קראו דוגמא מהפסיקה בנושא ארנונה על ג'ימבורי: עניינו של הערעור המנהלי בהחלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית רמת גן לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976, מיום 26/7/12 (להלן: "החלטת ועדת הערר", ראו נספח 1 לכתב הערעור) שעניינה אופן הסיווג הראוי של הנכס המשמש, לטענת המערערת, כמשחקיית ספורט לילדים- ג'ימבורי, מוחזק בתחום שיפוטה של עיריית רמת גן, מצוי ב"קניון איילון" ומספרו 250185209000 (להלן: "הנכס"). סכום הארנונה נקבע בהתאם לסיווג הנכס. לטענת המערערת, לאור העובדה שבנכס מתבצעת פעילות ספורט, הסיווג המתאים והראוי, הינו "אולמות ספורט מסחריים", כקבוע בצו הארנונה של עיריית רמת גן ובהתאם לשימוש בפועל שנעשה בנכס, ואילו לדידי המשיבה, הסומכת את ידה על החלטת ועדת הערר, הסיווג המתאים הינו הסיווג השיורי "עסקים", לנוכח אופי הפעילות במקום, שאינו עונה על ההגדרה של "פעילות ספורטיבית". עניינה של החלטה זו בהכרעה בטענות הסף שהעלתה המשיבה. המשיבה טוענת, כי יש לסלק את הערעור על הסף, מהטעם של "מעשה בית דין", לנוכח החלט קודמת של ועדת הערר מיום 15/12/08 בערר שהוגש ע"י המערערת, בגדרה נידונו טענות המערערת לעניין סיווגו של הנכס ונקבע, כי הסיווג הנכון הוא "עסק" ( להלן: "החלטת 2008", נספח 5 לתשובת המשיבה). לפיכך סבורה המשיבה, כי ועדת הערר שגתה עת החליטה לדון מחדש בטענות המערערת לשנים 2010-2011, כאשר לא חל כל שינוי במסכת העובדתית, המצדיק סטייה מחלטת 2008. עוד טוענת המשיבה, כי יש למחוק את הערעור על הסף, היות וההלכה הפסוקה קובעת כי היקף ההתערבות השיפוטית בהחלטות ועדות הערר הינו מוגבל אך למקרים בהם לוקה ההחלטה באי סבירות קיצונית, ולא כך הוא במקרה דנא. לטענת המערערת, לא ניתן להעלות טענת "מעשה בית דין", במסגרת ערעורית, כטענת סף, לאחר שזו נדחתה בהליך הקודם על ידי ועדת הערר. לגישת המערערת, ככל שסברה המשיבה, כי החלטת המשיבה לדחות את טענת "מעשה בית דין" שגויה, היה עליה להגיש ערעור שכנגד ובמסגרת זו להעלות את טענה זו. בנוסף נטען, כי החלטת 2008, איננה מעשה בית דין בבחינת "השתק עילה" או "השתק פלוגתא", שכן על פי ההלכה, הכלל של "מעשה בית דין" איננו חל בדיני המיסים הואיל וכל שנת מס עומדת בפני עצמה, ומקימה עילה תביעה חדשה ושונה מקודמתה. יתרה מזאת, נטען, כי המקרה דנן איננו עונה על הגדרת התנאים של "השתק פלוגתא" או "השתק עילה", שכן הפלוגתא, האם ראוי לסווג את הנכס כ"אולמות ספורט מסחריים" כלל לא נידונה בהחלטת 2008. למעלה מן הצורך, נטען, כי חל שינוי "באקלים המשפטי" המצדיק דיון מחדש בשומת הארנונה המוטלת על המערערת. באשר לטענת ההתערבות המוגבלת בהחלטות ועדת הערר, טענה המערערת, כי זכות הערעור הנה זכות מהותית שהוכרה בפסיקה כזכות יסוד, ועל כן, ככל שימצא בית המשפט כי אין מקום להתערב במסקנות ועדת הערר, מן הראוי כי הדבר ייעשה לאחר שקילת הערעור לגופו ולא כהחלטה בטענת סף. מעשה בית דין- השתק פלוגתא: הכללים בעניין "מעשה בית-דין", הן זה שעניינו בהשתק עילה והן זה הנוגע להשתק פלוגתא, יסודם בעקרון "סופיות הדיון" והם מבטאים את התפיסה, לפיה יש בכוח הכרעה שיפוטית קודמת, להביא, במקרים המתאימים, לסיום ההתדיינות המשפטית שבין הצדדים באותו עניין. כלל זה נועד לשרת את האינטרס הציבורי, ובכך למנוע הכרעות שיפוטיות סותרות, ובזבוז זמן שיפוטי יקר (ראו למשל: ע"א 2035/03 לוי יסמין בע"מ נ' ת.ג.י בע"מ (2004), פ"ד נח(6) 447, 452 (2004), ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת החולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5), 511, 519 (2004)). דא עקא, הכלל בדיני המסים הוא, כי כל שנת מס עומדת בנפרד, וכבר נקבע בהלכה הפסוקה, כי בעניין פיסקאלי אין לטעון "מעשה בית דין" לגבי שנת מס אחרת, זאת, בין היתר, כדי למנוע תוצאות שאינן מניחות את הדעת (ראו ע"א 165/64 עיריית תל אביב נ' כהן, פ"ד יח (3) 302 (1964), ע"א 14/73 שדה נחמיה נ' עיריית תל אביב, פ"ד כז (2) 578 ,582 (1973), בג"ץ 5705/90 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עירית קרית אתא (16/5/1995). יחד עם זאת יש לציין, כי קיימת פסיקה של בתי המשפט לעניינים מנהליים, המבקשת לצמצם את תחולתו של החריג לכלל "מעשה בית דין" בעניינים פיסקליים, ולקבוע כי בהעדר שינוי נסיבות עובדתי או משפטי, בין ההתדיינות הראשונה לשנייה, יחול הכלל בדבר "מעשה בית דין" והצדדים יהיו מנועים להעלות טענה שכבר הוכרעה, זאת על פי דוקטרינת "השתק פלוגתא" (ראו למשל עת"מ 12900-03-09 סאיקלון מוצרי תעופה בע"מ נ' מועצה אזורית מטה אשר (19/7/2009), עמ"נ 15019-11-10, עיריית פתח תקווה נ' נורקייט בע"מ (26/12/11)). בענייננו, אין צורך להידרש לפרשנות המרחיבה או המצמצמת, שכן בנסיבות המקרה שלפנינו, ממילא לא קם "השתק הפלוגתא". התנאים שהתוותה הפסיקה להיווצרות "השתק פלוגתא" הינם כדלקמן: א. הפלוגתא העולה בכל אחת מהתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. ב. התקיים דיון באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה הפלוגתא. ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממצא הנובע מהעדר הוכחה. ד. ההכרעה הייתה חיונית לצורך מתן פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה. (ראו לעניין זה, למשל: רע"א 682/07 לבייב נ' גילר (20/6/07)). במקרה דנא, המערערת הגישה השגה על גובה החיוב בארנונה כבר בשנת 2007, עת בקשה להפחית את החיוב, כך שיהיה ביחס של 1:10 מתעריף עסקים רגיל וציינה אגבית, כי ייתכן שהסיווג המתאים לנכס הינו של שטח ציבורי פתוח למטרות ספורטיביות (נספח 1 לנספחי המשיבה). המשיבה דחתה את ההשגה תוך שציינה כי טענות המערערת נטענו באופן סתמי ואינן מפרטות את הסיווג הראוי (נספח 2 לנספחי המשיבה). בערר על החלטה בהשגה, ציינה העוררת כי מלשון ההשגה והתיאורים המובאים בה עולה, כי הסיווג המתאים הינו "גני ילדים ומוסדות ציבוריים" (נספח 3 לנספחי המשיבה). המשיבה לא הסכימה עם סיווג זה (נספח 4 לנספחי המשיבה) ובהחלטת ועדת הערר מיום 15/12/08 (נספח 5 לנספחי המשיבה), שנכתבה בתמצית ובקצרה, נדחתה הבקשה לסווג את הנכס כ"גן ילדים ומוסדות חינוך ציבוריים" בלבד, תוך שצויין, כי מדובר בעסק פרטי ולכן הסיווג הראוי הוא "עסק". עיננו הרואות, כי האופציה לסווג את הנכס כ"אולמות ספורט מסחריים" לא התגבשה בדיון 2008 כפלוגתא עצמאית ונפרדת. הצדדים לא נתנו דעתם לאופציית סיווג זו בהליכי ההשגה והערר לשנת השומה של 2007, מכאן, שאין לייחס לה פלוגתא שהוכרעה על ידי ועדת הערר תוך קביעת ממצא פוזיטיבי. לא ניתן לפיכך לקבוע, כי החלטת 2008 מהווה השתק פלוגתא, מקום בו הפלוגתא שהוצבה בהליך נשוא ערר זה חורגת מן הפלוגתא שנדונה בעבר עד כי מדובר בהשגות שונות לגמרי. התערבות בית המשפט בהחלטות ועדת הערר: נסיבות העניין, לא מצאתי כל הצדקה לסלק את הערעור על הסף, מטעם זה כשלעצמו, מקום לא נדונו הטענות בערעור לגופו של עניין. סוף דבר לנוכח כל האמור, הבקשה לדחיית הערעור על הסף, נדחית. ארנונה