לטענת המוסד חזקת ההמצאה על ידי הדואר, כאמור בסעיף 57ג' לפקודת הראיות, חלה גם על משלוח דבר דואר רגיל. קראו דוגמא מהפסיקה בנושא המצאה בדואר רגיל: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (סגן הנשיאה שמואל טננבוים ונציגי הציבור גב' חנה נאמן גלאי ומר צבי זייד; ב"ל 43152-07-12), ובו נקבע כי למשיב תעמוד זכות להגיש ערעור על החלטה של ועדה רפואית לעררים תוך 60 יום ממועד קבלת פסק הדין. הרקע ופסק הדין מושא הערעור המשיב הגיש למערער (להלן - המוסד) תביעה לגמלת נכות מעבודה עקב תאונה משנת 2007. במסגרת הליכים לקביעת דרגת הנכות, שכללו הליכים גם לפני בית דין זה (בר"ע 42667-06-10), הוחזר ענינו של המשיב לועדה הרפואית לעררים (להלן - הוועדה). בעקבות פסק הדין התכנסה הוועדה הרפואית לעררים, ביום 23.2.11, בכדי לדון בעניינו של המשיב. ביום 26.3.12 - כעבור כשנה וחודש, פנה ב"כ המשיב למוסד, באמצעות פקס (שניתן לגביו אישור מסירה), כדי לברר מדוע טרם ניתנה החלטה בענינו. משהפניה בפקס לא נענתה - פנה המשיב לבית הדין האזורי, ביום 25.7.12, כדי שיחייב את המוסד ליתן החלטה בענינו. בכתב ההגנה טען המוסד שהוועדה נתנה את החלטתה במועד הדיון וכי עוד ביום 6.3.11 נשלח למשיב מכתב בו נאמר שהוועדה הרפואית לערערים קבעה לו 0% נכות וכי למכתב זה צורף דו"ח הוועדה. כן נטען כי העתק המכתב נשלח לבא כוח המשיב. לפיכך, כך נטען, המשיב כבר אינו יכול לערער על החלטת הוועדה הרפואית לעררים. בכתב התשובה, שבית הדין התיר את הגשתו, הוכחשה קבלתו של איזה מהמכתבים שהמוסד טען ששלח וכן הופנתה תשומת ליבו של בית הדין לכך שחרף הנטען בכתב ההגנה כלל לא צורפו המכתבים הנטענים ואף לא צורף אישור על משלוחם. בישיבת קדם המשפט נטען מפי ב"כ המשיב כי המכתבים הנטענים לא התקבלו, ובהתאם הועבר התיק להוכחות. המשיב הגיש תצהיר התומך בטענתו, ובין השאר נטען כי לא התקבל על ידי המשיב או משרד בא כוחו מכתב המעדכן על החלטת הוועדה. ביום 9.7.13 נחקר המשיב על תצהירו, ולאחר מכן סיכמו הצדדים. בפסק הדין מושא הערעור התקבלה תביעת המשיב. בית הדין קבע כי לא רק בכתב ההגנה אלא גם במסגרת דיון ההוכחות, המוסד לא הציג כראיה העתק מכתב הדחייה מיום 6.3.11, ואף לא הגיש אישור מסירה על משלוח דואר רשום או אישור פקס, המוכיחים כי אכן נשלחה למשיב החלטת הוועדה. כן צויין כי עצם הצגת מכתבים משנים עברו, ושאין להם נגיעה לתביעה דנן, אשר נשלחו לכתובת המשיב והתקבלו על ידו, אינה מובילה למסקנה כי הודעה בדבר החלטת הוועדה הרפואית לערערים מיום 23.2.11 נשלחה למשיב או לבא כוחו. בהיעדר הוכחה למשלוח ההחלטה ובהתחשב בתכלית הסוציאלית העומדת בבסיסו של חוק הביטוח הלאומי, שהינו חוק סוציאלי לפיו הספק פועל לטובת המבוטח, קיבל בית הדין את התביעה וקבע שלמשיב תעמוד זכות הערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בתוך 60 יום ממועד קבלת פסק הדין. הטענות בערעור המוסד טען כי בית הדין שגה כאשר קיבל את עמדת המשיב לפיה לא קיבלו, הוא או בא כוחו, את הודעת המוסד על החלטת הועדה. לטענת המוסד בית הדין שגה כאשר הגיע למסקנה זו בשים לב לכך שלא הוצג אישור על משלוח המכתבים ובהתעלם מהשיהוי הגדול של המשיב - שיהוי שלא ניתן לו הסבר. לטענת המוסד אין עליו חובה לשלוח את מכתביו בדואר רשום דווקא, ומכאן כי אין עליו חובה להציג אישור מסירה על משלוח מכתב בדואר כאמור. לטענת המוסד חזקת ההמצאה על ידי הדואר, כאמור בסעיף 57ג' לפקודת הראיות, חלה גם על משלוח דבר דואר רגיל. לטענת המוסד, פסק הדין מושא הערעור מקים חשש ל"מדרון חלקלק" ולניצול מצד מבוטחים שזנחו את תביעותיהם, ישבו בחיבוק ידיים ויום אחד יחליטו - ללא כל הסבר או נימוק - לשוב ולתקוף את החלטות המוסד, ובכך לרוקן מתוכן את המועדים הקבועים בחקיקה ובתקנות לתקיפת החלטות כאמור. עוד הפנה המוסד לכך שבית הדין האזורי שגה כאשר קבע כי המכתב מיום 6.3.11 לא הוגש, שכן הוא הוגש והתקבל (מוצג נ/4) ובפרוטוקול הדיון נפלו טעויות סופר לגבי מועד המכתב. המשיב טוען כי יש לדחות את הערעור מאחר שמדובר בערעור על עובדות שנקבעו על ידי בית הדין האזורי לאחר שהתרשם מהראיות שלפניו. המשיב מצביע על כך שהמוסד מצידו לא הביא ולו ראיה אחת לעצם משלוח המכתבים - בדואר רשום או בדואר רגיל, ולפיכך אין מקום להסתמך על החזקה בדבר המצאה בדואר. בכל מקרה, כך נטען, מדובר בחזקה עובדתית שניתן לסותרה. לענין זה מצביע המשיב על מכתב בא כוחו שנשלח בפקס ביום 26.3.12 ואשר תומך בגרסתו לפיה לא התקבל כלל מכתב הדחיה. הכרעה לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות, ואלה טעמינו בתמצית: בערעור שלפנינו, שהוא עובדתי בעיקרו של דבר, אין צורך להידרש לשאלות העקרוניות שעשויות להתעורר נוכח טיעוני הצדדים. די בכך שנזכיר כי בפסיקה לא הוטלה על המוסד החובה לשלוח את החלטותיו בדואר רשום דווקא (אם כי אין איסור על כך). גם אין לנו צורך להידרש לשאלות בדבר אופן הוכחת התשתית העובדתית להקמת החזקה הקבוע בסעיף 57א' לפקודת הראיות, כמו גם לחזקת התקינות המנהלית. שהרי, אין חולק כי חזקות אלה הן חזקות שניתנות לסתירה. במקרה הנוכחי, השתכנע בית הדין - בשים לב למכלול הראיות שנפרסו לפניו - כי המשיב (לרבות באמצעות בא כוחו) לא קיבל את מכתבי הדחיה. קביעת בית הדין האזורי סבירה היא בשים לב למסכת הראיות שנפרסה לפניו ולא מצאנו כל הצדקה להתערב בה, ונסביר: א. הלכה למעשה, מטעם המוסד לא הובאה כל ראיה על משלוח מכתב הדחיה. המוסד הסתפק בטענה על משלוח מכתבים כאמור. רק בשלהי החקירה הנגדית הוגש - חרף התנגדות ב"כ המשיב - העתק מכתב הדחיה (נ/4). אלא שבכל הכבוד, המצאת מכתב הדחיה, לכשעצמה, אינה מבססת בהכרח מסקנה חד משמעית על משלוח מכתב הדחיה. ודאי, משהמחלוקת העובדתית היתה ברורה מלכתחילה ואף הוגש כתב תשובה המכחיש את קבלת המכתבים הנטענים. בקשר לכך נעיר כי האופן בו המוסד בוחר לנהל את הגשת ראיותיו נתון להחלטתו, אך ברור הוא שככל שהראיה "חלשה" יותר - נוטל על עצמו המוסד את הסיכון כי הקביעות העובדתיות לא יהיו כשיטתו. ב. אולם גם אם נניח כי מכתבי הדחיה נשלחו - גם אם נקבל את טענת המוסד לפיה אין ליתן משקל להעדר צירוף של אישור על משלוח בדואר, וכי התקיימו התנאים להקמת חזקת התקינות המנהלית וחזקת ההמצאה בדואר, אין בכך סוף פסוק. שכן, עדין שמורה למשיב האפשרות לשכנע את בית הדין כי מכתב הדחיה לא התקבל חרף משלוחו. השאלה האם עלה בידי המשיב לשכנע בכך היא קודם כל שאלה של עובדה שצריכה להבחן בשים לב למכלול הראיות וסבירות המסקנה מאותן ראיות. ג. במקרה הנוכחי עמדו לפני בית הדין בראש ובראשונה עדותו של המשיב עצמו. עדות שהמוסד לא השכיל להצביע על סתירות שיצדיקו את דחייתה ושבית הדין לא דחה אותה כבלתי מהימנה. נזכור ונזכיר כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין שהסתמכות עליה, לבדה, טעונה הנמקה (סעיף 54 לפקודת הראיות). במקרה הנוכחי, אין צורך להסתפק בעדותו היחידה של המשיב וניתן להצביע על סיוע לגרסתו של המשיב. וזאת בדמות גרסת ב"כ המשיב כמפורט בפקס ששלח למוסד. אכן, אין המדובר בראיה שהוגשה בדרך המקובלת והיא אף בבחינת "עדות שמיעה", אך כאן יכולה לבוא לידי ביטוי גמישותו של בית הדין בכל הקשור לדיני הראיות (סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969). ד. המוסד טוען כי בית הדין לא נתן משקל לשיהוי שבפניית המשיב ולהעדר הסבר לאותו שיהוי. טענה זו אין לקבל. בית הדין היה ער לשיהוי ואף התייחס אליו, אך לא מצא ליתן לו את המשקל לו גורס המוסד. כידוע, ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב במשקל שנתנה הערכאה הדיונית לראיות שנפרסו בפניה. לא מצאנו כי במקרה זה יש הצדקה לסטות מכלל זה. סוף דבר - הערעור נדחה. המוסד ישלם למשיב שכר טרחת עו"ד בסך של 2,000 ₪. ביטוח לאומיהמצאת כתבי בי דין