קראו דוגמא מהפסיקה בנושא דמי שימוש ראויים מבעלה של הגרושה: תביעה כספית שהגיש התובע נגד הנתבע, בעלה הנוכחי של גרושת התובע, ועניינה דרישה לתשלום דמי שימוש ראויים בדירת מגורים משותפת לתובע ולגרושתו. הנתבע עתר להורות על דחיית התביעה, על הסף. יסודה של הבקשה בכך, שביום 9.9.08 הגיש התובע בקשה לפשיטת רגל לכונס הנכסים הרשמי. ביום 16.12.08 ניתן נגד התובע צו כינוס בהליך פשיטת הרגל. במהלך שנת 2009 הוכרז התובע כפושט רגל. חלקו של התובע בדירה המשותפת לו ולגרושתו (כמחצית הדירה), נמכר במסגרת הליכי המימוש שננקטו על ידי המנהל המיוחד, בהתאם לחוזה מכירה שנחתם ביום 21.12.10 לפיו נמכרו זכויות התובע בדירה לנתבע ולגרושתו של התובע. ביום 25.2.12 ניתן צו הפטר לתובע מהכרזתו כפושט רגל. התביעה שבפניי הוגשה ביום 3.6.12 כשלושה חודשים בלבד לאחר קבלת ההפטר. התובע טוען בכתב התביעה, כי עוד טרם נישואיהם של הנתבע וגרושתו של התובע, חיו הנתבע והגרושה בדירה מבלי שהנתבע שילם לתובע דמי שימוש ראויים בתקופה שבין 30.6.05 ועד 21.1.11, מועד בו עברה הבעלות בשלמותה על שמם של הנתבע והגרושה. לטענת הנתבע, מעת הכרזתו של התובע כפושט רגל הוקנו כלל נכסיו ובכללן מחצית מהזכויות בדירת המגורים וקבלת דמי השימוש הראויים, למנהל המיוחד ולכן לתובע לא קיימת עילת תביעה. עוד טוען הנתבע, כי צו ההפטר שניתן לתובע מעמיד אותו ללא חובות אולם גם ללא זכויות שהיו לו בעבר והוקנו לנאמן. כן נטען כי הסכם המכר "ניקה" את כל טענות התובע כלפי הנתבע שכן למנהל המיוחד ידוע היה במעמד החתימה כי הנתבע מתגורר בדירת המגורים מזה שנים ולא נתבע כל חיוב מסוג זה שהתובע דורש כעת. מכאן שזכויות וחובות הצדדים נסגרו באופן הדדי בהסכם המכר וזאת בהתאם לסעיף 13.3 להסכם המכר. מנגד, טוען התובע כי משניתן לו צו הפטר, לאחר שהמנהל המיוחד הגיע להסדר עם הנושים אשר קיבל אישור של בית המשפט, יש לראות אותו כבעל זכות תביעה ככל אדם רגיל. לטענתו, הציג בפני המנהל המיוחד את כל הפרטים הרלוונטיים על מנת שיהא בידיו את כל המידע והכלים לאתר את נכסיו, אולם המנהל המיוחד מסיבותיו בחר שלא לתבוע את הנתבע דנן ואין הנתבע יכול להנות מכך ולא לשלם את חובו. על פני הדברים עולה מעיון בכתבי הטענות, כי תביעתו של התובע נגועה בחוסר תום לב קיצוני. התובע היה מודע לכך שהנתבע מתגורר בדירה, יחד עם גרושתו, אולם בעת שחלקו של התובע בדירה נמכר לנתבע ולגרושתו, ונחתם עמם הסכם מכר, לא נאמר דבר לנתבע (רוכש הזכויות), בדבר טענה של התובע לעניין דמי שימוש ראויים לתקופה הקודמת למועד מכירת הדירה. אין מחלוקת, כי המנהל המיוחד אשר מכר את הדירה בשמו של התובע, ידע על כך שהנתבע מתגורר בדירה. לפיכך, עובדה זו היתה מונחת בפני המנהל המיוחד וכן בפני בית המשפט, שעה שאישר את המכר. לא היה ניתן להעלות על הדעת מצב, בו המנהל המיוחד תובע את הנתבע בגין דמי שימוש ראויים עבור תקופת מגוריו המשותפים עם גרושתו של התובע בדירה, לאחר חתימת הסכם המכר. ברור, כי המנהל המיוחד היה מנוע מפעולה כאמור. הואיל והמנהל המיוחד פעל בשמו ובנעליו של התובע, הרי שמניעות זו, קיימת גם כלפי התובע (ככל שהיתה עומדת לו הזכות להגיש תביעה בקשר לזכות לקבלת דמי שימוש). אין רמז בראיות לכך שהתובע הודיע על עמדתו לפיה זכאי לקבלת דמי שימוש ראויים בגין מגורי הנתבע בדירה ביחד עם גרושתו של התובע. נוכח מערכת ההתקשרות בין הנתבע למנהל המיוחד, אשר בא בנעלי התובע באותה תקופה, ואשר מחייבת את התובע, הרי שהתובע מנוע מהגשת התביעה ונראה כי בנסיבות האמורות עולה התביעה כדי שימוש לרעה בהליכי המשפט, לצורך ניגוח סרק של הנתבע. בנוסף, בנסיבות בהן הוכרז התובע כפושט רגל וניתן לו צו הפטר ולאחר מכן הגיש את התביעה דנן - התובע מנוע מהגשת התביעה, שכן ממילא זכות התביעה בגין עילת התביעה הנטענת, אינה קיימת בידיו ואף לא יהיה זה ראוי לאפשר לו להגישה. במסגרת הליך פשיטת הרגל, היה על התובע לפרט את נכסיו בפני הכנ"ר. גם עילת תביעה הינה נכס ובענייננו התובע לא הצביע על כך שכלל את עילת התביעה ברשימת נכסי החייב בפני הכונס. כך או כך, עילת התביעה, ביחד עם יתר נכסיו של התובע, הופקעו מהתובע והועברו לידיו של המנהל המיוחד. במצב דברים זה, התובע מנוע לבוא כעת לבית המשפט בתביעה בגין נכסים אלו. המניעות הקיימת כלפי התובע נובעת, הן מהפקעת נכסיו בגדר הליך פשיטת הרגל והן מהצורך בשמירת טוהר ההליך השיפוטי ומניעת ניצול לרעה של הליך הכינוס. עילת התביעה כאן אינה שייכת לתובע אלא שייכת לכונס הנכסים שמונה לתובע. כך שגם בהנחה והתובע היה מוכיח כי פירט עילת התביעה במסגרת רשימת הנכסים, הרי שמתן צו ההפטר לא מחזיר נכס זה לידי התובע שכן כאמור עילת התביעה מצויה בידי הכונס. בהיעדר הוראה מפורשת של בית המשפט לפשיטת רגל בהליך הכינוס עצמו, דהיינו עוד לפני מתן צו ההפטר, כי זכות זו תועבר לידי החייב או למאן דהוא אחר, אין התובע רשאי לעשות בה שימוש כלשהוא. כמו כן, יש לקבל את טענת הנתבע לדחיית התביעה על הסף גם מהטעם של השתק שיפוטי אשר בבסיסו עומד הערך של חובת תום הלב ומניעת ניצולו לרעה של ההליך השיפוטי שכן לא ייתכן שהתובע מחד יהנה מההגנה שניתנת לו במסגרת הליך פשיטת הרגל במסגרתו "ניקה" עצמו מחובותיו ומאידך יהנה מנכס שלא נכלל בקופת הכינוס. לאור האמור לעיל, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבע הוצאות המשפט בסך של 5,000 ₪. דמי שימוש