קראו דוגמא מהפסיקה בנושא הסכם ללא תאריך: 1. לאחר שהוגש על ידי הצדדים הסכם ללא תאריך, אשר לפי האמור בבקשת הצדדים לבית הדין נחתם על ידי הצדדים עצמם ב-10.03.13 - ובית הדין שנתבקש ליתן להסכם תוקף של פסק דין אך סרב מהטעמים שפורטו בהחלטותיו (ראו החלטות מיום 10.03.13, 11.04.13, 21.04.13) - הודיעו באי כוח התובע שהוא מתעתד להגיע ארצה כדי לקיים דיון בתביעתו (ראו הודעה מיום 30.04.13 והחלטת בית הדין מיום 08.05.13). יצוין כאן שבהודעות באי כוח התובע, לאחר שהומצא ההסכם מיום 10.03.13, הודיעו הם שהתובע הוטעה לחתום על הסכם הפשרה שהוגש. 2. לאחר מכן, הגישו הצדדים הסכם פשרה נוסף, לו ביקשו לתת תוקף של פסק דין. מנימוקי החלטת בית הדין, מיום 23.06.13, סרב בית הדין ליתן תוקף של פסק דין להסכם זה. 3. לאחר מכן, שבו הצדדים להסכם מיום 10.03.13 וביקשו לתת לו תוקף של פסק דין ובית הדין סרב בהחלטה מנומקת ליתן תוקף של פסק דין, אף הודיע לצדדים כי עליהם להודיע אם נוכח ההסכמה בהסכם מתייתרת תביעתו של התובע (ראו החלטה מיום 15.09.13). 4. עתה מוגשת בקשה זו שבפני ובה שוב טוענים הצדדים שההסכם מה-10.03.13 הוא ההסכם המחייב שבין הצדדים וכי מבקשים הם ליתן לו תוקף של פסק דין. 5. עיון בהסכם שצורף לבקשה שבפני מגלה שבסעיף 1 להסכם מאשר התובע שבמעמד החתימה על ההסכם, כבר קיבל את הסכום שעל פי האמור בסעיף 2 להסכם ממצה באופן סופי ומוחלט את כל דרישותיו וטענותיו. 6. משכך: א. מה הטעם או הצורך המשפטי במתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה אשר כמוצהר בו על ידי התובע, סכום הפשרה שולם לו ואין לו תביעות נוספות מאת הנתבע; ב. אם אכן כטענת באי כוח התובע על ההסכם הזה חתם התובע בעצמו כאשר הוא הוטעה ולא ידע על מה הוא חותם, כיצד אי הידיעה וההטעייה הופכת להסכם שבכלל ניתן לתת לו תוקף של פסק דין; ג. כיצד שורבב פנימה בין הפעם הראשונה שההסכם מיום 10.03.13 הוגש לבית הדין לצורך מתן פסק דין לבין הפעם הזו ששוב מתבקש בית הדין ליתן להסכם תוקף של פסק דין, הסכם נוסף בין הצדדים שגם לו נתבקש בית הדין ליתן תוקף של פסק דין. לא הובהר בבקשה שבפני מה גורלו של ההסכם הזה - והרי הסכם הוא הסכם גם משלא ניתן לו תוקף של פסק דין. 7. כללו של דבר, לפי האמור בהסכם שצורף לבקשה שבפני, מוצתה תביעתו של התובע והוא אף קיבל את סכום הפשרה שבגינו הצהיר שהוא מהווה תשלום סופי ומוחלט של כל תביעתויו טענותיו ודרישותיו. אותן אי בהירויות שאליהן התייחס בית הדין בהחלטתו מיום, 15.09.13, הן אותן "הבהרות" שהומצאו על ידי באי כוח התובע או באי כוח הצדדים בכך שנטען בפני בית הדין שהתובע הוטעה; שישנו הסכם נוסף בין הצדדים שלו מבקשים לתת תוקף של פסק דין וחזרה עתה להסכם מ-10.03.13. אין המכלול של אי הבהירויות עניין שניתן לעבור עליו לסדר היום בפרט כשעובדות שונות מוגשות חדשות לבקרים על ידי באי כוח התובע בבקשה למתן תוקף של פסק דין בכל מחיר (כאשר למעשה אין כל משמעות לפסק הדין נוכח העובדה שהתובע זה מכבר קיבל את מלוא סכום הפשרה והודיע על ויתור על כל תביעות נוספות). משכך, אינני רואה מקום לעשות שימוש בסמכות בית הדין ליתן תוקף של פסק דין להסכם שלמעשה בוצע ומוצה זה מכבר. אולם נוכח העובדה שתביעותיו של התובע מוצו כעולה מההסכם - מוצתה עילת תביעתו ולכן אין עוד צורך בתביעה והיא נמחקת. 8. אין ספק שהתנהגות באי כוח התובע במקרה דנן לאור ריבוי ה"הבהרות", והצורך של בית הדין ליתן החלטות שניתן היה לייתרן - גרמו לבזבוז זמן שיפוטי יקר. לכן, על התובע לשלם הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,500 ₪, להיום. עולה מהבקשות וההבהרות השונות שהוגשו על ידי באי כוח התובע שייתכן שלא בתובע האשם להתנהלות הארוכה והמיותרת של הליכים בתיק זה. רוצה אני לקוות שבאי כוח הצדדים יטילו את ההוצאות לפתחו של מי שיצר אותן בהתנהלות הדיונים והבקשות שבתיק זה. חוזהמתן תוקף של פסק דין