קראו דוגמא מהפסיקה בנושא החזקת רכב מעבר לתקופת הסכם ליסינג: בפני תובענה כספית ותביעה שכנגד אשר עניינן הסכם שכירות מסוג "ליסינג". התובעת, היא גם הנתבעת שכנגד, דורנט (1991) ישראל בע"מ (בפירוק) (להלן - התובעת) עסקה במועדים הרלוונטיים לתובענה, בין היתר, בהשכרת רכבים לנהיגה עצמית בתנאי ליסינג. במועד הגשת התובענה הייתה התובעת בהליכי פירוק. בין התובעת לנתבעת 1, אשד (חי הנדסה) בע"מ (להלן - הנתבעת) נחתם ביום 31.01.2006 הסכם על פיו, שכרה הנתבעת מהתובעת רכב מסוג איסוזו, דגם די מקס B , דבל קבינה, שנת ייצור 2006 (להלן - ההסכם ו- הרכב). תקופת ההסכם הועמדה על ידי הצדדים על 36 חודשים. כמו כן, ההסכם כלל מסמך אשר כותרתו "צמוד לחוזה מס' מס 7809135/16 גרסה 003.1" ובו פורטו התשלומים אותם תשלם הנתבעת (להלן - נספח התשלומים). נתבע 2 (להלן - הנתבע) הוא הבעלים והמנהל של הנתבעת וערב באופן אישי להתחייבויותיה. הרכב נמסר לנתבעת ביום 13.03.2006. הנתבעת עשתה שימוש ברכב במשך 36 חודשים, כאמור בהסכם, ואף מעבר לכך, עד למחצית השנייה של אוגוסט 2009, מועד בו תפסה התובעת חזקה על הרכב, בעת שהנתבע הכניסו למוסך הסדר בעקבות תאונה, שאירעה ביום 13.08.2009 (להלן - התאונה). על פי טענת התובעת, לנתבעת יתרת חוב אשר נוצרה כתוצאה מהמשך החזקת הרכב מעבר לתקופת ההסכם. התובעת מאשרת, שבגין 36 החודשים נשוא ההסכם שילמה הנתבעת את מלוא התשלומים החודשיים. עם זאת, לטענתה, נותרה הנתבעת חייבת סך כולל של 42,882.89 ₪, עבור חודשי השכירות העודפים. על פי טענת התובעת, בגין החזקת הרכב החל מסיום 36 חודשי ההסכם ועד לתפיסתו על ידה, על הנתבעת לשלם דמי שכירות, אגרת רישוי וביטוחים, בסך של 26,361 ₪ כולל מע"מ. על פי חשבונית נספח ג' לתצהיר התובעת, סכום זה מורכב מסך של 6,209.23 ₪ עבור אגרת רישוי וביטוחים וסך של 17,372.47 ₪ עבור דמי שכירות ובתוספת מע"מ על דמי השכירות. עוד נטען, כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 2,900 ₪ עבור הוצאות תפיסת הרכב וכן סך של 1,095 ₪, השתתפות עצמית בגין ירידת ערך בעקבות התאונה. כמו כן טוענת התובעת, כי על הנתבעת לשלם לה עבור קילומטרים עודפים שנסע הרכב, סך של 12,158.04 ₪. בנוסף טוענת התובעת, כי על הנתבעת לשלם לה סך של 168.55 ₪ עבור ריבית פיגורים וסך של 200 ₪ בגין חזרתן של הוראות הקבע. כמו כן טוענת התובעת, כי הנתבעת גרמה לה לנזק בגין אי-מימוש אופציית רכישת הרכב, כך שסך כל נזקיה עומדים על 84,546 ₪. דיון כבר בפתח הדברים ייאמר, כי מעיון בטענות התובעת ובסכומים הנטענים על ידה עולה, כי אלה אינם מדויקים, וכי לא ניתן להסתמך עליהם. העדה מטעם התובעת, אף נאלצה להודות בכך: "ש. מפנה אותך לעמוד 3 בנספח א' בתצהירך, יש תשלומים בסיסיים של דמי השכירות? ת. נכון. ש. יש לנו כותרת סה"כ תשלום חודשי זה הסכום החודשי? ת. לפני הצמדה. ש. זה היה סכום אחיד או שהשתנה? ת. הוא יכול להשתנות אם מוסיפים הצמדה ומע"מ. ש. ואיך הגעתם לסכום הזה של 2,925 ₪? ת. 2,460 ועוד 249 יוצא 2,709 זה לא חישוב ידני שמישהו עושה, זה יוצא מהמחשב. ש. תסבירי לי? ת. נראה לי שיש פה באג, זו תוכנה שמוציאה. אין הסבר לזה 1 ועוד אחד זה שניים. ש. למעשה גבו ממנו 216 ₪ יותר, נכון? ת. אם זה כך אז כן. ש. זאת אומרת שכל החישוב כאן לא נכון? ת. פעם ראשונה שנתקלתי בדבר כזה. ש. החישוב כאן לא נכון? ת. החישוב לא נכון. ש. מפנה אותך לצד השמאלי - 6 תשלומים חודשיים, 16,057 ₪, איך הגעת לסכום הזה? ת. הפיקדון לא כולל את הביטוחים והתוספות. ש. אם תחלצי 16,057 ותחלקי ב-6 תגיעי לסכום שלא קיים כאן על הדף - (2,676 ₪)? ת. יש פה איזה באג כי לקחו לך את הפיקדון פחות זה צריך 2,700 כפול 6. בדרך הפיקדון כולל ביטוח. ש. הגענו לסכום של 2,676, אין לסכום הזה זכר כאן, גם באג נכון? ת. זה לא רשום. סביר להניח שזה באג. ש. כשאת אומרת באג, את מתכוונת טעות? ת. כן. זה לא ידני. זה טעות במערכת. ש. זה טעות במחשב? ת. סביר להניח. זו פעם ראשונה שאני נתקלת בזה הסופרוייזר אמור לבדוק את זה" (עמ' 21-22 לפרוטוקול; הדגשות הוספו). התובעת לא הגישה מסמכים אשר יש בהם כדי לאשר את הסכומים הנטענים על ידה וכפי שניתן להתרשם מהאמור לעיל, לא ניתן לפסוק סכומים על סמך טענותיה בלבד, שכן הסכומים הנטענים על ידה, אינם מדויקים ועל כן אינם מהימנים. התובעת טוענת, כי יש לחייב את הנתבעת בגין מרחק העולה על מרחק הנסיעה הבסיסי (להלן - המרחק העודף) אשר נקבע על ידי הצדדים והועמד על 50,000 קילומטר לשנה. לטענת התובעת, על פי חוות דעתו של השמאי אשר בדק את הרכב לאחר התאונה, סך כל הקילומטרים שנסע הרכב עומד על 225,844 ק"מ, בעוד שהמרחק הבסיסי עומד על 150,000 ₪ ועל הנתבעת לשלם עבור המרחק העודף. התובעת לא הזמינה לעדות את השמאי אשר על סמך חוות דעתו היא טוענת למרחק עודף. יש לציין, כי אותו דו"ח נושא תאריך 31.08.2009 כאשר התאונה אירעה ביום 13.08.2009 והרכב הוכנס למוסך, ככל הנראה, למחרת היום. כמו כן, לא הוגש דו"ח המוסך אליו הוכנס הרכב לאחר התאונה. בנוסף, על פי ההסכם בין הצדדים, התשלום עבור המרחק העודף, אמור להתבצע בסופה של כל שנת שכירות: "תשלום המרחק העודף, ישולם על ידי השוכר לדורנט בתום כל בדיקה שנתית, בה יתברר כי המכונית נסעה מרחק עודף כאמור" (סעיף 7.5.2 ל"תנאים כלליים לחוזה שכירות" המהווים חלק מההסכם). בנוסף יש לציין, שהתובעת דורשת דמי שכירות עבור החודשים העודפים, אך אינה מחשבת, בהתאם, את הקילומטרים הנוספים לה זכאית הנתבעת בגין חודשים אלה. נוכח כל האמור לעיל לא שוכנעתי, שיש לחייב את הנתבעת במרחק עודף. כמו כן, התובעת אינה זכאית לכל סכום עבור ביטוחים, שכן לא צורפו קבלות לתשלום דמי ביטוח או פוליסות ביטוח. בנוסף, על פי האמור בנספח התשלומים, דמי השכירות כוללים "ביטוחים ושירותים אחרים" בתמורה לתשלום של 249 ₪ לחודש, כך שלא ברור איזה ביטוחים שולמו ואיזה ביטוחים לא שולמו והיה על הנתבעת לשלם. בנסיבות אלה, לא ניתן לחייב את הנתבעת בתשלומים נוספים עבור ביטוח, שכן חובתה לשלם את הביטוח לא התבררה דיה וכן לא הוכח הסכום הנטען. ביחס לדמי רישוי מציין ההסכם בין הצדדים במפורש, כי "תשלומי השכירות החודשיים כוללים: אגרת רישוי" (סעיף 3.1) ועל כן גם לא מצאתי לחייב בגין סכום זה אשר גם אסמכתא לגובהו ותשלומו לא הוגשה. לגבי ההשתתפות העצמית בנזקי התאונה, העדה מטעם התובעת הודתה, כי הסכום נגבה מהתובע באמצעות הוראת קבע (עמ' 26 לפרוטוקול). לגבי עלויות תפיסת הרכב, העדה מטעם התובעת לא יכולה הייתה להציג כל הוכחה לסכום הנטען ועל כן הוא לא הוכח ואין לפסוק אותו לטובת התובעת. מהאמור לעיל עולה, כי התובעת לא הוכיחה את הסכומים הנטענים על ידה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהנתבעת עשתה שימוש עודף ברכב במשך כ- 6 חודשים. על שימוש זה עליה לשלם לתובעת, שאחרת תתעשר שלא כדין. התובעת הותירה בידה את הפיקדון אשר מורכב מ- 6 חודשי שימוש. בכך, שולמו דמי השכירות עבור החודשים העודפים. בנסיבות אלה, טענת התובעת לגבי אפשרות הקיזוז בתקופה של הליכי פירוק, תלויה על בלימה. מעבר לכך, התובעת לא הוכיחה את הסכומים הנטענים על ידה. נזקים נטענים בגין אי-מימוש אופציית הרכישה בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלה, מי הכשיל את מימוש עסקת רכישת הרכב על ידי הנתבעת וכל צד טוען, כי נפגע כספית מאי-מימוש האופציה. דין הטענות להידחות באופן הדדי. במכתב מיום 05.03.2009 (נספח ד'1 לתצהיר התובעת), עוד בטרם הסתיימה תקופת ההסכם בין הצדדים, העבירה התובעת לנתבעת הצעה לרכישת הרכב. על פי האמור באותו מכתב, סכום האופציה הועמד על סך של 62,949 ₪ בתוספת תשלומים נוספים הנדרשים מהנתבעת בסך כולל של 69,858 ₪. באותו מכתב התובעת אינה מקזזת את דמי הפיקדון, על אף האמור בהסכם. מחומר הראיות לא ניתן לקבוע בוודאות, מה עשו הצדדים לאחר משלוח אותו מכתב ועד למכתב הנוסף מחודש אוגוסט (נספח ד'2 לתצהיר התובעת). עם זאת נראה, שהצדדים ניהלו ביניהם מגעים בעניין. הנתבע העיד על כך בחקירתו הנגדית: "ש. על פי הוראות ההסכם היה עליכם להחזיר את הרכב במרץ 09? ת. כן. דיברו איתי לגבי זה, אבי נפטר באותה תקופה, אני הייתי בניתוח ואז אמרו הבנו, והמשכנו לנהל מו"מ במשך מספר חודשים, בחודשים האלה לא ביקשו את הרכב, רק בסוף הוא כתב לי מכתב. אני ביקשתי לממש את האופציה" (עמ' 29 לפרוטוקול). תמיכה לאמור בעדות זו ניתן למצוא במכתבו מיום 09.08.2009 בו הוא כותב: "להזכירכם המגבלה בקיום ההסכם נבעה קודם כל מבעיות פנימיות שלכם (בכל פעם שדיברתם איתי - נאמר לי שצריך אישור מהכונס ...)" (נספח ג' לתצהיר הנתבע). שוכנעתי, כי בסופו של יום, לא הצליחו הצדדים להגיע להבנה ביחס להמשך ההסכם או לאופן הבאתו לכדי סיום ואז תפסה התובעת את הרכב. בנסיבות אלה, אין מקום לחייב את הנתבעת בהפרש שבין הסכום שבו התובעת טוענת שצריכה הייתה להתממש האופציה, אשר גם לא הוכח, לבין המחיר בו נמכר הרכב בסופו של יום. מאידך, אין לפסוק פיצוי לנתבעת בגין נזקים אשר לטענתה נגרמו לה בשל אי מימוש האופציה, אשר לא הוכחו גם הם. יש לציין, שטענות הנתבעת להוצאות שונות לא גובו במסמכים או קבלות. סוף דבר התביעה והתביעה שכנגד נדחות, מלבד קיזוז דמי השכירות אל מול הפיקדון. בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו. חוזהרכבליסינג