המערערים 1-2 הם בעלי זכויות בבית ברחוב חזקיהו המלך 27 בהרצלייה, המהווה שליש מחלקה 419, גוש 6666. המערערים 3-5 הם בעלים של שני שליש מהזכויות באותה חלקה. קראו דוגמא מהפסיקה בנושא גוש 6666 הרצליה: השופטת מ' נאור: 1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (השופטת מ' רובינשטיין), שדחה את טענת המערערים לפיה נזנחה מטרת ההפקעה לגבי שביל שהופקע משטח חצר הבית שנרכש על ידם, וזאת, בשל העובדה שבקצהו המזרחי של השביל הוקמה חומת בטון אקוסטית, לאורך מספר קילומטרים. כפי שיובהר להלן, דינו של ערעור זה להידחות. הרקע העובדתי 2.המערערים 1-2 הם בעלי זכויות בבית ברחוב חזקיהו המלך 27 בהרצלייה, המהווה שליש מחלקה 419, גוש 6666. המערערים 3-5 הם בעלים של שני שליש מהזכויות באותה חלקה. 3.בשנת 1994 אושרה תכנית בנין עיר, שבין השאר ייעדה רצועת שביל שרחבה 4 מטרים וארכה כ-40 מטרים (להלן: השביל), להפקעה מחצר הבית אותו רכשו לימים, בשנת 2004, המערערים 1 ו-2. השביל, כך עולה מהדיון, נלקח בפועל ורוצף על ידי העירייה עוד קודם לאישורה של תוכנית זו, ובטרם נקיטה בהליכי ההפקעה. לטענת העירייה נעשה הדבר - בהסכמה. בעת שרוצף השביל ניתן היה לעבור בו מחלקה המערבי של הרצלייה אל כביש החוף. בשנת 1994 אושרה תוכנית בנין עיר נוספת מכוחה הוקמה חומת בטון אקוסטית. בשל הקמת החומה לא ניתן עוד לעבור דרך השביל שהופקע לכביש החוף. מי שילך לאורך השביל לכיוון מזרח יגיע למבוי סתום המתוחם באותה חומה אקוסטית. בשנת 2006 פרסמה העירייה הודעת הפקעה של שטח השביל המדובר וייעוד ההפקעה לפי ההודעה - "שביל". 4.בשנת 2006 הגישו המערערים 1-2 לוועדה המקומית תוכנית להשבת השביל וקטע נוסף שהופקע - לייעודם המקורי - מגורים, ולביטול ההפקעה שטרם יצאה (נורמטיבית) אל הפועל. לטענת המערערים, מטרת ההפקעה של השביל הייתה לאפשר גישה לכביש החוף, ומשעה שגישה זו נחסמה על ידי החומה, מטרה זו אינה רלבנטית עוד. לכן, יש לשנות את התוכנית כך שהשביל יחזור למתכונתו המקורית ויהווה חלק בלתי נפרד מן החלקה אותה רכשו המערערים 1 ו-2. המערערים 1 ו-2 הבהירו כי אין הם מבקשים לבנות על השביל, אלא רק להרחיב את שטח הדשא שבחצרם. הם הצהירו כי הם יהיו מוכנים גם לרשום זיקת הנאה לטובת העירייה למקרה ויהיה צורך לגשת לחומה האקוסטית מסיבות שונות, כגון לצורך תיקונים. ואולם, הועדה המקומית לא נענתה לבקשתם לשינוי התוכנית. הוועדה עמדה על כך שביטול הייעוד ציבורי יש בו כדי לפגוע בפיתוח הציבורי בעתיד. עוד קבעה הוועדה כי השביל מרוצף ופנוי לתנועה, וגם משמש בפועל כגישה לרכב לבית השכן, הוא ביתם של משיבים 4-5. המערערים הגישו השגה על החלטה זו לוועדה המחוזית - אך השגתם נדחתה. על כן, הגישו המערערים 1 ו-2 עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי. בשלב מאוחר יותר צורפו לעתירה גם המערערים 3-5 שהם כאמור בעלים נוספים במושע בחלקה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 5.המערערים שבו וטענו בבית המשפט המחוזי כי נוכח הקמת החומה, מטרת השביל נזנחה, ולמעשה כיום משמש השביל רק למעבר של כלי הרכב של המשיבים 4 ו-5 אל החניה שבביתם. לטענתם, החניה האמורה נבנתה שלא כדין על ידי קודמיהם של המשיבים 4-5. הכניסה ברכב לבית המשיבים הנזכרים הייתה אמורה להיות, לפי היתר הבניה, בצידו האחר של הבית, שאינו גובל בחלקתם של המערערים 1 ו-2. כן טענו המערערים כי אין מקום להביא בחשבון צרכי ציבור עתידיים. לכל היותר, אם וכאשר יתעוררו בעתיד צרכי ציבור, יהיה מקום להורות על הפקעה חדשה. המשיבים, מצידם, טענו כי החלטות ועדות התכנון סבירות ואין הצדקה להתערב בהן. לטענתם, מטרת ההפקעה לא נזנחה. השביל רוצף ותוחזק על ידי העירייה במשך שנים, משמש לייעודו כשביל ציבורי, ועשוי למלא בעתיד צרכים ציבוריים נוספים. המשיבים הוסיפו וטענו כי כאשר המערערים 1-2 רכשו את הבית ממנו הופקע השטח בשנת 2004, היו תוכניות בניין עיר האמורות בתוקף והמערערים היו מודעים לקיומן ותוכנן. 6.בית המשפט המחוזי פסק כי דין העתירה להידחות. בית המשפט קבע לא נזנחה המטרה הציבורית בהפקעה. שכן, לא נזנח הצורך הציבורי העתידי בשביל, גם אם לעת הזו הוא לא ממומש. בנוסף, אין מדובר בשיהוי המצדיק את ביטול ההפקעה ומכל מקום, המערערים רכשו את הנכס כשהם מודעים לכך שחלק מהשטח יועד להפקעה. כן קבע בית המשפט כי השביל מאפשר גישה לחומה האקוסטית לצרכי תחזוקה שוטפים. בית המשפט הוסיף וציין כי אם בעתיד יתברר שלא ניתן לממש את הפוטנציאל הציבורי בשביל, יהיה על מוסדות התכנון לשקול את ביטול ההפקעה עקב זניחת מטרתה. על כן, מצא בית המשפט כי החלטות מוסדות התכנון סבירות. מכאן הערעור שבפנינו. טענות הצדדים 7.המערערים השיגו על החלטת בית המשפט המחוזי ועיקר טענותיהם התייחסו לכך שההפקעה בוצעה לטובת שביל גישה להולכי רגל לכביש החוף. ואילו, מאחר ששביל זה נחסם על ידי חומה שהוקמה על פי תוכנית המונעת מעבר לכביש החוף - הצורך הציבורי פקע. המערערים הוסיפו וטענו כי אין תוכנית קונקרטית לשימושים אחרים בשביל, וממילא הודעת ההפקעה לא באה לשרת את תוכנית בניין העיר שכאמור נועדה להכשיר שביל גישה לכביש החוף. המערערים טענו גם כי יש להחזיר להם שטח בחלקה המזרחי של החלקה שהופקע בעבר על ידי מע"צ ואשר לטענתם, לא נוצל והובטח להם שהוא יוחזר. המשיבים, בתגובה, טענו ביחס לשביל כי מדובר בהחלטה תכנונית מקצועית סבירה שאין להתערב בה. יתרה מזו, כך טענו, תוכנית בניין העיר אינה מתייחסת לשביל כאל שביל גישה לכביש החוף אלא כאל "שביל" בלבד, וכי לשביל שימושים ציבוריים שונים. לעניין השטח שהופקע על ידי מע"צ, טענו המשיבים כי אין הוכחה לכך שמע"צ הסכימה להשיבו למערערים. על-כל-פנים, טענו המשיבים כי השטח האמור הוא חלק מרצועה שלמה של דרך, ואין מקום לבטל רק חלק מרצועה זו. דיון והכרעה 8.לא ראינו מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה מטרת ההפקעה לא נזנחה. וזאת, גם לאחר שעיינו בשלל הטענות הנוספות שהוגשו לאחר הדיון שהתקיים בפנינו. פרשנות תוכנית בניין העיר שייעדה את השביל המדובר להפקעה, מביאה למסקנה כי מטרת ההפקעה לא נזנחה. תוכנית בנין עיר היא חיקוק, וככול חיקוק, פרשנותה נתונה לסמכותו של בית המשפט [ראו: ע"א 3213/97 נקר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה, נ"ג (4) 625, 634 (1999); ע"א 8797/99 אנדרמן נ' ועדת הערר המחוזית לפי החוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, חיפה, פ"ד נו(2) 466, 474 (2001)]. במקרה זה, תוכנית בניין העיר הגדירה כי מטרת השטח המופקע היא "שביל", וכך גם הודעת ההפקעה. אומנם, מבחינה היסטורית השביל אכן נועד למעבר לכביש החוף, ולכך יש ביטוי בפרוטוקולים שונים ובמכתבים, וגם בעמדות של המשיבים בהליך. ואולם, בתוכנית בנין העיר החלה מדובר ב"שביל" סתם, בלי שנקבע באופן סטטוטורי כי השביל מיועד דווקא למעבר לכביש החוף. שבילים ציבוריים רבים מסתיימים בדרך ללא מוצא. העובדה שהשביל נחסם בפועל בקצהו האחר על ידי החומה אינה מבטלת את ייעודו כ"שביל", ואשר, כפי שציינה הועדה המקומית בהחלטתה, נועד לתת שירות לתושבי העיר הקיימים. ודוק: אין חולק כי בפועל המטרה ההיסטורית הייתה אכן ליצור שביל המוביל אל כביש החוף. ואולם, היעוד הסטטוטורי בתוכנית הוא "שביל". שביל, ולא שביל מעבר או שביל גישה. 9.בבואנו לפרש את התוכנית יש ליתן את הדעת בין השאר גם לכך שבתוכנית קודמת, שלא אושרה בסופו של דבר, אכן מדובר היה ב"שביל גישה לכביש החוף להולכי רגל". ואולם בתוכנית נשוא הדיון, זו משנת 1994, יועד השטח ל"שביל" סתם, אשר לצידו כללה התוכנית האמורה מערכת של שבילים נוספים בסביבה הקרובה [ראו: פרוטוקול הדיון בוועדה המחוזית בתוכנית הר/2161/מח ביטול הפקעה לדרך ושצ"פ, בעמוד 8]. באותה שנה, שנת 1994, אושרה תוכנית אחרת - תוכנית הר/1875 מכוחה הוקם הקיר האקוסטי. תוכנית זו לא קבעה הוראות אחרות בעניין השביל ולא בטלה את ייעודו. מכאן שהועדה המחוזית לא התכוונה בתוכניות משנת 1994 לבטל את ייעודו של השביל כ"שביל" סתם [ראו והשוו: עע"ם 70/08 סגל נ' עיריית הרצלייה (טרם פורסם, 19.8.2010)(להלן: עניין סגל)]. 10.עיינו גם בתוכנית בגודל מלא שהועברה לנו לאחר הדיון, על פי בקשה שהגישו המערערים. אך, לא מצאנו בתוכנית זו "כיסוי" לטענה שהועלתה בבקשה להגשתה לפיה התשריט בגודלו המלא מעיד בבירור כי ייעודו ותכליתו של השביל הינו לפתיחת נתיב גישה לכביש החוף. 11.סעד של ביטול הפקעה יינתן רק במקרים חריגים. כך, נקבע כי אין לומר שמטרת ההפקעה נזנחה, אלא אם מדובר בחריגה קיצונית מגדר הסבירות [ראו למשל: עע"ם 3202/05 עיריית רמת השרון נ' גנין, סעיפים 11, 16-17 לפסק דינו של השופט פוגלמן (טרם פורסם, 24.5.2010); עניין סגל לעיל]. בענייננו - העירייה נטלה את הקרקע (לטענתה - בהסכמה) וריצפה אותה בפועל כשביל זמן ניכר לפני אישורה של התוכנית. דהיינו העירייה ממשה את מטרת ההפקעה עוד לפני אישור התוכנית ומאז, שימש השביל להולכי רגל ושימש מעבר לחניה של הבית השכן. גם כיום מותר להולכי רגל ורוכבי אופנים לעשות שימוש בשביל אף אם שימוש כזה בפועל הפך נדיר מאז הקמת החומה. גם מעבר לכלי רכב אינו נוגד, ככל שעלה מהליך זה, את השימוש המותר בשביל. על דרך העיקרון, ניתן להבין את תרעומת המערערים על כך שמה שהיווה חלק מהחלקה שרכשו המערערים משמש בפועל כגישה לחניה לא חוקית של המשיבים 4 ו-5. לעניין זה קשה שלא להזכיר כי כשהמערערים 1 ו-2 קנו את החלקה תוכנית ההפקעה כבר הייתה ידועה והשביל כבר רוצף בפועל, בלא שננקטו הליכי הפקעה. במקרה זה הקרקע המופקעת איננה נחלת אבותיהם של המערערים 1 ו-2. אך לא עניין זה מכריע את הכף. העיקר הוא שאין זה מקרה בו נזנחה מטרת ההפקעה. אין בקיומה של החומה האקוסטית כדי להעיד כי חלף מן העולם הצורך הציבורי בשביל. ככל שיש מחלוקת בין השכנים (המערערים מול המשיבים 4 ו-5) הראויה לבירור במישור האזרחי - שערי בתי המשפט פתוחים. 12.כשלעצמי, לא הייתי שוללת גם את צדקת הנימוק שעלה בועדות התכנון בדבר שמירת עתודה של שטחים לטובת הציבור כאשר יש בהם פוטנציאל שלא מומש במלואו. כגון, לדוגמא למקרים בהם ייעשה שימוש בשביל על מנת לחבר בין צדה המזרחי של הרצלייה לבין צדה המערבי באמצעות גשר עילי או תחתי, וכיוצא באלה. 13.העתירה המנהלית נסובה כאמור על קטע הפקעה נוסף. ואולם, לגביו לא הושמעו טענות על פה, ונראה כי הטענות בעניין קטע זה נזנחו. מכל מקום, לעניין קטע זה דעתי כדעת הערכאה הראשונה. אין לאפשר למערערים לתכנן מקטע אחד בלבד מתוך רצועה שלמה במצב דומה הנמצאת ברשות כמה בעלים. 14.הערעור נדחה. לא יהיה צו להוצאות. קרקעותגוש חלקה