קראו דוגמא מהפסיקה בנושא הכרה כאתיופי לצורך מעמד פליט: 1. עתירה זו תוקפת את החלטת המשיב, אשר קבע כי העותרת איננה אריתראית, כטענתה, אלא אתיופית. 2. אקדים ואומר, כי קביעת המשיב לפיה העותרת היא אתיופית - אין לה על מה שתסמוך. העותרת לא נשאלה, בכל הראיונות שנערכו לה, דבר על אתיופיה ולכן קביעת המשיב שמירב זיקותיה של העותרת הן לאתיופיה, משוללת כל בסיס עובדתי. לכן, אני מקבל את העתירה באופן חלקי באשר לרכיב בהחלטה אשר קבע שהעותרת היא אתיופית. כתוצאה מכך, אני מבטל את קביעת המשיב לפיה העותרת היא אתיופית. 3. העותרת טענה שהיא אריתראית מהכפר ארומו. העותרת בעלת השכלה דלה ולמדה 3 שנים בבית הספר היסודי שבכפר סמוך. העותרת נשאלה שאלות רבות באשר לסנעפה, שהיא העיר הגדולה במחוז בו מצוי הכפר ארומו. בחלק מן התשובות טעתה העותרת, אך ציינה כי ביקרה בסנעפה פעם או פעמיים, כך שלא ניתן לצפות ממנה שתדע להשיב נכונה לגבי סנעפה. באשר לכפר ארומו, טעתה העותרת בתשובותיה באשר למיקום סנעפה ביחס לארומו. כמו כן טענה שמרחק ההליכה מהכפר לגבול האתיופי הוא רבע שעה הליכה, אך בפועל הלכה במשך שעתיים, וזאת כאשר המרחק בין הכפר לגבול האתיופי הוא 22 ק"מ. לכן, שתי התשובות שנתנה העותרת אינן הגיוניות. העותרת לא ידעה לתאר את בית הספר בו לטענתה למדה, לא ידעה את שם ראש הכפר, את שם מנהל בית הספר, את שם העוזרת של ראש הכפר, את שם האחראי על טחנות הקמח בכפר, את שמו של האלכוהוליסט המוכר לכל אנשי הכפר, כמו כן היא לא ידעה את שם הכנסייה המפורסמת בארומו. בנוסף, העותרת לא ידעה פרטים רבים באשר לאריתראה: לא ידעה שבני הקבוצה האתנית רושיידה אינם חיים ליד גבול מצריים, כפי שטענה, וזאת בשל העובדה הפשוטה שאריתראה אינה גובלת במצריים; לא ידעה היכן מתגוררים בני הקבוצות האתניות השונות באריתראה; לא ידעה שיש שטר של 50 נקפה ושקיים מטבע בן 100 נקפה ועוד. 4. עיקר המחלוקת בעתירה זו הוא בדבר נתינותה של העותרת. יש לבחון את רמת ההוכחה הנדרשת מן העותרת ומאחרים שכמותה, לצורך הוכחת נתינותה או מירב הזיקות שלה למדינה לה היא טוענת. בעניין זה תיתכנה שלוש אפשרויות: על העותרת להוכיח את זיקתה למדינה לה היא טוענת, ברמה המקובלת במשפט הפלילי, כלומר מעבר לכל ספק סביר. על העותרת להוכיח את זיקתה למדינה לה היא טוענת, ברמה המקובלת במשפט האזרחי, כלומר במאזן ההסתברויות. על העותרת להוכיח את זיקתה למדינה לה היא טוענת, ברמה המקובלת בדיני הפליטים, כפי שנקבע בפסיקה זרה אליה הפנה ב"כ העותרת, כלומר ברמה הנמוכה מזו המקובלת במשפט האזרחי, ויש האומרים ברמה העולה עד כדי 10%. ראשית, אני סבור שרמת ההוכחה הנדרשת בענייננו אינה יכולה להיות דומה לרמה הנדרשת בדיני הפליטים. כאשר בפליט עסקינן, הרי שעליו להוכיח, על פי דרישות האמנה, לא רק את נתינותו אלא גם את עצם הרדיפה, מקור הרדיפה, חוסר האפשרות להיעזר בשלטונות המקומיים ועוד כהנה וכהנה מרכיבים הנזכרים באמנת הפליטים. מטבע הדברים, שאדם הנמלט ממולדתו כפליט אינו טורח לאסוף ראיות לכל אותם עניינים הנזכרים באמנת הפליטים, ולכן מצבו שונה ממי שעוזב את מולדתו מחמת מצוקתו ורצונו לשפר את איכות חייו, אך אינו בהכרח פליט. אדם כזה, לאור מדיניות אי ההרחקה הנוהגת בישראל, צריך להוכיח רק את נתינותו, עניין הניתן להוכחה על נקלה באמצעות מסמכים רשמיים של אותה מדינה כמו תעודת זהות, דרכון וכיוצא באלה. לפיכך, מידת ההוכחה הנדרשת ממנו אינה יכולה להיות כמו זו הנהוגה בדיני הפליטים. באופן דומה, לא ניתן להחיל על עניין זה את מידת ההוכחה הנוהגת במשפט הפלילי. לא יהיה זה סביר לחייב אדם העוזב את מדינתו בשל מצוקה, או אפילו בשל חשש לחייו או לחירותו, להמציא תמיד ראיות חותכות המלמדות מעבר לכל ספק סביר שהוא אכן נתין של אותה מדינה. יש לזכור שבדרך כלל מדובר באנשים חסרי השכלה, הבאים בדרך כלל מאזורים כפריים המרוחקים ממרכזי השלטון, ואשר בחלק מן המקרים לא נשאו מעולם כל תעודה רשמית של מדינתם. מאחר ואנו עוסקים במשפט המנהלי, אשר בדרך כלל בודק את סבירות ההחלטה המנהלית, אני סבור שגם המשיב, בשעה שהוא בוחן את מירב הזיקות של העותר ושל הדומים לו למדינות הנטענות על ידם, צריך לדרוש רמת הוכחה כזו, אשר לפיה על המבקש להוכיח את נתינותו, להראות כי סביר יותר להניח שנתינותו היא זו הנטענת על ידו ולא כל נתינות אחרת. כלומר, מידת ההוכחה בה העותרת ושכמותה צריכים לעמוד כדי להוכיח את נתינותם או את מירב זיקותיהם למדינה מסוימת, היא זו המקובלת במשפט האזרחי - מאזן ההסתברויות. לעותרת ולשכמותה נערכו ראיונות, בהם היא נשאלה מגוון רחב של שאלות. בדרך כלל נשאלות שאלות הנוגעות לאזור המגורים הספציפי לו טוענת העותרת, וכן שאלות כלליות הנוגעות למדינה לה היא טוענת כמדינת נתינותה, כגון הכרת ההמנון, הדגל, המטבע וכיוצא באלה. מובן שהמבחן אינו מבחן כמותי, אלא מבחן איכותי. על המשיב לשקול באופן כולל את מידת הידע שהפגינה העותרת. כלומר, על המשיב ליתן הערכה כללית הנובעת לא ממספר השאלות שלהן ידעה העותרת לתת תשובה נכונה, אלא מן האיכות הכללית של תשובותיה. ברור כי אם העותרת נשאלה שאלות קרדינליות שכל תושב אותה מדינה צריך לדעת את התשובה להן, הרי שמשקלן של התשובות לשאלות אלה יהיה גדול יותר ממשקלן של תשובות לשאלות איזוטריות יותר. כמו כן, יש חשיבות לשפה בה נערך הראיון. אם העותרת אינה דוברת את שפת המדינה לה היא טוענת, הרי שיקשה עליה מאוד להוכיח כי היא נתינה של אותה מדינה, ויהיה עליה לתת הסברים טובים לחוסר ידיעתה את השפה הרשמית של המדינה. לא ניתן לקבוע מסמרות בעניין זה, וליתן רשימה סגורה של שאלות שעל המשיב לשאול את המרואיין. כל מקרה צריך להיבחן לגופו, אך אמות המידה הכלליות בקביעת נתינותו של אדם או בקביעת המדינה אליה יש לו את מירב הזיקות, הן כפי שפורט לעיל. הדגש צריך להיות על איכות השאלות והתשובות ולא על כמות התשובות הנכונות שנותן המרואיין. יש לזכור שככל שחולף הזמן מרגע כניסתו של המרואיין לישראל ועד לעריכת הראיון, יש בידי המרואיין הזמן, האמצעים והמקורות להכין עצמו לראיון, להיעזר באזרחי אותה מדינה לצורך לימוד ושינון וכן להיעזר במקורות מידע אחרים כמו ספרים והאינטרנט. לאור כל האמור, אני סבור שעל המשיב להתחדש מעת לעת ולצבור עוד ועוד ידע על המדינות השונות שאזרחיהן נהנים ממדיניות אי ההרחקה, וזאת כדי למנוע אפשרות של התחזות ולימוד על בסיס ראיונות קודמים שנערכו לאנשים אחרים. ככלל, ברור שמדובר במשימה לא קלה המוטלת על המשיב, אך בשקלול שבין האינטרסים המנוגדים הקיימים במקרים כגון זה, אני סבור שרמת ההוכחה ואופן ההוכחה, כפי שציינתי לעיל, יש בהם כדי לאזן נכונה בין אינטרסים מנוגדים אלה. 5. יצוין, כי הראיון לעותרת נערך בשפה הטיגרינית, שהיא השפה המדוברת באריתראה. יש לזכור כי שפה זו מדוברת גם במחוזות מסוימים באתיופיה. אני סבור, שבמקרה הנדון יש לתת את מירב המשקל לשאלות ולתשובות שסיפקה העותרת באשר לכפר בו טענה שחייתה כל ימיה. מעיון בראיון האחרון שנערך לה אני למד, כי בפרטים רבים שגתה העותרת כפי שפורט לעיל. אמנם חלק מן הדברים העותרת ידעה, אך לא ניתן לקבל שמי שלמדה בבית ספר מסוים לא תדע לתאר אותו ומי שחייתה כל חייה בכפר מסוים לא תדע לומר מה שם ראש הכפר ומה שם העוזרת שלו, ומה שמו של האלכוהוליסט הידוע בכפר ושמו של בעלת טחנת הקמח. אלו פרטים שרק מי שאכן גדל באותו כפר יכול וצריך לדעת. העותרת, כאמור, שגתה בתשובות אלה ולכן אני סבור שקביעתו של המשיב שהעותרת איננה אריתראית היא קביעה סבירה במאזן ההסתברויות. 6. לאור האמור, אני דוחה את העתירה באשר להחלטת המשיב שלא להכיר בעותרת כאריתראית, ומקבל את העתירה באשר לקביעת המשיב שהעותרת היא אתיופית. משרד הפניםפליטיםהעליה האתיופית