קראו דוגמא מהפסיקה בנושא הוכחת נתינות: 1. עתירה זו תוקפת את החלטת המשיב, לפיה העותרת אינה אריתראית וכי מירב זיקותיה הן לאתיופיה. 2. לעותרת נערכו מספר ראיונות, שבסופם קבע המשיב כי העותרת לא ביססה את טענתה לנתינות אריתראית מאחר והיא אינה מכירה את כפר מונוקסיטו, שבו לטענתה התגוררה, לא הציגה מסמך מזהה רשמי הנושא את שמה, העותרת לא הייתה עקבית ואמינה, לא ידעה למסור פרטים אודות החבר שלה איתו הייתה ארבע שנים, לא ידעה לומר מתי אירעו האירועים המכוננים בחייה ולא ידעה כמעט דבר על אריתראה וההיסטוריה שלה. 3. עיקר המחלוקת בעתירה זו הוא בדבר נתינותה של העותרת. לצורך זה, ולצורך קביעת יעד פוטנציאלי להרחקת העותרת, עושה המשיב, בדרך כלל, שימוש במבחן מירב הזיקות. לצורך זה, ערך המשיב ראיונות לעותרת ולאחר מכן קבע, כי מירב הזיקות שלה הן לאתיופיה. יובהר, כי אין בהכרח זהות בין המדינה אליה יש לעותרת את מירב הזיקות לבין מדינת אזרחותה האמיתית. כאשר לא קיימת זהות כזו, המשמעות היא שניתן להרחיק את העותרת לאותה מדינה אליה יש לה את מירב הזיקות, בכפוף לפסיקה הרחבה של בית המשפט העליון ולתנאים שנקבעו, בין השאר, בהלכת אלטאי. העותרת תוקפת את קביעת המשיב, ולטענתה קביעת המשיב בדבר מירב הזיקות שלה אינה סבירה וכי היא, העותרת, הוכיחה כי מירב הזיקות שלה הן לאריתראה, שאזרחיה נהנים בישראל ממדיניות אי ההרחקה. לצורך הכרעה בשאלה האם החלטת המשיב בדבר מירב הזיקות של העותרת היא סבירה, יש תחילה לקבוע את אמות המידה שעל המשיב לעשות בהן שימוש לצורך קביעת מירב הזיקות של העותרת. כלומר, יש לבחון את רמת ההוכחה הנדרשת מן העותרת ומאחרים שכמותה, לצורך הוכחת נתינותה או מירב הזיקות שלה למדינה לה היא טוענת. בעניין זה תיתכנה שלוש אפשרויות: א. על העותרת להוכיח את זיקתה למדינה לה היא טוענת, ברמה המקובלת במשפט הפלילי, כלומר מעבר לכל ספק סביר. ב. על העותרת להוכיח את זיקתה למדינה לה היא טוענת, ברמה המקובלת במשפט האזרחי, כלומר במאזן ההסתברויות. ג. על העותרת להוכיח את זיקתה למדינה לה היא טוענת, ברמה המקובלת בדיני הפליטים, כפי שנקבע בפסיקה זרה אליה הפנה ב"כ העותרת, כלומר ברמה הנמוכה מזו המקובלת במשפט האזרחי, ויש האומרים ברמה העולה עד כדי 10%. ראשית, אני סבור שרמת ההוכחה הנדרשת בענייננו אינה יכולה להיות דומה לרמה הנדרשת בדיני הפליטים. כאשר בפליט עסקינן, הרי שעליו להוכיח, על פי דרישות האמנה, לא רק את נתינותו אלא גם את עצם הרדיפה, מקור הרדיפה, חוסר האפשרות להיעזר בשלטונות המקומיים ועוד כהנה וכהנה מרכיבים הנזכרים באמנת הפליטים. מטבע הדברים, שאדם הנמלט ממולדתו כפליט אינו טורח לאסוף ראיות לכל אותם עניינים הנזכרים באמנת הפליטים, ולכן מצבו שונה ממי שעוזב את מולדתו מחמת מצוקתו ורצונו לשפר את איכות חייו, אך אינו בהכרח פליט. אדם כזה, לאור מדיניות אי ההרחקה הנוהגת בישראל, צריך להוכיח רק את נתינותו, עניין הניתן להוכחה על נקלה באמצעות מסמכים רשמיים של אותה מדינה כמו תעודת זהות, דרכון וכיוצא באלה. לפיכך, מידת ההוכחה הנדרשת ממנו אינה יכולה להיות כמו זו הנהוגה בדיני הפליטים. באופן דומה, לא ניתן להחיל על עניין זה את מידת ההוכחה הנוהגת במשפט הפלילי. לא יהיה זה סביר לחייב אדם העוזב את מדינתו בשל מצוקה, או אפילו בשל חשש לחייו או לחירותו, להמציא תמיד ראיות חותכות המלמדות מעבר לכל ספק סביר שהוא אכן נתין של אותה מדינה. יש לזכור שבדרך כלל מדובר באנשים חסרי השכלה, הבאים בדרך כלל מאזורים כפריים המרוחקים ממרכזי השלטון, ואשר בחלק מן המקרים לא נשאו מעולם כל תעודה רשמית של מדינתם. מאחר ואנו עוסקים במשפט המנהלי, אשר בדרך כלל בודק את סבירות ההחלטה המנהלית, אני סבור שגם המשיב, בשעה שהוא בוחן את מירב הזיקות של העותרת ושל הדומים לה למדינות הנטענות על ידם, צריך לדרוש רמת הוכחה כזו, אשר לפיה על המבקש להוכיח את נתינותו, להראות כי סביר יותר להניח שנתינותו היא זו הנטענת על ידו ולא כל נתינות אחרת. כלומר, מידת ההוכחה בה העותרת ושכמותה צריכים לעמוד כדי להוכיח את נתינותם או את מירב זיקותיהם למדינה מסוימת, היא זו המקובלת במשפט האזרחי - מאזן ההסתברויות. לעותרת ולשכמותה נערכו ראיונות, בהם היא נשאלה מגוון רחב של שאלות. בדרך כלל נשאלות שאלות הנוגעות לאזור המגורים הספציפי לו טוענת העותרת, וכן שאלות כלליות הנוגעות למדינה לה היא טוענת כמדינת נתינותה, כגון הכרת ההמנון, הדגל, המטבע וכיוצא באלה. מובן שהמבחן אינו מבחן כמותי, אלא מבחן איכותי. על המשיב לשקול באופן כולל את מידת הידע שהפגינה העותרת. כלומר, על המשיב ליתן הערכה כללית הנובעת לא ממספר השאלות שלהן ידעה העותרת לתת תשובה נכונה, אלא מן האיכות הכללית של תשובותיה. ברור כי אם העותרת נשאלה שאלות קרדינליות שכל תושב אותה מדינה צריך לדעת את התשובה להן, הרי שמשקלן של התשובות לשאלות אלה יהיה גדול יותר ממשקלן של תשובות לשאלות איזוטריות יותר. כמו כן, יש חשיבות לשפה בה נערך הראיון. אם העותרת אינו דובר את שפת המדינה לה היא טוענת, הרי שיקשה עליה מאוד להוכיח כי היא נתינה של אותה מדינה, ויהיה עליה לתת הסברים טובים לחוסר ידיעתה את השפה הרשמית של המדינה. לא ניתן לקבוע מסמרות בעניין זה, וליתן רשימה סגורה של שאלות שעל המשיב לשאול את המרואיין. כל מקרה צריך להיבחן לגופו, אך אמות המידה הכלליות בקביעת נתינותו של אדם או בקביעת המדינה אליה יש לו את מירב הזיקות, הן כפי שפורט לעיל. הדגש צריך להיות על איכות השאלות והתשובות ולא על כמות התשובות הנכונות שנותן המרואיין. יש לזכור שככל שחולף הזמן מרגע כניסתו של המרואיין לישראל ועד לעריכת הראיון, יש בידי המרואיין הזמן, האמצעים והמקורות להכין עצמו לראיון, להיעזר באזרחי אותה מדינה לצורך לימוד ושינון וכן להיעזר במקורות מידע אחרים כמו ספרים והאינטרנט. לאור כל האמור, אני סבור שעל המשיב להתחדש מעת לעת ולצבור עוד ועוד ידע על המדינות השונות שאזרחיהן נהנים ממדיניות אי ההרחקה, וזאת כדי למנוע אפשרות של התחזות ולימוד על בסיס ראיונות קודמים שנערכו לאנשים אחרים. ככלל, ברור שמדובר במשימה לא קלה המוטלת על המשיב, אך בשקלול שבין האינטרסים המנוגדים הקיימים במקרים כגון זה, אני סבור שרמת ההוכחה ואופן ההוכחה, כפי שציינתי לעיל, יש בהם כדי לאזן נכונה בין אינטרסים מנוגדים אלה. 4. העותרת רואיינה בשפה הטיגרינית, שהיא השפה הנוהגת באריתראה. לטענת המשיב, העותרת אינה מכירה את כפר מונוקסיטו, שבו לכאורה התגוררה. המשיב מבסס טענה זו על תשובת העותרת, לפיה תושבי הכפר השיגו מים על ידי חפירת בארות. בניגוד לכך, קיים מידע אצל המשיב כי אנשי הכפר נאלצו ללכת לנהר הסמוך, בו השתמשו כמקור מים לעצמם ולבעלי החיים שברשותם. עוד קובע המשיב, כי העותרת לא ידעה שבקרבת הכפר יש נהר והצהירה שחוץ מגבעות אין שום דבר מיוחד באזור. מסקנתו זו של המשיב אינה סבירה, לאור העובדה שהחל משורה 183 ועד לשורה 214 בראיון, מפרטת העותרת אילו כפרים עובר ההולך בדרך ממונקסיטו לסנעפה, היכן נמצאים כפרים מסוימים, היכן מקבלים טיפול רפואי, כאשר העותרת מבחינה בין חולי קל לחולי קשה יותר ומציינת כי אם מדובר בחולי קל - הטיפול מתקבל במונוקסיטו אצל הכמרים, ואם מדובר בחולי קשה יותר - מתקבל הטיפול בסנעפה. מן האמור בתשובותיה של העותרת לשאלות הנוגעות לאזור מגוריה, אני למד כי המסקנה הסבירה יותר היא שמקום מגוריה אכן היה במונקסיטו. באשר לטענת המשיב, לפיה אנשי הכפר נאלצו ללכת לנהר כדי לשאוב משם מים - ניתן לומר כי המשיב אינו טוען, גם בדו"ח ההערכה שערך, שאין בארות במונוקסיטו. 5. כפי שציינתי בסעיף 3 לעיל, יש חשיבות לרמת ההשכלה של מי שמתראיין אצל המשיב. העותרת למדה 4 שנים ולא יכול להיות מצופה ממנה להכיר את ההיסטוריה של אריתראה על בוריה. העותרת עצמה מציינת שלא הייתה מרוכזת בלימודיה, ולא ניתן להסיק מסקנה שלילית לגבי מי שאינו מכיר את ההיסטוריה של מדינתו, כאשר מדובר באדם חסר השכלה כמעט. 6. העותרת מסרה פרטים אישיים שונים עליה ועל בני משפחתה בראיונות השונים שנערכו לה. היו סתירות בין התשובות שנתנה באשר לפרטים אלה. לכן, מסקנתו של המשיב בדבר חוסר המהימנות של העותרת היא מסקנה סבירה. אין זה סביר להניח שאדם המספר את קורות חייו ימסור פרטים סותרים בכל אחד מן הראיונות, כאשר אין בכך כל תועלת להשגת מטרתו. 7. העותרת טענה כי חייתה מספר שנים באתיופיה, וכי משפחתה עדיין נמצאת שם. על בסיס זה קבע המשיב, כי מירב הזיקות שלה הן לאתיופיה. 8. כאשר אני בא לבחון את השאלה, האם הצליחה העותרת להוכיח את נתינותה האריתראית במאזן ההסתברויות, עלי לשקול ולערוך מאזן בין התשובות הנכונות שנתנה ומשקלן, לבין התשובות הלא נכונות שנתנה ומשקלן של אלה. לזכותה של העותרת עומדת שליטתה בשפה הטיגרינית, שהיא שפתה של אריתראה. כמו כן התרשמתי שהעותרת מכירה את כפר מונוקסיטו ואת הסביבה, ידעה שמות של כנסיות ובתי חולים בסביבה, הכפרים שנמצאים בדרך בין מונוקסיטו לסנעפה, ידעה שקיימות שתי דרכים ממונוקסיטו לסנעפה וידעה לנקוב בשם החנות בה הצטלמה לצורך התמונה שבתעודת הזהות. העותרת לא ידעה תאריכים ומועדים ולא הכירה את ההיסטוריה של אריתראה. כמו כן ציינה שאת המים משיגים תושבי מונוקסיטו מבארות ולא מן הנהר, כפי שציין המשיב. כפי שציינתי, המשיב לא שלל קיומן של בארות במונוקסיטו ולא שאל את העותרת שאלה ישירה אודות הנהר. לכן, אני סבור שהמסקנה שהסיק המשיב מעניין זה היא מסקנה מרחיקת לכת ובלתי סבירה, לאור חוסר המידע הנובע מן העובדה שהמשיב לא המשיך בקו חקירה זה, לא שאל את העותרת ישירות על קיומו של נהר ולא עימת אותה עם המידע שברשותו. אני סבור שככל שהדברים אמורים בידיעת ההיסטוריה של אריתראה, הרי שמדובר במי שלמדה 4 שנים בילדותה וככל הנראה אינה זוכרת את תלמודה. מדובר בנערה כפרית, שקרוב לוודאי עיקר מעייניה לא היה בלימודים ולכן המשקל שיש ליתן לעובדה שלא ידעה את ההיסטוריה של אריתראה - הוא נמוך. 9. לאור האמור, אני סבור שהעותרת הצליחה להראות, במאזן ההסתברויות, כי היא אריתראית במוצאה. יוזכר שהעותרת דוברת את השפה הטיגרינית ובשפה זו נערכו הראיונות, היא הכירה את הכפר בו התגוררה ואת סביבתו. המשקל שיש לתת לאלה, נוכח השכלתה הדלה של העותרת, לעומת המשקל שיש לתת לחוסר הידע שלה את ההיסטוריה של אריתראה - הוא גדול יותר. העובדה שהעותרת טעתה ומסרה גרסאות סותרות באשר לפרטים אישיים שלה, של בני משפחתה, מועדים שונים ואירועים בחייה, יכולה אולי ללמד על אמינותה הכללית, אולם עניין זה אינו משליך בהכרח על הפרטים אותם ידעה. יודגש, כי הפרטים שלגביהם נתנה העותרת תשובות סותרות אינם מהותיים לעניין ההכרעה בדבר נתינותה של העותרת. לכן אני סבור, שמאזן ההסתברויות נוטה יותר לכיוון גרסתה של העותרת לפיה היא אריתראית. 10. סיכומו של דבר שאני מקבל את העתירה, מבטל את החלטת המשיב, וקובע כי העותרת היא אריתראית במוצאה. המשיב יתן לעותרת אשרה מסוג 2(א)(5), אשר תתחדש מעת לעת על פי הצורך. משרד הפניםמסתנניםהעליה האתיופית