קראו דוגמא מהפסיקה בנושא גביית דמי חניה מנכים: המשיבה, בעלת המרכז המסחרי במגדלי תל-אביב ומפעילתו, היא גם המפעילה של החניון המשרת את הבאים בשעריו, שבו 1,800 מקומות חניה בסך-הכול, ובעלת חלק בו. המבקש טען כי כל אימת שגבתה דמי חניה מבעלי מוגבלויות היא עשתה עושר ולא במשפט, עברה על חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 ועל חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, ובעיקר הפרה את הוראות סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993 (להלן: חוק חניה לנכים), שזה לשונו: מקום ציבורי שהגישה הנגישה היחידה אליו לאדם עם מוגבלות היא דרך חניה במקום הציבורי הכרוכה בתשלום, תחול על המפעיל או המחזיק של המקום הציבורי חובה לשלם בעד חניה במקום האמור, בשל האדם עם המוגבלות, ככל שנדרש לאדם כאמור מקום חניה[...] המבקש ביקש לייצג את ,,כלל בעלי המוגבלויות אשר חויבו בתשלום עבור החנייה, החל מיום 20/2/2005, בחניון מגדלי תל אביב המופעל בידי המשיבה'' (סעיף 66 לבקשת האישור), ובבקשת האישור עתר [...] ליתן צו הצהרתי, ולפיו המשיבה הטעתה את ציבור בעלי המוגבלויות ופעלה בניגוד לדין בכך שגבתה מהם את עלות דמי החנייה בעת הגיעם למקום ציבורי ו/או נמנעה מהשבתם. כמו כן, [...] ליתן צו עשה, ולהורות למשיבה לחדול באופן צופה פני עתיד מהמשך ההטעייה ומהפרת הוראות הדין. [...] להורות למשיבה להימנע מגביית היתר, וכן להציב שילוט מתאים המלמד על זכותם של ציבור בעלי המוגבלויות להחזר התשלום. (שם, סעיף 70; ההדגשה במקור) כמו-כן תבע פיצוי לקבוצה בסך 3,087,000 ₪, אומדן הסכום ששילמו חבריה בעבור חניה בחניון לאורך התקופה שהגדיר, ועוד שלושה מיליון ש"ח בגין הנזק הלא-ממוני: אכזבה, השפלה, כעס, עגמת נפש ופגיעה באוטונומיה. לעצמו ביקש פיצוי מיוחד על הטרחה ועל הסיכון, ולבאי-כוחו - שכר טרחה, בהתחשב בחשיבותה של התובענה, בעבודה שהושקעה בה ובתועלת שתביא. המשיבה השיבה בין השאר כי לא היא יריבתו של המבקש, הואיל והמקום הציבורי שאליו שׂם פעמיו - ושעליו חלה חובת התשלום בעד החניה - הוא המרכול שבמרכז המסחרי. נוסף על כך טענה כי החניון אינו הגישה הנגישה היחידה למקום; כי הקבוצה שבשמה ביקש המבקש לתבוע אינה אחידה באופייה, ולכן השאלות שהתובענה מעוררת אינן משותפות לכל החברים בה; כי באין תקנות, סעיף 4ב לחוק חניה לנכים איננו בר-ביצוע. אחרי שהתקיים בתיק קדם-משפט באו הצדדים בדברים. בסופו של דבר גיבשו הסדר פשרה (נספח א לבקשה מיום 03.06.13) שזו תמציתו: 1. הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית תאושר, ובקבוצה יהיו חברים כלל בעלי המוגבלויות אשר חויבו בתשלום עבור החנייה, החל מיום 20/2/2005, בחניון מגדלי תל אביב המופעל בידי המשיבה. בית המשפט יצווה על המשיבה להתיר למחזיקים בתג נכה אשר מבקרים במרכז המסחרי חניה חינם מרגע אישור ההסדר. למשיבה תהא הזכות להגביל את זכות החניה למשך שלוש שעות בכל יממה. 2. בתקנוני החניה ועל-גבי השלטים שיוצבו בכניסות לחניון תציין המשיבה כי המחזיקים בתג נכה פטורים מתשלום דמי חניה. בעזבו את החניון לא יידרש הנכה לגשת למכונת התשלום; עם הצגת התג ירים השוער המוצב ביציאה את המחסום ויאפשר לו לצאת. 3. בתוך 45 יום מהיום תתרום המשיבה סך 30,000 ₪ לעמותת ,בית הגלגלים'. לאחר שהוגש הסכם הפשרה סברתי כי ראוי לקבל הסברים מהצדדים על אודות גובהו של סכום הפיצוי לחברי הקבוצה. ביום 01.07.13 הסביר בא-כוח המשיבה כי לעומת קניונים גדולים והומים שבעניינם אושרו הסדרי פשרה ובהם פיצויים בסכומים נכבדים יותר (ראו למשל ת"צ [מחוזי ת"א] 49381-12-10 דוק נ' בריטיש - ישראל השקעות בע"מ [פורסם באר"ש, 28.10.2012; להלן: פרשת דוק]), המרכז המסחרי בענייננו קטן. בחנתי ושקלתי הסברים אלה, ועל סמכם הגעתי לכלל מסקנה כי הסדר הפשרה ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה: א) המשיבה ניאותה לקבל על עצמה את הכלל שנקבע בסעיף 4ב לחוק חניה לנכים ולפטור לחלוטין את כל מי שיציג תג חניה מתשלום תמורת החניה בחניון. אמת נכון הדבר, הדרישה שהנכה יחזיק בתג מוציאה את מי שאינם אוחזים בו מכלל החברים בקבוצה. אך כפי שכבר הערתי בפרשת דוק, חולשתו של סעיף 4ב לחוק, אשר באמצעותו נתכוון המחוקק להעניק פטור מדמי החניה לכל ,,אדם עם מוגבלויות'', באה לידי ביטוי בכך שקשה לאבחן בעין בלתי מזוינת כל נכות רפואית שבה אדם כזה עלול ללקות. מכל מקום הפטור יועיל לחברי הקבוצה, שסעד כזה נחוץ להם מן הסתם, ובהתחשב במשך ההליך אילו נוהל עד תומו יש לומר שישפר את מצבם מיד. ב) הסכמת הצדדים להרים תרומה לעמותה היא האופן הראוי והנכון להשיב לחברי הקבוצה את דמי החניה ששילמו. זאת, לפי שהציפייה כי כל נכה שחנה בחניון יציג קבלות שנשמרו במהלך שבע שנים מוגזמת בהחלט, ומשכך אין ספק שבלתי אפשרי לאתר כל חבר וחבר בקבוצה. בפרשת דוק התקבלה נוסחה לחישוב דמי החניה שנגבו מחברי הקבוצה ברוח הנוסחה שאימץ בית המשפט בפסק-הדין בת"צ (מחוזי ת"א) 4671-03-10 מלכה נ' מרכז הירידים והקונגרסים בישראל בע"מ (פורסם באר"ש, 30.05.2011). אותה נוסחה הניחה כי שיעור הנכים בעלי תג חניה לנכים זהה לשיעורם בכלל האוכלוסייה: 1.19% = 100 × 87,000 7,347,000 סך ההכנסות של המשיבה מחניית בעלי רכב מזדמנים בחניון (להבדיל ממנויים) בחודשים ינואר-יולי 2012 היה 269,374 ₪. ההכנסה החודשית הממוצעת עומדת אפוא על סך 44,833 ₪, ובמהלך התקופה הנוגעת לתביעה (77 חודשים) - 3,452,141 ₪. אם כן דמי החניה שנגבו מחברי הקבוצה במשך התקופה האמורה הם בסך 41,080 ₪ (1.19% × 3,452,141 ₪). תשלום סכום פשרה בשיעור כ-75 אחוזים מתוצאת החישוב נראה לי ראוי והוגן בנסיבות העניין. נוכח המפורט לעיל, ובשים לב לעובדה שהמרכז המסחרי הנדון אינו מן הגדולים ותנועת הציבור בו מצומצמת (המצהיר מטעם המשיבה אף הצהיר כי חרף העובדה שהחניון משמש גם את דיירי המגדלים, את בעלי העסקים ואת המנויים, קטע ממנו אשר מכיל 400 מקומות חניה סגור בשל הביקוש הדל לחניה באזור - ראו סעיף 7 לתצהירו), לא מצאתי צורך במינוי בודק. מטבע הדברים, צעד כזה בתיק דנן ירחיב את היקף ההוצאות שלא לצורך. אשר לסכומים שעל תשלומם המליצו הצדדים - תיק זה, כתיקים רבים בנושא, הועיל לחברי הקבוצה בו רבות. על-כן ההמלצה - 5,000 ₪ גמול למבקש ו-25,000 ₪, בתוספת מע"מ, שכר טרחה לבאי-כוחו - נראית לי אך הוגנת ואני מאמצת אותה. הסכם הפשרה מאושר אפוא. פרסום שני יפורסם באותה מתכונת שבה פורסם הראשון. בתוך שישים יום מהיום יגישו הצדדים דוח בדבר ביצוע ההסכם, על כל היבטיו, ויצרפו תצלומים המתעדים את השילוט בחניון. חניית נכים / תו נכהחניה