הפרת הסכם קומבינציה

פסק דין

1.      המבקשים רכשו דירה ברחוב השניים 4 בגבעתיים (להלן: "הדירה"). המבקשים רכשו את הדירה מחברת אמת בונים הנדסה לבניין בע"מ (להלן: "אמת בונים"). לטענתם, הם שילמו לאמת בונים את מלוא התמורה עבור הדירה. הם קבלו את החזקה בדירה עוד בשנת 1983.

2.     אמת בונים התקשרה עם בעלה המנוח של המשיבה (להלן: "סמואל") בעסקת קומבינציה. בהסכם הקומבינציה היתה חברת אמת בונים אמורה לקבל 3 דירות בבניין שייבנה - אחת מהן היא הדירה דנן. עוד הוסכם בהסכם הקומבניציה, כי הדירות שאמת בונים אמורה לקבל, ישמשו כביטחון להתחייבויות אמת בונים כלפי סמואל.

3.     סמואל טענו כי אמת בונים הפרה את התחייבויותיה כלפיהם מכוח הסכם הקומבינציה. סמואל הגישו נגד אמת בונים מספר תביעות, ובין היתר תביעה שהתקבלה בהעדר הגנה על ידי כב' השופטת אלשייך ביום 29.7.90 (אמת בונים היא היום חברה בפירוק). כן נתבעו מנהלי אמת בונים ורעיותיהם, כערבים להתחייבויות אמת בונים. תביעה זו (ת. א. 1371/89, שתכונה להלן: "תביעת הערבים") נדונה מלכתיחלה בפני כב' השופט קלינג. כב' השופט קלינג דחה את התביעה ביום 8.2.00. על פסק דינו של כב' השופט קלינג הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 2281/00).

ביום 27.4.03, ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, אשר ביטל את פסק דינו של כב' השופט קלינג, וקבע כי על בית המשפט המחוזי לשוב ולדון בתביעה, תוך התייחסות לכל הטענות שבערעור, וליתר טענות הצדדים.

4.     המשיבה הגישה תביעה נגד המבקשים (ת. א. 21072/90), בה עתרה המשיבה לפינויים של המבקשים מהדירה, בטענה כי הדירה נמכרה להם שלא כדין, וכי היא זכאית לדמי שכירות ראויים בגין התקופה בה החזיקו המבקשים בדירה שלא כדין. ביום 15.5.01, דחה בית משפט השלום (כב' השופטת אבניאלי) את התביעה הנ"ל.
המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט למחוזי (ע"א 1950/01). במסגרת הערעור, הסכימו הצדדים להסמיך את בית המשפט לתת פסק דין בדרך של פשרה מכוח סמכותו לפי ס' 79א' לחוק בתי המשפט.

5.     ביום 31.8.04 ניתן בדרך פשרה פסק דינה של ערכאת הערעור (להלן: "פסק הדין בדרך פשרה"), שחייב את המבקשים לשלם למשיבה סך של 105,000$. יצוין כי רוכשים אחרים שרכשו דירות מאמת בונים (ה"ה ציפורה וחיים רביבו), חוייבו במסגרת פסק הדין הנ"ל לשלם למשיבה סך של 95,000$. המבקשים לא שילמו את חובם למשיבה, והם טוענים כי למיטב ידיעתם שילמו ה"ה רביבו את החוב הפסוק.

6.     תביעת הערבים הועברה לדיון בפני (עקב פרישתו של כב' השופט קלינג לגמלאות), לאחר שהתיק הוחזר מבית המשפט העליון. ביום 30.11.06, ניתן פסק דין נוסף על ידי בתביעת הערבים (פסק דין זה יכונה להלן: "פסק הדין השני"). במסגרת פסק דין זה חוייבו הערבים לשלם למשיבה סך שך 40,421$ בצירוף ריבית רבעונית של ליבור +1%.

טענות המבקשים

7.     לטענתם של המבקשים בתובענה דנן, מפסק הדין השני עולה כי חובה של אמת בונים למשיבה עומד לכל היותר על סכום של 40,421$. לכן, עמידתה של המשיבה על כך שהמבקשים ישלמו לה את החוב הפסוק שנקבע כי עליהם לשלם לה - סך של 105,000$, מהווה חוסר תום לב. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה כי ה"ה רביבו כבר שילמו למשיבה סך של 95,000$ מכוח פסק הדין בדרך של פשרה - כאשר סכום זה כשלעצמו הוא גבוה יותר מהנזק שגרמה אמת בונים למשיבה, בהתאם לפסק הדין השני.

8.     עוד טוענים המבקשים כי הם לא היו מסכימים לכך שיינתן פסק דין בדרך של פשרה, לו היו יודעים כי בפסק הדין השני ייקבע כי חובה של אמת בונים עומד על 40,421$ בלבד. לו היו מסכימים לכך - היו מתנים את הסכמתם בכך שהסכום הפסוק ייקבע בין הסכומיים 0 ל-40,421$ בלבד. גם בית המשפט המחוזי לא היה פוסק את הסכומים אותם הוא פסק - לו פסק הדין השני היה ידוע לו.

9.     המבקשים טוענים כי הם זכאים לבקש לבטל את פסק הדין בדרך פשרה, מחמת טעות או הטעייה. זאת משום שלא הם ולא בית המשפט שנתן את פסק הדין הנ"ל, לא היו מודעים לתוצאת פסק הדין השני. המבקשים טוענים כי המשיבה מושתקת ומנועה מלטעון לתחולתו של פסק הדין בדרך פשרה, שכן טענתה מובילה לעיוות דין ולעשיית עושר ולא במשפט. עוד נטען כי על פי ההלכה הפסוקה - כאשר מתגלות ראיות חדשות, שלא ניתן היה להשיגן בשקידה ראויה, רשאי בית המשפט לבטל פסק דין חלוט.





טענות המשיבה

10.     מנגד, טענה המשיבה כי יש לדחות את התביעה.
לטענתה, המבקשים לא ציינו את דבר קיומה של תביעה נוספת (בת.א. 38800/90) שהגישה המשיבה כנגד אמת בונים. תביעה זו נדחתה בערכאה הראשונה, אולם ערעור שהוגש על פסק הדין התקבל (ע"א 1291/92, מוצג ב/10 למוצגי המשיבה, מיום 7.3.96). המשיבה טוענת כי בפסק דין זה חויבה אמת בונים לשלם לה סכום של 300,00 ₪, שנכון להיום עומד על סך של כ-3,000,000 ₪. מאחר שפסק דין זה הוא חלוט, הרי גם לגישת המבקשים יש לראותם כערבים לסכומים שנפסקו בפסק דין זה, העולים פי כמה על הסכומים שנפסקו בפסק הדין השני.

11.     המשיבה טענה עוד כי בפסק הדין השני, לא נקבע גובה הנזקים שגרמה אמת בונים למשיבה, אלא רק היקף ערבות מנהלי אמת בונים לנזקים שנגרמו בשל האיחור במסירת הדירות. המשיבה אף מפנה בהקשר זה לפסק הדין שניתן נגד אמת בונים על ידי כב' השופטת אלשייך, שאף שניתן בהעדר הגנה - תוקפו ככל פסק דין אחר, מה עוד שהוא ניתן בהסכמת כונס הנכסים הרישמי.

12.     המשיבה הוסיפה וטענה, כי היא תבעה את המבקשים לא בהתבסס על הנזקים שגרמה אמות בונים למשיבה, אלא בהתבסס על היותה של המשיבה בעלת הזכות הקניינית בדירה, ועל כך שהמבקשים השתמשו בדירה שלא כדין במשך למעלה מ-20 שנה.

כן נטען כי ההסכמה לפסק הדין בדרך פשרה לא התבססה על טעות או הטעייה. הוכח שהמבקשים ידעו על הגשת הערעור על פסק הדין של כב' השופט קלינג, על ביטול פסק הדין ועל תוכנו של פסק הדין המבטל של בית המשפט העליון.

בנוסף, במועד ההסכמה לפשרה ומתן פסק הדין בדרך של פשרה, לא יכול היה איש לדעת את תוכנו של פסק הדין השני. לכן לא ניתן לדבר על "הטעייה". יתרה מזאת - פשרה מבוססת על קניית סיכוי מול סיכון, ולכן וגם משיקולי צדק והאינטרס הציבורי לעודד פשרות, יש לדחות את התביעה.

דיון
13.     אני סבורה כי דין התובענה להידחות.

במסגרת הסכמת הצדדים להסמיך את בית המשפט לתת פסק דין בדרך פשרה, העריכו שני הצדדים את הסיכויים והסיכונים העומדים בפניהם, והחליטו - לאור הערכה זו, להסכים לכך שערכאת הערעור תיתן פסק דין בדרך של פשרה.

14.     יודגש לענין זה, כי פסק הדין בתביעת הערבים איננו משליך על חובתם של המבקשים, משום שהוא איננו מהווה מעשה בית דין במערכת היחסים בין המבקשים לבין המשיבה. המבקשים היו זכאים אם כן לנסות להוכיח כי חברת אמת בונים איננה חייבת כל סכום שהוא למשיבה - במסגרת תביעת המשיבה כנגדם. הם היו עשויים להצליח בכך - גם אם בתביעה אחרת קבע הרכב אחר של בית המשפט כי אמת בונים חייבת סכומי כסף כאלה או אחרים למשיבה (יוער כי ביחס לקביעות כנגד המשיבה, ישנם חילוקי דיעות בבית המשפט העליון, האם קביעות כאלה מהוות "מעשה בית דין" כנגדה - ור' ע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ. מדינת ישראל, מיום 22.7.07, פורסם ב"נבו").

15.     זהו העיקרון העומד מאחורי הכלל של "מעשה בית דין", המאפשר לצדדים שונים בהליכים שונים, לטעון טענות שונות. כל עוד אין הכלל של "מעשה בית דין" חוסם את בית המשפט, יכולה להיות תוצאה משפטית, לפיה הרכבים שונים של בתי משפט יקבעו מימצאים עובדתיים שונים בהתייחס לאותה מערכת עובדתית.

16.     לכן, העובדה שבמועד הסכמת המבקשים לכך שיינתן פסק דין בדרך של פשרה - טרם שב בית המשפט המחוזי ודן בתביעת הערבים, לא שללה את זכותם של המבקשים לבחון את חובתה של אמת בונים כלפי המשיבה במסגרת התובענה, ככל שענין זה היה רלוונטי לתביעה הנ"ל. הם היו יכולים לעשות זאת גם לו היה ניתן כבר פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והיו יכולים לעמוד על כך כי חובה של אמת בונים כלפי המשיבה הוא קטן יותר ממה שנפסק בפסק הדין השני.

17.     זאת ועוד, כפי שעולה מלוח הזמנים שתואר לעיל, במועד בו נדון הערעור על פסק דינה של כב' השופטת אבניאלי, הוגש כבר הערעור על פסק דינו של כב' השופט קלינג, הערעור כבר נדון, וניתן פסק דינו של בית המשפט העליון. בשלב זה היו אם כן הצדדים מודעים לכך, כי תביעת הערבים תיבחן פעם נוספת על ידי בית המשפט המחוזי, וכי הם אינם יודעים עדיין מה יקבע בית המשפט המחוזי - הן ביחס לאחריותם של הערבים, והן ביחס לגובה חובה של אמת בונים כלפי המשיבה - אם בכלל.

כלומר, במועד בו נדון הערעור, היו הצדדים מודעים לכל העובדות שהיה עליהם לדעת אותן כדי להגיע להחלטה מושכלת - הם ידעו כי פסק דינו של כב' השופט קלינג בוטל, כי יינתן פסק דין חדש על ידי בית המשפט המחוזי בתביעת הערבים (וכי פסק דין זה טרם ניתן), והם ידעו או לפחות היה עליהם לדעת, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא ישליך בהכרח על הקביעות במסגרת הסכסוך בין המשיבה לבין המבקשים.

18.     בכל מקרה בו אדם מתקשר בהסכם פשרה, הוא ממיר את העתיד הבלתי ידוע - הכולל בחובו אפשרויות שונות, סיכויים וסיכונים - בהסכמה ידועה, המקטינה את הסיכויים ואת הסיכונים במקביל. הדבר נכון ביחס לכל הסכם פשרה. כל נתבע בהליך משפטי המסכים לשלם לתובע סכום כסף כלשהו במסגרת פשרה (בין אם פשרה מוסכמת, ובין אם פשרה במסגרתה מוסמך בית המשפט להכריע בין הצדדים מכוח ס' 79א לחוק בתי המשפט), קונה את הסיכון שהתביעה כנגדו תתקבל, ומוותר על הסיכוי שהתביעה כנגדו תידחה.

בדרך כלל צדדים להסכם פשרה אינם יודעים גם בדיעבד האם היתה התביעה נדחית או מתקבלת - אולם גם לו היתה להם דרך לדעת זאת בדיעבד, לא היה בכך כדי להשליך על תוקף הסכם הפשרה ביניהם.

19.     המצב בענייננו איננו שונה. במועד בו הסמיכו הצדדים את בית המשפט המחוזי לפסוק ביניהם בדרך של פשרה, הם היו מודעים לסיכונים ולסיכויים הרובצים לפתחם. הם ידעו את העובדות - והם גם ידעו כי ישנם נעלמים שאינם ידועים להם - שני הצדדים היו מודעים לכך שהם אינם יודעים מה יחליט בית המשפט המחזוי במסגרת הערעור, וכן כי הם אינם יודעים מה יחליט בית המשפט המחוזי בתביעת הערבים. מצב כזה של חוסר ידיעה, הוא המצב הרגיל והשגרתי בכל הסכם, וודאי שבכל הסכם פשרה.

20.     לאחר שצד החליט "לקנות סיכון" תוך שהוא מודע לכול העובדות הרלוונטיות, והוא מודע גם למה הוא איננו יודע, החלטתו היא שרירה וקיימת, גם לאחר שהלא נודע הופך לנודע.

לכן, העובדה שבסופו של דבר קבע בית המשפט המחוזי בתביעת הערבים, כי על הערבים לשלם למשיבה סכום שהוא נמוך יותר מזה לו המשיבה זכאית מכוח פסק הדין בדרך של פשרה, איננה שוללת את תוקפו של הסכם הפשרה - הן משום שהצדדים לתביעת הערבים הם שונים מאלה שבתביעה בה ניתן פסק הדין בדרך של פשרה, והן משום שהחלטת הצדדים להסכים לפסק דין בדרך של פשרה, היתה החלטה מודעת.

21.     מהאמור לעיל עולה כי לא ניתן לקבל את טענת המבקשים לפיה הסכמתם למתן פסק דין בדרך של פשרה ניתנה עקב טעות או הטעייה. טעות (שהיא רכיב הכרחי גם בעילת ההטעייה), היא הנחה שגויה של צד בנוגע למצב הדברים במציאות. צד טועה אם הוא מניח הנחה כלשהי ביחס למציאות, ובפועל המציאות היא שונה. אולם בענייננו, המבקשים לא טעו. המציאות במועד הסכמתן למתם פסק דין בדרך פשרה, לא כללה את האמור בפסק הדין בתביעת הערבים (שכאמור אף איננו מהווה מעשה בית דין כנגדם). המבקשים ידעו זאת, והסכימו למתן פסק הדין בדרך פשרה תוך מודעות מלאה למציאות כהווייתה.

22.     אין גם מקום לקבל את טענת המבקשים לפיה ניתן לבטל את פסק הדין בדרך של פשרה לאור ראיות חדשות שהתגלו. למבקשים לא התגלו ראיות חדשות, אלא נודע להם בדיעבד מידע שלא היה ידוע לאיש במועד ההתקשרות בהסכם הפשרה, משום שבאותו מועד מידע זה היה מידע עתידי, שלא ניתן היה לדעת אותו.

23.     אינני סבורה כי התנהגותה של המשיבה היא חסרת תום לב, ואינני סבורה כי היא מנועה מלדרוש את אכיפת פסק הדין בדרך של פשרה. כך, גם לו היה נפסק במסגרת תביעת הערבים, כי חובה של אמת בונים למשיבה הוא גבוה הרבה יותר מאשר הסכום שנפסק במסגרת פסק הדין בדרך פשרה, לא היתה המשיבה זכאית לבטל את פסק הדין בדרך פשרה, ולדרוש כי המבקשים ישלמו לה סכום גבוה יותר. לו זו היתה התוצאה בתביעת הערבים, הרי עמידתם של המבקשים על תוצאת פסק הדין בדרך פשרה לא היתה מהווה חוסר תום לב. התוצאה היא זהה כאשר בתביעת הערבים נקבע כי הסכום שעל הערבים לשלם למשיבה הוא נמוך יותר.

24.     לכל האמור לעיל יש להוסיף את העובדה כי פסק הדין השני התייחס רק לחבות מנהלי אמת בונים בגין נזקים הנטענים שנגרמו למשיבה כתוצאה מאיחור במסירת הדירה. אולם, כנגד אמת בונים קיים פסק דין נוסף, שניתן במסגרת ת. א. 38800/90 - בו חויבה אמת בונים לשלם למשיבה סכום העומד כיום על כ-3,000,000 ₪. לכן, גם לגישת המבקשים, אם הדירה שלהם משמשת בטוחה לתשלום חובות אמת בונים למשיבה, יש להביא בחשבון גם את החוב הנ"ל, שמקורו בפסק דין חלוט.

25.     לכך יש להוסיף גם את העובדה שבתביעה נשוא פסק הדין בדרך פשרה, תבעה סמואל את סילוק ידם של המבקשים מהדירה, וכן תשלום של דמי שכירות ראויים בגין השימוש שלהם בדירה - סכום שאינו משקף בהכרח את הנזק שגרמה אמת בונים לסמואל בגין האיחור במסירת הדירה.

לכן, ולאור כל האמור לעיל - אני דוחה את התביעה.

אני מחייבת את המבקשים בהוצאות המשיבה בסך 20,000 ש"ח + מע"מ.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פרשנות הסכם קומבינציה

  2. חוזה קומבינציה עם חברה

  3. סכסוך בעסקת קומבינציה

  4. חתימה על הסכם קומבינציה

  5. הפרת חוזה קומבינציה

  6. הפרת הסכם קומבינציה

  7. פקיעת הסכם קומבינציה

  8. דמי תיווך על עסקת קומבינציה

  9. עסקת קומבינציה בשכונת התקווה

  10. דמי תיווך מתווך עסקת קומבינציה

  11. שינוי תב"ע לאחר הסכם קומבינציה

  12. עסקת קומבינציה בפתח תקווה

  13. בוררות עקב סכסוך עסקת קומבינציה

  14. מועד פקיעת הסכם קומבינציה

  15. עסקת קומבינציה קרקע חקלאית

  16. הפרה יסודית של הסכם קומבינציה

  17. הסכם קומבינציה - חלוקת זכויות על פי אחוזים

  18. דמי תיווך - עסקה מעורבת / עסקת קומבינציה ?

  19. תביעה לפיצוי בגין הפרת הסכם קומבינציה

  20. פקיעת ערבות עקב הפרת הסכם הקומבינציה

  21. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון