הריסת מבנים

להלן החלטה ההקשה לצוות על הריסת מבנים: החלטה 1. בפני בקשת המבקשת, מדינת ישראל, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), לצוות על הריסת חמישה מבנים עפ"י הפירוט שלהלן:- ארבעה מבנים - ביחס למשיב מס' 1 אל חמאמדה זיאד בתיק ב.ש. 9128/04:- א. מבנה עשוי פח בשטח של כ - 60 מ"ר הנמצא בנ"צ 182263/567891; ב. מבנה עשוי פח בשטח של כ - 40 מ"ר הנמצא בנ"צ 182256/567889; ג. מבנה עשוי פח בשטח של כ - 25 מ"ר הנמצא בנ"צ 182245/567891; ד. מבנה עשוי פח בשטח של כ - 28 מ"ר וסביבו גדר עץ באורך כ - 29 מ"ר הנמצא בנ"צ 182241/567850. מבנה אחד - ביחס למשיב מס' 2 סמיר אבו ערארה בתיק ב.ש. 9246/04 - מבנה עשוי פח בשטח של כ - 25 מ"ר הנמצא בנ"צ 182213/567881. חמשת המבנים הנ"ל יכונו מכאן ואילך: "המבנים". 2. יאמר כבר עתה כי מאחר והטענות הן בבקשות, בתגובות, ובסיכומי ב"כ הצדדים זהות - מצאתי ליתן ההחלטה משותפת בשני התיקים. השאלה שעומדת על הפרק היא האם האם בנסיבות הענין קיים ענין ציבורי חשוב המצדיק מתן צו ההריסה כנגד המבנים. 3. בבקשות נטען כי במבצע רחב היקף שערכו פקחי המבקשת, נתגלו המבנים, אשר תועדו, צולמו, והודבקו עליהם התראות וכי כל אחד מהמשיבים התייצב לחקירה, כאשר המשיב מס' 1 טען שהמבנים נבנו לפני כ- 25 ואילו המשיב מס' 2 טען, כי המבנה נבנה בסוף שנות ה- 80. עוד נטען בבקשות, כי לאור כל האמור לעיל, מתקיימים התנאים להחלתו של סעיף 212 לחוק, בין היתר לאור כך שעפ"י התוכנית החלה במקום בו מצויים המבנים (תמ"מ 14/4) - לא ניתן לקבל היתרי בנייה. לכל אחת מהבקשות צורפו מסמכים שונים ביניהם תמונות ואסמכתאות לעניין תיאור של כל מבנה, אך לא הוגש תצהיר לאימות העובדות הדרושות לבקשה. 4. כל אחד מהמשיבים הגיש כתב תשובה בצירוף תצהיר לאימות העובדות הדרושות לתשובה. שני המשיבים טוענים כי המבנים נבנו בראשית שנות ה- 60, הם מודים בהחזקה ובשימוש במבנים, וכן מודים שאין להם היתרי בנייה בנוגע למבנים. המשיבים מתנגדים לבקשה למתן צו ההריסה, מאחר ולשיטתם הבקשה נעדרת עילה למתן צו הריסה וכן מעלים טענות נוספות ביניהן, כי הבקשה הוגשה סמוך להגשת תביעה אזרחית שנדחתה ע"י ביהמ"ש השלום, לפיה עתרה המדינה לפנותם מהמקרקעין המוחזקים על ידם מזה עשרות בשנים, ולשיטתם הבקשה נגועה בחוסר תום לב, שכן משלא צלחה דרכה של המבקשת בתביעה האזרחית לפינוי, מנסה המדינה, לקבל צווים בהתאם לסעיף 212 לחוק. 5. ב"כ הצדדים ויתרו על הזכות להציג עדים או לערוך חקירות למצהירים והסכימו שכל מה שהוגש ייחשב כראיה וכן הסכימו כי ההחלטה תינתן על סמך סיכומים בכתב שינתנו, ואכן ב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב, כל אחד לשיטתו הוא (לבקשת המשיב אני מתעלם מכתב הסיכומים שהוגש על ידו ביום 16.5.2005 ומביא בחשבון את כתב הסיכומים מיום 26.6.2005, אשר הוגש על פי החלטת בית המשפט). 6. אחר שעיינתי בבקשות, בתשובות, בתצהירי המשיבים ובכתבי הסיכומים מטעם הצדדים, מצאתי לדחות הבקשות למתן צו הריסה כנגד המבנים. תחילה יצויין, כי טוב עשו המשיבים משחזרו בהם מטענת ההתיישנות (ומהטענה שאין להחיל על חלק מהמבנים את הוראות חוק), שהרי כל עוד עומד מבנה כאמור על תילו ללא היתר, הרי שאין חשיבות של ממש מתי הוקם, והדרך הראויה לפעול כנגד העבירה במצב דברים כזה בו נבנה מבנה ללא היתר, היא הגשת בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה, כפי שאכן עשתה המבקשת בענייננו (ראה לענין זה בע"פ 1253/00 סבג, והאסמכתאות שפורטו שם). 7. סעיף 212 לחוק, אשר כותרתו "הריסה ללא הרשעה" קובע כך:- "נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה: (1) אין למצוא את האדם שבצע את העבירה; (2) אי אפשר או בלתי מעשי הוא למסור לו הזמנה לדין; (3) מי שהיה בעל הבנין בשעת בצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבנין עוד; (4) אין להוכיח מי בצע את העבירה; (5) מי שבצע את העבירה מת או איננו בר- עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו בלתי חוקית". בבש 8727/03 מדינת ישראל נ' פרץ יהודה, נקבע לגבי סעיף 212 לחוק כי:- "לאור העובדה שהמבנה הוא במרכז שיקול הדעת ולא העבריין, הרי שאין די בכך שהמבנה נבנה ללא היתר כדי להצדיק הריסתו על פי סעיף 212 לחוק אלא יש לבחון אם בנסיבות העניין "מחייב הענין הציבורי את הריסת המבנה". על בית המשפט לעמת בין השיקולים ה"ציבוריים", המצדיקים הריסה ובין השיקולים ה"אישיים" של המתנגד להריסה. בין השיקולים הציבוריים: האם הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו תהא "בניגוד זועק לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר"; האם יש צורך בצו למניעת ה"אנדרלמוסיה" שיוצרת בנייה ללא היתר; האם ההצדקה היא ב"מטרד" שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק" (ההדגשה שלי ע.ר). כאמור, תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 הינו שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מהציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי. לענין זה, קיימת הבחנה ברורה בין הסמכות ליתן צו הריסה לפי סעיף 205 לבין זו הקיימת בסעיף 212. בעוד שסעיף 205 מציג אמצעים נוספים לענישתו של עבריין הבניה, נקודת המוצא בסעיף 212 היא, כי אין ולא תהיה הרשעה ביחס לעצם הקמת המבנה וההריסה ללא הרשעה, אינה משום נקיטת אמצעים עונשיים כנגד עבריין הבניה, אלא מטרתה הסרת מכשול לרבים, שמירה על הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור (ראה רע"פ 1253/00 חסיבה סבג נ' מדינת ישראל דינים עליון, כרך נח עמ' 421). לפיכך, בעוד שצו הריסה לפי סעיף 205 מכוון כנגד העבריין, מכוון צו הריסה לפי סעיף 212 כנגד המבנה שהוקם שלא כחוק (ראה לענין זה דברי כב' השופט קדמי בע"פ 3490/97 אליהו יצחק נ. הוועדה המקומית לתכנון והבניה כפר סבא, פ"ד נב (1) 136. מכאן שהשאלה המרכזית שעומדת על הפרק היא האם בנסיבות הענין קיים ענין ציבורי חשוב המצדיק מתן צו ההריסה וכבר נקבע כי "הנטל המוטל על המדינה הוא נטל קל מאוד" (ראה רע"פ 124/01 - זאב ניקר נ' מדינת ישראל . פ"ד נו(3), 151). בענייננו - יש לקבוע כי המבקשת חדלה ולא הרימה הנטל הקל המוטל עליה בדבר קיומו של "אינטרס ציבורי חשוב" ולכן אין צורך לברר את יתר הטענות שהועלו על ידי הצדדים. 8. אם כן נשאלת השאלה, מהו אותו "אינטרס ציבורי" שעל המבקשת להוכיח כדי לזכות בסעד המבוקש על ידה ? המשיבים הוכיחו שהמבנים נבנו בראשית שנות ה- 60 והמבקשת לא הביאה כל ראיה כדי לסתור טענה זו. עוד הוכח שהמבנים נבנו ללא קבלת היתרי בנייה וכי לא ניתן לקבל בגינם היתרי בנייה הואיל והקמתם נעשתה בניגוד לתוכנית הקיימת (תמ"מ 14/4). האם אותו "אינטרס ציבורי" מתקיים באופן אוטומטי, לגבי כל מבנה שנבנה ללא היתר בנייה ובניגוד לתוכנית הקיימת ? המדינה סבורה שיש להשיב לשאלה זו בחיוב. לשיטתה של המדינה האינטרס ציבורי מתקיים "בכך שבאי ביצוע ההריסה יוצא חוטא נשכר; שקיים צורך ציבורי למנוע את התוהו ובוהו שיוצרת הבניה הבלתי חוקית וכן החשש, כי אי מתן צו ההריסה יתפרש הלכה למעשה, כמתן היתר בפועל, דבר שאין לו מקום במדינת חוק מתוקנת" (ראה סעיף 11 לכתב הסיכומים מטעם המבקשת). היינו, לשיטתה של המבקשת ה"אינטרס ציבורי" מתקיים באופן אוטומטי, לגבי כל מבנה שנבנה ללא היתר ובניגוד לתוכנית הקיימת, אך דעתי אינה כדעתו של ב"כ המבקשת. 9. למרבה הצער, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזיון נפרץ, דבר המהווה פגיעה חמורה וישירה בשלטון החוק בשורה ארוכה של פסקי דין הדגיש בית המשפט העליון, כי בשל עובדה זו מצווה בית המשפט שלא להשלים עם האמור ולנקוט מדיניות, שלא תאפשר לאנשים לעשות דין לעצמם. ואולם, מעבר לכל מה שצויין לעיל, הרי שצו הריסה בלא הרשעה אינו ניתן כדבר שבשגרה, וביהמ"ש מצווה לשקול בכל מקרה ומקרה אם מתן הצו מוצדק ודרוש בנסיבות העניין. נקבע כבר כי על המבקשת, לשכנע את ביהמ"ש כי קיים טעם מיוחד, מעבר לקיומה של הבנייה הבלתי חוקית, המצדיק את מתן הצו בלא הרשעה. ראה פסק דינו של כב' השופט קדמי בע"פ 3490/97 - אליהו יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פ"ד נב(1), 136, שם נקבע, בין היתר, כי: "כאשר מדובר בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה - לפי סעיף 212 לחוק התכנון - שונים פני הדברים. בהקשר זה, אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה ועליה להוכיח כי בנסיבות הענין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של "ענין ציבורי" חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. צו הריסה ינתן רק במקום ששיקולי ה"ענין הציבורי" גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד. העובדה שהמבנה נושא הבקשה הוקם ללא היתר, מהווה תנאי יסודי לסמכותו של בית המשפט לפי סעיף 212 לחוק התכנון; ומקובל עלי שעצם הקמתו של המבנה שלא כחוק מהווה שיקול נכבד להריסתו. ברם, ככלל, לא יהיה די בשיקול זה לבדו כדי להכריע את הכף בזכות מתן צו הריסה; ועל בית המשפט לבחון אם בנסיבות הענין מחייב הענין הציבורי את הריסת המבנה. . . על מנת להצדיק מתן צו הריסה, על בית המשפט לבדוק כל מקרה "לאור נסיבותיו ומול הנסיבות הייחודיות של המקרה, גם יתן בית המשפט את דעתו לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר, וכי אין להתיר התרחבות האנדרלמוסיה בכל הנוגע לחוקיות הבניה. . . יהיו, איפוא, מקרים שבהם יגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה ליתן צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל בשל כך, שבנסיבות המיוחדות למקרה, עומדת הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו בניגוד זועק "לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר"; יהיו מקרים שבהם תהיה הצדקה למתן הצו במניעת ה"אנדרלמוסיה" שיוצרת בניה ללא היתר; ויהיו מקרים שבהם תימצא ההצדקה למתן הצו ב"מטרד" שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק. ברם, על מנת להגיע לכלל המסקנה האמורה, על בית המשפט לעמת כנגד השיקולים "הציבוריים" האמורים - שאינם מהווים, כמובן, רשימה ממצה - את השיקולים ה"אישיים" של המתנגד להריסה; ומטבע הדברים, שתהיינה, בודאי, נסיבות, שבהן יגברו השיקולים ה"אישיים" על השיקולים ה"ציבוריים", והמבנה שהוקם שלא כחוק לא יהרס . . .". בע"פ 224/91 (ביהמ"ש המחוזי בנצרת), פלאח נ. מדינת ישראל (ראה באתר נבו), נקבע, בין היתר:- "...שעה שהמדובר הוא על מתן צו הריסה כלפי נאשם שלא הורשע בדין ואף זוכה ולוא בשל טענת התיישנות, הרי נראה לנו, שיש לעשות שימוש במשורה ובזהירות בסמכות של מתן צו הריסה; לדעתנו, נועדה הסמכות המיוחדת הזו הקבועה בדין וכזיקה למהות בה אנו עוסקים כאן, על מנת להגן על אינטרס ציבורי חשוב. באותם מקרים בהם השארת המבנה חסר ההיתר גורמת לתקלה ציבורית חמורה וקשה, הרי שעל מנת לסלקה מאפשר הדין נקיטת צעדים גם כלפי נאשם שזוכה בדין. רוצה לומר, הסמכות הזו נועדה בעיקרה על מנת להגן על הכלל, כאשר שלוחיו ומשמשיו טעו ולא נקטו צעדים משפטיים בעוד מועד נגד עבריין הבנייה. באספקלריה זו יש לקבוע, כי השימוש בסמכות הנדונה ייעשה, בעיקרו של דבר, שעה שהבנייה הנדונה גורמת לתקלה ציבורית. כגון, שהיא גורמת למיטרד לרבים, כמו בע"פ (ב"ש)271/75 [5], שם דובר במבנה שהוקם שלא כדין על מדרכה ציבורית, או שעה שהבניה הזו מסכלת או מפריעה למימושה ולביצועה של כל תכנית חשובה או חיוית, שאושרה גבי השטח בו מצוי המבנה". ראה גם ההחלטתו של כב' השופט בנימיני, שניתנה בתיק 12/93 (תל אביב - ביהמ"ש לעניינים מקומיים) - מדינת ישראל נ. אבו זמיל ואח', פסקים של ביהמ"ש השלום, תשנ"ד 4, 348:- "צו הריסה בלא הרשעה אינו ניתן כדבר שבשגרה, ובית המשפט מצווה לשקול בכל מקרה ומקרה האם מתן הצו מוצדק ודרוש בנסיבות העניין. על הרשות המבקשת את הצו ההריסה לשכנע את בית המשפט כי יש טעם מיוחד, מעבר לקיומה של הבנייה הבלתי חוקית המצדיק את מתן הצו בלא הרשעה" - הציטוט הובא מספרו של המחבר, ד"ר שמואל רויטל, "דיני תכנון ובנייה", כרך שני, עמ' 952. ראה גם רע"פ 124/01 - זאב ניקר נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3), 151, מפי כב' השופטת מרים נאור: "... לענין סעיף 212 - להבדיל מסעיף 205 לחוק - לא די למדינה להראות כי הבניה היא ללא היתר. עליה להראות "הצדקה" להריסה. למתנגד לצו לפי סעיף 212 האפשרות להראות מדוע לא "מוצדק" הוא להרוס את המבנה, ובית המשפט - מכריע...". "...לעתים השיקולים התומכים במתן צו הריסה עולים בעליל מנסיבות המקרה והנטל המוטל על המדינה הוא נטל קל מאוד. כך, למשל, בע"פ (ב"ש) 271/75 טייב נ' מ"י, פ"מ תשל"ו (291 (2, ניתן צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק לגבי דוכן שנבנה ללא היתר שעמד על מדרכה שיועדה לשמש מעבר להולכי רגל; ובע"פ (ת"א) 518/68 יחזקאל נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה מחוז ת"א פ"מ ע"ב 68, הוצא צו הריסה למבנה שהוקם שלא כדין שעמד בניגוד מוחלט לתכנית הבינוי במקום, כשהמבנה עיכב הקמתו של אולם התעמלות בבית ספר סמוך. לגבי מבנה זה צויין שם כי אין שמץ סיכוי שאי פעם יינתן היתר. ניתן להעלות על הדעת דוגמאות נוספות בהן הנטל המוטל על המדינה להראות לכאורה הצדקה להריסה הוא קל עד למאוד. ואולם בענייננו המדינה לא הראתה אלא שמדובר בבניה ישנה ובלתי חוקית..." - וכאמור הדברים יפים אף לענייננו כאן. 10. ומן הכלל - אל הפרט. ממה שהובא בפני ניתן לקבוע שהמבנים קיימים בשטח למעלה מ- 40 שנים. אומנם, בנייתם של המבנים נעשתה בניגוד לתוכנית הקיימת ולכאורה נראה שאין סיכוי לקבל בגינם היתרי בנייה; אך אין בפני בית המשפט ראיה לכך שהמבנים "מפריעים" או "מכשילים" את ביצועה של התוכנית (תמ"מ 14/4) הקיימת לגבי השטח שבו הם מצויים. אין בפני בית המשפט ראיה כלשהי שהמבנים גורמים למטרד ציבורי או "תקלה ציבורית". בבחינת מכולל השיקולים שהוצגו בפני, ביניהם השיקול שחוטא יצא נשכר, מניעת האנדרלמוסיה שיוצרת הבניה ללא היתר, השיקוליים האישיים של המשיבים המתגוררים במבנים ביחד עם בני משפחתם, הנזק שייגרם למשיבים אם יינתן הצו, משך הזמן שחלף מאז הקמת המבנים ולאור ההלכה, כי צו לפי סעיף 212 לחוק אינו ניתן כדבר שבשיגרה, נראה המדינה לא עמדה בנטל להוכיח שישנה הצדקה למתן צו ההריסה כנגד המבנים, בשל עניין ציבורי חשוב וכי השיקולים שהעלתה המדינה, אינם גוברים על השיקולים האישיים של המשיבים בהתחשב בכך שהמדינה לא הראתה אלא שמדובר בבניה ישנה ובלתי חוקית. 11. בהערת אגב מצאתי לציין, כי אין בפסק הדין שניתן בבג"צ 2678/91 - צלאח עלי עווד אל-צנעא נ' היועץ המשפטי פ"ד מו(3), 709, כדי לתמוך בעמדת המדינה. העתירה שם הוגשה ע"י עותרים הנמנים על האוכלוסיה הבדואית ובקשתם הייתה להורות למדינה להימנע מלנקוט נגדם בהליכים למתן צווי הריסה לפי סעיף 212 לחוק. אומנם העתירה נדחתה תוך שבית המשפט מציין, כי "אין בתחושה זו כדי להניע אותנו להנציח קיומם של מבנים שנבנו שלא כחוק או להורות למשיבים שלא לפעול לשם השלטת החוק בנושא זה", אך אין באמירה זו כדי לבטל את הצורך בדיון ענייני לגופו של עניין, תוך הבאת כל השיקולים הצריכים בכל עניין ועניין. 11. כאמור, מכל מה שהובא לעיל, יש לקבוע כי היה על המבקשת להוכיח כי בנסיבות הענין ישנה הצדקה ליתן צו ההריסה ללא הרשעה מטעמים של ענין ציבורי חשוב והמדינה לא עמדה בנטל המוטל עליה. בשולי הדברים אציין, כי יש ממש בטיעוני המשיבים לפיה המדינה נקטה ב"הרחבת חזית", ע"י כך שכללה בסיכומיה עניינים שלו הופיעו בבקשה. כאמור, לאור התוצאה אליה הגעתי בדבר העדר "עניין ציבורי חשוב", אין צורך שאדון ביתר הטענות שהועלו על ידי הצדדים. 12. אשר על כן ומכל האמור, ומכל המקובץ לעיל - אני דוחה את הבקשות. לאור התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את המבקשת לשאת בהוצאות כל אחד ואחד מהמשיבים בסך של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ. הריסת מבנהמבנה