נטען כי בהחלטתה הרשמת לא נעתרה לבקשותיו החוזרות ונשנות של הכונס להורות על מכירת זכויות החייב בנכס מקרקעין שבבעלותו. החלטת הרשמת מערימה קשיים עצומים על הזוכה, כאילו הוא החייב ומחייבת את הזוכה לבצע פעולות אשר עלותן גבוהה מבלי שהחייב מחויב בהוצאות והכל ללא כל הצדק סביר. קראו דוגמא מהפסיקה בנושא בקשת כונס נכסים למכור את זכויות החייב בנכס: בקשת רשות ערעור בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום בנתניה מיום 3.7.2013 (כב' השופטת קלוגמן יעל) (להלן: "ההחלטה") במסגרתה נדחתה בקשת רשות הערעור שהגיש המערער על החלטת רשמת ההוצאה לפועל מיום 20.5.2013 (כב' הרשמת אידר ינון אפרת) (להלן: "החלטת הרשמת"). רקע המבקש הוא הזוכה בתיק הוצאה לפועל (מס' 16-20232-98-5) שנפתח בשנת 1998 נגד החייב, הוא המשיב, בגין שקים בסכום כולל של 51,687 ₪. במסגרת חקירה שביצע הזוכה נגד החייב, אותר בין היתר נכס מקרקעין ברח' הרצל 101 בנהריה הכולל שלוש דירות ומחסן שהינו 50% בבעלות החייב ו- 50% בבעלות ילדיו אשר ירשו את אשתו של החייב שהלכה לעולמה (להלן: "הנכס"). החייב מתגורר באחת הדירות ושאר הנכס מושכר. עו"ד ברוך גבריאל מונה ככונס נכסים על זכויות החייב בנכס (להלן: "הכונס"). במסגרת תיק ההוצאה לפועל, הגיש המבקש בקשה לתפוס את החזקה בנכס ולהוציא את זכויות החייב למכירה באמצעות הכונס. הרשמת סירבה לבקשה וקבעה בהחלטתה מיום 20.5.2013 כי: "מדובר בזכויות במושע, כל עוד לא הוגדר הנכס אין מדובר במכירה אס איס כנטען על ידי הזוכה. העובדה שהחייב מתגורר באחת הדירות אינה מקימה לחייב זכות באותה דירה ספציפית ולכן ניתנה החלטה המפנה את הכונס לברר אל מול רשויות המקרקעין האם קיים הסכם שיתוף ויחוד דירות לבניין...". המבקש ערער על החלטת הרשמת ובית משפט קמא, מפי כב' השופטת קלוגמן קבע בהחלטתו מיום 3.7.2013 כי: "1. בהחלטתה של כב' הרשמת אידר - ינון, מושא בקשת רשות הערעור... נאמר כי כיוון שמדובר בזכויות במושע, שטרם הוסדרו, וטרם יוחדו לחייב זכויות בדירה ספציפית, אזי אין מדובר במכירת נכסו של החייב "AS IS", כפי שטוענים ב"כ הזוכה. 2. אני מסכימה עם ב"כ החייב כי ההוראות שניתנו בהחלטת הרשמת הן סבירות ודרושות לקידום הליך ההוצאה לפועל, ואין הצדקה להתערב בהחלטה.". מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי. תמצית טענות המבקש כאמור, בהחלטתה הרשמת לא נעתרה לבקשותיו החוזרות ונשנות של הכונס להורות על מכירת זכויות החייב בנכס מקרקעין שבבעלותו. החלטת הרשמת מערימה קשיים עצומים על הזוכה, כאילו הוא החייב ומחייבת את הזוכה לבצע פעולות אשר עלותן גבוהה מבלי שהחייב מחויב בהוצאות והכל ללא כל הצדק סביר. החייב בעל זכויות במקרקעין בשלוש דירות ומחסן בנהריה ומדובר בנכס שכולו של החייב וילדיו אשר ירשו עימו את אשתו המנוחה. החייב מתגורר רק באחת הדירות. הנכס נשוא בקשת המימוש הוערך ב - 2.1 מליון שקל. חלקו של החייב עולה על 50% בו, כאשר הוא מחזיק את כולו ומשכיר את הדירות והמחסן. בית משפט קמא לא קבע את בקשת רשות הערעור לדיון בפניו ולא נדרש לעניין בקשת הזוכה לחיוב החייב בהוצאות השמאות והחקירה נשוא הבקשה. שגה בית משפט קמא משקבע כי מכיוון שמדובר בזכויות במושע שטרם הוסדרו וטרם יוחדו לחייב זכויות בדירה ספציפית, אזי אין מדובר במכירת נכס של החייב AS IS - אין לצפות מהכונס שיסדיר וייחד את זכויות החייב בדירה ספציפית. זכות הבעלות המשותפת במקרקעין הוכרה כזכות סחירה. בהתאם לסעיף 31 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), מדובר בזכות סחירה במצבה AS IS וזכותו כבעלים משותף קיימת וברת מימוש. שגה בית משפט קמא כשקבע כי העובדה שהחייב מתגורר באחת הדירות לא מקנה לו זכות באותה דירה; מדובר בשותף שיחד לעצמו נכס והוא יהיה חייב להתחשבן עם שותפיו. אין בכך לשלול את זכותו כבעלים משותף לתפוס ולעשות שימוש בנכס שהוא בעליו, גם אם הוא בעלים יחד עם אחרים. הרשמת שגתה משהפנתה את הכונס לברר מול רשויות המקרקעין האם קיים הסכם שיתוף - הסכם כאמור אינו מופיע בנסח רישום המקרקעין. הרשמת שגתה משקבעה כי לא הוגשה אסמכתא לעובדה כי הנכסים מושכרים; היות ולא אושר לכונס לתפוס את החזקה בבניין, כך שהוא לא יכל לפגוש שוכרים, ככל שישנם כאלה. סוגיית השכירות אינה משפיעה כל מכר הנכס שכן הרוכש ירכוש את הנכס בכפוף להסכמי השכירות. דרישת הרשמת כי החייב יבדוק האם שולמו המיסים בגין עסקת המכר בגינה רשומה הערת אזהרה לטובת החייב על כל הנכס, אינה מעניינו של הזוכה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב; בקשת המבקש מופנית בעיקר נגד החלטת בית משפט קמא בהתייחס להחלטת הרשמת שקבעה כי: "מדובר בזכויות במושע, כל עוד לא הוגדר הנכס אין מדובר במכירה אס איס כנטען על ידי הזוכה. העובדה שהחייב מתגורר באחת הדירות אינה מקימה לחייב זכות באותה דירה ספציפית ולכן ניתנה החלטה המפנה את הכונס לברר אל מול רשויות המקרקעין האם קיים הסכם שיתוף ויחוד דירות לבניין...". לטענת המבקש, לאור הוראת סעיף 31 לחוק המקרקעין מדובר בזכות סחירה ואין צורך לייחד לחייב חלק מהנכס וזכותו כבעלים משותף קיימת ככזו ולכן ברת מימוש. טענה זו יש לדחות. בהתאם לסעיף 27 לחוק המקרקעין: "מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם." בעלות מסוג זה (בחלקים בלתי מסויימים) היתה ידועה בחוק הקרקעות העותומני, 1958 בשמה: "מושע". על פי לשון סעיף 27 האמור לעיל, בעלותם המשותפת של השותפים מתפשטת על פני כל חלקיק וחלקיק בקרקע (ראה: ע"א 3266/96 פרופ' מאיר סמורודינסקי נ' יעל רינות ( 2.12.1998)) ולכן לא ייתכן, כאמור, במקרקעין הנמצאים בבעלותם של מספר אנשים, שלמי מהבעלים יהיה חלק מסוים במקרקעין. אכן ייתכן כי לכל אחד מהבעלים אחוז או חלק שונה במקרקעין ואולם חלק זה אינו מוגדר וספציפי, כפי שמסביר פרופ' י' ויסמן: "כאשר אומרים שאין לשותף חלק מסויים בנכס המשותף הכוונה בכך שאין לשותף חלק פיסי מסויים (בחליפה משותפת אין המקטרון יכול להיות בבעלותו הייחודית של אחד השותפים). לעומת זאת, ניתן לדבר על מנה מסויימת שיש לשותף בנכס המשותף, כגון שהוא בעלים כדי 25% בנכס המשותף". (ראה: יהושע ויסמן דיני קניין-בעלות ושיתוף 129-128 (1997); ע"א 2950/07 יונס מוחמד סולימאן נ' מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל ( 26.10.2009)). כדי שלשותף אחד תהיה שליטה בלעדית בחלקה מסוימת בקרקע הנדונה ניתן לערוך בין השותפים הסכם שיתוף על פי סעיף 29 לחוק המקרקעין. לפיכך, החלטת הרשמת כי הזוכה יבדוק האם קיים הסכם שיתוף היא החלטה הגיונית, סבירה ומתבקשת בנסיבות העניין. הזוכה ביקש ל: "הורות לכונס לתפוס את החזקה בנכס, ולהוציא את זכויות החייב למכירה לאלתר לכל המרבה במחיר" (סעיף 8 לבקשה) ובבית משפט קמא ציין כי: "... ימכרו רק זכויות החייב בנכס (AS IS)" (סעיף 3ב ל"המשך לבקשה למימוש הנכס"), אולם, לאור האמור לעיל, כל עוד לא יוחדו לחייב הזכויות בדירה ספציפית בנכס, לא ניתן חזקה בנכס השייך גם לאחר, ובודאי שלא ניתן למכור את הזכויות של החייב "AS IS". העובדה כי החייב מחזיק היום בפועל הכל הנכס אין בה דבר כדי להוכיח שהחזקה זו כדין ובזכות והוראות בית משפט קמא והרשמת בעניין זה הינן סבירות. לטענת המבקש (עמ' 6 לבר"ע), בהתאם לסעיף 31 לחוק המקרקעין: "(א) כל שותף רשאי להעביר חלקו במקרקעין המשותפים, או לעשות בחלקו עסקה אחרת, בלי הסכמת יתר השותפים........" ולכן לשיטתו "מדובר בזכות סחירה במצבה AS IS ונפלה טעות בדין של ממש בפני רשם ההוצאה לפועל ושל בית המשפט של הערעור...". אולם, בבקשתו ציין המבקש נוסח שגוי ומוטעה של סעיף 31 לחוק המקרקעין. סעיף 31 לחוק המקרקעין קובע כי: "(א) באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים - (1) להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר; (2) לעשות כל פעולה דחופה ובלתי צפויה מראש הדרושה להחזקתם התקינה של המקרקעין ולניהולם; (3) לעשות כל דבר הדרוש באופן סביר למניעת נזק העלול להיגרם למקרקעין ולהגנת הבעלות וההחזקה בהם. (ב) עשה שותף כאמור בסעיף קטן (א), יודיע על כך לשותפים האחרים ככל האפשר בהקדם." בניגוד לעמדת המבקש, סעיף זה כלל אינו קובע כי: "כל שותף רשאי להעביר חלקו... או לעשות בחלקו עסקה אחרת, בלי הסכמת יתר השותפים...". ככל שכוונתו של המבקש לסעיף 34 לחוק הרי שמדובר על מכירת זכויות בלתי מסויימות בנכס ולא זכות חזקה ספציפית לגביה ביקש הכונס "להורות לכונס לתפוס את החזקה בנכס..." (ס' 8 לבקשה). סעיף 31 מגדיר באופן ברור מה מותר לכל שותף לעשות בנכס המשותף ללא הסכמת הבעלים האחרים ומנוסח הסעיף ברור כי תפיסת חזקה או מכירת חלק ספציפי מהמקרקעין אינם מצויים במתחם פעולות מותר זה . מעבר לדרוש אציין כי, ממילא הבקשה שהוגשה על ידי המערער מהווה בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת של בית משפט קמא בערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל ולמעשה מדובר על ערעור ב"גלגול שלישי" שיינתן רק במקרים חריגים (ראה: רע"א 411/13 מפעלי מתכת ש.כהן בע"מ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ ( 20.5.2013)) ואין זה המקרה שבפניי. סוף דבר לאור האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובתו של המשיב, אין צו להוצאות. כינוס נכסים