קראו דוגמא מהפסיקה בנושא גוש 7077 מתחם חסן ערפה: לפניי תביעה שבה המבקשת עותרת להצהיר כי היא בעלים של 23 מ"ר מחלקה 45 בגוש 7077, ששטחה 7,104 מ"ר. ר ק ע 1. לאורך השנים היה המתחם הידוע בשם ,חסן ערפה' בתל-אביב (להלן: המתחם) מצוי בבעלות בלתי מסוימת ובלתי מוגדרת של בעלים רבים. עד לשנת 2009 הייתה המבקשת רשומה כבעלים בשיתוף אחרים (במושע) של חלק מחלקות 5-7 ו-14 בגוש 7077 שבמתחם (להלן: החלקות הישנות או המקרקעין; נסחי הרישום בלשכת רישום המקרקעין - נספחים א-ד להמרצת הפתיחה), ועל כך אין חולק. בין יתר הבעלים הרשומים היו גם בעלה, דן איזנר, ואמו, ששמה כשם המבקשת - אהובה איזנר. 2. ביום 01.05.96 פורסמה הודעה בדבר אישורה של תכנית מתאר מס' תא/595א (י"פ 4405, עמ' 3101; להלן: התכנית; תקנון התכנית - נספח א לתשובה להמרצת הפתיחה). בתכנית שונה ייעוד המקרקעין הכלולים במתחם והם אוחדו וחולקו מחדש בלא הסכמת הבעלים. לפי רשימת הבעלים שנכללה בתכנית (נספח ב לתשובה), במגרש 2A - אחד המגרשים החדשים שיצרה החלוקה - לא הוקצו זכויות כלשהן למבקשת. בכל הנוגע למגרש נוסף, 4C/ב, נרשם כי ל,,איזנר דן'' 0.027587366 חלקים בו וכי ל,,איזנר אהובה'' 0.016648242 חלקים. בטבלה לא פורטו מספרי תעודות הזהות של בעלי הזכויות. 3. בלשכת רישום המקרקעין, שרישומה של תכנית האיחוד והחלוקה מחדש בה נשלם בחודש אוקטובר 2009, נרשם מגרש 2A כחלקה 45 בגוש 7077 (להלן: חלקה 45; ראו סעיף 10 לתצהיר עד ההגנה גיל רובינשטיין, שלא נסתר), ובאותה חלקה לא הוקצו למבקשת, לבעלה או לחמותה זכויות. מגרש 4C/ב נרשם כחלקה 59 בגוש 7077 (להלן: חלקה 59; ראו סעיף 10 לתצהיר רובינשטיין). מנסח הרישום (נספח ג לתשובה) עולה כי ,,איזנר אהובה'' - החמות, לפי מספר תעודת הזהות - רשומה כבעלת 16,648,242/1,000,000,000 (0.01665) חלקים מחלקה 59, ששטחה הכולל הוא 2,866 מ"ר. בעלה של המבקשת רשום כבעלים של 27,587,366/1,000,000,000 (0.02759) חלקים מאותה חלקה. דא עקא, בזמן רישום תכנית האיחוד והחלוקה בלשכת רישום המקרקעין הוסר בטעות שמה של המבקשת מהמרשם, כך שמאז אוקטובר 2009 ועד עצם היום הזה אין היא רשומה כבעלת זכויות כלשהן במקרקעין. מכאן תביעתה, שבה היא טוענת כי במשך עשרות שנים החזיקו היא ובעלה בנכס ברח' יצחק שדה 6, שעליו מבנה בתחומי חלקה 45 (להלן: הנכס), מכוח זכויותיה הרשומות ובהסכמת בעלי החלקה האחרים. להשלמת התמונה יצוין כי בחודש אוקטובר 2011 התקשרה משיבה 1, חברה שעיסוקה בבנייה, עם בעלי מרבית הזכויות (כ-84.72%) בחלקה 45 בחוזים לרכישת הזכויות בחלקה, ולטובתה נרשמו הערות אזהרה על זכויות המוכרים. את הזכויות בכ-14.85% משטח החלקה רכשו משיבות 3-6 לפי חוזי מכר, והערות אזהרה על זכויות המוכרים נרשמו לטובתן. משיבות 1 ו-3-6 הן בעלות כ-99.56% מהזכויות בחלקה 45, ובכוונתן לבנות עליה ועל חלקה סמוכה. ד י ו ן ו ה כ ר ע ה 4. המבקשת מבקשת מבית המשפט, כאמור, להצהיר כי בבעלותה 23 מ"ר מחלקה 45, שעליה הנכס נמצא. אלא שמטבלאות ההקצאה והאיזון שנכללו בתכנית ניתן ללמוד כי לא הוקצו לה זכויות במגרש 2A (חלקה 45 דהיום). הזכויות שהוקנו לבעלה הוקנו במגרש אחר (4C/ב, חלקה 59 דהיום), וכך גם זכויותיה של ,,איזנר אהובה'', מבלי שצוין מספר תעודת הזהות. בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה) נקבע בפרוטרוט באיזה אופן ובאילו מועדים יש להגיש התנגדות לתכנית עובר לאישורה, וכן כיצד ניתן לערער על החלטתו של מוסד תכנון לאשר תכנית כאמור. בע"א 4595/06 הוועדה המקומית לתכנון ובניה נצרת עילית נ' סבן, פסקה 93 (פורסם באר"ש, 17.07.2011; להלן: פרשת סבן) נפסק בזו הלשון: ,,סעיף 100 לחוק התכנון והבניה מקנה לכל מעוניין בקרקע, הרואה עצמו נפגע מתכנית, זכות להגיש לה התנגדות. בנוסף, על החלטה בדבר אישור תכנית רשאי מי שהתנגדותו לתכנית נדחתה לערור, לאחר קבלת רשות מיושב ראש הוועדה המחוזית, למועצה הארצית לתכנון ולבניה (סעיף 110 לחוק התכנון והבניה). דינים אלה לא נקבעו בעלמא; מתן אפשרות למי שעלול להיות מושפע מתכנית להשמיע את קולו באמצעות הגשת התנגדות נושא עימו חשיבות רבה - לא רק במתן זכות טיעון לבעל עניין בתכנית, אלא אף במתן אפשרות לרשויות התכנון להתוודע למכלול ההיבטים של התכנית כדי שתוכלנה להגיע להחלטה המיטבית [...]. ההסדר הסטטוטורי שנקבע, מחייב כי ההתנגדויות לתכנית תישמענה ב,זמן אמת', לאחר הפקדתה. הימנעות מהגשת התנגדויות עשויה להתפרש כהסכמה לתכנית המוצעת, ולהשתיק טענה נגדה בהמשך הדרך, במיוחד כשרשויות התכנון הסתמכו על היעדרן של התנגדויות ופעלו בהתאם [...].'' (ההדגשה אינה במקור) ובהמשך: ,,[...] בעל עניין אינו יכול לפטור עצמו ב,שב ואל תעשה', לשבת בחיבוק ידיים עד חלוף מועדיהם של כל ההליכים המינהליים הפתוחים בפניו, ואז בחלוף שנים מאישור התכנית, לבוא בתביעה לבית המשפט ולתקוף קביעות תכנוניות הכלולות בה. הדין קבע את המתווה שבו על הפרט לילך אם ברצונו להשיג על פרטיה של תכנית, ואין להתיר עקיפתו של הסדר זה. הרשות השופטת אינה באה בנעליה של הרשות המבצעת, שלה מסורה מלאכת העשייה והביצוע, ואין הפרט יכול למצוא מזור לטרוניותיו בפניה ישירה אליה, קודם שמיצה את ההליכים לפני רשויות המינהל [...]'' (שם, פסקה 94) 5. במקרה שלפניי המבקשת מעלה למעשה טענות נגד טבלאות הקצאה והאיזון, שנכללו בְתכנית אשר פורסמה למתן תוקף עוד בשנת 1996 והופקדה שש שנים קודם לכן (י"פ 3795, עמ' 3777), שלא הקצתה לה חלק מהחלקה שעליה הנכס מצוי. היא לא הראתה כי התנגדה לתכנית בטרם אושרה או במהלך השנים הרבות שחלפו מאז. בפתח חקירתה הנגדית נשאלה אם עשתה זאת וענתה: ,,ת: לא זכור לי. באמת שלא זכור לי, כי אני לא עסקתי בנושא שנים ארוכות. ש: התכנית אושרה במאי 96'. אחרי שהתכנית אושרה, נקטת איזשהם הליכים משפטיים נגד התכנית? פנית למישהו? ת: מאי 1996? לא זכור לי, אני אומרת בכנות. ש: לא זכור או לא [פנית]? ת: לא יכולה לענות על זה, כי אני ממש לא עסקתי בזה. ש: מי עסק בזה? ת: בעלי עסק בזה. אני לא עסקתי. הייתי מחוץ לתמונה של הדברים האלה כל השנים. [...]'' (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון, שורה 14-עמ' 5, שורות 1-4) בהמשך העידה: ,,[...] אני לא חתמתי על שום דבר בוועדה המחוזית. שום דבר לא הובא לידיעתי'' (עמ' 5, שורה 11). כשנשאלה אם דבר קיומה של התכנית נודע לה סמוך להגשתה של המרצת הפתיחה השיבה בחיוב (שם, שורות 30-31), ואולם מיד לאחר מכן העידה: ,,ת: [...] לא הייתי מעורה בזה. כל השנים הייתי מחוץ לתמונה. ידעתי שיש שם איזושהי תכנית - להגיד לך שלא? ידעתי שיש, אבל אני לא טיפלתי בכלום.'' (עמ' 6, שורות 1-2; ההדגשה אינה במקור; מאוחר יותר, כשהזכיר לה בא- כוח משיבה 1 כי העידה שהתוודעה לתכנית זמן מה לפני שנפתח תיק זה, אישרה זאת, והפעם הוסיפה כי זה מה שזכור לה - עמ' 7, שורות 20-22) ושוב ענתה כי בעלה, המתגורר עמה (שם, שורות 8-9, 15-16), הוא שהכיר את התכנית וטיפל בה (שם, שורות 3-4, 12-14). כל שהעידה בעניין זה בתצהירה היה כי ,,דבר עשייתה של התוכנית [...] מעולם לא היה על דעתי'' (סעיף 5). בשום מקום שם לא הצהירה כי לא ידעה כלל על התכנית, מה גם שהיא פורסמה בילקוט הפרסומים. עדותה של המבקשת אינה מהימנה עליי ועל יסוד האמור לעיל, ובין היתר נוכח טענתה כי הנכס מושכר לאדם המנהל בהם בית עסק (ראו המוצג מש/1). חוק התכנון והבנייה קובע דרכים נוספות להבאת תכנית לידיעת הרבים, כגון פרסום מודעות בעיתון ובשכונות הנוגעות בדבר (סעיף 89). המבקשת לא זימנה לעדות את נציג רשות התכנון, ומשכך לא נשללה החזקה כי התכנית פורסמה כדין. על-פי סעיף 123, ,,הופקדה תכנית לחלוקה חדשה, יעביר יושב ראש מוסד התכנון שהפקיד את התכנית העתק ממנה ללשכת רישום המקרקעין הנוגעת בדבר, ורשם המקרקעין ירשום הערה על יד כל חלקה רשומה העשויה להיפגע על ידי התכנית.'' המבקשת גם לא טענה כי מוסד התכנון לא פעל כך. בחירתה שלא להציג את נסחי הרישום של החלקות הישנות במלואם מסכלת את האפשרות להיווכח כי אמנם נרשמה הערת אזהרה, ומותירה על כנה את החזקה כי הרשויות פעלו על-פי סעיף 123 דלעיל וכן פרסמו את התכנית. לדברי המבקשת (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 12-19), היא הבחינה בשינויים שאירעו במתחם, אך לא נכנסה בעובי הקורה. אלא שבעדותה לפניי הצטיירה כאישה דעתנית המתמצאת היטב בסובב אותה, שלא בנקל תסכים לפגיעה בזכויותיה. את הטענה כי לא ידעה על התכניות (ראו עוד סעיף 14 לסיכומים מטעמה; סעיפים 9-13 לסיכומי התשובה) אין בידי לקבל, ומאותו טעם אני מתקשה ליתן אמון גם בעדותה - בתשובה לשאלה אם ידעה שעל-פי התכניות, הוקצו לבעלה זכויות בחלקה 59 - כי איננה יודעת באיזו חלקה הוקצו (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 17-18). 6. המשיבות טוענות כי המבקשת לא צירפה להליך את בעלי-הדין הנחוצים: הגורם שיזם את התכנית והגורם שאישר אותה - הוועדה המקומית והוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, תל-אביב, בהתאמה - וכן רשם המקרקעין. המבקשת טוענת לעומתם כי רשויות התכנון או לשכת רישום המקרקעין אינן יריבותיה בהליכים הנוכחיים. כפי שהיא רואה את הדברים, היריבוּת היא בין שני בעלי זכויות: היא, אשר טוענת לזכות קניינית בחלק מחלקה 45, שלטענתה נגזלה ממנה, והמשיבות, אשר טוענות כי רכשו זכויות באותה חלקה בתום לב, על סמך הרישום. דומה שאילו תבעה המשיבה את הגורמים שציינו המשיבות לדין, או לפחות זימנה אותם לעדות, הם היו מסייעים להגיה אור על הנסיבות שהובילו לשגיאה שבשלה אינה רשומה כבעלת אף זכות במקרקעין. רשם המקרקעין, למשל, היה יכול להבהיר מדוע לאחר רישומה של תכנית האיחוד והחלוקה נשמטו פרטיה האישיים מהמרשם. את בחירתה שלא להשמיע עדים רלוונטיים אלו יש לפרש לחובתה מכוח הכלל הידוע, ,,[...] שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה. [...]'' (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 [1980]) 7. את זכויותיהן בחלקה 45 רכשו משיבות 1-6 שנים אחרי שאושרה התכנית, על טבלאות ההקצאה והאיזון שבה, ולאחר שכבר נרשמה בלשכת רישום המקרקעין תכנית האיחוד והחלוקה, שאין בה זכר לזכויות המבקשת באותה חלקה. מקובלת עליי טענתן כי הוציאו מקופותיהן ממון רב לשם כך וכי הסתמכו על המרשם בתום לב. אמנם המבקשת מציינת כי משיבות 3-6 התקשרו בהסכם לרכישת חלק מהחלקה בחודש ספטמבר 2008 (נספח א לבקשה מס' 5) - עוד בטרם נרשמה הפרצלציה בלשכת רישום המקרקעין, כשהיא עוד רשומה כבעלים, ברם החוזים מאותה תקופה בוטלו (סעיף 3 לתצהיר רובינשטיין שצורף לתגובת המשיבות לאותה בקשה), ומכאן שלניסיונה של המבקשת להסתמך עליהם אין על מה שיסמוך. במקומם נחתמו אחר רישום תכנית האיחוד והחלוקה הסכמים חדשים שהתמורה בהם שונה, ובאותה עת נעדר שמה מהמרשם. למעלה מן הצורך אוסיף כי גיל רובינשטיין העיד שבימים ההם ,,[...] אומנינט, עד כמה שאני יכול להבין, הסתמכו על לוח ההקצאות של התכנית 3319, שזו בעצם תכנית 595א[...]'' (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 7-9). מטבלאות ההקצאה שצורפו לתכנית עולה כי המבקשת לא נמנתה עם בעלי הזכויות במגרש 2A, הוא חלקה 45; לוּ בדקו אותן משיבות ופשפשו באותן טבלאות, הן היו מוצאות כי ל,,איזנר אהובה'' הוקצו זכויות במגרש 4C/ב. 8. סעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) קובע לאמור: ,,מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום-לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון.'' ברע"א 2267/95 בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד, פ"ד מט(3) 854, 864 (1995), נקבע כי המונח ,,רכש זכות במקרקעין'' הקבוע באותו סעיף מחייב רכישת זכות קניינית בדרך של רישום במרשם (ראו עוד ע"א 4609/99 בעלי מקצוע נכסים (1997) בע"מ נ' סונדרס, פ"ד נו(6) 832, 841, 844, 847 [2002]; ע"א 1134/06 רושרוש נ' מנסור, פסקאות יד-טו [פורסם באר"ש, 10.11.2009]). אמנם הבעלות בחלקה טרם נרשמה על שם המשיבות בלשכת רישום המקרקעין, ולפיכך אינן יכולות ליהנות מהגנת תקנת השוק שבסעיף 10 לחוק המקרקעין. עם זאת שוכנעתי כי בנסיבות המקרה אין להיעתר לתביעת המבקשת - שהלכה למעשה אינה מתחרה עם המשיבות על הזכויות בחלקה 45, באשר התכנית, שאושרה זה מכבר, לא הקצתה לה זכויות בה. בהקשר זה יפים דברי בית המשפט העליון בפרשת סבן: ,,[...] אף שהתכנית פורסמה להפקדה כדין, לא ראו הרוכשים [...] להגיש התנגדות לתכנית בזמן אמת, ובהמשך אף לא פנו לבית המשפט בעתירה מינהלית נגד תוקפן של הוראותיה. אין להלום מצב שבו השגות על טבלאות ההקצאה תישמענה לראשונה לפני בית המשפט, חלף הגשתה למוסד התכנון במהלך הליכי התכנון. אין, אפוא, להיעתר לטענת העותרים נגד אי הכללתם בטבלאות.'' (פסקה 96; ההדגשות אינן במקור) וכן דברי כבוד השופט (כתוארו אז) תאודור אור: ,,[...] התכנית העומדת על הפרק, כמו תכניות רבות מסוגה, מתייחסת למקרקעין אשר יש בהם בעלי זכויות רבים. עם תום הדיון בהתנגדויות לתכנית, ולאחר שלא הייתה כל פנייה לערכאות המוסמכות, היו אלה, כמו גם רשות התכנון, רשאים להניח כי התכנית, על הקביעות שבה ביחס לדמי האיזון, היא תכנית תקפה לכל דבר ועניין. הם היו רשאים לכלכל מעשיהם על-פי קביעות אלה. אילו היינו מקבלים את ניסיונה של חברת החשמל לחולל שינוי בקביעות שבתכנית ביחס לתשלומי האיזון, שנים אחרי שעברה התכנית את כל ההליכים לאישורה ולא הותקפה בערכאות, היה בכך כדי לסכל כל יכולת להסתמך על הקביעות [...] שבתכנית. תוצאה זו עלולה להיות קשה מבחינת בעלי המקרקעין באזור התכנית ומבחינת הרשות. יש בה כדי לפגוע בציפיות ראויות להגנה של בעלי המקרקעין ושל הרשות [...]. כעניין של מדיניות שיפוטית, תוצאה זו אינה סבירה ואינה רצויה.'' (ע"א 2665/96 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חיפה, פ"ד נב(4) 124, 142-143 [1998]; ההדגשה אינה במקור) אם סברה המבקשת שההקצאה פגעה בה, היה עליה להתנגד בעוד מועד לתכנית - שעוד בשנת 1996 אושרה, ושעל קיומה ידעה כבר אז - כדי לשמור על זכויותיה במגרש 2A, חלקה 45 שעליה מצוי הנכס. תחת זאת ביכרה לישון על זכויותיה במשך זמן רב ודומה, כפי שבואר לעיל ויבואר להלן, כי לא בכדי נמנעה מנקיטת הליכי התנגדות לתכנית. לקבלת השגותיה על טבלאות ההקצאה עלולה להיות השלכה קשה על המשיבות, אשר היו תמות לב כאשר רכשו את הזכויות בחלקה 45. הן עשו זאת שנים ארוכות לאחר שהתכנית אושרה ופורסמה, מתוך הסתמכות עליה ועל רישומה בלשכת רישום המקרקעין משנת 2009. כיום חל השתק על טענותיה של המבקשת לזכויות בחלקה 45, והן לא תישמענה מפיה. 9. עתה, מעבר לדרוש, אתן את הדעת על טענת המשיבות כי התכנית לא פסחה על זכויות המבקשת, כי אם הקצתה בטעות לה ולחמותה יחד זכויות במגרש 4C/ב. ברשימת הבעלויות והזכויות הנכנסות שצורפה לתכנית נכתב כי ל,,איזנר אהובה'' - שמספר תעודת הזהות שלה לא נרשם - יש 0.000945053 מחלקה 5 הישנה; 0.001087369 מחלקה 6; 0.000670194 מחלקה 7; 0.001043284 מחלקה 14. מבדיקת נסחי החלקות לפני רישום תכנית האיחוד והחלוקה עולה כי הזכויות של המבקשת ושל חמותה, שכזכור נקראות באותו שם, נרשמו ברשימה בצוותא. בחלקה 5 היה לחמות חלק בשיעור של 201,902/325,661,952 (0.00062) ולמבקשת - 1,027,842/3,745,112,448 (0.00027) ו-1,666/34,003,200 (0.000049). אם נחבר את חלקיהן של השתיים באותה חלקה נקבל שהיה להן יחד חלק בשיעור 0.00094 מהחלקה, כאשר צוין ברשימה. בחלקה 6 היה לחמות חלק בשיעור של 1,858/2,600,000 (0.00071), ולמבקשת היה חלק של 1,115/2,990,000 (0.00037), וביחד היו בבעלותן 0.00108 חלקים מהחלקה - בדיוק החלק שמופיע ברשימת הבעלויות והזכויות הנכנסות. לחמות היו 0.00044 חלקים מחלקה 7 ולמבקשת 0.0002 ועוד 0.00003 מחלקה זו, ובסך-הכול לשתיהן 0.00067 חלקים, כפי שנרשם ברשימה. כך גם בחלקה 14. עינינו הרואות כי חישוב אריתמטי פשוט מעלה שחלקיהן של המבקשת ושל החמות הוצגו ברשימת הבעלויות והזכויות שצורפה לתכנית כאילו היו להם אותם בעלים. בתצהירה (סעיף 3) ציינה המבקשת כי זכויותיה בחלקות הישנות שיקפו שטח יחסי כולל של כ-23 מ"ר. ברשימת הבעלויות והזכויות הנכנסות נכתב כי ל,,איזנר אהובה'' כ-68 מ"ר באותן חלקות. לא מן הנמנע כי זכויותיה של המבקשת כלולות בחישוב זה, ואם נפחית 23 מ"ר נמצא כי שטחהּ של החמות הוא 45 מ"ר. זאת ועוד: מנסחי הרישום של החלקות הישנות עולה כי בכל פעם שהמבקשת רכשה זכויות באחת החלקות רכש גם בעלה זכויות באותו שיעור בדיוק מהמקרקעין, אך לוֹ היו גם חלקים נוספים בחלקות, ששיעורם פי שניים מהזכויות של אמו. לפי אותה רשימה, לבעל היו כ-113 מ"ר מהחלקות הישנות. נחסר משטח זה 23 מ"ר, הזכויות שרכש כמו רעייתו, ויתקבל שטח של 90 מ"ר, שאכן משקף את שתואר בנסחים - כפליים השטח שהיה לאמו בחלקות. בדיון הראשון בתיק ציין בא-כוח המבקשת כי מרשתו איננה יודעת אם בשטח שנרשם לזכות חמותה נכלל גם חלקה שלה (עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 10). בחקירתה הנגדית, כשנשאלה אם בדקה את הטענה כי זכויותיה נרשמו על שם חמותה, היא השיבה בשלילה (עמ' 8, שורות 15-23). מהאמור עד כה עולה כי נכונה טענתן של המשיבות שחלקה של ,,איזנר אהובה'' ברשימות הבעלויות והזכויות במצב הנכנס כולל את חלקן של המבקשת והחמות גם יחד. אילו רצתה המבקשת לשלול טענה זו, לא היה קל יותר מזימון נציג מוסמך מטעם הרשות המתכננת הרלוונטית לעדות כדי לסתור זאת. הימנעותה מנקיטת צעד כזה, וכן מצירוף חמותה ורשויות הרישום כמשיבות לתיק, פועלת לרעתה ומטילה ספק נוסף בנכונות דבריה. בסיכומי התשובה טענה כי שלילת זכויותיה בטלה, מפני ש,,הליכי איחוד וחלוקה עשויים להעתיק את זכויותיו של בעל זכויות ממקום למשנהו, להעניק לו שטח קטן יותר או גדול יותר, אך לעולם אין הם יכולים למחוק את זכויותיו לחלוטין, ואף מבלי להודיע לו על כך'' (סעיף 23). כאן ראוי להזכיר פעם נוספת כי התכנית הקנתה למבקשת את הזכויות במגרש 4C/ב שהוצגו עם אלה של החמות יחד. לאחר מכן נרשמו הזכויות של שתיהן בחלקה 59 על שם החמות בלבד, ובשוגג נגרע שמה של המבקשת מהמרשם. אם נפל פגם בהתנהלות הרשויות בהכנת התכנית או ברישומה - ובעניין זה אינני נוקטת עמדה - הייתה המבקשת יכולה לפתוח בהליך המשפטי המתאים נגדן. ואטעים: שוכנעתי כי אין לקבל את תביעתה משום שהתכנית לא הקצתה לה או לבעלה שטח בחלקה 45. לפי שהמבקשת לא הוכיחה כי הגישה התנגדות לתכנית או כי מחתה על כך שלא הוקצה לה שטח במגרש 2A (וחלקה 45); ומאחר שלא פתחה בהליך אחר לצורך עמידה על זכויותיה אשר נראה כי היה עליה לפתוח בו; ובהינתן שהיא מושתקת בבואה להעלות טענה זו נגד המשיבות - לא אסכין עם פגיעה בציפיותיהן של המשיבות ובהסתמכותן על התכנית ולא ארע את מצבן. 10. לפני סיום אוסיף כי המבקשת מבקשת לפסוק נגד משיבות 7 ו-8, אשר לא הגישו כתב תשובה או תצהיר מטעמן ולא התייצבו לדיונים. ראשית, כפי שנפסק ברע"א 6678/09 ספדיה נ' גלעד, פסקה 8 (פורסם באר"ש, 25.08.2011), על בית המשפט לקיים דיון בהמרצת פתיחה גם אם המשיב לא הגיש כתב תשובה. שנית, המשיבות טענו כי משיבות 3 ו-4 רכשו את זכויותיה של משיבה 7, ובעצם נכנסו בנעליה בהליך דנן. הזכויות נרכשו עוד לפני דיון ההוכחות, שהתקיים ביום 26.06.13, אבל גם אם היה זה לאחר שלמשיבות 3 ו-4 נודע על טענות המבקשת - שעל-כן, לדעתה, הן לא הסתמכו על הרישום בתום לב - אין בכך כדי לשנות מהתוצאה שאליה הגעתי, שלפיה המבקשת לא השכילה להוכיח תביעתה לבעלות בחלק מחלקה 45. הואיל ובתום הדיון, לאחר שמיעת הראיות, לא שוכנעתי כי המבקשת זכאית לסעד שלו היא עותרת, אין להיעתר לבקשתה ליתן פסק-דין לטובתה נגד משיבות 7 ו-8. ס ו ף - ד ב ר התביעה נדחית בזאת. המבקשת תשלם למשיבות 1-6 (יחד) את הוצאות המשפט, וכן שכר טרחת עורך-דין בסך 60,000 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. אין צו להוצאות לטובת משיבות 7 ו-8 קרקעותגוש חלקה