קראו דוגמא מהפסיקה בנושא גירוש מסתננים שעברו עבירות פליליות: 1. העותר מבקש להורות על ביטול החלטת המשיבים לגירושו מן הארץ ולהורות על שחרורו ממשמורת. כמו כן מבקש העותר לחדש את אשרת שהייתו בארץ. 2. העותר הינו נתין אריתריאה, נכנס לארץ בשנת 2009 וניתן לו רישיון ישיבה בארץ שחודש מעת לעת. בתאריך 3.6.12 הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות של מעשה מגונה, ניסיון למעשה מגונה ופגיעה בפרטיות, ובתאריך 15.7.12 נעשה הסדר טיעון לגבי כתב האישום הנ"ל, על פיו נמחקו חלק מהעברות ונותרו, עבירה של מעשה מגונה, עברה של ניסיון למעשה מגונה ושברה של פגיעה בפרטיות. הנאשם הודה בעבירות הנ"ל, ונגזרו עליו 5 חודשי מאסר בפועל ו-5 חודשי מאסר על תנאי. בתאריך 27.9.12 נשלחה בקשה ממשטרת ישראל למשרד הפנים לשלילת רישיון הישיבה של העותר, בנימוק שהעותר מסכן את שלום הציבור ובטחונו בשל העובדות שבהן הואשם והורשע. ב-15.10.12 נערך לו שימוע בהתאם לסעיף 30א לחוק למניעת הסתננות (עבירות שיפוט) התשי"ד - 1954 (להלן - החוק למניעת הסתננות), והוצא נגדו צו גירוש מן הארץ, והוחלט על החזקתו במשמורת של מסתננים. ביה"ד לביקורת משמורת אישר את צו הגירוש ואת החזקתו במשמורת בהחלטות מימים 28.10.12, 30.12.12 ו-28.2.13. 3. לטענת ב"כ העותר: א. כנגד הסמכות להחזיק מסתנן במשמורת עד לתקופה של 3 שנים עפ"י החוק למניעת הסתננות וכנגד הנוהל להחזקת מסתננים במעצר עד לתקופה של 3 שנים בשל הליך פלילי, הוגשו עתירות לביהמ"ש הגבוה לצדק, אך עד להגשת העתירה טרם ניתן פסק דין בעניין. ב. נכון ליום הגשת העתירה וגם היום, אין אפשרות מעשית לבצע את צו הגירוש ולהרחיק את העותר מן הארץ, בשל הסכנה הנשקפת לו אם יוחזר לארץ מוצאו, ומדיניות הממשלה לאי הרחקת מסתננים נתיני אריתריאה בשל אותה סכנה. ג. התנהלות המשיבים בעניינו של העותר בקיום ההליך הפלילי נגדו, ובקביעה כי הוא מהווה סכנה לשלום לציבור, וכי יש לגרשו מן הארץ ולהורות על החזקתו במשמורת על בסיס הראיות ששימשו להגשת כתב האישום והרשעתו בעבירות בהן הורשע, נעשתה בלי לאפשר לעותר להשמיע את טענותיו כראוי, תוך פגיעה בזכויות חוקתיות, ואינה סבירה. בקשר לכך הפנה ב"כ העותר לפסיקה עדכנית של ביה"ד לביקורת משמורת, של בתי משפט לעניינים מנהליים. 4. בתגובה לעתירה טענה ב"כ המשיב: א. יש לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי, בשל העובדה כי צו הגירוש הוצא עוד ביום 15.10.12, בעוד שהעתירה הוגשה רק ביום 2.5.13. ב. לא נפל כל פגם בהחלטת המשיב, לאחר שהורשע בעבירות חמורות של מעשה מגונה וניסיון למעשה מגונה, והיו ראיות נגדו גם בעבירה של פגיעה בפרטיות, עבירות שיש בהן כדי ללמד על סכנה לשלום הציבור ובטחונו. עפ"י גזר הדין והראיות שהיו בפני המשיבים, בתחילת חודש 5/12 הגיע הנאשם למתלוננת, אחז בידה בכוח, חיבק אותה ונישק אותה בניגוד לרצונה, שבוע לאחר מכן אחז בידה בכוח פעם נוספת וניסה לנשק אותה, וביום 30.5.12 עקב אחריה והטריד אותה. ביום 30.5.12 נעצר העותר, לאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירה של מעשה מגונה, ובגין 3 עבירות של ניסיון למעשה מגונה, ובסופו של דבר נעשה הסדר טיעון על פיו הודה והורשע בעבירה של מעשה מגונה, עבירה של ניסיון למעשה מגונה ועבירה של פגיעה בפרטיות, נגזרו עליו 5 חודשי מאסר בפועל ו-5 חודשי מאסר על תנאי. עניינו של העותר הועבר לבחינה בפני המשיב 1, הועברה למשיב 1 ביום 27.9.12 פנייה של משטרת ישראל שכללה חוות דעת משפטן בה צוין כי העותר הורשע בביצוע העבירות המיוחסות לו, וכי עבירות אלו מסכנות את שלום הציבור ובטחונו. ביום 15.10.12 הוחלט להוציא צו גירוש נגדו, ובאותו יום הובא בפני הממונה לביקורת גבולות בהתאם להוראות סעיף 30א' לחוק למניעת הסתננות, ניתנה לו אפשרות להשמיע את טענותיו, והוחלט שלא לשחררו ממשמורת. ג. עניינו של העותר נדון בביה"ד במשמורת ביום 28.12.12 אשר החליט כי ביה"ד לא השתכנע כי התקיימו התנאים לשחרורו לפי החוק למניעת הסתננות. כך הוחלט גם בדיונים חוזרים בביה"ד למשמורת. ד. בחודש 1/12 נתקבל תיקון מס' 3 לחוק למניעת הסתננות, שהינו הוראת שעה ל-3 שנים, ומטרתו לתת יתרון לתופעת ההסתננות שהתרחבה והגיעה למימדי ענק במדינה. ליישום החוק פורסם ביום 29.4.12 נוהל של המשיב שהתייחס למסתננים המעורבים בהליך פלילי, שהתייחס למסתננים המעורבים בפלילים שמעורבותם מסכנת את שלום הציבור. המשיבים פעלו בהתאם לנוהל זה, ובנסיבות העניין, בשים לב לראיות שהיו בפניהם עפ"י חקירת המשטרה והעובדות בהן הודה העותר והורשע על פיהן הגיעו למסקנה כי יש להורות על החזקתו במשמורת בהתאם לתיקון החוק הנ"ל. ה. החלטות כאלה ניתנו במקרים דומים, ואושרו על ידי בתי משפט לעניינים מנהליים ואף על ידי ביהמ"ש העליון בטרם נדונה שאלת חוקתיותו של תיקון החוק הנ"ל. 5. בדיון מיום 30.6.13 חזרו ב"כ הצדדים על עיקרי טענותיהם בכתבי הטענות, וניתנה להם אפשרות להשלמת סיכומים בכתב. 6. ביום 16.9.13 ניתן פסק דין של ביהמ"ש העליון בבג"ץ 7146/12, אדם נ' הכנסת, בו הוחלט על בטלות סעיף 30א' לחוק למניעת הסתננות, בנימוק שהוראה זאת פוגעת בזכות החוקתית לחירות פגיעה קשה, ולאור זאת הורה ביהמ"ש העליון כי צווי הגירוש והמשמורת שהוצאו מכוח הוראת החוק הנ"ל הראו כאילו ניתנו מכוח סעיפים 13(ב) ו-13א(ג) לחוק הכניסה לישראל, וכי עניינם של המוחזקים במשמורת על פי הוראת החוק הנ"ל תיבחן באופן פרטני לפי הוראות חוק הכניסה לישראל, מתוך הנחה שהדבר ייעשה במהירות הראויה, וכן שעילת השחרור הקבועה בסעיף 13ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל לא תחול לפרק זמן של 90 יום מיום מתן פסק הדין, וכי הכלל הקבוע בסעיף 13יד' לחוק הכניסה לישראל לא יחול לפרק זמן של 60 ימים, לגבי מי שעניינו כבר נדון בפני ביה"ד לביקורת משמורת של מסתננים לפי הוראות החוק הנ"ל. הוראות אלה נקבעו בשים לב לכך כי, ככלל, בחלוף 60 ימים ממועד ההשמה במשמורת ובענייננו תוך 90 יום ממועד מתן פסק הדין, לכל המאוחר, ככל שלא מתקיימים הסייגים הקבועים בסעיף 13ו(ב) לחוק הכניסה לישראל, על ממונה ביקורת הגבולות להורות על שחרורו של המוחזק במשמורת בערובה. 7. לאחר שנתקבל פסק הדין הנ"ל התבקשו הצדדים להתייחס בכתב להשלכות שיש לפסק דין זה על תוצאות הדיון. לאור זאת, הגיש ב"כ העותר הודעה מיום 9.10.13 בה טען כי לאור פסק הדין של ביהמ"ש העליון יש להורות על שחרורו המידי של העותר. מנגד טען ב"כ המשיבים בהודעה מיום 13.10.13 כי בכוונת המשיבים לבחון את נסיבותיו הפרטניות של העותר, בהתאם לפסק הדין הנ"ל לאחר שתינתן לו אפשרות להביא את טענותיו בפני ביקורת הגבולות לעניין השחרור ממשמורת, וככל שיחליט ממונה ביקורת הגבולות שלא לשחרר את העותר ממשמורת תהא החלטתו נתונה לביקורת של ביה"ד לביקורת משמורת ונתונה לערעור בפני בימ"ש זה. לאור זאת, ביקש ב"כ המשיבים בהודעתו הנ"ל להורות על מחיקת העתירה. בנוסף, הגישה ב"כ המשיבים השלמת טיעונים מיום 28.10.13, וב"כ העותר הגיש תגובה לאותן השלמות ביום 3.11.13. דיון 8. לאחר ששקלתי את העניין, נראה לי שאף שפסיקת ביהמ"ש העליון אינה מתייחסת במפורש ובמישרין להליכים שנפתחו לפני מתן פסק הדין הנ"ל, יצרה פסיקה זאת מצב חדש מן ההיבט המהותי הנוגע לבטלות סעיף 30א' לחוק למניעת הסתננות, וביחס לטיפול במכלול המסתננים השוהים במשמורת בהתאם להחלטות שניתנו עפ"י החוק הנ"ל, שעניינם ממתין להחלטה פרטנית כאמור בפסק הדין הנ"ל. בקשר לכך נראה לי שיש לדון בכל מקרה לגופו. במקרה בו ברור שלא הייתה הצדקה להחזקה במשמורת גם עפ"י הוראות החוק למניעת הסתננות, אין הצדקה בכל מקרה להמתין פרק זמן ארוך עד אשר ידון עניינו של העותר פעם נוספת בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל, כאמור בהחלטת ביהמ"ש העליון. אך במקרים בהם כן הייתה הצדקה להמשך החזקה במשמורת עפ"י הוראות החוק למניעת הסתננות, יש לאפשר למשיבים לקיים את ההליך תוך זמן סביר בהתאם לחוק הכניסה לישראל כאמור בהחלטת ביהמ"ש העליון. כמו כן, יש לבדוק בכל מקרה לגופו, עפ"י נסיבותיו, אם יש הצדקה להמתנה של 90 יום מיום מתן פסק הדין או שנסיבות המקרה מחייבות מתן אפשרות למשיבים לקיים את הבדיקות הפרטניות במשך 90 יום מיום מתן פסק הדין. בנסיבות העניין, ובלי לקבוע בשלב זה כל עמדה ביחס לשאלה אם הייתה הדקה להמשך החזקתו של העותר במשמורת לפי החוק למניעת הסתננות, שאלה שאינה רלוונטית כיום, נראה לי שבנסיבות העניין יש לאפשר למשיבים למצות את הבדיקה הפרטנית בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון. 9. בנסיבות אלה, אני מורה על מחיקת העתירה. 10. באשר להוצאות, נראה לי כי בשים לב לכך שהעתירה לא ניתנה לגופה בעקבות פסיקת ביהמ"ש העליון, אין מקום לחייב את העותר בהוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו. משפט פלילימשרד הפניםמסתננים