קראו דוגמא מהפסיקה בנושא גוש 6524 הרצליה: 1. עתירה לתיקון לוח ההקצאות וטבלת האיזון של תכנית מפורטת הר/1875/ב, כך שיכללו גם את החלקים הרלוונטים מחלקותיהם של העותרים- חלקות 21 ו- 22 בגוש 6524 אשר נכללות בתחומו של הקו הכחול של התכנית (להלן: "החלקות"). עובדות: 2. העותרים 1-5 הם הבעלים הרשומים של חלקה 22 בגוש 6524 ששטחה הכולל הנו 8,446 מ"ר. העותר 6 הינו הבעלים של חלקה 21 בגוש 6524 ששטחה הכולל הינו 8,504 מ"ר. העותרים אינם מתגוררים בארץ. 3. במרץ 2001 הופקדה תכנית מפורטת הר/1875/ב (להלן: "התכנית") . התכנית חלה על מתחם של כ- 206 דונם וכוללת עשרות חלקות וחלקי חלקות בגוש 6526 ו- 6524 בהרצליה. התכנית הינה תכנית איחוד וחלוקה שלא בהסכמת הבעלים ומטרתה העיקרית הינה לייעד את השטח לאיזורי מגורים ולמבני ציבור. המתחם עליו חלה התכנית מצוי ברובו ממזרח לרחוב ז'בוטינסקי בהרצליה ועל חלק קטן מרחוב ז'בוטינסקי בפינה הצפון מערבית של התכנית המשתרע על חלקים מהחלקות שבבעלות העותרים. ייעודן של החלקות הללו עובר לתכנית היה ל"דרך", וייעוד זה נותר על כנו גם על פי התכנית החדשה. דבר אישורה של התכנית פורסם באפריל 2004. 4. העותרים טוענים כי מאחר שאינם מתגוררים בארץ נודע להם אודות התכנית רק ב- 10.11.2005 או בסמוך לכך במסגרת תיק אחר שבו טיפלו באי כוחם. אז גם גילו כי חלק מחלקותיהם כלולים בתחומה של התכנית, אולם הן לא נכללות בטבלת האיזון ולא מוקצות להן זכויות. באי כוחם של העותרים פנו ב- 10.22.2005 במכתב למשיבה 2 בו דרשו כי חלקותיהם יכללו בטבלת האיזון וכי יקבלו זכויות בנייה. ב- 23.11.2005 התקבלה תגובתה של המשיבה 2 אשר סירבה להכיר בזכותם של העותרים בטענה כי מדובר בחלקים קטנים מתוך חלקת העותרים אשר לא חל בהם שינוי מבחינת הייעוד וכי עבר זה מכבר המועד להגשת התנגדויות לתכנית. בעקבות כך הגישו העותרים את העתירה שלפניי. טענות הצדדים 5. העותרים טוענים כי עצם העובדה שלא חל כל שינוי ביעוד החלקות אינו מהווה עילה מוצדקת לאי הכללתן בלוח ההקצאות ובטבלת האיזון. על פי העותרים המבחן הקובע לעניין זה הינו מבחן השווי היחסי אשר לוקח בחשבון גם את שינויי הייעוד של יתר החלקות בתכנית, אף אם הייעוד של החלקה הספציפית לא השתנה. בטענה זו מבקשים העותרים להתבסס על פסק הדין בבג"צ 48914/91 איראני נ' הועדה המקומית, פ"ד מו(4) 749 (להלן: פרשת איראני). 6. העותרים ממשיכים וטוענים כי אין מקום לדחות את העתירה רק משום שהשתהו בהגשתה וזאת מאחר שלא היו מודעים להפקדתה ולפרסומה. הם טוענים, כי על המשיבה 2 כרשות ציבורית חלה חובת נאמנות כלפי תושביה והיה עליה לדאוג כי תימסר הודעה לעותרים לכל הפחות באמצעות באי כוחם אשר ייצגו את העותרים מול הרשות המקומית בסכסוך משפטי אחר. עוד נטען כי המשיבות לא פרסמו כדין את דבר הפקדת התכנית, מאחר שלא דאגו לביצוע פרסומים בסמוך לחלקות העותרים. 7. המשיבות טוענות כי העתירה מוגשת בשיהוי ניכר נוכח העובדה שהיא הוגשה למעלה משנתיים מיום פרסומה וכ-4 שנים לאחר הפקדתה. קבלת העתירה כיום לאחר שהתכנית היא דבר חקיקה לכל דבר ודבר עשויה לפגוע בתקינות היציבות התכנונית ובזכיותיהם של בעלי מקרקעין נוספים שהתכנית חלה עליהם. 8. לגופו של עניין טוענות המשיבות כי החלקות נשוא העתירה אינן כלולות בתכנית האיחוד והחלוקה אלא הוצאו ממנה מאחר שלא עלה כלל צורך לחלק אותן מחדש לשנות את מיקומן או לשנות את ייעודן. הלכה למעשה, טוענות המשיבות, הכללתן של החלקות בתכנית נעשתה רק בעקבות דרישתה של הוועדה המחוזית על מנת שניתן יהיה להקים מעבר במפלס שונה להולכי רגל אל הפארק. ייעודן של החלקות לא שונה והן נותרו בייעוד של "דרך" בדיוק כמו ייעודן על פי התכנית הקודמת. 9. המשיבות דוחות את הטענות המתייחסות להיעדרו של פרסום מספיק. לטענתן, אין הוראה חוקית המחייבת אותן להודיע לבעלי המקרקעין על אודות הכנתה של תכנית באופן אישי, ופרסומה של התכנית נעשה על פי הדין שחל באותה תקופה. דיון 10. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים וקראתי את כתבי הטענות הגעתי למסקנה כי דינה של העתירה להידחות. הסיבה המכרעת למסקנתי זו הינה שיהויים החמור של העותרים בהגשתה של העתירה. העותרים הגישו את העתירה שלפניי בינואר 2006. תכליתה של העתירה הינה לשנות את הוראותיה של התכנית נשוא העתירה. ראוי לציין בהקשר זה כי הסעד המדויק שאותו דורשים העותרים עבר שינוי מסוים במהלך ניהולה של העתירה בפניי. בכתב העתירה ביקשו העותרים כי המשיבות תתקנה את לוח ההקצאות ואת טבלת האיזון של התכנית כך שיכללו את החלקות שבבעלותם ובאופן שבו יוקצו לעותרים זכויות בניה. בדיון לפניי הסעד הוגדר באופן מעט שונה והתמקד בבקשה להחיל על החלקות נשוא העתירה את הוראות האיחוד והחלוקה. כך או כך, אין ספק כי הסעד אותו מבקשים העותרים מצריך את בית המשפט להתערב בהוראותיה של התכנית ולשנותן אם על ידי שינוי טבלת האיזון ואם על ידי שינוי התשריט. 11. התכנית שאת שינויה מבקשים העותרים הופקדה באפריל 2001, דהיינו כ- 5 שנים לפני הגשת העתירה. לאחר שהוועדה המחוזית דנה בהתנגדויות שהוגשו לה, אושרה התכנית ונכנסה לתקפה ב- 16.4.2004, דהיינו כשנתיים לפני הגשת העתירה. הנה כי כן הגשתה של העתירה נעשתה באיחור משמעותי - מרחק של שנתיים מסיום הליכי תכנונה ושל 5 שנים מתחילתו של תהליך הכנתה. די בנסיבות אלו לבדן כדי למנוע את הדיון בעתירה לגופה. 12. הגשת העתירה באיחור כה ניכר מנוגדת לעקרונות שעליהם מבוסס המשפט המנהלי בכללותו ולהוראות תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) בפרט. ההקפדה על מועדי הגשתן של עתירות הנחתה את בג"ץ עוד קודם לייסודם של בתי המשפט המנהלי והיא קיבלה משנה תוקף עם קבלתן של התקנות אשר תוחמות במפורש את מועדי הגשת העתירות, כאמור בהחלטתו של השופט חשין בעע"ם 1981/02 קיסר-הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 610 "לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מ ל כ ת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים". להסתמכותו של בית המשפט על טענת השיהוי במשפט המנהלי נימוקים שונים, ביניהם חשיבות הוודאות והסדר לרשות ולציבור וכן ההכרה בכך שלפעולות הרשות השפעה על צדדים נוספים המסתמכים עליהן ופועלים על פיהן. 13. הנימוקים הללו רלוונטים עוד יותר עת עסקינן בענייני תכנון ובנייה, אזי חלים לא רק ההלכות הכלליות והדינים הכלליים של המשפט המנהלי אלא הוראות חוק התכנון והבניה המגדירות ותוחמות בזמן את יכולתו של הפרט להתנגד לתכניות. זאת בשל המאפיינים המיוחדים של הליכי התכנון והבניה, המתמשכים לעיתים קרובות במשך שנים ארוכות, מערבים אינטרסים של ציבור רחב, ומחייבים התחשבות מיוחדת של הרשות בשלל שיקולים מורכבים ולעיתים סותרים האחד את השני. הלכה למעשה את הסעד שאותו מבקשים העותרים כיום הם היו צריכים לבקש בעת מועד שמיעת ההתנגדויות לתכנית, שעל פי סעיף 102 לתקנות בתי המשפט המנהליים (סדרי דין) אינו אמור לעלות על חודשיים מיום הפקדתה של התכנית. העלאת ההתנגדויות כיום, זמן רב לאחר שהתכנית שלהוראותיה הם מתנגדים אושרה ופורסמה עומדת בסתירה להוראות החוק ולעקרונות המשפט המנהלי. יפים לעניין זה הדברים האמורים בעת"מ (תל-אביב-יפו) 1208/01 הועדה המקומית נ' המועצה הארצית, תק-מח 2001(4), 1282 ,עמ' 1289: קביעת מועדים החלטיים עוברת כחוט השני לאורך מלוא החוק והיא שזורה בעשרות הוראות. כדי כך נחשבת עמידה בלוח הזמנים בעיני המחוקק עד שבמקרים מסוימים נקבעה העברת סמכות מגורם לגורם אם הגורם הראשון לא סיים את מלאכתו במועד שנקצב לו. תחימת שלבי התכנון אל לוח זמנים מוגדר היא פועל יוצא של החובה למצוא איזון נאות בין האינטרסים הנוגדים לעתים של בעלי העניין בקיומה של תוכנית או בדחייתה. אינטרס הקיום ואינטרס הדחייה של תוכנית טעונים בירור לשם קביעת העדיפות. אי אפשר לוותר על שלבי הבירור השונים של התנגדות לתוכנית או על ההליכים הקבועים בחוק למיצויה הראוי של זכות ההתנגדות. אולם אם לא תהיה הגבלת זמן חדה וברורה לכל שלב של בירור התנגדות, לא יהיה סוף לבירור ובכך יינתן למתנגדי תוכנית כוח, לא הוגן ואף מזיק, לשום אתה לאל (דוק והשווה בג"ץ 581/87 צוקר נ' שר הפנים פ"ד מב(545 ,529 (4). תחום זמנים מוגדר הוא, אם כן, הקו השקול בין הצורך לאפשר ליוזמות תכנון להתקדם ולהגיע לכלל תוקף יישומי, לבין הצורך לבחון את השלכות היוזמה התכנונית על אינטרסים המתנגדים לה. אין לך ביטוי ברור יותר לחשיבותם של המועדים בהליכי התכנון מאשר העובדה כי כל הסמכויות להארכת מועד המנויות בחוק הוענקו לשר הפנים. ה"שליטה" המקוימת בידי שר הפנים על המועדים שבחוק, איננה רק עניין דיוני שנועד "למרכז" את מדיניות הארכת המועדים, אלא היא גם משקפת קביעה נורמטיבית של המחוקק המדגישה את החלטיות המועדים הללו" (ההדגשה אינה במקור- מ.ר). 14. השלכותיו של השיהוי על כל הנוגעים בדבר משמעותיות יותר אם התכנית נשוא ההתנגדויות כבר אושרה ופורסמה כמו במקרה שלפנינו, אזי הסתמכותם של צדדים שלישיים ושל הרשות עצמה על הוראותיה רבה ומוצדקת עוד יותר, כאמור בבג"צ 465/93 טריידט ס.א. נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד מח(2), 622 ,עמ' 631-632: "ההלכה הפסוקה והשכל הישר גם יחד אינם מאפשרים לתקוף תוקפה של תכנית תכנון ובניה לאחר שנים רבות כל כך. אכן, כל אדם המעונין בתכנית רשאי להגיש התנגדות לכל פרט בתכנית. אך עליו להגיש את ההתנגדות בדרך ובמועד שנקבעו בחוק. אין הוא רשאי לשבת בחיבוק ידיים, וזמן רב לאחר שהתכנית פורסמה ברשומות לבוא אל בית המשפט ולטעון כי התכנית פגומה, ולפיכך אין לה תוקף. על יסוד תכנית כזאת נקבעות עובדות מוצקות בשטח. ומה יהא על מי שסמך על התכנית, לאחר שפורסמה כדין, ועשה עסקאות ובנה בתים על פי תכנית זאת." (ראה גם את האמור בבג"צ 501/85 דב חייט ואח' נ' שר הפנים ו-2 אח', פ"ד מ(2), 259). 15. למסקנה זהה אגיע גם לאחר שאבחן את יסודותיה של טענת השיהוי כפי שפורשה בפסיקה. על פי ההלכה טענת השיהוי מבוססת על שלושה יסודות עיקריים: היסוד הסוביקטיבי של השיהוי, היסוד האובייקטיבי ויסוד הפגיעה בשלטון החוק, כאמור בעע"מ 4768/05 גדליהו מרי ו-25 אחרים נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז הדרום ואח', תק-על 2006(1), 4287 ,עמ' 4290: "מושכלות יסוד הם כי טענת שיהוי במשפט הציבורי מצריכה בחינה של שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי, ופגיעה בעקרון שלטון החוק. השיהוי הסובייקטיבי מתמקד בבחינת התנהגות העותרים ובשאלה האם התנהגותם משקפת ויתור על זכותם לפנות לערכאות. השיהוי האובייקטיבי עניינו שינוי מצב קיים ופגיעה באינטרסים של גורמים אחרים עקב האיחור בנקיטת הליך משפטי לאכיפת הזכויות; והיסוד השלישי עניינו מידת החומרה בפגיעה בשלטון החוק באם העתירה לא תתברר לגופה. השאלה האם בסופו של יום תידחה עתירה בטענת שיהוי תוכרע על רקע איזון בין שלושת המרכיבים האמורים, תוך ייחוס משקל יחסי לכל אחד מהם בנסיבות ענין נתון."(ההדגשה אינה במקור- מ.ר). 16. גם בחינתו של כל אחד מהיסודות הללו מטה את הכף לחובתם של העותרים ולא לזכותם. בראש ובראשונה- השיהוי הסובייקטיבי- העותרים אינם יכולים לטעון כיום מקץ 5 שנים, כי לא ידעו במהלך כל השנים על אודות הפקדת התכנית. המשיבות הניחו את דעתי כי פרסמו את דבר הפקדת התכנית לפי הדרישות המוצבות בסעיף 89 לחוק התכנון והבנייה, דהיינו בעיתונים יומיים ברשומות, במשרדי הוועדה המקומית ובלוחות המודעות בשכונות הנוגעות בדבר (ראה נספחים א ב' ו-ג'). כך או כך עומדת לצד המשיבות חזקת תקינות המנהל אשר לא עורערה על ידי העותרים. אין לקבל את הטענה שלפיה היו המשיבות מחויבות מכוח חובת תום הלב ליידע אותן על אודות הפקדת התכנית. חובות היידוע והפרסום של המשיבות מוסדרת בחקיקה. הציפייה כי הרשויות תדאגנה ליידוע אישי של בעלי המקרקעין בשל נסיבות שונות הקשורות למקום מגוריהם או בשל קשר משפטי אחר שהיה בינן לבין באי כוחם של העותרים אינה הגיונית ומטילה על הרשויות חובות נוספות שהיקפן ותחולתן אינן ברורות דין. החובה להתעדכן בדבר מצבם של המקרקעין והתכניות החלות עליהן מוטלת על כתפי בעליהם וגם אם הם אינם מתגוררים בקרבת מקום עליהם לדאוג לבדוק את מצב המקרקעין . 17. בנסיבות המקרה שלפניי ברור גם יסוד השיהוי האובייקטיבי. התכנית מאושרת מזה שנתיים. במהלך השנתיים הללו על פי טענות המשיבים, ניתנו כבר היתרי בנייה ובעלי המקרקעין השונים כלכלו צעדיהם על פי הוראות התכנית. גם המשיבות עצמן רשאיות היו לסמוך על אי התנגדותם של העותרים, שהרי על פי טענתם, הוספת חלק מחלקותיהם לתחום התכנית לא הייתה הכרחית מבחינה תכנונית אלא נבעה מדרישתה של הוועדה המחוזית. יתכן כי לו היו העותרים מגישים את התנגדותם בכתב היו המשיבות שוקלות את צעדיהם התכנוניים ומשנות את הוראות התכנית כך שחלקותיהם של העותרים לא יכללו. כך או כך השכל הישר מחייב את המסקנה כי שינויה של תכנית שנתיים לאחר שכבר אושרה פוגע בציפיות הצדדים השונים ובבעלי המקרקעין האחרים. ראה למשל את האמור בעתמ 1481/02 חיימי עזרי נ' עיריית רעננה: "כשלעצמי אני סבור שכאשר מדובר בשיהוי כה ארוך שבמהלכו מתקיימת תוכנית תקפה, אין כלל צורך להתאמץ ולהראות את שינוי הנסיבות ואת הפגיעה באינטרסים של גורמים שהם צדדים לעתירה או שהם נעדרים ממנה. נוצרת מעין חזקה שבעובדה, תולדת ניסיון החיים, שברבות הימים נובעות ההשלכות וההשפעות של התוכנית ממנה והלאה כלפי עניינם של צדדי התוכנית או בעלי הזיקה אליה. אין צורך שהמשיבה תוכיח את ההשפעות וההשלכות הללו. חזקה שהן ישנן והמבקש לסתור את החזקה, עליו הנטל להוכיח". 18. בנוסף להתקיימותו של הפן הסובייקטיבי והאובייקטיבי בשיהויים של העותרים, לא השתכנעתי שה"עוול" אותו מבקשים העותרים לתקן הינו כה חמור עד כי הוא פוגע בשלטון החוק כנדרש. עסקינן בחלקים קטנים מהחלקות שבבעלות העותרים אשר הלכה למעשה לא נגרם להם כל נזק שהרי ייעודם לא השתנה ולפיכך אין יסוד לסבור כי ערכן פחת כך שגם לו הייתי מגיעה למסקנה כי פעולתם של המשיבות הייתה שלא כדין, לא הייתי רואה בהפרת זכויותיהם של העותרים במקרה הזה משום פגיעה קשה בשלטון החוק כנדרש במקרים שבהם היסוד האובייקטיבי והסובייקטיבי של השיהוי מצד העותרים כה ברור. 19. מצאתי אם כן, כי דינה של העתירה להידחות בשל השיהוי הרב שבו היא לוקה. פתיחת הוראות התכנית ושינויים בשלב זה אינו עולה בקנה אחד עם הוראות החקיקה המנהלית, והעותרים לא הצביעו על פגמים כה חמורים אשר תיקונם מחייב סטייה מהמועדים הקצובים. 20. על אף שאיני נדרשת לכך, אציין כי גם לגופו של עניין דינה של העתירה להידחות. העותרים מסתמכים על פרשת איראני שלעיל כדי לחזק טענתם, כי אף על פי שחלקתם נותרה באותו הייעוד, עצם הכללתה בתכנית האיחוד והחלוקה מחייבת הכללתה גם בטבלת האיזון. אין אני מקבלת את הטענה. הדברים האמורים בפס"ד איראני נכונים לחלקות אשר חלות עליהם הוראות האיחוד והחלוקה. מן הרגע בו חלקה לוקחת חלק במלאכת האיחוד והחלוקה עם חלקות נוספות בתחום התכנית, הרי שהיא תורמת להצלחת תכנית האיחוד והחלוקה ומכוח זאת זכאית להשוואת שווייה היחסי לחלקות האחרות. כפי שכתב כבוד השופט חשין בפסק הדין : "דומה עליי, כי נקודת המוצא לכל הדיון כולו חייבת להיות זו, שבלא שיתוף חלקתו של טור לא ניתן היה לפתוח בכל אותם הליכים שפתחו בהם; לא ניתן היה להביא לשינוי ייעוד, ובוודאי לא ניתן היה לעשות איחוד וחלוקה מחדש תוך גזירת רצועת אדמה מחלקתו של טור. מתוך שרשויות התכנון עשו מה שעשו, וכפי שעשו והנחתנו היא, כמובן, שהכול נעשה בתום-לב - למדנו, כי בלא חלקתו של טור לא ניתן היה לעשות מה שנעשה. לשון אחר: חלקתו של טור השתתפה בכל מעשה שינוי הייעוד - בלעדיה לא היה הייעוד משתנה וממילא תרמה את חלקה להשבחת חלקותיהם של שכניו. ואם אמנם כך היה, ודומני שכך היה, ממילא לא ניתן היה להפריד בין האיחוד והחלוקה מחדש מזה לבין שינוי הייעוד מזה. כל ההליכים שהיו ירדו לעולם שלובים ואחוזים אלה באלה לבלתי הפרד והבדל ביניהם. המסקנה המתבקשת ברורה מאליה: טור זכאי לחלקו הראוי בהשבחה, ועל חלקו הראוי לימדנו המחוקק בסעיף 122לחוק התכנון והבניה. ודוק: לא אמרתי שהחלת הוראת סעיף 122הנזכרת היא הצודקת ביותר, אך כך הורנו המחוקק, ובדרכו נלך". 21. אלא שבמקרה שלפנינו ברי כי הוראות האיחוד והחלוקה אינן חלות על חלקתם של העותרים, הן לפי התשריט והן לפי הוראות התכנית. החלקות נשוא העתירה אמנם נמצאות בתחומה של התכנית אולם לא בתחומי הוראות האיחוד והחלוקה ובהתאם לכך הן לא סופחו לחלקות אחרות ולא השתתפו בארגון מחדש של החלקות שעליהן חלות הוראות האיחוד והחלוקה. הימצאותן של החלקות נשוא העתירה בשולי התכנית וייעודם המקורי לדרך לא חייב את הכללתם באיחוד ובחלוקה ורצונם של העותרים כי המשיבות יחילו עליהם את ההוראות על אף זאת אינו יכול להתקבל. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי העתירה נדחית. העותרים ישלמו לכל אחת מהמשיבות הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ +מע"מ. קרקעותגוש חלקה