פסק דין 1. התובעת,חברת רדסטון יזום והפקות בע"מ, באמצעות מנהליה עו"ד שי דגן ורחל דניאלי, ביקשה לשכור חנות להפעלת סלון כלות וביגוד יוקרתי. בעקבות מודעה שהתפרסמה באינטרנט, פנתה התובעת לנתבעים. 2. לאחר משא ומתן נחתם בין הצדדים הסכם שכירות. על פי תנאיו, קיבלה התובעת את זכות החזקה בחנות הידועה כגוש 6933 חלקה 63, רח' שינקין 14 תל-אביב (להלן:"החנות"), לתקופה שמיום 10.11.04 ועד ליום 9.11.05. 3. על פי ההסכם, הועמדו דמי השכירות על 750 $ לחודש אך הצדדים מסכימים כי בפועל שילמה התובעת סכום שקלי השווה ל 1500 $ לחודש, (ראה ס' 9 לסיכומי הנתבעות). 4. התובעת אף שילמה לנתבעים סכום של 40,000 ₪ עבור הציוד והמוניטין, ולגרסתה אף בגין דמי פינוי. 5. בעת חתימת הסכם השכירות הוצג בפני התובעת אישורה של הדיירת המוגנת אושרי יוכבד להשכרת החנות בדיירות משנה. 6. בסמוך לקבלת התובעת את מפתחות החנות, החלה לשפץ ולצבוע אותה. עוד באותו יום התפתח ריב בין נציגיה לבין אחיה של הנתבעת 1, אשר לטענת התובעת מנע ממנה להציב שלט חיצוני לפרסום החנות. זאת ועוד, לטענתה התגלה לה כי בשירותים הסמוכים מעשנים באופן קבוע סמים. התובעת דרשה מהנתבעים כי יסלקו את המטרדים אך נענתה שהדבר אינו בשליטתם, ככל שהוא אכן מתקיים. 7. בתחילת דצמבר 2004 התריעה התובעת בפני הנתבעים כי הם מפרים את ההסכם בגין האמור לעיל. הנזק לתובעת הוערך על ידה בסכום הפיצוי המוסכם בהסכם השכירות, דהיינו, 10,000$. 8. הנתבעים ענו כי יסכימו להעמיד לרשות התובעת שלט בחזית הבניין, וכי יותר לה השימוש בשירותים המשותפים לשוכרי החנויות והמחסנים ובתנאי שתעמוד התובעת בתנאי ההסכם בכל הנוגע להתחייבויותיה, לרבות המצאת הביטחונות הנדרשים על פי ההסכם. (נספח ד' לכתב התביעה). 9. ביום 19.12.04 הודיעה התובעת לנתבעים כי ניתנת להם הזדמנות לתקן את ההפרות הנטענות על ידה. כך, נדרשו הנתבעים להמציא קבלות לשקים המעותדים שהפקידו בידי המשכירים, ליתן בידיה קבלה לתשלום ששילמה בגין הציוד ודמי הפינוי בסך 40,000 ₪, להמציא לתובעת מפתחות לשירותים המשותפים שבסמוך לחנות ולאפשר לה שימוש בשלט החיצוני הפונה לרחוב,וזאת, בנוסף לפיצוי בגין הנזקים בסכום של 5,000 $. 10. ביום 28.12.04 שלחו הנתבעים לתובעת את הקבלות הנדרשות. מאידך, העבירו לה דרישות תשלום של עירית תל-אביב לתשלום חוב ארנונה לתקופה הרלוונטית, ואף דרשו שוב כי תמציא להם את הערבות הבנקאית שהתחייבה לה בהסכם. 11. ביום 29.12.04 הודיעה התובעת על ביטול ההסכם, דרשה את התשלום עבור הציוד ואת הפיצוי האמור וביום 10.1.05 החזירה את מפתחות החנות לנתבעים. 12. הנתבעים מצידם עשו שימוש בשקים שניתנו להם לביטחון ושילמו חובות התובעת לחברת החשמל ולעירית תל אביב. כן הודיעו כי אם לא תיטול התובעת את ציודה מהחנות, יעשו זאת הם. בנוסף, התריעו הנתבעים על הפרת ההסכם מטעמה של התובעת ודרשו את קיומו. 13. בסמוך, הוגשה תביעת התובעת לחייב את הנתבעים להשיב לתובעת את השקעתה בסכום של 40,000 ₪ , בנוסף, להשיב לה את דמי השכירות לתקופת השכירות,ליתן בידיה את שטר הביטחון והשקים הדחויים, לבטל את ביטוח הרכוש ולפצותה בסכום הפיצוי המוסכם שבחוזה השכירות. בכתב התביעה נטען כי הנתבעים הונו אותה ויצרו כלפיה מצג שווא, הן לעניין זהות הבעלים, והן לאופיו של המושכר, הרשום בעירית תל אביב כמחסן. 14. בכתב הגנתם טענו הנתבעים כי הינם שוכרי משנה של הדיירת המוגנת וכי החנות משמשת ככזו מימים ימימה. באשר לפיצוי הכספי נטען כי התובעת, אשר התלהבה מסידורה הפנימי של החנות, רכשה את הציוד והמזגן (למעט הסחורה) בסכום של 40,000 ₪. הנתבעים אף הגישו תביעה נגדית, בטענה כי התובעת היא זו שהפרה את ההסכם עקב אי מתן הביטחונות הנדרשים בו, לפיכך זכאים הם לפיצוי המוסכם בגין ההסכם. כן נטען כי החנות הושכרה לשוכרים חלופיים החל מ 1.3.05 ולפיכך על התובעת לשלם את דמי השכירות עד לאותו יום. סכום התביעה הנגדית- 60,000 ₪. 15. הצדדים הגישו תצהירים מפורטים וראיות נוספות. כך למשל, הוגשו תצהירי מנהלי התובעת, אביו של המנהל ושכנה נוספת בכל הנוגע לשירותים, לסמים, לרישוי העסק וכיוצ"ב. בד בבד גם נטען כי יש לבטל ערבותם של הערבים על שטר החוב, עקב ההונאה, מצגי השווא והפרות הנתבעים את ההסכם. כן הוגש תמליל שיחה בין התובעת לנתבע. 16. הנתבעים תמכו את גרסתם בתצהירה של ענת חמד, ששימשה כמוכרת בתקופה בה שירתה החנות את הנתבעים, וארז לוי, השוכר החדש אשר אישר כי אין לו כל תלונות כנגד המושכר ו/או השירותים הסמוכים אליו. 17. הצדדים הסכימו כי בית המשפט יכריע בתובענה בדרך הפשרה: "סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט קובע, כי "בית משפט הדן בענין אזרחי, רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בענין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה". אין בהקשר זה חובת הנמקה, ו"הרעיון הוא - הסמכת בית המשפט להכריע בסכסוך שביניהם שלא על יסוד ראיות מלאות או ראיות בכלל, אלא על יסוד הערכת השופט בדבר סיכויי התיק, שבעלי הדין מוכנים לסמוך עליה מראש". ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, סעיף 167, עמ' 155. ראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 8, 315-314. פסק דין כזה יכול להינתן גם על ידי ערכאת ערעור (ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' דיין, פ"ד נה(1) 765). באנלוגיה לבוררות, הדעת נותנת, כי הסכמת הצדדים יכולה לכלול הנמקה (ראו סעיף 24(6) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968); אך משלא הותנה הדבר, לא היתה כל חובה, ואכן בתי המשפט אינם מרבים כמדומני בנימוקים בהקשר סעיף 79א".( רעא 04 / 9311 אלי רונן נ' אלישבע סמואל, עמוד 3) 18. הכרעה במשא ומתן עובר לעריכת הסכם השכירות ואף לאחר מכן,ייצגו את התובעת מנהליה, עו"ד שי דגן ורחל דניאלי. הנתבעים היו מיוצגים על ידי מי שהציג עצמו כ"עו"ד צארום" אך בדיעבד נודע כי הנ"ל הינו נוכל שרישיונו נשלל והוא אף הורשע בפלילים וריצה עונש מאסר. 19. הצהרות המשכירים בהסכם כוללים את שטחו של המושכר (כ- 48 מ"ר) ואף את העובדה כי הוא מושכר בשכירות משנה. מאידך, אין ההצהרות מתייחסות לטענה כי הנכס הוגדר בעירית תל אביב כ"מחסן" או כי תלוי ועומד צו להריסתו. 20. הסכם השכירות נוקב בדמי שכירות של 750 $ אולם אין מחלוקת כי הסכום המוסכם הינו 1,500 $, מן הסתם נעשה הדבר על מנת להקטין תשלומי מס, אם כי נטען בדיעבד על ידי הנתבעים כי שגו בניסוח ההסכם והם מעוניינים לתקן את טעותם. בהסכם לא הוזכרה זכות השימוש בחדר השירותים המשותף לחנויות באותו בניין ואין בו גם התייחסות לשילוט החיצוני, שתי עובדות שהפכו להיות קריטיות לתובעת. 21. מתוך תצהירי הנתבעים עולה כי אין מניעה להמשיך ולעשות שימוש במושכר כחנות, תהא הגדרת המושכר אשר תהא. זאת ועוד, החנות הושכרה בסמוך לנטישתה, וכפי שצוין לעיל, נמצא לה שוכר המשלם דמי שכירות באותו שיעור. אותו שוכר הצהיר כי אין לו טענות כנגד החנות והשימוש בשטח המשותף, לרבות מרזבים דולפים, צחנה ריחות ועישון סמים שהתובעת התלוננה עליהם. מכל אלה הגעתי למסקנה כי טענת הנתבעת כי ההטעיה שהוטעתה הינה פגם היורד לשורשו של ההסכם וכי נמנעה ממנה אפשרות השימוש בחנות, דינה להדחות. 22. אינני מקבלת גם את הטענה כי על הנתבעים להשיב לתובעת סכום של 40,000 ₪. גם כאן, לא הועלו פרטי ההסכם הדברים על הכתב ולא נערכה רשימת מצאי כלשהי. התובעת ערכה אמנם שיפוצים בחנות בעת קבלת המושכר, אולם מאידך, עשתה גם שימוש במדפים, מתלים ויתר הציוד שהושאר בה. שוויו של הציוד לא הוערך על ידי שמאי , הצעות מחיר, או כל דרך אחר להוכיח שווי מיטלטלין. 23. התובעת טענה כי הסכום ששילמה בסך 40,000 ₪ כולל גם דמי פינוי. בתצהיר הנתבע 2 אישר האחרון כי דרש סכום של 15,000$ כדמי פינוי, אולם לגרסתו, סירבה לכך מנהלת התובעת. לפיכך, טוענים הנתבעים כי הסכום שקיבלו ניתן כתמורה לציוד שהשאירו לתובעת, אשר ממתין לה על מנת שתבוא לקחת אותו חזרה לרשותה. הרשימה שנערכה בינואר 2005 המפרטת את הציוד תומכת בטענה כי מתקני תלית בגדים, מדפים, בובות תצוגה, אקדח סימון מחירים, מערכת טלוויזיה במעגל סגור, מערכת שמע, שני מזגנים, מערכת אזעקה, כל אלה נרכשו על ידי התובעת והושארו בחנות. בסעיף 6 לתצהירו של ארז לוי נכתב כי "אני מאשר כי על פי הסכם השכירות הציוד שהושאר בחנות הופקד בידי עד אשר תיפתר המחלוקת לגביו וכי ציוד זה במצב טוב ולא נעשו בו כל שינויים." מכל האמור לעיל, דין התביעה להשבת כספים ו/או לפיצוי המוסכם לתובעת, להדחות. 24. באשר לתביעה שכנגד, זו הוגשה לדמי שכירות של תקופת הביניים, והפיצוי בגין הפרת ההסכם. הנתבעים הזדרזו להשכיר את החנות ובכך הקטינו את נזקם. על פי ההסכם, התחייבה התובעת להמציא לנתבעים בטוחות לקיום הסכם. במכתבה מיום 29.10.04 הבטיחה להמציא להם ערב נוסף, מלבד מנהליה, או ערבות בנקאית בסכום של 4,000 $. במשך כל חילופי התכתובות בין הצדדים, המשיכו הנתבעים לדרוש בטוחות אלה. חרף כך, אינני סבורה כי בנסיבות העניין, יש מקום לפסוק למי מהם פיצוי בגין הפרת ההסכם: " אחת מאותן דוקטרינות כלליות, החלות בכל תחומי המשפט, היא עקרון תום הלב. על פיה, כל בעל זכות (במובנה הרחב) צריך להפעיל את זכותו בתום לב. עקרון זה - אשר מקורו הפורמלי הוא בהוראות הסעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג 1973- הוא עקרון "מלכותי" (בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מז(4) 702, 708). "מצודתו פרושה... על כלל המערכת המשפטית בישראל" (ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2) 736, 742). הוא קובע אמת מידה אובייקטיבית של התנהגות ראויה במכלול היחסים הבינאישיים. אכן, הדוקטרינה של תום הלב "חותכת את משפט ישראל כולו לאורכו ולרוחבו, מלוא כל הארץ כבודה" (השופט מ' חשין ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 230; להלן - פרשת רוקר). דרישת תום הלב משמעותה כי בעל הזכות צריך להפעיל את זכותו ביושר ובהגינות. תום הלב אינו מחייב את בעל הזכות להתעלם מהאינטרס העצמי שלו. תום הלב אינו מניח "מידת חסידות" (ראו ע"א 148/77 רוט נ' ישופה, פ"ד לג(1) 617, 635). תום הלב מניח כי בעל הזכות דואג להבטיח את זכותו. עם זאת, תום הלב מבקש למנוע הפעלת הזכות מתוך התעלמות מקיומו של הצד האחר ובהתעלם מהאינטרס החברתי. אכן, תום הלב קובע אמת מידה אובייקטיבית של התנהגות הוגנת של בעל זכות המבקש על רקע האינטרס החברתי הכולל להגשים את האינטרס העצמי תוך התחשבות באינטרס של הזולת. עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני: "עקרון תום-הלב קובע רמת התנהגות של אנשים הדואגים, כל אחד לאינטרס שלו עצמו. עקרון תום-הלב קובע כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם - לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם - אדם" (פרשת רוקר, עמ' 279) עא 97 / 2643 גנז שלמה נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, עמוד .8 25. כאמור, לא סברתי שההצהרות והמצגים יורדים לשורש הסכם השכירות. יחד עם זאת, "טעויות" הנתבעים כפי שבאו לידי ביטוי בסכומים שבהסכם, כמו גם ה"אחור" בהוצאת הקבלה בגין התשלום לציוד, מצביעה כי דאגתם של הנתבעים לאינטרסים שלהם פעלה בהתעלמות מהאינטרס המנוגד של התובעת. בנסיבות אלה מצאתי לנכון לדחות גם את התביעה הנגדית. משמעו של דבר, כי על הנתבעים להשיב לתובעת את השקים שברשותם, וזכותה של האחרונה לקבל לידיה חזרה את הציוד שהיא בעליו. 26. מאמרו הקלאסי של המשורר הלאומי ח"נ ביאליק "הלכה ואגדה" פותח בקטע בלתי נשכח: "להלכה - פנים זועפות, לאגדה - פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל - מדת הדין; וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן - מדת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשעורים: הן שלה הן ולאו שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפה בידה. זו - קלפה, גוף, מעשה; וזו - תוך, נשמה, כונה. כאן - אדיקות מאובנת, חובה, שעבוד; וכאן התחדשות תמידית, חרות, רשות" (ח"נ ביאליק "הלכה ואגדה" כל כתבי ח"נ ביאליק (הוצאת דביר, מהדורה 8, תש"ז) בעמ' רז). גם הדין והפשרה כך. לדין - פנים זועפות, לפשרה - פנים שוחקות. הפשרה מאירה פנים לכל המתדיינים, מכבה את אש המחלוקת שביניהם ואינה משאירה גחלים לוחשות העלולות להציתה מחדש. לעומתה, ההכרעה השיפוטית "מזעיפה", בדרך- כלל, את פניה למי מן המתדיינים, היא סופה המשפטי של המחלוקת, אולם לא בהכרח מכבה את גחליה." (עא 97 / 1639 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה נג (1) עמוד 349-350, ע"י כב' השופט טירקל). 27. הנני תקווה כי דחיית תביעות הצדדים, לאחר שהסמיכו את בית המשפט לפסוק בדרך הפשרה, תביא הסכסוך ביניהם לכדי סיום. בנסיבות העניין אף אין צו להוצאות חוזה שכירותהפרת חוזהחוזהשכירות