קראו דוגמא מהפסיקה בנושא המלצת ועדה רפואית לפסול רישיון נהיגה: לפניי ערעור על החלטת המשיב מיום 27/8/13 לאמץ את המלצת ועדת הערר הרפואית לפסול את רישיון הנהיגה של המערער עד ליום 5/7/14, מחמת "כושר נהיגה לקוי המהווה סיכון בטיחותי למשתמשים בדרך". הרקע לערעור המערער הוא בעל רישיון נהיגה לדרגות שונות, והיה חייב בבדיקות שגרתיות במכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן: "המרב"ד"). ביום 6/9/12 נבדק המערער על ידי הפסיכולוג מר מסראוה עלי, מומחה לפסיכולוגיה חינוכית. בפרק הסיכום שבמסמך הבדיקה הפסיכולוגית נרשם: "בן 31 מופנה לבדיקה ביקורת פסיכולוגית עקב ריבוי ע"ת לאחרונה כולל ע"ת בעלות רמת סיכון משמעותית (8 ע"ת מתוכן 6 עקב מהירות לאחרונה). ממצאי הבדיקה מראים על קונפורמיות לקויה לחוקי נהיגה, אחריות לקויה, תובנה לקויה, מודעות לקויה לנושא הבטיחות בנהיגה, הבנה נמוכה להשלכות והמסוכנות הטמונות בהפרת חוקי הנהיגה, מראה עמדות לא תקינות כלפי נהיגה ויכולת בקרה עצמית לקויה. הממצאים מצביעים על מסוכנות גבוהה של הנבדק במהלך הנהיגה. לכן, התיק מופנה לדיון בוועדה פנימית עם כיוון להמליץ על הפסקת נהיגה". [נספח ד' להודעת הערעור] בתאריך 19/12/12 התכנסה ועדה פנימית של המרב"ד. בפרוטוקול הישיבה שעליו חתומים ד"ר איתן חבר, פסיכיאטר מומחה, וגב' שרה אופיר, פסיכולוגית מומחית, נרשם כי: "הופנה לבדיקה בגלל ריבוי ע"ת עם סיכון. ב-2010 8 ע"ת מתוכן 6 ע"ת על נהיגה במהירות מופרזת. בבדיקתו הפסיכולוגית באו לידי ביטוי ממצאים חמורים המהווים מסוכנות גבוהה ביותר. בכללם ליקוי קשה ביותר ברמת אחריות וביכולת להפקת לקחים, בקונפורמיות לכללים ומוטיבציה לקיים חוקי תנועה וללא מודעות עצמית למגבלות והקשרן לנהיגה. בנוסף לליקויים חמורים בבקרת התנהגות בכלל ובתחום הנהיגה בפרט. לאור מכלול הליקויים מומלצת הפסקת נהיגה בכל דרגת ר"נ. ... לא כשיר לנהיגה ברכב מסוג: כלשהו .... מסיבה: אי התאמה אישיותית לנהיגה בטוחה". [נספח ה' להודעת הערעור] בתאריך 24/12/12 מסר רופא המרב"ד ד"ר אלכסנדר גור אריה את המלצתו למשיב, שלפיה אין להמשיך את רישיון הנהיגה של המערער מהסיבה: "אי התאמה אישיותית לנהיגה בטוחה", וציין כי המערער יהיה רשאי להגיש בקשה מחודשת כעבור שנה [נספח 3 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב]. בתאריך 30/1/13 התייצב המערער במשרדי המשיב. במסמך "טיעון טענות" נרשם: "הוסבר לו סיכום והמלצת מכון רפואי מיום 24122012 אין המכון ממליץ על המשך נהיגה לדרגה כלשהי מסיבה אי התאמה אישיותי לנהיגה בטוחה, מבקש לערער החלטה: הוחלט לקבל את המלצת המכון ולפסול את רשיונו ...". [נספח 4 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב]. באותו היום הוצא למערער מכתב, שלפיו הוא לא נמצא כשיר לנהיגה ברכב בשל אי התאמה אישיותית לנהיגה בטוחה. עוד צוין כי הוא רשאי להגיש בקשה לבדיקה מחודשת בחודש דצמבר 2013. כמו כן הוסבר למערער כי זכותו לערער על החלטת הרופא המוסמך לפי תקנה 195 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה" או "התקנות") [נספח 5 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב]. המשיב הוציא אל המערער הודעה על פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה, גם היא מתאריך 30/1/13, שלפיה: "בתוקף סמכותי לפי סעיף 51 לפקודת התעבורה, ולאחר שניתנו לך הזדמנות לטעון את טענותיך ולהביא את ראיותיך, הנני פוסל אותך מלהחזיק ברשיון נהיגה לדרגה סמיטרלר. החלטתי זו ניתנה לאחר ששוכנעתי כי אינך ראוי לנהוג ברכב מסוג פרטי, אופנוע וטרקטור על סמך החומר הרפואי והראיות שהובאו לפני מחמת כושר נהיגה לקויה מסיבה אי התאמה אישיותי לנהיגה בטוחה שפרטיה נמסרו לך ביום 31/01/2013". [נספח ו' להודעת הערעור] המערער פעל לפי הוראות סעיף 55א(ד) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] , התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה" או "הפקודה") והגיש ערר לפני ועדת ערר רפואית. ביום 5/7/13 הופיע המערער, מלווה בבא כוחו, לפני ועדת הערר. במסמך ועדת הערר מיום 7/7/13, שעליו חתומים פרופ' מ' שני, ד"ר א' כספי ופרופ' ש' נוי, נרשם: "בן 32, אשר בבדיקה פסיכולוגית במכון הרפואי לבטיחות בדרכים נמצאו 'קונפורמיות לקויה לחוקי נהיגה, אחריות לקויה, תובענה לקויה ... הבנה נמוכה להשלות והמסוכנות הטמונה בהפרת חוקי הנהיגה ... יכולת בקרה עצמית לקויה'. נקבעה מסוכנות גבוהה לנהיגה. מאחר ומדובר בנטילת רישיון מבעל רישיון נבדק תיקו בועדה של פסיכיאטר ופסיכולוג בכירים, אשר קבעו קיום 'מסוכנות גבוהה ביותר, בכללם ליקוי קשה ביותר ברמת אחריות וביכולת להפקת לקחים ... וללא מודעות עצמית למגבלות והקשרן לנהיגה'. בבדיקה בפנינו ב- 5.7.10 נמצא אדם שטחי, ללא כל תובנה להתנהגותו. כך למשל כשהתבקש לתת ציון (בסקלה של 1 ל-10) לגבי נהיגתו טען שיש לו ציון 10. כן הדגיש שוב ושוב שהוא לומד מטעויותיו, כאשר החל ב-2007 היו לו 17 ע.ת, בהן 9 פעמים מהירות (מהן 3 פעמים מ-26 ק"מ עד 40 מעל המותר). הבדיקה ב-5.7.13 העלתה מסוכנות ברורה באישיותו. עורך דינו העלה 2 טיעונים: אי התאמה אישיותית אינה ממצא רפואי. דרך קבלת ההחלטה במכון הרפואי לבטיחות בדרכים ... הובהר לעורך הדין כי בלי להתייחס לעצם טיעוניו, הפעם נעשתה בדיקה על ידי ועדה של 3 רופאים מורשים כחוק, בהם שני פסיכיאטרים וכי החלטתנו התבססה על ממצאי הבדיקה הקלינית שלנו. לפנינו הפרעת אישיות קשה המחייבת נטילת רישיון מבעל רישיון ולמרות חוק חופש העסוק". [נספח 6 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב] יו"ר ועדת הערר, פרופ' מ' שני, העביר למשיב את סיכום ועדת הערר, שלפיו לא אושרה למערער דרגת רישיון 2A, B, 1 [נספח 7 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב]. ביום 27/8/13 ניתנה "החלטת רשות הרישוי לאחר שניתנה החלטת ועדת הערר הרפואית", שלפיה: "ועדת הערר המליצה לרשות הרישוי לדחות את ערעורך לגבי רשיון נהיגה מדרגה 1 2A B עד 5/7/2014. החלטה זו ניתנה לאחר ששוכנעתי כי אינך ראוי לנהוג בדרגות הרשומות לעיל מחמת כושר נהיגה לקוי המהווה סיכון בטיחותי למשתמשים בדרך." [נספח א' להודעת הערעור] על החלטה זו הוגש הערעור דנא. עיקרי טענות הצדדים טענות המערער הן בעיקר כדלקמן: המשיב פסל אותו מלהחזיק רישיון נהיגה מבלי שהפעיל את שיקול דעתו; המרב"ד שגה במסקנתו לשלול את רישיון הנהיגה של המערער, שגה במסקנותיו וכמו כן שגה באופן ניהול ההליך; החלטותיהם של המרב"ד ושל המשיב אינן מנומקות, שכן לא צוין בהן אילו ראיות, מעבר לגיליון הרשעות התעבורה, הובאו לפני המשיב והמרב"ד; המשיב לא שקל את העובדה שהמערער לא היה מעורב בתאונות דרכים, את אופיו החיובי ואת אורח חייו התקין; ב"כ המערער הדגיש כי האדם היחיד שראה את המערער פיזית ודיבר אתו לפני ועדת הערר היה הפסיכולוג החינוכי, וטען כי המשיב שגה בכך שהאציל את סמכותו לפי תקנה 193א לתקנות לפסיכולוג חינוכי שאיננו רופא. האצלה זו אינה תואמת את תכלית החוק; על כן, הממצאים והמסקנות של הפסיכולוג אינם עולים כדי חומר רפואי או בדיקה רפואית לצורך ביסוס החלטת המרב"ד; שגה רופא המרב"ד שעה שהעביר לידי גורם חיצוני ולא מוסמך (הפסיכולוג החינוכי) מידע רגיש מן המרשם הפלילי-התעבורתי של העותר; החלטתו של הפסיכולוג החינוכי התקבלה בשל שיקולים זרים ובשל חשיפתו למידע הרגיש האמור (המרשם הפלילי-התעבורתי); ועדת הערר לא פעלה בסבירות, שכן החליטה להמליץ על פסילת רישיון הנהיגה מכל דרגה, מבלי להבחין בין רישיון לרכב כבד לבין רישיון לרכב פרטי, באופן הפוגע בחופש התנועה שלו ושל בני משפחתו ובחופש העיסוק שלו (צוין כי המערער עבד שנים מספר כנהג בחברת הובלות, אך נוכח החלטת המשיב הסב את עבודתו לסדרן באותה חברה), בנסיבות שבהן המערער ומשפחתו מתגוררים ביישוב בדואי ללא תחבורה ציבורית; אין לייחס למערער חלק מרשימת ההרשעות. בהקשר זה צוין כי לאחרונה הוסבו שתי הרשעות שהיו על שם המערער לאחרים (לעיקרי הטיעון צורפו שני פסקי דין של בית המשפט לענייני תעבורה כאסמכתא לכך); המשיב שגה בכך שלא התייחס כלל לעובדה שבהחלטה מיום 24/12/12 נקבע כי המערער יוכל להגיש בקשה להחזרת רישיונו כעבור שנה, דהיינו בחודש ינואר 2014, ולמעשה בעצם הגשת הערר הוארכה תקופת הפסילה 7 חודשים נוספים עד לחודש יולי 2014. בדיון בערעור הוסיף המערער נימוק חדש לערעור, נימוק שלא נזכר בהודעת הערעור או בעיקרי הטיעון, שלפיו אם רואה המשיב בעברו התעבורתי של המערער משום סיכון לעוברי הדרך, היה עליו לפעול על פי סעיפים 57 - 56 לפקודת התעבורה, ולא על פי סעיף 51 לפקודת התעבורה שעניינו העדר כושר נהיגה מבחינה רפואית. ב"כ המערער הטעים כי ממכלול המסמכים שהוגשו מטעם המשיב עולה כי מרשם הרשעותיו של המערער היה הסיבה היחידה להפנייתו לבדיקות וכן הראיה היחידה והמכרעת להחלטותיהם של כל הגורמים בשרשרת קבלת ההחלטות. ב"כ המערער הוסיף וציין כי למשיב אין אפשרות חוקית לפסול את רישיונו לפי הוראות סעיף 56 לפקודת התעבורה, משום שבמהלך 5 השנים שקדמו להחלטת המשיב לא צבר המערער 30 עבירות תנועה, ואף לא צבר חמש עבירות כאמור בתקנה 212 ב לתקנות התעבורה, דרישה שהיא תנאי לפסילת הרישיון לפי הוראות סעיף 56 לפקודת התעבורה. עמדת המשיב היא כי דין הערעור להידחות, באשר לא נפל כל פגם בהחלטת המשיב לאמץ את המלצת ועדת הערר, אשר הנה גוף מקצועי, ושלו ניתנה הסמכות על פי החוק לבחון את כשירותו של המערער להחזיק ברישיון נהיגה. המלצת ועדת הערר ניתנה על בסיס חוות דעת וממצאים רפואיים שהועברו לעיונה; אף שערעור על החלטת המשיב יכול להתייחס לטענה משפטית בלבד, לא גילה המערער כל טעם משפטי המצדיק את ביטול ההחלטה, ואין כל עילה להתערב במסקנות הרפואיות שאליהן הגיעה ועדת הערר. ב"כ המשיב הוסיפה כי דין הערעור להידחות אף לגופו, בשים לב לכך שהמערער הוא בעל הרשעות בעבירות תנועה רבות מאוד, העבירות הן עבירות חמורות למדי ואף חוזרות ונשנות, ורישיונו נשלל בעבר כ-3 פעמים. ב"כ המשיב הפנתה לתקנה 191 לתקנות התעבורה שלפיה "הבדיקה הרפואית תכלול בדיקת מצבו הגופני והנפשי וכן בדיקות כושר אחרות שתורה רשות הרישוי" ולתקנה 193א המציינת במפורש כי רופא במרב"ד "רשאי להביא בחשבון מידע מן המרשם הפלילי ... לגבי ... בעל רשיון, לצורך עריכת בדיקות רפואיות". לגבי ההרשעות שהוסבו לאחרים, הדגישה ב"כ המשיב כי "אין בשתי עבירות לכאן ולכאן לשנות". לגבי הנימוק החדש שהעלה המערער, שעניינו הליכה במסלול לפי סעיפים 57-56 לפקודת התעבורה, טענה ב"כ המשיב כי דינה של טענה זו להידחות על הסף מפאת אי מיצוי ההליך בוועדת הערר ובהיותה בגדר הרחבת חזית אסורה במסגרת ערעור זה. כמו כן נטען שיש לדחות את הטענה לגופו של עניין, שכן, כעולה מתקנות 191 ו-193א לתקנות התעבורה, המחוקק לא ייחד את קריטריון העבר התעבורתי אך למסלול פסילת הרישיון שמתווה סעיף 56 לפקודה. לטענת ב"כ המשיב, ועדת הערר נתנה את המשקל המכריע לליקוי באישיותו של המערער. עבירות התנועה הרבות שביצע המערער היוו שיקול אחד, אך בהחלט לא יחיד, לקביעה כי המערער הוא בעל הפרעת אישיות המחייבת את אי חידוש רישיונו. הגורמים המקצועיים במרב"ד ובמשיב מצאו כי בעניינו של המערער מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 51 לפקודה, שלפיו המשיב רשאי לפסול את רישיונו של הנהג, אם הוא משוכנע שבעל הרישיון אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי, ומשכך בדין פעל ואף מחובתו היה לתת את החלטתו כפי שניתנה. עוד הוסיפה ב"כ המשיב כי בחירת המשיב בסמכות המוקנית לו לפי סעיף 51 לפקודת התעבורה, שלפיה תקופת פסילת הרישיון עומדת על שנה אחת, לעומת שימוש בסמכות המוקנית לו לפי סעיף 56 לפקודת התעבורה, שלפיה תקופת הפסילה עומדת על 5 שנים (בהתאם לתקנה 212ב לתקנות התעבורה) - מהווה את האמצעי החמור פחות ומידתי יותר. דיון והכרעה הוראות הדין סעיף 51 לפקודת התעבורה שכותרתו "פסילה מטעמי כושר" קובע: "רשות הרישוי רשאית, בהחלטה מנומקת, לפסול אדם המחזיק ברשיון נהיגה, לצמיתות, לתקופה מסויימת, או עד למילוי תנאים שייקבעו בהחלטה, אם היא משוכנעת שבעל הרשיון אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי". סעיף 55א(א) לפקודת התעבורה מסמיך את רשות הרישוי למנות רופאים המוסמכים להעניק אישור רפואי לנהיגה. בענייננו מדובר ברופאי המרב"ד. אופן ביצוע הבדיקות הרפואיות לצורכי מתן רישיון נהיגה מוסדר בסימן ג' לתקנות התעבורה, אשר כותרתו "בדיקות רפואיות". תקנה 191 לתקנות מעגנת את הסמכות הכללית של רשות הרישוי לבצע בדיקות כאמור: "מבקש רישיון נהיגה ייבדק בהתאם לחלק זה ; הבדיקה הרפואית תכלול בדיקת מצבו הגופני והנפשי וכן בדיקות כושר אחרות שתורה רשות הרישוי." סעיף 55א(ב) לפקודת התעבורה וכן תקנה 195(א) לתקנות התעבורה, מתוות ומסדירות את הליך הערר שבו רשאי לנקוט מבקש רישיון נהיגה או בעל רישיון נהיגה, הרואה עצמו נפגע מהחלטת המרב"ד. תקנות 195 ו-195א לתקנות התעבורה הן שמסדירות את סמכותה ופעילותה של ועדת הערר הרפואית: "195. (א) מבקש רשיון נהיגה או בעל רשיון נהיגה הרואה עצמו נפגע מהחלטת הרופא המוסמך, רשאי לערור בפני ועדת ערר תוך 30 ימים מיום שהודעה לו ההחלטה האמורה. (ב) ועדת הערר תפעל במותבים של שלושה רופאים; ... 195א (א) ועדת הערר רשאית לאשר את החלטת הרופא המוסמך, לשנותה או לבטלה או להורות על בדיקה מחודשת בידי הרופא המוסמך ... (ב) ... (ג) דחתה ועדת הערר את הערר בלי שקבעה מועד לבדיקה מחודשת כאמור בתקנת משנה (ב) לא תיערך למבקש בדיקה מחודשת אלא אם חלפה שנה מיום שניתנה ההחלטה של ועדת הערר". סעיף 55(א1) לפקודת התעבורה קובע: "ערעור על החלטה של רשות הרישוי לפי סעיף 51, שניתנה מטעמים של כשירות רפואית לאחר שניתנה החלטה של ועדת ערר רפואית כאמור בסעיף 55א(ב), תהיה נתונה לערעור לפני בית המשפט לעניינים מינהליים; ערעור כאמור יהיה בשאלה משפטית בלבד". מן הכלל אל הפרט כאמור בסעיף 55(א1) לפקודת התעבורה, ערעור על החלטת רשות הרישוי כבענייננו מוגבל לשאלות משפטיות בלבד. טענות המערער הן, בעיקרן, טענות המכוונות נגד נכונות החלטת המשיב וסבירותה. אלה אינן יכולות להיות נושא לערעור זה, מן הטעם שמדובר בהחלטה מקצועית שבית המשפט לעניינים מנהליים אינו מתערב בה. החלטת המשיב מבוססת על המלצת מומחים מטעמה של הרשות, שלהם המומחיות בתחום קבלת ההחלטות בדבר מסוכנות נהגים לציבור. אין להתערב בהחלטותיו ובשיקול דעתו הרפואי של גוף מקצועי בעניינים שבמומחיותו המקצועית. הדברים הובהרו בבר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' עין דור (ניתן ביום 10/5/04): "בית המשפט המינהלי בהליך המתקיים בפניו יבחן את החלטת הרשות על פי עילות הביקורת השיפוטית, אך אין הוא משמש ערכאה המחליטה במקום הרשות המינהלית; הוא אינו שוקל את שיקוליה ולא ימיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו שלו. ... כל עוד החלטת הרשות אינה חורגת ממתחם הסבירות, כלומר - כל עוד מדובר בהחלטה שרשות מינהלית סבירה יכולה הייתה לקבל, לא יתערב בית המשפט בהחלטה ... כך בדרך כלל, וכך במיוחד כאשר הרשות המינהלית משתיתה את החלטתה על בסיס חוות דעת מקצועיות של גורמים מקצועיים ... מקום שהפעילה הרשות מומחים מטעמה, לא ישים עצמו בית המשפט מומחה, וודאי שלא ימנה מומחה תחתיו כדי להכריע לגופה של מחלוקת מקצועית. אכן, לעולם לכל בעיה יהיו פותרים ופתרונים אחדים. ייתכן אף שבית-המשפט ייטה אחר החלטה המבכרת פתרון זה ולא פתרון אחר. אך בכך אין כדי להביא את בית-המשפט להחליף את שיקול-דעתה של הרשות בשיקול-דעתו... כך בבית-המשפט הגבוה לצדק, וכך כמובן גם בבית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-המשפט לעניינים מינהליים, ובכל ערכאה שיפוטית הנדרשת לכללי המשפט המינהלי". יודגש כי במקרה דנא לא הסתפק המשיב בחוות דעתו של הפסיכולוג הקליני, אלא העמיד את עניינו של המערער לבחינה לפני ועדה של המרב"ד, שחברים בה פסיכיאטר ופסיכולוגית. לאחר הגשת הערר הועמד המערער לבדיקה נוספת על ידי ועדת הערר שחברים בה שלושה רופאים, ביניהם שני פסיכיאטרים. הרשות נתנה דעתה למכלול הנתונים שהובאו לפניה, אשר הצביעו על הסיכון הנשקף מאישיותו של המערער ועלול להשפיע על נהיגתו, שקלה ואיזנה בין השיקולים השונים כראוי, ומסקנתה הסופית היא מידתית ונופלת במתחם הסבירות. יש לדחות גם את טענת המערער כי המשיב לא נימק את החלטותיו. החלטת המרב"ד מיום 19/12/12 מנומקת כראוי ומבוססת על הבדיקה הפסיכולוגית ועל העבר התעבורתי. למערער ניתנה הזדמנות לטעון את טענותיו לפני המשיב, ורק לאחר מכן התקבלה החלטת המשיב מיום 30/1/13, וצוין בה כי היא מבוססת על סיכום והמלצת המרב"ד מיום 24/12/12 ועל סמך החומר הרפואי והראיות שהובאו. המערער הגיש ערר לוועדת הערר הרפואית, וועדת הערר נתנה את החלטתה המנומקת המתבססת, בנוסף על החומר הקיים, על בדיקה קלינית עדכנית שערכו חברי ועדת הערר למערער. מאחר שהחלטת ועדת הערר היא חלק בלתי נפרד מההחלטה המנהלית שעליה הוגש הערעור, ומבחינה כרונולוגית היא אף החוליה האחרונה בשרשרת לפני הגשת הערעור, אין לומר כי חובת ההנמקה לא קוימה כהלכה. המערער טען עוד לפגיעה בחופש התנועה והעיסוק שלו ושל בני משפחתו כתוצאה מפסילת הרישיון. אכן, פסילת רישיון מסבה פגיעות לא קלות למי שרישיונו נפסל, אולם מנגד ניצבת חשיבותה העודפת של זכות הציבור לנוע בדרכים בבטחה, תוך נטרול הסכנה הנשקפת מנהגים אשר מצבם הבריאותי עלול להובילם לנהוג בדרך היוצרת סכנה מוגברת ומיוחדת לתאונות. כך, למשל, נאמר בבר"מ 3186/03 הנ"ל: "אין ספק כי פסילת אדם מלהחזיק ברישיון נהיגה מטעמים בריאותיים, פיזיים או נפשיים, פוגעת בו פגיעה קשה המכבידה מאד על כושר ניידותו. ... נעיר רק כי החזקה ברישיון נהיגה, מעצם אופיה, מוגבלת ומותנית בכשירות פיזית ונפשית ובמיומנות. נוכח פוטנציאל הסיכון הכרוך בנהיגה ברכב, הגביל המחוקק את החירות לנהוג ברכב בקבעו תנאים סטטוטורים להגבלה זו, שתכליתם להגן על הציבור". יודגש כי החלטת המשיב לא קבעה כי המערער פסול מלהחזיק רישיון נהיגה באופן מוחלט, אלא שלמערער קיימת אפשרות להגיש בקשה לבדיקות נוספות במכון הרפואי החל מיום 5/7/14, ומדובר בהחלטה סבירה ומאוזנת. עוד יש להוסיף כי לא נפלה כל שגגה בהחלטת המשיב לעניין התאריך שבו יוכל המערער להגיש בקשה לבדיקה מחודשת במכון הרפואי, שכן תקנה 195א(ג) לתקנות התעבורה קובעת: "(ג) דחתה ועדת הערר את הערר בלי שקבעה מועד לבדיקה מחודשת כאמור בתקנת משנה (ב) לא תיערך למבקש בדיקה מחודשת אלא אם חלפה שנה מיום שניתנה ההחלטה של ועדת הערר". במקרה דנא, ועדת הערר אכן דחתה את הערר מטעם המערער מבלי שקבעה מועד לבדיקה מחודשת. ניתן להבין את טרונייתו של המערער כי הגשת הערר פגעה בו, במובן זה שהמועד לבדיקה מחודשת נדחה מדצמבר 2013 ליולי 2014. עם זאת, יש לזכור כי למערער נערכה בדיקה קלינית נוספת ומעודכנת ביולי 2013 על ידי חברי ועדת הערר, ומסקנתה של ועדת הערר הייתה כי "הבדיקה ב-5.7.13 העלתה מסוכנות ברורה באישיותו ... המחייבת נטילת רישיון". בנסיבות אלו לא נפל כל פגם בהחלטת המשיב להעמיד את המועד הקובע להגשת בדיקה מחודשת על שנה מן המועד שבו ניתנה החלטת ועדת הערר. לבסוף, יש לדחות אף את טענת ב"כ המערער לגבי אי-הנקיטה במסלול לפי סעיף 56 לפקודת התעבורה. סעיף 56 לפקודת התעבורה, שכותרתו "סמכות הרשות לפסול נהגים מסוכנים", קובע: "הייתה רשות הרישוי משוכנעת, על פי ראיות שהובאו לפניה, כי בדרך נהיגתו של בעל רשיון נהיגה יש משום סכנה לעוברי דרך, או שבעל רשיון הנהיגה הוא פרוע או מופרע, רשאית היא, בהחלטה מנומקת ולאחר שניתנה לו הזדמנות להביא טענותיו לפניה, לפסלו מהחזיק ברשיון נהיגה". תקנה 212ב(א) לתקנות התעבורה, המתייחסת לסעיף 56 הנ"ל קובעת, בין היתר, כדלהלן: "רשות הרישוי תפסול את רישיון הנהיגה של נהג שבדרך נהיגתו יש משום סכנה לעוברי דרך כאמור בסעיף 56 לפקודה, לחמש שנים, אם הורשע בכך שבמהלך 5 שנים רצופות שקדמו להחלטתה של רשות הרישוי ביצע אחד מאלה: (1) 30 עבירות תעבורה, למעט עבירות חניה; (2) חמש עבירות מהעבירות המנויות בסעיף40א(א)(1) לפקודה או בתוספת העשירית לה." על פי קו טיעונו של ב"כ המערער, אם אין מדובר בנהג שצבר 30 עבירות תעבורה או חמש עבירות מעבירות מסוימות - שרק אז ניתן לפעול במסלול לפי סעיף 56 לפקודת התעבורה - אזי אין כל נפקות לעברו התעבורתי של הנהג בעת בחינת זכאותו לרישיון. עמדה זו אינה מקובלת, ועומדת בניגוד לאמור לעיל בתקנה 193א לתקנות התעבורה. מקובלת עליי עמדת המשיב כי ועדת הערר, במסלול על פי סעיף 51 לפקודת התחבורה, נתנה את המשקל המכריע לליקוי באישיותו של המערער, המתבטא בכך שהמערער הוא חסר תובנה להתנהגותו, כי הוא אינו לומד מטעויותיו, וכי קיימת מסוכנות ברורה באישיותו, המחייבת שלא לאשר לו רישיון; ובנוסף על כך התייחסה לעברו התעבורתי של המערער, כפי שהייתה רשאית לעשות נוכח האמור בתקנות התעבורה. בהקשר זה יצוין, כי נתתי דעתי לכך ששתיים מהרשעות שנכללו במרשם לחובת המערער הוסבו בשלב מאוחר יותר על שם נהגים אחרים, כפי שהראה ב"כ המערער בערעור זה, אולם עדיין, גם בהתעלם משתי עבירות אלו, מדובר בעבר תעבורתי לא מבוטל, שהיה על המשיב ליתן לו משקל. סוף דבר כללו של דבר, לא נפל כל פגם בהחלטת המשיב, ואין מקום להתערב בה. הערעור נדחה, אפוא. המערער יישא בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪; יתרת הערבון שהפקיד המערער תוחזר לו, בתוספת פירותיה, באמצעות בא כוחו. משפט תעבורהרפואהועדה רפואיתרישיון נהיגה