים, הכול נפרד היה רן היה אייל" (עמ' 18 לפרוטוקול). מר X נשאל ביחס לסעיף 14 להסכם ושלל את האפשרות, שמשמעות הסעיף היא סוג של ערבות מטעם נתבע 2 לחובו של נתבע 1: "ש. תאשר לי שככל שהייתה התחייבות ואני לא נכנס כרגע לשאלה אם הייתה או לא הייתה על פי ההסכם שאתם חתומים עליו ורן X שחתום על ההסכם של אייל אומר שכל ההתחייבויות של אייל הם למעשה התחייבויות שלו, ת. לא לא, ש. לא? ת. לא. ממש לא, ש. ממש לא? ת. ממש לא. קטיגורית לא, שלילי..." (עמ' 29 לפרוטוקול). מר X העיד, כי סעיף 14 להסכם הוסף לבקשת הנתבעים ואינו קשור לתובעת (עמ' 30 לפרוטוקול). על כן, לא ניתן לקבל את הטענה, כי נתבע 2 ערב לחובותיו של נתבע 1. מר מאיר הוד מטעם התובעת העיד, כי נתבע 2 צורף לתובענה על מנת לברר מה קרה בין נתבע 1 לנתבע 2. מר הוד לא טען, כי הכוונה היא, שנתבע 2 ערב לחובות נתבע 1 (עמ' 34 לפרוטוקול). כאשר נשאל מר הוד על סעיף 14 והתבקש לבאר את הסעיף הסביר: "ת. שהיות ואייל ביקש שכול ההתחשבנות שלו איתנו תיעשה מול רן לוגיסטיקה, מול רן X ולכן הוא ביקש את זה, העלינו את זה על סעיף החוזה, כל החוזים הם שניהם זהים לחלוטין, החוזה שלו והחוזה של זה וביקשנו את ההסכמה של רן ואת ההסכמה שלו. ש: ל-מה? ת. לזה שנשלם למישהו ושייתן לו את הכסף, אני לא יכול לשלם למישהו ושהוא, ש. אני מסכים איתך אבל אתה מתייחס רק לחלק קטן והיותר שולי בסעיף 14 אני מדבר איתך על סוף סעיף 14, ת. סוף סעיף הוא אומר שהוא מקבל את כל ההתחייבויות של אייל מכיוון שאני נתתי לו את הכסף והוא העביר אותו." (עמ' 36 לפרוטוקול). מר הוד לא קיבל את פרשנות ב"כ נתבע 1 לפיה, נתבע 2 ערב לחובו של נתבע 1. מאחר ושני העדים מטעם התובעת אינם סבורים, כי נתבע 2 "ערב" להתחייבויותיו של נתבע 1, דין התובענה נגדו להידחות. סוף דבר התובענה נגד נתבע 1 מתקבלת במלואה. נתבע 1 ישלם לתובעת סך של 92,785.55 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הגשת התובענה, 6.3.2011, ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, נתבע 1 ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 26,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. התובענה נגד נתבע 2 נדחית. התובעת תשלם לנתבע 2 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. חוזהסוכן מכירותעצמאים