קראו דוגמא מהפסיקה בנושא הסכם לאספקת סחורה דוגמא: לפניי ערעור על החלטת הנאמן הדוחה את תביעת חוב שהוגשה על ידי המערער, שעניינה בסחורה שסופקה על ידי המערער לעיריית טייבה. תמצית העובדות המערער הינו בעל חנות מכולת בעיר טייבה בשם "סופר כל". לעמדת המערער, בינו לבין עיריית טייבה (להלן: "העירייה"), נכרת הסכם לאספקת סחורה וטובין (להלן: "ההסכם"). לעמדת המערער, בהתאם להוראות ההסכם, ולבקשת העירייה, הוא סיפק בשנת 2003 לבית ספר תיכון בעיר, השייך לעירייה, סחורה בסך 96,910 ₪, שתמורתה לא שולמה למערער. המערער טוען, כי פניות מצדו לקבלת התמורה עבור הסחורה לא נענו, ומשכך הוא הגיש לבית משפט השלום בכפר סבא תביעה נגד העירייה (ת.א 3769/07), שבגינה ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד העירייה. הואיל ולעירייה ניתן צו הקפאת הליכים, הגיש המערער ביום 13.1.08 תביעת חוב לנאמן. האחרון דחה ביום 12.4.11 את תביעת החוב, והחלטת הדחייה נמסרה למערער ביום 1.5.11. במסגרת ההחלטה על דחיית תביעת החוב ציין הנאמן, כי למערער זכות להגיש ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. דא עקא, הערעור על דחיית תביעת החוב הוגש באיחור ניכר, רק ביום 15.10.12, קרי כעבור למעלה משנה מהמועד שבו היה על המערער להגישו. עיקר טענות המערער המערער טוען, כי הוא ביקש לפעול לביצוע פסק דין בלשכת ההוצאה לפועל, אך בשל החלטת עיכוב ההליכים במסגרת הקפאת ההליכים של העירייה לא ניתן היה לעשות כן, והוא הגיש תביעת חוב בלבד. המערער מאשר, כי הוא השתהה בהגשת הערעור על תביעת החוב, אך לטענתו הוא עשה כן בהסתמך על הבטחות גורמים שונים מטעם העירייה שיפעלו לתשלום החוב. המערער מוסיף שציפה, כי העירייה תשלם את חובה כלפיו היות ומדובר ברשות מוניציפאלית, שחזקה עליה שתשלם את חובותיה. המערער נסמך על אישור חתום של מנהל בית הספר לקבלת הסחורה שהמערער סיפק. לטענת המערער, מחמת שריפת בניין העירייה, לא היה ניתן להמציא אסמכתאות נוספות מלבד החשבוניות שהוצאו על ידי המערער. עיקר טענות הנאמן הנאמן טוען, כי דין הערעור להידחות על הסף, שכן הערעור על דחיית החוב הוגש באיחור של למעלה משנה. גם לגופו טוען המערער שדין הערעור להידחות. בהקשר זה טוען הנאמן שגם כאשר חוב מבוסס על פסק דין חלוט, רשאי הנאמן לבדוק את התמורה שניתנה, קל וחומר מקום בו לא היה דיון לגוף התביעה. לשיטת הנאמן, המערער לא צירף כל מסמך חתום על ידי העירייה כנדרש על פי דין, אשר יתמוך בתביעת החוב, שכן החשבוניות לא נושאות כל חתימה של גורם רשמי מטעם העיריה, ולא הוכח, שהן אושרו על ידה. באשר לאישור מנהל בית הספר בדבר קבלת הסחורה, טוען הנאמן כי אין בו כדי סיפק, שכן מנהל בית הספר אינו גורם מורשה מטעם העירייה. מוסיף וטוען הנאמן שהמערער השתהה בפנייה לעירייה לתשלום החוב, שכן זו נעשתה רק בחלוף 4 שנים ממועד אספקת הסחורה. משכך, יש בשיהוי כדי לעמוד בעוכרי המערער. טעם נוסף לדחיית הערעור נעוץ, לשיטת הנאמן, בהעדר הגשת תצהיר שיתמוך בו. דיון והכרעה איחור בהגשת הערעור תקנה 96 (א) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה- 1985, קובעת: "נושה רשאי לערער לבית המשפט על החלטת הנאמן בעניין תביעת החוב שהגיש; הערעור יוגש תוך ארבעים וחמישה ימים מהמצאת ההחלטה לנושה." אין חולק, כי הערעור הוגש שלא במועד הקבוע בתקנה, אלא באיחור של למעלה משנה. הואיל והמערער לא נתן כל טעם מספק לאיחור, אזי סבורני, כי דין הערעור להידחות. לא למותר לציין, כי עסקינן במועד הקבוע בחיקוק, ומשכך לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, על המערער להצביע על טעם מיוחד. דא עקא, המערער לא סיפק כל טעם לאחור, קל וחומר טעם מיוחד כנדרש בדין. זאת ועוד; הגם שבענייננו מדובר באיחור בהגשת ערעור על החלטת הנאמן, אזי נראה שהרציונאליים עליהם עמד בית משפט העליון בהתייחס למועד הגשת תביעת חוב, וכקבוע בסעיף 76(ב) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם-1980, יפים גם לענייננו. בהקשר זה נקבע ברע"א 9802/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה עיריית ירושלים נ' א.ר מלונות רותם (1994) בע"מ (בפירוק), בפסקה 18 לפסק דינו של כבוד השופט גרוניס (כתוארו אז): "כאשר נושה ידע בפועל אודות מתן צו הפירוק או הכינוס ... הוא יתקשה מאוד להוכיח כי 'לא יכול היה' להגיש את תביעת החוב במועד, וכי על כן מתקיים לגביו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. לעומת זאת, כאשר נושה לא ידע בפועל אודות הליך חדלות הפירעון, ובמיוחד כאשר מדובר בנושה ששמו צוין בדוח שהוגש על מצב העסקים, הרי הנטל שיוטל עליו לסתור את חזקת הידיעה אודות מתן צו הכינוס או הפירוק לא יהיה כבד במיוחד. בנסיבות אלה, ובכפוף לשיקולים הנוגעים לפגיעה משמעותית ביעילות ההליך ובקידומו ובהתחשב במידת האיחור בהגשת תביעת החוב, יהיה ככלל על הנאמן או המפרק לשקול בחיוב העתרות לבקשה להארכת מועד להגשת התביעה. יש, אם כן, לבַכּר את הגישה המקלה על פני הגישה המחמירה ככל שמדובר בהארכת מועד להגשת תביעות חוב." יישום ההלכה דנן על המקרה שלפני, מביא גם כן לידי מסקנה שהמערער אינו עומד בתנאים הקבועים בהלכה הפסוקה לעניין מועד הגשת ההליך. די באמור כדי לדחות את הערעור. מעבר לדרוש, יש לדחות את הערעור גם לגופן של טענות. היעדר אישור העירייה לקבלת הסחורה הואיל ועסקינן בפסק דין שניתן בהעדר הגנה, בשעה שבה העירייה כבר הייתה נתונה במצוקה וסמוך למועד שבו היא נקלעה להליכי חדלות פירעון, אזי סבורני, כי קמו הנסיבות שבעטיין רשאי הנאמן לבחון את פסק הדין, ולבדוק את אמיתות החוב נשוא תביעת החוב. בהקשר זה מורה ההלכה הפסוקה, כי בעל התפקיד מוסמך לבדוק פסק דין חלוט במסגרת בחינת תביעות החוב. אפנה לע"א 1057/91 גבריאל הרצל נ יחיאל מכטיגר פ"ד מו(4), 353: "היה חוב נשוא התביעה מבוסס על פסק דין נגד החייב רשאי הנאמן לבדוק את התמורה שניתנה בעדו ואם הובאה ראיה שהפסק הושג בנסיבות שיש בהן משום תרמית, קנוניה או עיוות דין או שהחוב האמיתי שונה מחוב פסק הדין". ובהמשך: "...בהליכי פשיטת רגל אין מדובר אך ביחסי החייב והנושה אשר אוחז בפסק הדין, כי מעורבים בהליכים אלה האינטרסים של נושיו האחרים של החייב. במצב של אי-סולבנטיות, כאשר המועט צריך לספק את הרבים, יש הצדקה לדקדק בטיב הוכחתו של הנושה". משכך, שומה עלינו לבחון האם יש בסיס לתביעת החוב של המערער. בחינה זו תעשה על יסוד הוראת סעיף 203 (א) לפקודת העיריות, לפיה: "חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר; לא הייתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העיריה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והמזכיר, ובאין מזכיר - עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה". (ההדגשה אינה במקור - א.א.) עוד אפנה לע"א 8570/09 סמירה חגולי נ' עיריית ראשון לציון: "הוראת סעיף 203 נועדה ליצור מערכת בקרה אשר תבטיח שימוש זהיר ומבוקר בכספי הציבור, ותוודא כי הגוף הציבורי המתקשר בעסקה בחן אותה כראוי." ובהמשך: "הן מלשונו של הסעיף הן מתכליתו, ניתן להסיק כי כוונתו לאסור על כריתת חוזים אשר לא ממלאים אחר התנאים הנקובים בו. הדרישה היא מהותית - קונסטיטוטיבית ואי-קיומה שולל את תוקפו של ההסכם." יישום האמור על המקרה שלפניי מביא לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות, ודוק. האישור שבידי המערער והתומך בטענתו אינו מהווה אסמכתא כנדרש. על המערער היה להמציא אישור חתום על ידי הגורמים המוסמכים בעירייה, כקבוע בסעיף 203 לפקודת העיריות. מנהל בית הספר אינו נמנה על אחד הגורמים המוסמכים להתחייב בשם העירייה, ומשכך המערער אינו עומד במנגנון הדרוש לחיוב העירייה. גם אם הייתי בא לקראת המערער ומקל בנטל הראייתי באשר לתוקף המחויבות של העירייה כלפיו, שומה היה עליו להמציא תצהיר או אסמכתא אחרת מטעם מי שהיו מורשים מטעם העירייה בעת הרלבנטית, ושיש באפשרותם כדי לאשר את גירסתו. גם כזאת לא עשה המערער. יתרה מזאת, המערער אף לא צירף תצהיר התומך בעובדות הודעת הערעור, והדבר עומד כנגדו, במיוחד שעסקינן בעניינים הדרושים הוכחה. בהקשר זה אפנה לע"א 8935/09 ופא טורס בע"מ נ' עו"ד אבנר כהן שבו נקבע: "נטל ההוכחה בדבר קיום החוב מוטל על הנושה בלבד, שכן הנושה הוא שטוען לקיום החוב. מטעם זה על תביעת החוב להיות מנומקת ומבוססת." מלבד החשבוניות אותן הציג המערער, אשר לא נתמכו בתצהיר או באישור של גורם מטעם העירייה, אין עדויות לכך שהיה הסכם בין המשיבה לבין המערער. מכל הטעמים האמורים, דין הערעור להידחות. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. חוזהאספקהסחורה