קראו דוגמא מהפסיקה בנושא הוכחת שהייה בגטו: זהו ערר לפי חוק הטבות לניצולי שואה תשס"ז- 2007 (להלן חוק ההטבות). העורר, מר X X, נולד בשנת 1940 בבוקרשט ברומניה ועלה ארצה ב- 1975. הוא הגיש תביעה למשיבה לקבלת תגמולים חודשיים לפי חוק ההטבות ובאוקטובר 2011 נדחה מן הטעם שלא הוכיח שהות במחנה ריכוז, בגטו או במחנה שעבדו בו בעבודת פרך. הערר העורר הגיש ערר על החלטת המשיבה אליו צרף מסמך המכונה "אישור" שקיבל, לדבריו, מגוף הנקרא "הסוכנות היהודית ברומניה, המרכז ללימודי תולדות העם היהודי ברומניה" (להלן האישור). בשולי במסמך שתוכנו יפורט להלן נרשם כי הנתונים שבו מסתמכים על המקורות הבאים: מסמכים ממשרד הפנים הרומני, תצהיר העורר ותצהירים מאומתים של עדים. לא ברור לנו אם לערר צורפו מקורות אלה ומכל מקום תרגומם לעברית לא צורף. ואלה הנתונים לפי ה"אישור" הנ"ל: אבי העורר פוטר ב- 1940 מעבודתו כרוקח, נשלח לעבודה בפלוגות עבודה ובשנת 1943 גורש לעבודות כפייה לטרנסניסטריה. ב- 1941 פונתה משפחת העורר בכוח מהדירה בה התגוררו בבוקרשט לאזור אחר של העיר שם גרו עד 1944. בשנים אלה, 1941- 1944, אולצה אמו של העורר לעבוד בכפייה ותחת השגחה צבאית במחנה Obor (להלן אובור) הנמצא בבוקרשט בתפירת בגדים לצבא. העורר התינוק נלקח ע"י אמו למתפרה בה עבדה. כמו כן צורפו לערר מסמכים של המוסד לביטוח לאומי המעידים על דרגת נכות שנקבעה לעורר. מהלך הדיון וגרסאות נוספות של העורר בישיבת ההוכחות ב- 21.3.12, טען ב"כ המשיבה כי מחנה אובור אינו כלול ברשימת המחנות המוכרים ע"י וועידת התביעות לפי קרן סעיף 2 וכי בבוקרשט היה מחנה מוכר אחר בשם "בוקרשט". עוד נטען כי הערר הוגש באיחור, היינו לאחר חלוף המועד של 45 יום- ראה סעיף 6 לחוק ההטבות. החלטת המשיבה נשלחה לעורר בדואר רשום ב- 5.10.11 והערר הוגש ב- 4.1.12. יוער כי העורר לא היה מיוצג ולא התייחס לטענה זו. המשיבה לא עמדה על טענתה ולא ראינו צורך להתייחס לטענה הפורמאלית בפסק הדין. הוועדה סמכה על דברי ב"כ המשיבה כי המחנה אובור לא הוכר כאמור, והבהירה לעורר כי "כל עוד המחנה הנטען לא מופיע ברשימת המחנות המוכרים ע"י הקרן הגרמנית, לא נוכל לקבל את הערר" (החלטה מיום 21.3.12) והערר נמחק. ב- 6.1.13 פנה העורר שנית לוועדה ב"בקשה למתן החלטה חדשה" (להלן הבקשה). לבקשתו צרף אישור של וועידת התביעות כי מחנה אובור כלול ברשימת המחנות המוכרים ע"י ממשלת גרמניה. כמו כן צרף העורר מסמך מאותו גוף הנקרא "הסוכנות היהודית ברומניה, המרכז ללימודי תולדות העם היהודי ברומניה" והפעם כונה המסמך המתורגם "תעודה". מתיקו של העורר שאצל המשיבה עולה כי פנה גם למשיבה בבקשה מחודשת ונדחה- ראה מכתב המשיבה מיום 31.12.12. קורות העורר ומשפחתו בהתאם ל"תעודה": שני המסמכים כוללים נתונים דומים על הורי העורר, למעט העובדות הקשורות לעבודת הכפייה שביצעה, לפי הנטען ב"תעודה", אם העורר: עשתה עבודות כפייה באובור עד נובמבר 1941 ומאז ועד אוגוסט 1944 "הוכרחה לביצוע עבודות פרך בכפיה במחנה העבודה Bucuresti triaj בתפירת בגדים עבור הצבא." גם כאן נאמר כי האם נהגה לקחת את העורר למתפרה. מסמך זה (מתורגם מרומנית לעברית) מסתמך על אותם המקורות כמו הקודם שלא צורפו גם לבקשה החדשה. על סמך פניית העורר לוועדה, נקבעה בעניינו ישיבה נוספת. באותה ישיבה בקשה באת כוח המשיבה לחקור את העורר וזו תמצית עדותו: אביו נלקח לטרנסניסטריה ואמו נשארה בבוקרשט ועבדה במחנה Bucuresti triaj. לטענתו, אובור הוא שם אזור ולא שם מחנה. הוסיף ואמר העורר: "בטופס ההצהרה ובתצהיר שלי לא ציינתי את שם המחנה כי לא ידעתי בדיוק את שם המחנה." (עמ' 4 ש' 17). בישיבה נוספת של הוועדה, ב"כ המשיבה ביקש להציג לעורר שאלות הבהרה לגבי שני המחנות שאוזכרו על ידו בהזדמנויות שונות, אך בפי העורר לא היו תשובות ברורות. דיון שני המחנות שצוינו ע"י העורר מופעים באתר וועידת התביעות כמוכרים ע"י הקרן גרמנית. המשיבה לא בדקה נתון זה, טעתה בטיעוניה והטעתה את הוועדה. ברם, ההכרעה בערר אינה תלויה בהכרה או באי הכרה באחד המחנות אלא במהימנות גרסת העורר אשר לצערנו אינה עומדת במבחן, וזאת מנימוקים שיפורטו להלן, ועל כן דין הערר להידחות. גרסת העורר בתביעה המקורית לתביעתו המקורית למשיבה צרף העורר תצהיר הנושא תאריך 3.8.11 ובו סיפר על פינוי בכוח של המשפחה מדירתה לאזור בו רוכזו יהודי העיר בוקרשט, אזור אשר לדבריו "שימש כמחנה עבודה, לצורך עבודות פרך בכפייה עבור הצבא והמשטר ברומניה." בתצהיר לא הזכיר העורר כל עבודת כפייה שביצעה אמו. זאת ועוד, לתביעה צרף "אישור" של הגורם הרומני "הסוכנות היהודית ברומניה, המרכז ללימודי תולדות העם היהודי ברומניה" הנושא תאריך 17.6.11 שבו נזכרת עבודת כפייה שעשה האב בפלוגות עבודה ואח"כ בטרנסניסטריה, אך אין כל אזכור לעבודה בה חויבה האם. הדגש שהושם במסמך הזה, כמו בתצהיר של העורר, הוא על סילוק המשפחה מדירתה ועל תנאי המצוקה והרעב בהם חיו. ודוק, העורר הציג שלושה מסמכים שניתנו לו ע"י הסוכנות היהודית ברומניה, הראשון מבניהם, שתוכנו פורט לעיל, צורף לתביעה וכפי שנבהיר בהמשך אינו תואם את המסמכים הנוספים שניתנו לעורר ע"י אותו גורם וזאת בהתייחס לשאלה העומדת לדיון; שהיית העורר במחנה עבודה מוכר יחד עם אמו. העורר צרף לתביעתו למשיבה גם עותק מתביעה שהגיש לוועידת התביעות, ואף בה אין אזכור לעבודת כפיה כלשהי שהוטלה על האם. גרסת העורר בערר הגרסה לפיה על אם העורר הוטלה עבודת כפיה בשנים 1941- 1944 והעורר התלווה אליה לעבודתה במתפרה, הועלתה לראשונה בערר, פירוט הגרסה ראה לעיל. שתי תהיות עולות מגרסה חדשה זו: העורר מסתמך על מסמך/אישור שקיבל מהגוף המתקרא הסוכנות היהודית ברומניה, הנושא תאריך 16.6.11 בעוד שהמסמך שהגיש למשיבה במסגרת תביעתו, הוא מיום 17.6.11 ושם לא נזכרה עבודת כפיה של אמו. לא מובן כיצד מסמך שנכתב ב- 16.6 כולל מידע מהותי שנשמט ממסמך שנכתב למחרת. אולם גם אם נפלה טעות בהדפסת התאריך, השוני בתוכן המסמכים מדבר בעד עצמו. הגרסה העובדתית בערר השונה מזו בתביעה המקורית, ניתנה לאחר שהוברר לעורר כי לפי חוק ההטבות אינו זכאי לקבלת תגמולים לפי עילת גירוש או עוצר משום שאינו נכנס לגדרו של חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 מאחר ועלה לישראל רק בשנת 1975. גרסה נוספות של העורר לאחר הדיון בפני הוועדה ביום 4.2.13, במהלכו ביקשה המשיבה לבדוק טענתו החדשה של העורר כי אמו שהתה במחנה עבודה בבוקרשט, קיבל העורר מהסוכנות היהודית ברומניה מסמך חדש מיום 25.2.13 בו נטען כי האם עבדה בשני המחנות, בזה אחר זה, אותם הזכיר. מהימנות גרסת העורר כפי שהראנו גרסת העורר הינה כבושה, מתפתחת ופתלתלה שלא ניתן לתת בה אמון. גם טענתו כי אין לזקוף את חוסר עקביות טענותיו לחובתו מאחר וקיבל את הפרטים מגורם שלישי אינה יכולה לסייע לו. יהיו מקורות המידע של העורר אשר יהיו, לא ניתן ליישב את הסתירות בין גרסאותיו ולהתעלם מחוסר האמון הנושב מהן. סוף דבר אנו דוחים את הערר. מזכירות הוועדה תשלח את פסק הדין לצדדים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מיום קבלת פסק הדין. ניצולי שואה