באסיפת בעלי הקרקעות ביום 6.10.91 נאמר אמנם כי בתוך חצי שנה תתיישנה תביעות הפיצויים, אך אין כל ראיה או טענה כי מישהו מן התובעים נכח באותה אסיפה קראו דוגמא מהפסיקה בנושא דיווח באסיפת בעלי הקרקעות: א. רקע עובדתי 1. לפני תביעה כספית על סך 1,019,840 ₪ שהגישו 11 תובעים נגד הנתבע 1, עורך-דין אשר ייצג אותם בעניינים הקשורים למקרקעין שבבעלותם (להלן: "הנתבע"). הנתבעת 2 היא חברת הביטוח בה היה הנתבע מבוטח בביטוח אחריות מקצועית במועד הגשת התביעה (להלן: "איילון"). טענתם של התובעים הינה כי הנתבע השתהה בהגשת תביעה בשמם לבית המשפט המחוזי, לשם קבלת פיצויים בגין שינוי ייעוד המקרקעין שבבעלותם, וכתוצאה מכך התיישנה תביעתם. 2. התובעים הם בעלי זכויות במקרקעין בחלקות שונות בגושים הסמוכים 6679 ו- 6680, המצויים בתחום המועצה האזורית חוף השרון (להלן: "המקרקעין"). ביום 31.3.82 פורסמה הודעה לפיה המועצה הארצית לתכנון ולבניה החליטה לאשר תוכנית מתאר מחוזית של מחוז מרכז ת/מ/מ/3 (להלן: "התוכנית הפוגעת" - נספח ב'1 לתצהיר עדותו הראשית של יוסף X, התובע 2, להלן: "X"). תוכנית זו שינתה את יעוד המקרקעין שבבעלות התובעים מאזור נופש או מאזור "חקלאי מיוחד", המאפשר בניה לאחר חלוקה מחדש, לאזור "חקלאי מוחלט" או לפארק וגן לאומי ללא אפשרות בניה (ראה חוות דעתו של המהנדס והשמאי יצחק שלו שצורפה כנספח ז' לתצהיר X). בעקבות פרסום התכנית התייעצו נציגים של בעלי הקרקע עם הנתבע, והתברר להם כי פתוחים בפניהם שני אפיקי פעולה: תביעת פיצויים בגין פגיעה במקרקעין ופעילות שנועדה להביא לביטול התכנית הפוגעת (ראה מכתבי "ועד המאבק" שצורפו כחלק מנספח ב' לתצהיר X). עקב כך, פנו התובעים, כחלק מקבוצה של כ- 155 בעלי קרקעות באזור, אל הנתבע על מנת שייצג אותם בהליכים מול ועדות התכנון והבניה. "כתב התחייבות והרשאה" לנתבע, עליו חתמו התובעים, נוסח כטופס אחיד ובצורה רחבה, המסמיכה אותו לפעול ככל שימצא לנכון, בין במישור התכנוני ובין במישור של תביעת פיצויים (נספח ג' לתצהיר X ומוצג ת/1 - להלן: "יפוי הכוח"). וזו לשונו של כתב ההתחייבות: "אני הח"מ .... הבעלים של זכויות בחלקה... מסמיך אותך לפעול ולנקוט כל צעד או כל הליך משפטי בנוגע לחלקה הנדונה ולרבות סמכות לבוא במשא ומתן ו/או בהסכם עם רשויות התיכנון ו/או כל רשות בנוגע לשינוי היעוד החלקה הנדונה וכל הכרוך עמה, ו/או עם רשויות משרד הביטחון בקשר עם תפיסתה ו/או להפקעת החלקה ותשלום פיצויים. הנני מתחייב לשלם לך שכר טרחת עורך דין בשעור של 12% משווי הפיצויים שאקבל עקב שינוי יעוד החלקה או למקרה של בטול שינוי היעוד, משווי ההפרש בשווי החלקה על פי היעוד המתוכנן לעומת היעוד הישן ...". יפוי הכוח הודפס ונוסח על ידי הנתבע, והוא נושא את שמו ואת כתובתו בראש המסמך. אך הנתבע טוען בתצהירו כי לא כל התובעים חתמו לו על יפוי כוח זה, ולכן לא צירפו לתצהיריהם יפוי כוח חתום על ידם. כך גם טוען הנתבע כי יפוי הכוח הנ"ל לא נועד להסמיכו לטפל בתביעת פיצויים בגין התוכנית הפוגעת, אלא בשינוי היעוד, קרי: ביטול התוכנית הפוגעת והשבת המצב לקדמותו. 3. ביום 15.3.83 הגיש הנתבע, בשם התובעים ובעלי קרקע אחרים, דרישה לועדה המקומית לתכנון ובניה חוף השרון (להלן: "הועדה המקומית") לקבלת פיצויים בגין שינוי היעוד שבתוכנית הפוגעת. העתק הדרישה שהוגשה בשם התובעים 1-2 צורפה כנספח ג' לתצהיר יוסף X, אך הנתבע מאשר בתצהירו כי הגיש דרישות מסוג זה בשם כל הבעלים שיוצגו על ידי ועד הפעולה (כ- 155 איש), בהסתמך על חוות דעת שמאית כללית של המהנדס והשמאי יצחק שלו (סעיפים 12-14). לטענתו, הדבר נעשה רק כדי להפעיל לחץ על רשויות התכנון להסכים לשינוי יעוד הקרקע של התובעים מייעוד חקלאי לייעוד לבניה, וזו היתה כל תכלית פעולתו שלשמה נשכרו שירותיו על ידי התובעים. במקביל הגיש הנתבע בשנת 1983 עתירה לבג"צ, בניסיון להביא לביטול התוכנית הפוגעת, אך העתירה נדחתה (ראה מכתבו של הנתבע לועד הפעולה של בעלי הקרקעות, מיום 10.7.83, שצורף כחלק מנספח ב' לתצהיר X, וחוזר הועד לבעלי הקרקעות, אף הוא בנספח ב' הנ"ל). ביום 25.4.83 החליטה הועדה המקומית להעביר את התביעות לטיפולה של הועדה המחוזית, וזו הורתה ביום 2.11.83 להחזיר את התביעות לועדה המקומית, אשר החליטה ביום 5.8.84 לדחות את תביעות הפיצויים. הועדה המקומית נימקה את הדחיה בכך שהפגיעה במקרקעין בעקבות שינוי הייעוד "אינה עוברת את תחום הסביר". הנתבע ערער על החלטת הועדה המקומית לועדה המחוזית, אשר דחתה את הערעור בישיבתה מיום 28.11.84 (ההחלטות צורפו לנספח ג' לתצהיר X). ההודעה על החלטה זו נשלחה לתובעים על ידי הועדה המחוזית רק ביום 5.6.85 (נספח ג' לתצהיר הגב' מרגולין). אין ראיה כי מישהו מהתובעים, או הנתבע כעורך דינם, קיבל החלטה זו קודם לכן (ראה הדיון בסוגיה זו בהמשך). לכן, וכפי שיובהר לקמן, המועד האחרון להגשת תביעות הפיצויים של התובעים בגין התוכנית הפוגעת לבית המשפט המחוזי היה בחודש יוני 1992. 4. בעקבות דחיית הערעור על ידי הועדה המחוזית, הוחלט לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לקביעת פיצויי פגיעה. התביעה הוגשה בשנת 1987 רק בשמה של עו"ד דפנה מרגולין (להלן: "מרגולין"), כמעין "תביעת מבחן", משום שנתוני החלקה שבבעלותה היו טובים מאלו של שאר בעלי החלקות (ת.א. 2508/87 בבית משפט זה - להלן: "תביעת מרגולין"). כוונת בעלי החלקות, וכוונתו של הנתבע כפי שנאמרה במפורש למרגולין, היתה לצרף לתביעה בהמשך את יתר 155 בעלי הקרקעות, וזאת על מנת להפעיל לחץ כספי משמעותי על הועדה המקומית, אשר יביא בסופו של דבר להשבת הקרקע לייעודה המקורי שאיפשר בניה (סעיף 5 ונספח ג' לתצהיר מרגולין). 5. ביום 23.6.91 פנתה לנתבע הגב' איטה X, אשת התובע 2 שעבדה כעורכת דין ברשם האגודות השיתופיות, וביקשה לדעת מהו מועד תחילת מירוץ ההתיישנות להגשת התביעה לפיצויים בגין התוכנית הפוגעת לבית המשפט המחוזי. על פניה זו טרח הנתבע להשיב רק ביום 1.10.91. הוא הודיע לגב' X כי הגיש בקשה לצירוף בעלי קרקעות נוספים לתביעת מרגולין, וכי בדיון שהתקיים בפני כב' השופט חאג' יחיא נקבע כי "תוגשנה תביעותיהם של התובעים האחרים בקבוצות יעודיות (לפי אופי שינוי היעוד שלהם) ולאחר הגשתן, יאוחד הדיון בכל התביעות הנ"ל". עוד ציין הנתבע במכתבו: "בימים אלה אני פונה אל כל מרשי, בעלי הקרקעות, לדווח על הנ"ל ולקבל את אגרת בית המשפט לשם פתיחת התיקים. השופט עצמו קבע הדיונים בתיקים לאמצע דצמבר 1992" (נספח ד' לתצהיר X). 6. הנתבע אכן הגיש בחודש ספטמבר 1991 בקשה לצירוף 155 תובעים, ובהם 11 התובעים שלפני, לתביעת מרגולין (נספח ד' לתצהיר מרגולין). בבקשה נטען כי הצירוף המבוקש חיוני לחסכון בזמן ובהוצאות, וכי אם לא יותר, יאלצו התובעים הנוספים להגיש תביעה חדשה בתיק נפרד. בדיון בבקשה שהתקיים בפני כב' השופט חאג' יחיא ביום 22.9.91 ציין הנתבע כי תביעת מרגולין הוגשה כמעין "Test Case", וכי נוכח הזמן שחלף מאז הוגשה התביעה, והעובדה "שתקופת ההתיישנות הולכת ואוזלת", התעורר הצורך לצרף אליה גם את התובעים האחרים (פרוטוקול הדיון צורף כנספח ד' לתצהיר מרגולין). בסופו של דבר הסכימו הצדדים להצעת בית המשפט לפיה הבקשה תימחק, לאחר שב"כ הועדה המקומית הצביע על פגמים דיוניים שונים שנפלו בבקשה (זו הוגשה ללא תצהיר), והוחלט: "אם ירצה עו"ד X להגיש את תביעותיהם של המבקשים ... יגיש את תביעותיו כאמור ויבקש לאחד את הדיון בתביעות אלה עם הדיון בתיק זה". 7. ביום 6.10.91 התקיימה אסיפה של בעלי קרקעות שנפגעו מהתוכנית הפוגעת. מפרוטוקול האסיפה לא ניתן ללמוד מי היה נוכח בה, ואולם אחד הנושאים שעלו בה היה דיווח, אשר יוחס לנתבע שלא נכח באסיפה, לפיו: "תוך כ-6 חודשים מהיום תהייה התיישנות". עוד צויין בפרוטוקול האסיפה כי מספר הטלפון של הנתבע ניתן לחברים שהתעניינו, וכי הוועד אינו מוסמך לחתום עם הנתבע על "הסכם אישי", אלא על כל חבר לחתום אישית. עוד נאמר שם כי "ההסכם עם X: 12% בפיצויים דרך בימ"ש", והוועד הוסמך לאשר נוסח של הסכם מסגרת עם הנתבע (העתק הפרוטוקול שצורף כנספח א' לתצהירו של יוסף בוכניק, מי שלימים שימש כיו"ר וועד ארגון בעלי הקרקעות - להלן: "בוכניק"). הועד אכן אישר נוסח של הסכם מסגרת עם הנתבע (מכתב הועד לנתבע מיום 25.10.91 צורף כנספח לתצהיר בוכניק). 8. ממכתב לא חתום של הנתבע, או טיוטת מכתב, שצורף לתצהירו של בוכניק והוגש כמוצג נ/15, עולה כי ביום 24.8.92 ערך הנתבע מכתב המופנה אל בעלי הקרקעות (בכותרתו הושאר מקום ריק לשם הנמען וכתובתו), בו נאמר כי בכוונתו להגיש בשמם "תביעות משפטיות", וכי עליהם להעביר לו את הסך השווה לאגרת בית המשפט וכן 190 ₪ בגין ההוצאות הכרוכות בהליך המשפטי. הנתבע מציין במכתב: "מצאתי לנכון להגיש בקשה לצרף את יתר בעלי המקרקעין, המיוצגים על ידי", וכי התביעות תוגשנה לפי החלטת בית המשפט מיום 22.9.91. הכוונה היא להחלטת כב' השופט חאג' יחיא הנזכרת בסעיף 6 לעיל, קרי: תביעות הפיצויים המגיעים לכ- 155 בעלי קרקעות בעקבות התוכנית הפוגעת. עוד נאמר במכתב זה: "נא לראות את העניין כדחוף כי רק עם ריכוז הסכומים של מירב התובעים נוכל לקדם את התביעות, וזאת לפני תום מועד ההתיישנות". מסמך נ/15 הינו בנוסח כללי, ללא שם הנמען, וללא פירוט אגרת בית המשפט המבוקשת והוא גם אינו חתום. הנתבע עצמו איננו מתייחס למכתב בתצהירו, אך בעדותו טען ששלח את המכתב (עמ' 143). אין כל ראיה כי מכתב זה אכן נשלח למי מבעלי הקרקעות, והוא גם לא צורף לתצהיר הנתבע, אלא לתצהירו של בוכניק שהוגש מאוחר יותר ברשות בית המשפט. מכל מקום תקופת ההתיישנות חלפה, כאמור, בתחילת חודש יוני 1992, למעלה מחודשיים לפני שמכתב זה נכתב. 9. ביום 15.8.93 ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק הדין בע"א 4390/90 אלישר נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז, פ"ד מד (3) 872. באותו מקרה נדון ערעורו של בעל מקרקעין במתחם בו מצויות חלקות התובעים, שנפגע אף הוא מן התוכנית הפוגעת נשוא תביעה זו. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת הפיצויים של אלישר, ופסק כי הפגיעה במקרקעין לא היתה מעבר לסביר (כך נקבע גם במספר תביעות אחרות שהגישו כמה מבעלי הקרקעות באזור). אך בית המשפט העליון הפך את פסק הדין, וקבע כי לצורך שאלת הפיצוי המגיע לבעלי קרקעות עקב שינוי ייעוד, אין די לבחון אם הפגיעה במקרקעין הינה בגדר הסביר, ויש לערוך מבחנים נוספים (הכוונה בעיקר לשיקולים של צדק). עוד קבע בית המשפט העליון כי בכל מקרה לא ניתן לומר שירידת הערך שמצא השמאי שמונה מטעם בית המשפט, בשיעור של 30%, הינה בגדר הסביר, או כי צודק שלא לפצות אדם על פגיעה בשיעור שכזה. 10. לאחר פסק הדין בעניין אלישר, החלה שוב חליפת מכתבים ערה בין הנתבע לבין יוסף X, שלא היה ער לכך שתקופת ההתיישנות כבר חלפה (כל המכתבים המפורטים לקמן צורפו כנספח ז' לתצהיר גב' X). X דרש מהנתבע, פעם אחר פעם, לקבל העתק מכתב התביעה שX הניח, בטעות, כי הוגש בשמו ובשם אחיו (התובע 1) ומיפוי הכוח שנתן לנתבע, ואף נאלץ לאיים בפניה ללשכת עורכי הדין (מכתבים מיום 26.12.93, 24.1.94, 13.2.94, 14.2.94). ביום 16.12.93 פנה X אל הנתבע בענין הגשת התביעה לבית המשפט, וציין כי לא קיבל כל פניה ממנו מאז מכתב הנתבע מיום 1.10.91. הנתבע השיב על מכתב זה ביום 28.12.93 (הרבה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות), באומרו כי מכתב X אינו תואם את המציאות, שכן הנתבע מדווח לבעלי הקרקעות על התפתחות העניינים; אך אין במכתב תשובה עניינית לשאלה מתי תוגש התביעה, ומדוע לא הוגשה עד כה (מכתבים אלו צורפו בנספח ז' לתצהיר גב' X). הנתבע שלח ביום 13.2.94 העתק מכתבו מיום 28.12.93, בצירוף תביעת מרגולין שהגיש, מבלי להתייחס לשאלותיו של X בדבר התביעה שלו ושל אחיו. ביום 4.9.94 שלח X מכתב לנתבע והודיע לו כי אינו מאשר להתפשר בתביעת הפיצויים שX הניח כי הוגשה בשמו ובשם אחיו. ביום 18.9.94 שלח X מכתב נוסף לנתבע בו הוא שב ומבקש ממנו להבהיר האם הגיש תביעת פיצויים בשמו ובשם אחיו לבית המשפט המחוזי. מר X מבקש מן הנתבע שלא לשוב ולצטט לעניין זה את החלטת כב' השופט חאג' יחיא, ומדגיש: "על פי אותה החלטה היה עליך לפעול". במכתב התשובה מיום 25.9.94 שב הנתבע והפנה את מר X להחלטת כב' השופט חאג' יחיא. לטענתו, החלטת השופט חאג' יחיא "היא זו שקובעת את מסגרת הדיון בתביעות ועל פיה נשמרה הזכות להגיש תביעה נפרדת ו/או לדון בענין ביחד עם התביעה של הגב' מרגולין, וההחלטה האמורה שומרת בידינו הזכות לבחור אף בדרך המהירה יותר". עוד הבהיר הנתבע כי: "ועד העמותה הודיעני כי ראוי שלא לדרוש את הפיצוי הכספי כיוון שהתעורר סיכוי, לאור המגמות התכנוניות שבאזור הזה, כי תופשר קרקע ותנתן אפשרות של מימוש זכויות בקרקע. במקרה כזה, יש חשש שקבלת הפיצויים תפגע בתהליך כזה". 11. ביום 17.10.94 פנה מר יוסף X פעם נוספת לנתבע והפעם הורה לו במפורש להגיש בשמו ובשם אחיו, אבשלום X, תביעת פיצויים שתצורף לתביעתה של גב' מרגולין. פניה דומה (נ/1) קיבל הנתבע מאבנר ובתיה כשר, התובעים 5-6. ביום 25.10.94 הגיש הנתבע - סוף סוף יש לומר - תביעת פיצויים בשם יוסף X ובשם אבנר ונועם כשר (התובעת 5, בתיה כשר, הינה גיסתו של אבנר כשר, וככל הנראה נועם כשר היה בעלה), וביקש לאחדה עם תביעת מרגולין (להלן: "תביעת X"; נספח ה' לתצהיר X). אך תביעה זו הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. אכן, בכתב ההגנה שהוגש ביום 27.3.95, טענה הועדה המקומית לתכנון ובניה כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות (נספח ח'1 לתצהיר X). X שלח לנתבע מכתבים נוספים, הכוללים טענות שונות לגבי הדרך בה הוגשה התביעה בשמו, ולא בשם אחיו (נספח ז' לתצהיר איטה X). בשלב זה של הדברים, עם קבלת כתב ההגנה, ולאחר שX עיין בו בעצמו וגילה את הטענה בדבר התיישנות - הנתבע לא טרח לדווח לו על כך - שב X ודרש לקבל תשובה מן הנתבע על מכתביו שלא נענו, וציין כי הזהיר את הנתבע בעבר בעניין ההתיישנות (מכתב מיום 24.4.95). בחודש נובמבר 1995 החליטו X וכשר לבטל את יפוי הכוח שנתנו לנתבע לטפל בתביעת הפיצויים והמשיכו בניהול התביעה באמצעות עו"ד אחר. במכתביהם לנתבע הדגישו X וכשר: "אין במכתבי זה משום ויתור על כל טענה ו/או תביעה שיש לי ותהיה לי נגדך". X וכשר פנו ליועץ המשפטי לממשלה על מנת שזה יורה לנציגו להמנע מלהעלות טענת התיישנות, אך בקשתם נדחתה. לפיכך, ונוכח המלצת בית המשפט, הסכימו הצדדים ביום 23.12.98 כי "התביעה תידחה ללא צו להוצאות בשל טענת ההתיישנות שהועלתה, תוך שמירת זכותנו לנקוט בהליכים נגד מי שגרם לנו נזק" (נספח יד' לתצהיר X). 12. בשנת 1996 נמחקה גם תביעת עו"ד מרגולין, וזאת בשל אי-התייצבותו של הנתבע לדיון (פרוטוקול הדיון נ/10). עקב כך, ולאחר שהתברר למרגולין כי הנתבע הסתיר ממנה את עובדת מחיקת התביעה בשל אי-התייצבותו, ואף טען בפניה לאחר מכן כי התיק מתנהל כסדרו - פיטרה גם מרגולין את הנתבע, והמשיכה לנהל התביעה בעצמה (ראה סעיף 6 לתצהירה). ביום 20.4.98 הודיעו הצדדים לתביעת מרגולין כי הגיעו להסכמה לפיה יבוטל פסק הדין אשר מחק את התביעה, ויינתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים. במסגרת הסכם הפשרה התחייבו ועדות התכנון לשלם לגב' מרגולין פיצוי בגין הפגיעה בחלקתה בשיעור של 6.5 דולר לכל מ"ר, בדומה לפיצוי שקיבל בסופו של דבר אלישר בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון. ב. תיאור ההליך 13. בכתב התביעה טוענים התובעים כי חתמו לנתבע בשנת 1983 על יפוי כוח להגשת תביעת פיצויים בגין התוכנית הפוגעת. משנדחתה תביעה זו על ידי וועדות התכנון, היה על הנתבע להגיש תביעת פיצויים בבית משפט זה. הוא אכן ניסה לעשות כן בשנת 1991, בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, באמצעות צירוף 155 בעלי המקרקעין לתביעת מרגולין. אלא שהדבר נעשה בצורה דיונית לא נכונה, ומשהחליט בית המשפט כי הדרך הנכונה היא הגשת תביעות נפרדות ואיחודן עם תביעת מרגולין - לא פעל הנתבע לעשות כן במועד. הנתבע התרשל כאשר לא הגיש את תביעות הפיצויים לבית המשפט בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, ואף לא הודיע לתובעים על המועד בו תחל ההתיישנות. הוא הציג לתובעים מצג כוזב כאילו טרם חלפה תקופת ההתיישנות, באופן העולה כדי תרמית. התובעים זכאים לפיצוי בגין הוצאות ועוגמת נפש בסך של 20,000 ₪ לכל אחד, וכן פיצוי בסך השווה לסכום אותו היו עשויים לקבל במסגרת תביעת פיצויים נגד הועדה המקומית, בהתאם לסכום הפיצוי שקיבלה מרגולין. אשר לנתבעת 2, נטען בכתב התביעה כי היא ביטחה את הנתבע כנגד רשלנות מקצועית "בכל המועדים הרלוונטיים לכתב התביעה", וכי היא נושאת בחבות של הנתבע כלפי התובעים (סעיף 11(ב)). הנתבע עצמו לא פתח חזית מול איילון, ולא שלח לה הודעת צד שלישי. במסגרת המגמה להכחיש כל מה שנטען בכתב התביעה, הוא אף הכחיש בכתב ההגנה את טענת התובעים כי היה מבוטח אצל איילון בתקופה הרלוונטית לתביעה (סעיף 11). 14. בכתב ההגנה העלה הנתבע טענה מקדמית, לפיה התביעה נגדו, שהוגשה ביום 6.6.99, התיישנה. לטענתו, עילת התביעה קמה לתובעים לכל המאוחר בחודש מאי 1985 (הנתבע איננו מבהיר מדוע נקב בתאריך זה). עוד נטען כי לתובעים אין עילה כנגד הנתבע. התובע 1 לא הציג יפוי כח ולא יוצג על ידי הנתבע; חלקתו של התובע 11 נתפסה בתקופה הרלבנטית על ידי משרד הביטחון, ולכן לא היו בידיו זכויות כלשהן שנפגעו מן התכנית; ואילו יתר התובעים ביקשו מהנתבע ייצוג משפטי בנושאי תכנון ושינוי ייעוד בלבד, ולא לצורך הגשת תביעת פיצויים לבית המשפט. הנתבע אמנם הגיש בשם התובעים תביעת פיצויים לוועדה המקומית, ואף ערעור לוועדה המחוזית, וזאת לשם הפעלת לחץ על רשויות התכנון. אך לא סוכמה עמו מעולם הגשת תביעה לבית משפט זה, למעט המקרה של מרגולין. לחלופין נטען כי ממילא, תביעות דומות שהוגשו לבתי המשפט השונים נדחו, ויש להניח שגם לו היתה מוגשת תביעה, התובעים לא היו זוכים לפיצוי. לחלופי חלופין טוען הנתבע כי למיטב הבנתו, ניתן היה להתגבר על טענת ההתיישנות במקרה דנן; אך משהחליטו X וכשר לפטר אותו, ולנהל התביעה שהגיש בשמם בעצמם, אין הם יכולים להלין אלא על עצמם. 15. חברת הביטוח איילון (נתבעת 2) טענה בכתב ההגנה כי הפוליסה בה מבוטח הנתבע אינה חלה על תביעה או דרישה שהיו ידועים למבוטח קודם למועד תחילת הביטוח. פוליסת הביטוח נרכשה ביום 27.3.97, וזה גם המועד בו חתם הנתבע על הצעת הביטוח. הפוליסה הוצאה עם תוקף רטרואקטיבי ליום 1.12.96, ולאחר מכן הוארכה עד יום 30.11.99, וזאת לאור הצהרת הנתבע כי לא ידוע לו על נסיבות העלולות להוביל לתביעה נגדו. איילון טוענת כי בניגוד להצהרתו של הנתבע, נולדה עילת התביעה נגדו זמן רב לפני תחילת ביטוחו אצלה, וכי הנתבע היה צריך לצפות אפשרות של תביעה נגדו כבר במועד בו התיישנו תביעות הפיצויים של התובעים בשנת 1992, ולחלופין, כאשר X וכשר החליטו בשנת 1995 לפטר אותו והודיעו כי הם שומרים על זכותם לתבוע אותו, וכאשר הועלתה בשנת 1995 טענת ההתיישנות על ידי הועדה המקומית והועדה המחוזית, וחלק מן התובעים אף הגישו בשנת 1996 תלונה נגד הנתבע ללשכת עורכי הדין. בכל מקרה, ידיעת הנתבע היתה צריכה להתגבש עובר למועד בו הצטרף לביטוח אצל איילון, ולכן הפוליסה אינה מכסה תביעה זו. עוד טענה איילון כי הנתבע הפר את חובות הגילוי החלות עליו לפי הפוליסה, וכי לו היתה יודעת על "חרב התביעה" התלויה נגד הנתבע - לא היתה מסכימה לתת לו כיסוי ביטוחי בגין אותם מעשים, אלא מחריגה אותם במפורש מגדר הכיסוי על פי הפוליסה. איילון לא הסתפקה בהעלאת טענות במישור היחסים שבינה לבין הנתבע, אלא כפרה בטענות התובעים כלפי הנתבע. היא אימצה את טענות הנתבע בעניין זה כנגד התובעים, והכחישה כי התובעים היו זכאים לפיצוי כלשהו בגין התוכנית הפוגעת. כך גם טענה איילון כי התובעים כלל לא היו מעוניינים להגיש תביעת פיצויים, ולחלופין התרשלו בעצמם באי-הגשתה במועד. 16. הנתבעים הגישו, כל אחד בנפרד, בקשה לסילוק על הסף של התביעה: הנתבע בטענה של התיישנות (בש"א 14453/01), ואיילון בטענת התיישנות, העדר כיסוי ביטוחי וחוסר יריבות (בש"א 12112/01). ביום 8.1.02 דחתה כב' השופטת ש' גדות את שתי הבקשות (עמ' 5-7 לפרוטוקול). כב' השופטת גדות קבעה כי הודעת הועדה המחוזית לפיה נדחתה תביעת התובעים נשלחה ביום 5.6.85, ויש להניח כי הגיעה לידי הנתבע לפחות יומיים לאחר המועד בו נשלחה, משמע לכל המוקדם ביום 7.6.85. מכאן שהנתבע יכול היה להגיש תביעה בשם התובעים עד ליום 7.6.92. משלא עשה כן במועד זה - החל מרוץ ההתיישנות להגשת תביעת הרשלנות נגד הנתבע, ומרוץ זה הסתיים ביום 7.6.99. התביעה דנא הוגשה ביום 6.6.99, קרי: יום לפני שחלפה תקופת ההתיישנות. כך נדחתה טענת ההתיישנות, וכן נדחו כל טענותיה המקדמיות של איילון. 17. ביום 9.10.05 החלטתי, על יסוד הסכמת הצדדים, כי הדיון בתיק יפוצל לשאלת האחריות ושאלת הנזק. בשלב הראשון תתברר שאלת אחריותם של הנתבעים 1 ו-2 כלפי התובעים, ואם ייקבע כי קיימת אחריות, ימונה שמאי מוסכם אשר יקבע את גובה הפיצוי שהיו התובעים זכאים לקבל בגין התוכנית הפוגעת לו היתה התביעה מוגשת על ידי הנתבע במועד. ג. טענות הצדדים 18. בסיכומיהם טוענים התובעים כי הנתבע התחייב להגיש בשמם תביעת פיצויים בגין שינוי ייעוד הקרקע שבבעלותם, והדבר עולה הן מלשון הסכמי שכר הטרחה עליהם חתמו, והן מן העובדה שהנתבע ביקש לצרף את התובעים, יחד עם עוד כ- 155 בעלי מקרקעין אחרים במתחם, לתביעת מרגולין. אשר לתובע 1 - התחייבותו של הנתבע כלפיו עולה מן העובדה שהלה הגיש תביעת פיצויים גם בשמו לועדות התכנון והבניה, וכן ביקש לצרפו לתביעת מרגולין. עוד טוענים התובעים כי הנתבע נמנע מלעדכן אותם באשר להליכים המשפטיים שניהל בשמם, ולא הביע בפניהם מעולם עמדה לפיה אין טעם בהגשת תביעת פיצויים לבית המשפט המחוזי. זאת ועוד, חרף החלטתו של כב' השופט חאג' יחיא, וחרף טענת הנתבע במכתבו לאיטה X מאוקטובר 1991, בו הוא מציין כי בכוונתו לפנות לבעלי הקרקע על מנת לקדם הגשת תביעת פיצויים בשמם - לא פנה הנתבע אליהם עובר לתום תקופת ההתיישנות. לטענתם, העובדה שהסכימו למחיקת תביעת X, לאחר שפיטרו את התובע, אינה מסירה אחריות מן הנתבע, שכן מדובר היה בתביעה אבודה מלכתחילה בשל טענת ההתיישנות. אשר לעילת התביעה כנגד איילון, טוענים התובעים כי לא מתקיים במקרה זה הסייג לפוליסה, שכן הם מעולם לא פנו אל הנתבע בדרישה לתשלום פיצויים, ולכן לא היה עליו לחשוד כי בכוונתם להגיש נגדו תביעה. 19. הנתבע חוזר בסיכומיו על טענת ההתיישנות שנדחתה על ידי כב' השופטת גדות. לטענתו, החלטתה של השופטת ניתנה בהסתמך על האמור בכתבי הטענות בלבד, ויש לדון בה שוב כעת, לאחר שבפני בית המשפט נפרשה מסכת הראיות הרלוונטית. הנתבע טוען בסיכומיו כי בניגוד להנחת השופטת, החלטת הועדה נמסרה לידיו ביום בו ניתנה, דהיינו, ביום 5.6.85, ומכאן שמרוץ ההתיישנות להגשת התביעה דנן החל ביום 5.6.92, כך שהתביעה אשר הוגשה ביום 6.6.99 - התיישנה. הנתבע העלה בסיכומיו גם טענה חדשה, שלא הופיעה בכתב ההגנה, ולפיה התכנית הפוגעת נותרה תיאורטית בלבד ולא יצרה פגיעה בפועל. לכן לא קמה כלל עילת תביעה בגינה. למסקנה זו הגיע הנתבע נוכח העובדה שלגבי האזור בו מצויות חלקות התובעים פורסמה תכנית מתאר חדשה - ת/מ/מ3/5. אין בכוונתי להתייחס לטענה זו, שנטענה בשלב כה מאוחר של הדיון, ומבלי שהוצגו בפני ראיות כלשהן לגביה (טענה מעין זו מצריכה, ממילא, חוות דעת שמאית). 20. הנתבע טוען בסיכומיו כי לכל התובעים, למעט התובע 2, אין עילת תביעה נגדו, בין משום שלא חתמו לו על יפוי כח וכתב התחייבות לתשלום שכר טרחה, ובין משום שהסתבר בעדותם כי הם אינם זוכרים פרטים הנוגעים לפעולות שביצע בשמם. הנתבע גם מדגיש כי ההתקשרות של בעלי הקרקע עמו היתה לצורך פעולות במישור התכנוני בלבד, ולא לצורך תביעות פיצויים, ואילו תביעת מרגולין היתה עניין של טקטיקה בלבד, על מנת להפעיל לחץ על ועדות התכנון כך שישיבו בסופו של דבר את ייעוד הקרקע המקורי על כנו. יתר על כן, לטענתו, בתקופה בה היתה תביעת מרגולין תלויה ועומדת הוגשו מספר תביעות נוספות של בעלי קרקעות לפיצוי בגין שינוי ייעוד הקרקע, וכולן נדחו. לפיכך, הדעה היתה כי אין טעם רב בהגשת תביעת פיצויים. רק לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, עם מתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין אלישר, נפתחה לראשונה הדרך לקבלת פיצוי במקרה כגון דא. כך גם טוען הנתבע כי התובעים ידעו שתביעתם עומדת להתיישן, ולמרות זאת לא פעלו להגשת תביעה מטעמם, אלא בחרו להמשיך בהליכים לשינוי ייעוד הקרקע. הנתבע אף לא מנע מן התובעים להגיש תביעה עצמאית, שלא באמצעותו, לבית המשפט המחוזי; אך התובעים לא ביקשו לעשות כן, אלא לאחר שניתן בשנת 1993 פסק הדין בעניין אלישר. מכל מקום, העובדה שבתביעת X החליטו התובעים לפטר אותו, מנתקת כל קשר סיבתי בין מעשי הנתבע לבין הנזק שנגרם לתובעים. זאת ועוד, ניתן היה להתגבר על טענת ההתיישנות שטענו ועדות התכנון, והראיה כי בתביעת מרגולין הושגה פשרה בשנת 1998, לאחר שחלף מועד ההתיישנות (טענה זו אינה ברורה: תביעת מרגולין הוגשה הרבה לפני חלוף תקופת ההתיישנות). לחלופין, ניתן היה, לטענת הנתבע, להתמודד עם טענת ההתיישנות באמצעות "שימוש מושכל" בבקשה שהוגשה לשופט חאג' יחיא. הנתבע אף מציין כי לאחר הגשת תביעת X הוא ניהל מגעים לפשרה עם הועדה המקומית, אך X הורה לו שלא להתפשר, וגם עובדה זו יש בה כדי לנתק הקשר הסיבתי בין התנהלותו של הנתבע לבין הנזק. אשר לאחריותה של חברת הביטוח איילון, טוען הנתבע כי במועד ההתקשרות איתה לא חלה עליו חובת דיווח כלשהי, שכן לא העלה בדעתו כי תוגש נגדו תביעה, ואף X עצמו הבהיר כי במועד זה (מרץ 1997) לא חשב עדיין על הגשת תביעה נגד הנתבע. הנתבע גם מציין כי לא היתה לו כל סיבה להסתיר מאיילון את העובדה שעומדים להגיש נגדו תביעה, שכן עובר להתקשרות עם איילון היה מבוטח בחברת ביטוח "הפניקס"; אם איילון היתה מחריגה את המקרה מן הכיסוי הביטוחי, היתה חברת "הפניקס" אחראית כלפיו. 21. איילון טוענת בסיכומיה כי במועד בו רכש הנתבע לראשונה את פוליסת הביטוח מטעמה (27.3.97), הוא היה מודע היטב לנסיבות אשר עלולות להוביל להגשת תביעה זו נגדו. מאז שנת 1995 חזרו כמה מן התובעים (משפחות X וכשר) והתריעו בפניו על טענותיהם בקשר עם אופן טיפולו בעניינם, ואף הודיעו לו כי הם רואים בו אחראי לנזקים שנגרמו להם בגין רשלנותו. משהסתיר הנתבע עובדות אלו מאיילון בעת רכישת פוליסת הביטוח, אין הפוליסה מכסה את חבותו לעניין זה. איילון טענה גם כי הנתבע הפר את חובת הגילוי הקבועה בסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א- 1981, ודי בכך כדי לפטור אותה מאחריות; ברי כי לו היתה יודעת על התביעה הצפויה, לא היתה מסכימה לבטח את הנתבע (מדובר למעשה בשתי טענות דומות, האחת מסתמכת על לשונה של הפוליסה, והאחרת על הקבוע בחוק). למעלה מן הצורך מצטרפת איילון לעמדתו של הנתבע לפיה הוא איננו אחראי כלפי התובעים, בין משום שתביעתם נגדו התיישנה, ובין משום שהוכח כי הגשת תביעות הפיצויים לא היתה אלא טקטיקה בלבד, וכי מטרת התובעים היתה להשיג שינוי הייעוד התכנוני של החלקות. ד. דיון ומסקנות 1. התיישנות תביעת התובעים נגד הנתבעים 22. כב' השופטת ש' גדות דחתה את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים כטענה מקדמית, שכן היא יצאה מהנחה שהודעת הועדה המחוזית מיום 5.6.85, בדבר החלטתה לדחות את הערעור שהוגש לה על החלטת הועדה המקומית, הגיעה לידי הנתבע לפחות יומיים לאחר שנכתבה. הנתבע טען בסיכומיו כי החלטת השופטת גדות הסתמכה על האמור בכתב התביעה בלבד, וכי כעת על בית המשפט לפסוק על פי הראיות שהובאו בפניו. דא עקא, הנתבע לא הביא ראיות טובות יותר בשאלת ההתיישנות במהלך המשפט. הוא טען בכתב ההגנה - לא ברור על סמך מה - כי הודעת הועדה המחוזית על דחיית הערר נמסרה לתובעים בחודש מאי 1985, מבלי שטרח לציין מתי נודע לו על החלטה זו (סעיף 21). בתביעה שהגיש הנתבע בשם מרגולין נאמר כי "החלטת הועדה המחוזית נמסרה במכתב מזכיר הועדה מיום 5.6.85" (נספח ג' לתצהיר מרגולין, סעיף 10). בטיעוניו בבקשה למחיקה על הסף העלה הנתבע טענה, שאין לה זכר בכתב ההגנה ואף לא בתצהיר, לפיה הודעת הועדה המחוזית מיום 5.6.85 התקבלה ביום בו ניתנה, ולכן מועד ההתיישנות של התביעה דנן הינו יום 5.6.92 (ראה גם עדותו בעמ' 142). אך הנתבע לא התייחס לעניין זה בתצהירו, וגם לא נתן הסבר כלשהו לאופן בו התקבלה אצלו החלטת הועדה כבר ביום בו נכתבה, כאשר על-פי כותרתה היא נשלחה בדואר רשום (נספח ג' לתצהיר איטה X). הנתבע לא טען כי התייצב במשרדי הועדה המחוזית על מנת לקבל את המכתב, ואף לא כי הוועדה שלחה שליח אשר ימסור לו את החלטתה באופן אישי, מה גם שאפשרויות אלו אינן סבירות. הנתבע גם לא הביא ראיה כלשהי, ואף לא טען, כי דיווח לתובעים - כמי שהיה עורך דינם - על החלטת הועדה המחוזית לפני המועד בו נשלחה לתובעים על ידי הועדה המחוזית, או בכל מועד אחר. הגב' X העידה כי הנתבע לא דיווח להם על החלטת הועדה המחוזית (עמ' 61). כך גם העיד משולם (עמ' 13). בנסיבות אלו, אינני רואה מקום ליתן אמון בטענת הנתבע ולסטות מהחלטת כב' השופטת ש' גדות שדחתה את טענת ההתיישנות שהעלה. 23. למעלה מן הדרוש אוסיף כי גם אם היה אמת בטענת הנתבע כי מכתבה של הועדה המחוזית התקבל אצלו או אצל התובעים ביום בו נשלח, קרי: 5.6.85, הרי שאז המועד האחרון להגשת התביעה נגד הנתבע היה יום 6.6.99 - היום בו הוגשה התביעה. עיון בלוח השנה לשנת 1999 מגלה כי יום 5.6.99 חל בשבת, ולכן ניתן היה להגיש את התביעה למחרת (סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981). הנתבע עצמו הודה בכך במהלך הדיון בפני כב' השופטת גדות, אך טען, ללא כל בסיס, כי "אין חולק שהיום האחרון הוא לא שישי-שבת" (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 5.11.01). 2. חובת הזהירות של עורך-דין כלפי לקוח 24. הלכה היא כי עורך דין חב חובת זהירות חוזית ונזיקית כלפי לקוחותיו. בע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל(3) 75 (להלן: "ענין אדרת") פסק כב' השופט ח' X: "חוסר מיומנות משפטית מקובלת, ומעשים ומחדלים אשר עורך-דין סביר ונבון נשמר היה מפניהם באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; וכלפי הלקוח שלו מוטלת חובה פשוטה על עורך-דין לנהוג באותה מיומנות ולהימנע מאותם מעשים ומחדלים". בפסק הדין המנחה בע"א 57/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446 נדרש בית המשפט העליון לשאלת היקף וטיב חבותו ואחריותו של עורך דין כלפי לקוחו (אושר בע"א 2625/02 נחום נ' עו"ד דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, פסקה 10). וכך קובע כב' השופט ד' לוין: "הבסיס העיקרי לחבותו של עורך דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי. בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת דין, בתמורה לשכר טרחה המשולם לו. יש והסכם זה מועלה על הכתב ויש והוא מוצא ביטויו רק בדברים שבעל פה. הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה היא כי לעורך הדין המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח. התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות הגורמת נזק ללקוח... עשויים לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו. בסיס אחר לחבות עורך הדין, יכול שיהיה במעשה עוולה כגון רשלנות מקצועית של עורך דין המקים לטובת הנפגע עילת תביעה נזיקית, על פי עוולת הרשלנות, או אחרת, אשר בפקודת הנזיקין. עוולה זו חלה במקרה של רשלנות מקצועית, אם מתקיימים היסודות הנדרשים לכך... כבר נאמר לענין רשלנות מקצועית של עורך דין כלפי לקוחו, כי 'בנקודה החשובה ביותר מבחינה מעשית, היינו, מהו סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרש, אין למעשה הבדל בין יחסים חוזיים לנזיקיים..." (שם, בפסקה 24). ובהמשך: "ניתן לומר כי עורך דין החוטא לחובות המיוחדות המוטלות עליו מעצם היותו עורך דין, החייב לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, יש וימצא את עצמו מסובך ומחוייב מכמה בחינות: א. יש וימצא עצמו, על פי נסיבות המקרה, עובר על הוראות המשמעת שבכללי לשכת עורכי הדין... ב. יש והוא ימצא עצמו מפר את חובותיו כלפי לקוחו בשל הפרת ההסכם שנכרת ביניהם ושאחד מעיקריו הוא מתן שירות נאמן ואחראי ללקוח... ג. יש והוא ימצא עצמו חב בנזיקין כלפי לקוחו, על שום שהתרשל במתן השירות כלפיו... חובות אלה עומדות כל אחת בפני עצמה, והפרתה של אחת אינה מביאה בהכרח להפרתה של השניה. אם כי, יש ואותה התנהגות עצמה תביא להפרתה של יותר מחובה אחת" (שם, בפסקה 28). 25. איחור בהגשת תביעה, באופן שהביא לכך שתקופת ההתיישנות חלפה והתביעה נדחתה על הסף, אינו עולה בקנה אחד עם חובת הזהירות של עורך דין ומהווה הפרה בוטה שלה. בעניין לוי הנ"ל אמר על כך כב' השופט ד' לוין את הדברים הבאים, היפים גם לענייננו: "מעורך דין, העושה מלאכתו למען לקוחו, נדרשת רמה מסויימת בכל הקשור לידיעת החוק... על עורך הדין לעמוד בלוח זמנים, והדברים אמורים הן בכל הקשור למגבלות זמן שנקבעו בחוק, והן בנוגע למגבלות זמן הקבועות בהוראות שנותן הלקוח לעורך דין. כך למשל, חייב עורך דין להזהיר את לקוחו לגבי תקופת התיישנות של התביעה שבידו, ובמיוחד כאשר קיימת תקופת התיישנות מיוחדת..." (שם, בפסקה 25). בע"א 8001/95 קורן נ' ויסברג, תק-על 98(1) 636 השתהה המערער, שנפגע בתאונת דרכים, בהמצאת חוות דעת רפואית בעניינו למשיב - עורך הדין אשר טיפל עבורו בתביעת הנזיקין. תביעת הפיצויים של המערער הוגשה באיחור ונדחתה מחמת התיישנות. בית המשפט המחוזי מצא כי עורך הדין התרשל כאשר לא דאג להעמיד את המערער על סכנת ההתיישנות של תביעתו, אף כי סבר כי גם המערער אינו נקי מאשמה. אומר על כך כב' השופט י' אנגלרד כי: "צדק בית המשפט בקביעתו כי על עורכי הדין היה להעמיד את הלקוח, שהשתהה בהמצאת חוות הדעת הרפואית, על סכנת ההתיישנות, וצדק הוא בקביעתו כי מחדלו של הלקוח אינו בבחינת התנהגות סבירה של אדם הדואג לאינטרסים של עצמו... עורך דין חב חובת נאמנות מיוחדת ללקוחו. אכן, עורך דין אינו חייב 'לרוץ אחרי קליינט', כלשונו של בית המשפט קמא, אולם עליו לפעול בצורה סבירה לשם העמדת הלקוח על כך שתקופת ההתיישנות עומדת לחלוף ועל המשמעויות הנובעות מכך. במסגרת חובת האמון המיוחדת שחב עורך הדין ללקוחו עליו ליצור עמו קשר מדי פעם בפעם כדי לעדכן, להתעדכן ו'להזכיר' ללקוח כיצד מתנהל הטיפול בתיק, בפרט לקראת תום תקופת ההתיישנות. אין עורך הדין רשאי להניח כי הלקוח זנח את התביעה, אך בשל העובדה שהלקוח נמנע מליצור עמו קשר - עליו לנסות לקבל את עמדת הלקוח בנושא...". (ראה גם א' יעקב, "רשלנות בין כותלי בית-המשפט", עיוני משפט כו (תשס"ב) 5, 29). בע"א 479/65 וידר נ' עו"ד גדעון הרנוי, פ"ד כ(1) 468, 471, הדגיש כב' השופט ברנזון את חובתו של עורך דין להזהיר את הלקוח על כך שתקופת ההתיישנות להגשת תביעתו לקבלת גמלה מהביטוח הלאומי עומדת לחלוף, גם אם לא היה אמור להגיש תביעה זו, ושירותיו נשכרו רק לצורך הגשת תביעת נזיקין. גם הנתבע עצמו הסכים בסיכומיו כי עורך דין הפועל למען לקוחו חייב לעמוד במגבלות של זמן, ועליו אף להזהיר את לקוחו לגבי תקופת ההתיישנות של התביעה שבידו. מנגד, ברי כי אם הזהיר עורך הדין את לקוחותיו בדבר המועד בו תחלוף תקופה ההתיישנות, על כל ההשלכות הנובעות מכך, והללו בחרו בכל זאת שלא להגיש תביעה, האחריות לנזקים הנובעים מהתיישנות התביעה מוטלת לפתחם של הלקוחות. עורך הדין מחוייב להציג בפני לקוחותיו את האפשרויות העומדות בפניהם, ולייעץ להם בדבר האפשרות הנראית לו כטובה ביותר, אך הוא ודאי אינו יכול לכפות על לקוחותיו לנהוג בצורה מסויימת. עורך הדין אינו אפוטרופוס ללקוחותיו, ואין להרחיב את חובת הזהירות שלו כלפיהם באופן שיהפוך אותו למעין אפוטרופוס. לפיכך, אם בוחרים הלקוחות שלא להגיש תביעה, חרף חרב ההתיישנות, ולפעול להשגת יעדיהם בערוצים אחרים, או אם למרות שנמסרה להם מלוא האינפורמציה על ידי עורך דינם, מתמהמהים הלקוחות בהחלטתם ולא דואגים להעביר לעורך הדין את הסכומים הנדרשים לפתיחת תיק בבית המשפט, אין מקום לבוא בטענות אל עורך הדין. לאורם של כללים אלו יש לברר את אחריותו של הנתבע לאי-הגשתן במועד של תביעות הפיצויים של התובעים. 3.חובת הזהירות של הנתבע כלפי התובעים: קיומה והיקפה 26. השאלה הדורשת הכרעה במקרה דנן הינה, אם כן, בעיקרה שאלה עובדתית: האם, כגרסת הנתבע, היו התובעים מודעים למועד בו תחלוף תקופת ההתיישנות, ובחרו שלא להגיש תביעה משיקולים שונים, או שמא, כטענת התובעים, הציג הנתבע בפניהם מצג לפיו הם אינם צריכים לחשוש מחלוף תקופת ההתיישנות, שכן החלטתו של כב' השופט חאג' יחיא תאפשר להם להגיש תביעתם גם במועד מאוחר יותר. בהקשר זה נשאלת גם השאלה אם היה על הנתבע ליידע כל אחד ואחד מבעלי החלקות בדבר המועד בו תחלוף תקופת ההתיישנות, או שדי היה לו ליידע את ועד הפעולה, ולסמוך על כך שהועד ידאג להעביר את המידע לבעלי הקרקע. בטרם אכריע בשאלה הנ"ל, יש להתייחס גם לטענת הנתבע כי לא נוצרה כלל התחייבות שלו כלפי חלק מהתובעים, שכן הם לא חתמו על יפוי כח במסגרתו התחייב לייצגם, כמו גם לטענתו כי ייצג את התובעים אך ורק בענייני תכנון ושינוי ייעוד, אך לא בעניין הגשת תביעת פיצויים לבית המשפט המחוזי. (א) יחסי עו"ד-לקוח בין הנתבע לתובעים 27. הנתבע טען בתצהירו (סעיף 10) כי התובעים, ברובם, לא חתמו כלל על יפוי כח במשרדו. חלקם לא חתמו על שום מסמך, ואחרים חתמו רק על כתב התחייבות והרשאה (אשר תוכנו הובא לעיל). בחקירתו הנגדית לא ידע הנתבע לומר מי מהתובעים היה במשרדו על מנת לחתום על יפוי כח ומכתב הרשאה, ורק טען כי לא כל בעלי החלקות חתמו על המסמכים הנ"ל (עמ' 109). ניסיון זה של הנתבע להתחמק מכל אחריות או מחוייבות כלפי התובעים, מוטב היה לו לולא נעשה. התובעים טענו כולם בתצהיריהם כי הגיעו למשרדי הנתבע, שם חתמו לו על יפוי כח לפיו הסמיכו אותו לטפל בשמם בהגשת תביעת פיצויים בגין שינוי ייעוד המקרקעין שבבעלותם. אקדים ואומר כי עדויותיהם של התובעים מהימנות עלי, ואין ניצבת מולן גירסה ברורה, קוהרנטית ואמינה של הנתבע. אמנם בידי התובעים אין העתק מיפוי הכח שחתמו לנתבע, פרט לתובע 5 (כשר) שצרף יפוי כח מיום 10.3.83 בנוסח הסטנדרטי של הנתבע שצוטט בסעיף 2 לעיל. התובע 9 מצרף לתצהירו העתק יפוי הכח בנוסח הסטנדרטי שהכין הנתבע ושמצוי בידיו, אך המסמך איננו חתום. אף שחלפו למעלה מ-30 שנה מן המועד בו חתמו התובעים על ייפוי הכח לנתבע, מרביתם זכרו היטב כי ביקרו במשרדיו וחתמו על יפוי הכח. מר יוסף משולם העיד כי אמנם אין בידיו הסכם חתום עם הנתבע, אך זאת משום שהנתבע לא נתן לו העתק מן ההסכם עליו חתם. מר משולם אף הדגיש כי חתם הן על יפוי כח והן על כתב התחייבות והרשאה (עמ' 10). בדומה, העידה גב' עדינה רובינשטיין כי חתמה על כל המסמכים עליהם נתבקשה לחתום על ידי הנתבע (עמ' 18), ומר אבנר כשר העיד כי הוא ואחיו חתמו בפני הנתבע על יפוי כח ועל כתב הרשאה (עמ' 20), והוא אף צרף כתב הרשאה חתום לתצהירו (נספח ב'). למעשה, כל התובעים היו עקביים בגרסתם לפיה חתמו על יפוי כח וכתב הרשאה לנתבע, וכי זה התחייב לייצגם בתביעת הפיצויים (יוסף משולם בעמ' 10; עדינה רובינשטיין בעמ' 18; קלטר בעמ' 101-102; עמיה קימל בעמ' 50-51). היחיד שלא זכר בעדותו את הנתבע היה התובע 4 (ויצר) - אדם בא בימים המעיד על אירוע מלפני למעלה מעשרים שנה - שבתצהירו טען כי חתם על יפוי כח בפני הנתבע. אמנם בעדותו זכר ויצר דמות אחרת מזו שחקרה אותו חקירה נגדית, אך יתכן שחתם על יפוי כוח בפני עו"ד אחר במשרדו של הנתבע, שהרי הנתבע אישר בתצהיר גילוי מסמכים כי בידיו כתב התחייבות של נתבע זה. עובדה היא שהנתבע ראה גם בתובע זה לקוח שלו לענין הגשת תביעת הפיצויים, שכן הוא ביקש בשמו להצטרף לתביעת מרגולין (המבקש 55 באותה בקשה). 28. אשר לבני משפחת X (תובעים 1-2), הרי שהם שבו וביקשו מהנתבע במכתבים רבים לקבל העתק מיפוי הכח שנתנו לו בשנת 1983, אך לא זכו לקבלו. הנתבע לא טען בתשובתו אליהם כי הם לא חתמו לו על יפוי כח, ובמכתבו מיום 28.12.83 כתב כי הוא מעביר להם העתק מיפוי הכח, למרות שהעתק לא צורף למכתבו. כמו כן קיים מכתב של איטה X מיום 26.1.83 (נספח א' לתצהירה), בו היא כותבת לנתבע כי היא מצרפת למכתב יפוי כח חתום על ידי התובע 2, וכי יפוי כח אחר נשלח אל התובע 1 (אחי התובע 2) לארה"ב לחתימה. בעדותה אמרה כי הנתבע קיבל יפוי כח חתום גם מהתובע 1 (עמ' 57-58). גם יוסף X העיד כי למיטב זכרונו אחיו החזיר את יפוי הכוח חתום, וזה נשלח אל הנתבע (עמ' 27-28, 46). הנתבע אכן הגיש בשם התובעים 1-2 תביעת פיצויים לועדה המקומית (נספח ג/9 לתצהיר איטה X), ובשנת 1991 גם ביקש לצרפם לתביעת מרגולין (מכתבו של הנתבע, נספח ז' לתצהיר גב' X). לא מיותר להעלות תמיהה בנושא זה: כיצד עורך דין איננו שומר בתיקיו יפויי כח של לקוחותיו, שכן גם הנתבע מודה שחלק מהתובעים חתמו לו על יפוי כח. עדותו של הנתבע הותירה רושם בלתי מהימן. הנתבע הגיע לעדות ללא מסמכים, וגם לתצהירו לא צירף מסמך כלשהו. הוא נמנע מלהשיב על שאלות רבות בצורה ישירה. יתר על כן: בתצהיר גילוי המסמכים ציין הנתבע כי נמצאים בידיו "כתבי התחייבות" (נוסח יפוי הכוח שצוטט בסעיף 2 לעיל) של התובעים 3-4 ו- 7-11, אך בעדותו לא היה יכול להציגם (גם לאחר שקיבל הזדמנות לעשות כן). מה שחמור יותר: למרות שבתצהיר גילוי המסמכים אישר הנתבע כי יש בידיו כתבי התחייבות של התובעים 3-4, ו- 7-11, הרי שבעדותו טען כי אין לו כתב התחייבות מהם (עמ' 113, 117, 120). אם רוצים אנו להניח שהנתבע לא השמיד ראיות במהלך המשפט, הרי האפשרות הנותרת היא שעדותו לא היתה אמת. הנתבע ניסה להטיל את האחריות לתצהיר גילוי המסמכים על "בחור שעובד אצלו", וטען כי איננו חתום על המסמך (עמ' 121). אך בכותרת למכתב נאמר, מן הסתם על ידי הנתבע: "אני מבקש לראות את האמור במכתבי זה כאילו ניתן בתצהיר ערוך כדין". מכל מקום, לפי תצהיר גילוי המסמכים חסרו לנתבע רק יפויי הכוח של כשר וX (תובעים 1-2 ו- 5-6: X וכשר), כאשר דווקא לגביהם, כאמור לעיל, קיימים מסמכים ועדויות המוכיחים את קיומם. כפי שהעידו הגב' מרגולין, מר משולם והגב' קימל, הנתבע לא מסר להם העתק מיפוי הכוח שחתמו בפניו (עמ' 10, 51, 78), וזו כנראה הסיבה שאין לתובעים עותק מיפויי הכוח שחתמו לנתבע. הלה מנצל את העובדה שלא מסר ללקוחותיו העתק מיפוי הכוח, כדי לטעון כי לא היו כלל לקוחותיו, אף שמדובר בטענה שאין בה אמת. 29. הנתבע ניסה אמנם לטעון כי לא ראה בחתימה על יפוי כוח עניין מהותי בשל העובדה שפעולותיו היו לצורך שינוי היעוד בלבד, ולא לצורך תביעות פיצויים (עמ' 108). טענה זו איננה מתיישבת עם העובדות. הנתבע ניהל במשך שנים הליכים שונים בשמם של כל בעלי הקרקעות שיוצגו על ידי ועד המאבק (כ-155 איש), וביניהם התובעים: תחילה עתירה לבג"צ, לאחר מכן תביעה לפיצויים שהוגשה לועדה המקומית וערעור שהוגש לועדה למחוזית ולבסוף בקשה שהוגשה לבית המשפט לצרף את כל 155 בעלי הקרקעות לתביעת מרגולין (נספח ד' לתצהיר מרגולין). הנתבע מאשר בסעיף 14 לתצהירו כי הגיש דרישות לתשלום פיצויים לועדה המקומית לפי רשימת הבעלים שמסר לו ועד הפעולה (ראה לדוגמה העתק של "בקשה לתביעת פיצויים" שהגיש הנתבע בשם יוסף ואבשלום X לועדה המקומית לתכנון ובניה חוף השרון, ואשר צורף כנספח ג' לתצהיר X). הנתבע לא היה עושה כל אלו ללא יפוי כח מן התובעים. הוא חתם על הבקשה לצרפם לתביעת מרגולין כ"ב"כ המבקשים". בעדותו הסביר הנתבע כי טיפל בענייניו של כל מי שהיה כלול ברשימה של מטה המאבק, גם אם לא חתם אצלו על יפוי כוח, וכי בסך הכל פנו אליו 127 בעלי חלקות (עמ' 107-108). העובדה שהנתבע לא מסר פרטים מיהם אותם 127 איש, והאם הם כוללים את התובעים, אומרת דרשני. זאת ועוד, הנתבע שלח ביום 1.10.91 מכתב לעו"ד איטה X, בו הודיע כי הגיש בקשה לצרף את כל בעלי הקרקעות לתביעת מרגולין, והוסיף: "בימים אלה אני פונה אל כל מרשי, בעלי הקרקעות, לדווח על הנ"ל ולקבל את אגרת בית המשפט לשם פתיחת התיקים" (נספח ד' לתצהיר X). כך גם הכין הנתבע ביום 24.8.92 מכתב סטנדרטי לבעלי המקרקעין (נ/15), בו נאמר כי הוא מתכוון להגיש בשמם את התביעה לפיצויים בבית המשפט המחוזי, ולצורך כך יש צורך בתשלום אגרה והוצאות; לא נאמר במכתב שיש צורך לחתום על יפוי כח לנתבע. 30. בנסיבות המתוארות לעיל, גם לו סברתי כי הנתבע ניהל את כל ההליכים הללו ללא ייפוי כח חתום מטעם מי מהתובעים - לא היה בכך כדי לגרוע מרמת אחריותו כלפיהם. כפי שהבהיר כב' השופט ד' לוין בעניין לוי הנ"ל, הסכם בין עורך דין ללקוח אינו חייב להיות הסכם כתוב. בנוסף, בע"א 2625/02 הנ"ל בעניין נחום, פסק כב' השופט א' ריבלין כי תתכן חבות ברשלנות של עו"ד גם כלפי מי שאיננו לקוחו, כאשר נוצרה ביניהם מערכת יחסים המקימה חובת זהירות מושגית וקונקרטית (פסקה 12, וראה גם דברי כב' השופטת א' חיות בפסקה 1). בענייננו, מרגע שהנתבע פעל בשמם של התובעים, בין שעשה זאת על סמך הסכמי שכר טרחה ויפויי כח כתובים וחתומים, ובין שעשה זאת בהסתמך על הנחיות ועד הפעולה, נוצרו בינו לבינם יחסי קירבה שבמסגרתם חב כלפיהם הנתבע חובת זהירות לפעול כעו"ד סביר והגון. יתר על כן, כפי שנפסק בענין הרנוי הנ"ל, היה חייב הנתבע להזהיר את התובעים מפני חלוף תקופת ההתיישנות, לאחר שאלו פנו אליו לקבלת ייעוץ משפטי בענין התוכנית הפוגעת, וזאת גם אם לא הנתבע עצמו היה אמור להגיש את תביעת הפיצויים. אך כאמור לעיל, שוכנעתי לחלוטין כי התובעים חתמו לנתבע על יפוי כח בנוסח האחיד המצוטט בסעיף 2 לעיל (אשר מסמיך אותו להגיש בשמם גם תביעת פיצויים - ראה בהמשך), גם אם לא עלה בידם להציג העתק ממסמך זה, אשר מן הסתם נותר בידי הנתבע, וכי בינו לבינם התקיימו יחסי עו"ד-לקוח. לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את ניסיונו של הנתבע להתנער מאחריות כלפי התובעים בטענה שלא חתמו לו על יפוי כח. (ב) היקף יפוי הכוח והכוונה של בעלי הקרקעות להגיש תביעת פיצויים 31. טענתו העיקרית של הנתבע היא כי הוא נטל על עצמו לייצג את התובעים אך ורק לצורך שינוי ייעוד הקרקע, קרי: השבת יעודה המקורי כקרקע חקלאית המיועדת לבניה, ולא לצורך הגשת תביעות פיצויים. נושא תביעת הפיצויים עלה רק בשלב מאוחר יותר, כאמצעי טקטי להשגת המטרה של שינוי ייעוד (סעיפים 7-8 לתצהיר). הנתבע אף טען כי אלו היו ההנחיות שקיבל מוועד הפעולה של בעלי הקרקעות (סעיפים 11-12 לתצהיר). כמו כן טען הנתבע כי רוב בעלי הקרקעות סברו כי אין סיכוי לתביעת פיצויים, וכי תביעה מעין זו עלולה לטרפד את המהלך של שינוי הייעוד, ולכן לא היו מעוניינים כלל בהגשת התביעה (סעיפים 22 ו- 26 לתצהיר). התובעים, לעומת זאת, טענו בתצהיריהם כי ייפוי הכח שנתנו לנתבע התייחס הן לניסיון לשנות את ייעוד הקרקע לבניה, והן להגשת תביעות פיצויים בשל הנזקים. כך, טענה גב' X כי "עו"ד X הבהיר לי כי הוא פועל ויפעל בכל המישורים הן בניסיון לשנות שוב את ייעוד הקרקע לבניה ובמקביל בתביעה לקבלת פיצוי כספי" (סעיף 3 לתצהירה, וראה גם סעיף 3 לתצהירי יוסף X, אבנר כשר, עמיה קימל, אדמונד ויצר, עדינה רובינשטיין ויוסף משולם). משולם אומר בתצהירו כי בירר אצל הנתבע כמה פעמים בנוגע להגשת תביעת הפיצויים, והנתבע הרגיע אותו "שהעניין בטיפול" (סעיפים 4-5). כך גם נאמר בתצהירי כשר, קימל ורובנישטיין (סעיף 5). לגבי X, לא יכולה להיות מחלוקת, לאור התכתובת העניפה שלו ושל איטה X עם הנתבע, כי הם דרשו לדעת שוב ושוב מה קורה עם תביעת הפיצויים (ראה תצהיריהם המפורטים בעניין זה). 32. טענת הנתבע, כי יפוי הכוח שנתנו לו התובעים לא כלל הגשת תביעת פיצויים, תמוהה לא פחות מן הטענה שהם כלל לא נתנו לו יפוי כוח. לבד מן העובדה שגרסתו הוכחשה נמרצות על ידי איטה X (עמ' 60), שעדותה מהימנה עלי, הרי כפי שהובהר לעיל, עוד במרץ 1983 הגיש הנתבע בשם התובעים תביעת פיצויים בגין שינוי ייעוד הקרקע לועדה המקומית, ולאחר שזו נדחתה, ערער על ההחלטה לועדה המחוזית. לא ברור על כן כיצד הוא טוען כי היה עליו לפעול אך ורק להשגת שינוי ייעוד. יתר על כן: בנוסח כתב ההתחייבות והרשאה שניסח הנתבע, ושעליו חתמו התובעים (ראה סעיף 2 לעיל), צויין במפורש כי הנתבע ינקוט "כל צעד או כל הליך משפטי בנוגע לחלקה" בשם התובעים, וכי הוא זכאי לשכר טרחה בשיעור של 12% "משווי הפיצויים שאקבל עקב שינוי ייעוד החלקה או למקרה של בטול שינוי היעוד, משווי ההפרש בשווי החלקה על פי היעוד המתוכנן לעומת היעוד הישן...". דהיינו, הנתבע היה מוסמך לכל אורך הדרך לפעול בשני מישורים חלופיים: שינוי ייעוד - מחד, ופיצוי כספי אם לא ישונה הייעוד - מאידך. כך גם קבע את שכר הטרחה המגיע לו. הנתבע הסתבך בתשובות מופרכות בנסותו להסביר את נוסח יפוי הכוח (עמ' 109-112), אשר כולל התייחסות ברורה לתשלום שכ"ט עו"ד עבור פיצויים בשל שינוי הייעוד, קרי: פיצויים המגיעים בגין התוכנית הפוגעת, ששינתה את ייעוד הקרקע באופן שאינו מתיר בניה. הוא טען: "אם הייתי מוציא להם פיצויי פגיעה לא הייתי לוקח גרוש" (עמ' 112). אך במכתבו ללשכת עוה"ד, בעקבות התלונה שהגישו כמה מן התובעים נגדו, הוא אומר: "הריני מבקש לקבל את השכר המוסכם, בשעור 12%, בתביעות שינוי היעוד ובתביעת הפיצויים" (נספח טז' לתצהיר X). במכתבו לגב' כשר מיום 1.11.95, אשר נכתב לאחר שכשר פיטרו אותו הוא אומר: "לאחר שיקול, הנני נכון לכבד בקשתך בענין תביעת פיצויי הפגיעה באמצעות עו"ד אחר ולענין זה, אני מוכן לוותר על שכר הטרחה". במכתבו ללשכת עורכי הדין טען הנתבע כי מטרת התלונה של X היתה להתחמק מתשלום שכ"ט עו"ד; לא ברור איזה שכ"ט צריך היה לשלם, אליבא דגירסת הנתבע. כפי שציינה גב' X בעדותה, הנתבע מעולם לא דאג להכנת תוכנית לשינוי ייעוד, ולא הציג עניין זה בפני בעלי החלקות, כך שלא היה סיכוי לכך; הוא נדרש על ידם להגיש ריכוז של תביעות פיצויים, כדי להפעיל לחץ על הועדה המקומית להחזיר את המצב התכנוני לקדמותו (עמ' 60). כך גם העיד מר קלטר (עמ' 101). הגב' X אמרה בעדותה כי טענת הנתבע, כאילו עמדת בעלי הקרקעות היתה שאין טעם להמשיך בהליכי תביעת הפיצויים ויש להתמקד בשינוי הייעוד, הינה "שקר וכזב", ואני מאמין לדבריה הנתמכים במכלול הראיות (עמ' 61). מן הראיות שהובאו עולה בבירור כי הנתבע ראה עצמו מוסמך לייצג את התובעים בכל הנוגע לתביעת פיצויים בגין התוכנית הפוגעת, והוא גם פעל בעניין זה. הוא ניסה לצרף את התובעים לתביעת הפיצויים שהגישה מרגולין, והודיע לתובעים כי יש בדעתו להגיש תביעות פיצויים בשמם. בני משפחת X פנו אל הנתבע פעם אחר פעם בענין הגשת תביעת פיצויים בבית המשפט המחוזי, והנתבע מעולם לא השיב להם כי לא שכרו את שירותיו לצורך זה. הוא השיב להם כי הוא פועל לצרף את תביעתם, כמו גם את תביעות בעלי הקרקעות האחרים, לתביעת מרגולין (ראה ההתכתבויות בנספח ד' לתצהיר X). עדותו של הנתבע בהקשר זה, וטענתו כי ההתייחסות לתביעת פיצויים בכתב ההרשאה היתה רק לגבי חלקות שהופקעו, כמו גם טענתו כי שכר הטרחה היה משולם לו רק במקרה של שינוי ייעוד ולא במקרה של תביעת פיצויים (עמ' 110-112), אינן יכולות להתקבל. 33. עו"ד דפנה מרגולין היתה פעילה בוועד המאבק. היא הדגישה בתצהירה כי הובהר לה על ידי הנתבע כי עיקר הטיפול המשפטי הוא התביעה הכספית לפיצויים, וכי היה ברור לכל הנוגעים בדבר כי לאחר הגשת תביעתה האישית לפיצויים יצורפו אליה תביעות כל בעלי המקרקעין (סעיפים 3 ו- 5). בעדותה אמרה על הגשת תביעות הפיצויים בבית המשפט: "היה צריך להגיש אותן וזו היתה המטרה... הוועד מעולם לא אמר שלא להגיש את התביעות, נהפוך הוא. הוועד רצה שהתביעות יוגשו... מהתחלה ועד הסוף. הרעיון היה שכל התביעות יוגשו כדי שיהיה אמצעי לחץ כספי גבוה ביותר על הרשות" (עמ' 85). היא הסבירה כי הרעיון היה להגיש 155 תביעות פיצויים בסך של כ- 15-20 מיליון ₪, כדי להשיב את המצב התכנוני לייעודו המקורי (עמ' 92, 95). מרגולין העידה כי הוועד העביר לנתבע מסר "להגיש את התביעות לכל איש בנפרד", בעקבות החלטת כב' השופט חאג' יחיא שלא לאפשר צירוף (עמ' 86). גם X, שהיה חבר בוועד הפעולה, העיד כי לא היתה החלטה, או אפילו הצעה, להימנע מהגשת תביעות פיצויים (עמ' 32-33). הנתבע טען כי היו "התפתחויות שליליות", עקב מתן פסקי דין שדחו תביעות פיצויים בגין התוכנית הפוגעת שהגישו כמה מבעלי הקרקעות, דבר שריפה את ידי בעלי הקרקעות האחרים מהגשת תביעות. על כך אמרה מרגולין: "מעולם לא נאמר לנו שיש התפתחויות שליליות. אף אחד לא אמר לך לא להגיש. אתה מונית להגיש את התביעות האלה. היית צריך לדאוג שהתיק לא יתיישן" (עמ' 92). כך העידה גם הגב' X (עמ' 65). 34. מוכן אני לקבל את טענת הנתבע, כי הגשת תביעת פיצויים לא היתה המטרה העיקרית של בעלי החלקות, וכי אותם בעלי חלקות שתמכו בה, רצו בעיקר להפעיל לחץ על ועדות התכנון על מנת שאלו יבטלו את שינוי הייעוד של הקרקע (עדות הנתבע בעמ' 142). גם טענתו של הנתבע כי תביעת מרגולין הוגשה כ"טסט קייס", וזאת לאור ההנחה שנוכח נתוני חלקתה, סיכוייה של תביעה זו הם הטובים ביותר, נתמכת בעדויות התובעים (סעיף 15 לתצהיר X ועדות דפנה מרגולין, מטעם התובעים, בעמ' 80). אך הנתבע המשיך וטען כי לא כל בעלי החלקות היו מעוניינים בהגשת תביעת פיצויים לבית המשפט, וזאת בשל החשש שתביעה כזו תסתום את הגולל על ניסיונם לשנות את ייעוד הקרקע (סעיף 22 לתצהירו ועמ' 111). כך גם העיד מר יוסף בוכניק - יו"ר ועד בעלי הקרקעות בתקופה הרלבנטית, שטען כי הוא עצמו התנגד להגשת תביעת פיצויים (סעיפים 6-7, ו- 18 לתצהירו ועדותו בעמ' 163-164, ו- 167 לפרוטוקול). עם זאת, הנתבע ובוכניק אינם טוענים כי איש מבעלי הקרקעות לא היה מעוניין בהגשת תביעות הפיצויים - נהפוך הוא: הם טוענים כי היה עניין של בעלי הקרקעות בהגשת תביעות שכאלו, על מנת להפעיל לחץ על רשויות התכנון לחזור בהן משינוי הייעוד בשל העדר יכולת לשאת בתשלום הפיצויים המתחייבים משינוי הייעוד. עובדה היא כי היו בעלי קרקעות במתחם נשוא התביעה שבחרו להגיש תביעת פיצויים: חלקם זכו בפיצוי (אלישר ומרגולין), חלקם נדחו בשל התיישנות שהיא נשוא התביעה כאן (X וכשר) ותביעות של אחרים נדחו, כפי שאומרים בוכניק והנתבע בתצהיריהם (סעיף 12 לבוכניק, וסעיף 8 לנתבע ו-נ/6 שהוא פסק הדין בענין כהנא). אכן, כפי שמציין בוכניק בתצהירו (סעיף 6), העיקר בעיני בעלי הקרקעות היה שינוי הייעוד, קרי: השבה לקדמותו של המצב התכנוני שקדם לתוכנית הפוגעת, ואשר איפשר בניה על הקרקעות. אך בוכניק גם מציין בתצהירו, כפי שגם העיד הנתבע, כי היתה החלטה להגיש תביעות פיצויים כדי ללחוץ על רשויות התכנון (סעיף 7). בוכניק אומר בסעיף 18 לתצהירו כי: "היו בעלים שהצרו על כך שלא המשיכו בתביעה לפיצויים, אך הרוב היה ועדיין נותר בדעה כי בשביל 6,500 דולר לדונם לא היה כדאי לקבל פיצויים ולפגוע באפשרות של שינוי הייעוד...". 35. עדותה של עו"ד מרגולין הותירה רושם מאוד מהימן, והיא עדה ניטרלית במובן זה שתביעתה לפיצויים כבר נסתיימה. בכל הנוגע לשאלה האם היה הנתבע אמור להגיש תביעות פיצויים בשם בעלי הקרקעות, מעדיף אני את גרסת מרגולין, הנתמכת בגרסתה של גב' X, על פני גרסתם של הנתבע ובוכניק, אשר אינה מתיישבת עם מכלול הראיות שהובאו. תצהירו של בוכניק, יו"ר הוועד שייצג כ- 100 בעלי קרקעות (לא את כולם) - מעורר תחושה לא נוחה של מגמתיות, שסיבתה אינה ברורה. הנתבע נזכר רק במהלך שמיעת הראיות כי ברצונו לזמן לעדות את בוכניק. הוא טען כי בוכניק לא היה מוכן ליתן תצהיר קודם לכן, אך בוכניק סתר טענה זו בעדותו (עמ' 161), אם כי בתצהירו נאמר כי לא רצה להגיש תצהיר (סעיף 2). יצויין כי מר X אמר בעדותו כי בוכניק ייצג קבוצה של בעלי קרקעות, שX לא היה שייך לה, ומכאן שאין זה ברור כלל אם בוכניק ייצג את התובעים (עמ' 48-49). בוכניק מאמץ בתצהירו את גרסת הנתבע, ללא סייג, גם כשהיא סותרת את הראיות שהובאו. תצהירו הוכן על ידי עו"ד ממשרדו של הנתבע (בוכניק בעמ' 139-141). בוכניק אומר (בסעיף 6) כי "ההתקשרות עם עו"ד יעקב X היתה לנושא שינוי הייעוד", אף שמנוסח כתב ההרשאה עולה אחרת (ראה סעיף 2 לעיל). הוא טוען כי הוועד השתכנע כי אין מקום להגשת תביעות פיצויים, ומפנה לפרוטוקול אסיפת וועד מיום 6.1.0.91, בו נאמר כי התביעות תתיישנה תוך חצי שנה, נזכר שכרו של הנתבע בסך "12% בפיצויים דרך בימ"ש", ומובהר בו כי כל בעל חלקה צריך לחתום על הסכם אישי עם הנתבע. לא נאמר בפרוטוקל זה, או בכל מקום אחר, כי קיימת החלטה שלא להגיש תביעות פיצויים, וממכלול הראיות עולה כי המגמה היתה הפוכה: להגיש תביעות כדי להפעיל לחץ על רשויות התכנון. ברוח זו פעל הנתבע, כשביקש לצרף את 155 בעלי הקרקע לתביעת מרגולין. בוכניק העיד, למרבה התמיהה, כי כלל איננו יודע שהנתבע הגיש בקשה לצרף את 155 בעלי הקרקעות לתביעת מרגולין (עמ' 167). בוכניק טוען כי "לא היתה היענות להגשת תביעות פרטניות... ולי מכל מקום לא ידוע על פניה כלשהי שרצתה להגיש תביעה שכזו" (סעיף 15). גם בעדותו אמר בוכניק שהוא לא זוכר מקרה אחד שמישהו ביקש לדון בנושא הפיצוי (עמ' 163). אך הוכח שמספר תביעות שכאלו דווקא הוגשו. עוד אמר בוכניק בעדותו כי "מרגולין החליטה לבדה להגיש את התביעה שלה כטסט קייס" (עמ' 164), וכי הוא היה נגד הגשת תביעה זו, אף שהנתבע עצמו מאשר בתצהירו כי היתה זו החלטה של הוועד להגיש דרישות פיצויים, ולאחר מכן את תביעת מרגולין, כדי להפעיל לחץ על הרשויות (סעיפים 12, 15). לאור כל אלו, אני מתקשה לסמוך על גרסתו של בוכניק. 36. מכל האמור לעיל עולות שתי מסקנות עובדתיות. ראשית, בעלי הקרקעות, ככלל, היו מעוניינים כי תוגש תביעת פיצויים לצורך הפעלת לחץ על רשויות התכנון. שנית, היו בעלי קרקעות שהיו מעוניינים לא רק בהגשת תביעת פיצויים אלא גם בקבלת פיצויים. ככל שמדובר בתובעים שבפני, הרי שהם העידו כי היו מעוניינים בהגשת תביעת הפיצויים, ורובם אף שוחח בעניין עם הנתבע. אין זה חשוב מה סברו בעלי קרקעות אחרים מבין 155 הבעלים שייצג הנתבע. יתר על כן, אם אין מחלוקת על כך שכל בעלי המגרשים היו מעוניינים בהגשת תביעות פיצויים - גם אם כמהלך טקטי, עליו המליץ הנתבע עצמו, ולא לשם קבלת פיצוי בפועל - היה הנתבע מחוייב לדאוג שתביעות אלו אכן תוגשנה במועד. התיישנותן של תביעות אלו, שמטה מבעלי הקרקעות, והתובעים בתוכם, אותו "מנוף" שהיה מיועד להפעיל לחץ על רשויות התכנון להשיב את הייעוד המקורי לקדמותו. לכן, הנתבע לא ישמע בטענה שלא היתה כלל התעניינות בהגשת תביעות פיצויים. זאת ועוד: ההתלבטות אם להגיש תביעה לפיצויים היתה הגיונית בשנת 1985, כאשר הועדה המחוזית דחתה את תביעת הפיצויים, והיה צריך להחליט על הגשת תביעה לבית המשפט המחוזי, אשר דורשת תשלום אגרה וחוות דעת שמאית פרטנית. לכן הסתפקו בעלי הקרקעות בשנת 1987 בהגשת "תביעת מבחן" בשמה של מרגולין. אך בשנת 1992, כאשר התברר - מחד - כי הטקטיקה של שינוי היעוד אינה נושאת פרי, ומאידך - תקופת ההתיישנות מתקרבת לקראת קיצה, היה צריך להגיש את תביעות הפיצויים בטרם ילכו לעולמן, ובעלי הקרקעות יוותרו "קירחים מכאן ומכאן". כפי שאמרה בצדק בעדותה עו"ד מרגולין: "כשאמרנו טסט קייס לא היתה הכוונה שהתביעות האחרות יתיישנו בינתיים. היה צריך להגיש אותן וזו היתה המטרה" (עמ' 85). עניין זה היה ברור לחלוטין לנתבע. לכן הוא ביקש לצרף את תביעות הפיצויים של כל בעלי המקרקעין לתביעת מרגולין - כשהוא מסביר לבית המשפט ביום 22.9.91 כי "תקופת ההתיישנות הולכת ואוזלת" (נספח ד' לתצהיר מרגולין). משנדחתה בקשתו זו, משום שהוגשה בדרך דיונית לא ראויה, ובית המשפט הבהיר לנתבע כי עליו להגיש תביעות אישיות ולבקש לאחדן עם תביעת מרגולין - הודיע הנתבע לעו"ד X ביום 1.10.91: "בימים אלו אני פונה אל כל מרשי, בעלי הקרקעות, לדווח על הנ"ל ולקבל אגרת בית המשפט לשם פתיחת התיקים" (נספח ד' לתצהיר X). כך גם עולה מפרוטוקול ישיבת וועד המאבק עם הנתבע ביום 6.10.91 (נספח א' לתצהיר בוכניק), כי הנתבע העלה בפני הוועד את העובדה שתקופת ההתיישנות תפקע תוך כחצי שנה, וכי מי שרוצה להגיש תביעה צריך לחתום על הסכם עמו (נאמר שם כי שכרו יהיה "12% בפיצויים דרך בימ"ש"). הנתבע אף הכין בחודש אוגוסט 1992 מכתב לבעלי הקרקעות, בו נאמר כי הוא מתכוון להגיש בשמם תביעות פיצויים, ולשם כך נדרש תשלום אגרה והוצאות; הוא טרח להדגיש במכתב זה כי דחוף לפעול מהר, "וזאת לפני תום תקופת ההתיישנות" (נ/15). אלא שלא נראה כי מכתב זה נשלח אי-פעם, ומכל מקום הוא נכתב כחודשיים לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. הנתבע פעל להגשת תביעות הפיצויים של התובעים ושאר בעלי הקרקעות, אלא שעשה זאת בדרך לא נכונה שהביאה לפקיעת תקופת ההתיישנות. משהבהיר לו בית המשפט כי עליו להגיש תביעות פיצויים אישיות, התכוון הנתבע לעשות כן, אלא שהוא "נרדם בשמירה" בעניין תקופת ההתיישנות. לאחר כל אלו, לא ישמע הנתבע בטענה המופרכת, כאילו איש מבעלי הקרקעות לא היה מעוניין להגיש תביעת פיצויים, וכי נושא זה כלל לא היה על הפרק. ויודגש: הגשת תביעת הפיצויים לא היתה פוגעת בהשגת המטרה העיקרית של שינוי ייעוד, שכן ניתן היה למשוך תביעות אלו בכל עת, אם אכן היתה מושגת הסכמה של הרשויות על שינוי ייעוד. מנגד, העובדה שהאפשרות של הגשת תביעות פיצויים פקעה בשל תקופת ההתיישנות פגעה בהשגת מטרה זו, שכן בעלי הקרקעות שמטו מידיהם מכשיר טקטי חשוב להפעלת לחץ על רשויות התכנון להסכים לשינוי הייעוד. היה זה הנתבע עצמו שהגה את הרעיון ליצור מכשיר זה. לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את טענת הנתבע כי הוא לא היה אמור לטפל בהגשת תביעות הפיצויים לבית המשפט, או כי התובעים כלל לא היו מעוניינים בכך. (ג) הפקעת הזכויות בחלקה של התובע 11 37. הנתבע טען כי לגבי התובע 11 (משולם) קיימת סיבה נוספת המצדיקה דחיית התביעה, והיא העובדה שחלקתו של מר משולם נתפסה בתקופה הרלבנטית על ידי משרד הביטחון, וממילא לא היו בידיו זכויות כלשהן אשר בגין הפגיעה בהן היה ניתן לתבוע. כפי שעולה מן המסמכים שצורפו לתצהירו של משולם וכן מעדותו, הבעלות בחלקתו של מר משולם לא הופקעה בשלמותה, אלא שהצבא תפס את זכות החזקה והשימוש בה לתקופה מוגבלת בזמן לצורכי מפעל תע"ש (נספח ו' לתצהיר, ועדותו בעמ' 10). מר משולם אף הודה כי קיבל ממשרד הביטחון סכום כסף בשל תפיסת חלקתו (עמ' 12). לכן נאמר ביפוי הכח שנתן משולם לנתבע כי הוא מייפה את כוחו לפעול בשמו בענין "דמי שימוש ממשרד הביטחון" (נספח ד'). מכאן שאין כל בסיס לטענה כי למר משולם לא נותרו זכויות בחלקה שניתן היה לתבוע בגינן פיצויים בגין שינוי הייעוד. 4.הפרת החובה 38. מקובלת עלי טענתו של הנתבע כי יש להבחין בין הגשת תביעת פיצויים בנוסח אחיד לרשויות התכנון (כפי שעשה הנתבע), לבין תביעות פיצויים לבית המשפט המחוזי, המוגשות בשם כל בעל מקרקעין בנפרד, ואשר דורשות תשלום אגרה וצירופה של חוות דעת שמאית נפרדת לגבי כל אחת מן החלקות. ברי כי הנתבע לא היה צריך לשאת בעלויות אלו בשם התובעים. אכן, לצורך הגשת תביעת פיצויים לבית משפט נדרש שיתוף פעולה מצד התובעים. יש לזכור כי הנתבע לא קיבל שכר טרחה מבעלי החלקות, וכי שכרו היה עתיד להשתלם רק לאחר שהתובעים יקבלו פיצוי, או שישונה ייעוד חלקתם (ראה נוסח כתב ההתחייבות וההרשאה לעיל). אולם, אין בכל אלו כדי להסיר מהנתבע אחריות כלפי התובעים בכל הנוגע לסוגיית ההתיישנות, אלא רק כדי לעצב את תוכנה של האחריות ולקבוע את היקפה. הנתבע לא היה חייב להגיש תביעות פיצויים בשם התובעים באופן עצמאי, ללא שיתוף פעולה מצדם. אך הוא בהחלט היה צריך להתריע בפניהם מבעוד מועד על פקיעתה הצפויה של תקופת ההתיישנות, ולהותיר בידיהם את הברירה להגיש תביעות אלו. 39. מחדלו העיקרי של הנתבע איננו בכך שלא הגיש תביעות פיצויים בשם התובעים לבית המשפט המחוזי, שהרי הגשת התביעה היתה כרוכה בתשלום אגרה והוצאות חוות דעת שמאית; לכך נדרשה הסכמת התובעים ושיתוף פעולה מצדם. רשלנותו של הנתבע נעוצה בכך שכאשר התקרבה תקופת ההתיישנות לסיומה בחודש יוני 1992, ובית המשפט דחה ביום 22.9.91 את בקשתו לצרף את התובעים לתביעת מרגולין והבהיר כי עליו להגיש תביעות פרטניות - לא דאג הנתבע להתריע בפני כל אחד ואחד מן התובעים על כך שתקופת ההתיישנות עומדת לחלוף, וכי אם לא תוגש תביעתם עד תום תקופת ההתיישנות תאבד זכותם לפיצוי. הנתבע הגיש בשם התובעים בקשה לצירופם לתביעת מרגולין, ובכך יצר כלפיהם מצג לפיו הוא מטפל בתביעות הפיצויים שלהם בבית המשפט. התובעים סמכו על מצג זה ולא פנו לעורך דין אחר על מנת שיגיש בשמם תביעה לבית המשפט. אמנם, באסיפת בעלי הקרקעות ביום 6.10.91 ציין התובע כי "תוך כ-6 חודשים מהיום תהיה התיישנות" (נספח א' לתצהיר בוכניק). אך לא ברור מי נכח באותה אסיפה, ומאמין אני לטענת התובעים כי הם עצמם לא היו מודעים לכך שמועד ההתיישנות קרב. הנתבע, מצדו, לא עשה דבר כדי להתריע על כך בפני התובעים. 40. הנתבע טען בסיכומיו כי למרות חובת הזהירות הרחבה המוטלת על עורכי דין, טעות בשיקול דעת של עורך דין איננה מהווה הפרה של החובה ולכן היא אינה מטילה עליו אחריות. בחירה מוטעית בין אפשרויות סבירות, לא תיחשב כרשלנות. אכן, ההלכה היא כי: "...גם חובת הזהירות וגם חובת המיומנות המוטלות על סנגור בניהול המשפט אינן עולות אלא כדי חובה של שיקול-דעת לענין במסגרת הנתונים המשפטיים המהותיים והדיוניים הקיימים... גם עורך-דין סביר ונבון ומלומד יכול ויטעה בשיקול-דעתו: אם לשופט בשר ודם מותר לטעות, לעורך-דין לא-כל-שכן. החובה המוטלת על סניגור כלפי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול-דעתו: החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכלתו וידיעתו". (כב' השופט ח' X בענין אדרת הנ"ל, פסקה 6, ודברי כב' השופט מ' חשין בע"א 4707/90 מיורקס נ' חברת ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ, פ"ד מז(1) 17, פסקה 19). אולם לא זה המקרה שבפנינו. להגשת תביעה בטרם חלוף מועד ההתיישנות אין כל חלופה סבירה אחרת, והיא איננה דורשת הפעלת שיקול דעת. לכן, פקיעת המועד להגשת תביעה בשל התיישנות מהווה רשלנות ברורה, שכן "תוצאת ההתיישנות במקרים אלה הינה בינארית..."; אי הגשת התביעה במועד, שוללת האפשרות להגשתה (א' יעקב במאמרו הנ"ל, בעמ' 29). אם התכוון הנתבע לשיקול הדעת שהפעיל באשר לעצם ההחלטה על הגשת תביעת פיצויים - הרי שעיקר הטענה נגדו איננה כי התרשל כאשר לא הגיש את תביעת הפיצויים, אלא בכך שלא הפנה תשומת ליבם של בעלי החלקות לכך שאם לא יגישו תביעתם במועד, תחלוף תקופת ההתיישנות והם לא יוכלו עוד להגיש תביעתם. בכל מקרה, ההחלטה אם להגיש תביעה היתה של התובעים - לא של הנתבע, ואלו רצו להגיש תביעה, כפי שהובהר לעיל. 41. רשלנותו של הנתבע באה לידי ביטוי בכך שלאחר שנדחתה בקשתו לצירוף התובעים לתביעת מרגולין, הוא לא פנה לכל אחד ואחד מהם, בכתב או בעל פה ולא הבהיר להם כי הבקשה נדחתה וכי עליהם להגיש תביעות נפרדות ולבקש לאחד הדיון בהן עם תביעת מרגולין, וכי לצורך הגשת התביעה על כל תובע לשאת בתשלום אגרה, כמו גם בשכר טרחת השמאי. במקום זה הסתפק הנתבע בעדכון ועד הפעולה, כפי שהוא טוען וכפי שעולה מפרוטוקול האסיפה מיום 6.10.91 שצורף לתצהיר בוכניק. הנתבע נשאל כיצד לא פנה אל בעלי החלקות ואמר להם שמועד ההתיישנות קרב, והשיב (עמ' 126-127): "ת. הועד נראה בעיניי כגוף מייצג ואני באמצעות הועד פעלתי בענין זה, הוא היה מבחינתי כתובת ראויה. אני גם יודע שהועד העביר את הדברים בצורה מסודרת, לרבות באסיפות שניהל לחברים. ש. אתה יודע אם הועד העביר לכל החברים. ת. כן. הם אמרו לי שהם העבירו לכל החברים. ש. מסרו לך שמות? ת. דיברו איתם, כינסו אסיפות. העבירו לכל החברים." טענת הנתבע, כאילו הוועד אישר לו שהודעה על ההתיישנות נמסרה לכל בעלי הקרקעות, איננה ראויה לאמון, זולת היותה עדות שמיעה. הנתבע גם לא טרח להבהיר מי מהועד אישר לו זאת. טענה מעין זו גם לא הופיעה בתצהירו. הנתבע הציג לגב' X בעדותה טענה, שנשללה על ידה, כאילו הגב' שמעוני מוועד הפעולה טיפלה במשלוח הודעות לבעלי הקרקעות בעניין הצורך בהגשת תביעות פיצויים בחודש אוקטובר 1991 (עמ' 70). גב' X הדגישה כי לא הוועד ולא הנתבע הודיעו לה על הצורך בתשלום עבור אגרה או שמאי (עמ' 71). כך העידו גם משולם, רובינשטיין, X וכשר שעדויותיהם מהימנות עלי (עמ' 14, 19, 32, 22). הגב' מרגולין העידה: "למיטב ידיעתי לא פנית לאיש לשלם אגרה... אם היית פונה לועד ואומר שצריך לגייס אגרות היינו מגייסים זאת" (עמ' 93). אכן, הנתבע לא הוכיח כי פנה לבעלי הקרקעות בדרישה לתשלום אגרת התביעה, ואין כל ראיה כי נוסח מכתבו האחיד בעניין זה (נ/15) נשלח למאן דהוא, מה גם שהמכתב נערך לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. גם טענת הנתבע בדבר פעילות הוועד לא הוכחה: הגב' שמעוני לא היתה עדה במשפט, והנתבע לא הציג מסמך כלשהו התומך בטענה. בוכניק, המתאר עצמו כיו"ר ועד ארגון בעלי המגרשים, לא העלה טענה ספציפית כזו בתצהירו או בעדותו. הוא טען על דרך ההכללה, כי וועד הפעולה הוא זה שהיה בקשר עם הנתבע, והעביר דיווחים לבעלי הקרקע, וכן אמר: "אנחנו דיברנו עם החברים ואמרנו שצריך להשקיע כסף, אגרות, שמאי נוסף..." (סעיפים 10 ו- 13). אך לא מצאתי בתצהירו של בוכניק הצהרה כי הוא, או הוועד, העבירו לכל חברי הארגון התראה על כך שמועד ההתיישנות עומד לפוג. כך גם לא ברור את מי ייצג הארגון שבוכניק עמד בראשו: לדבריו מדובר היה ב"למעלה מ- 100 בעלים" (סעיף 8), בעוד שמספר הבעלים היה גבוה בהרבה (הנתבע ביקש לצרף לתביעת מרגולין 155 בעלים, וציין בסעיף 9 לתצהירו כי חלק מבעלי הקרקע לא פעלו באמצעות ועד הפעולה). לגבי מהימנות גרסתו של בוכניק התייחסתי לעיל. אוסיף ואציין כי טענתו לפיה הקשר של הנתבע עם בעלי הקרקעות היה רק באמצעות הוועד, נסתרת מתוך דברי הנתבע כי בשנת 1996 פנה אל כל בעלי הקרקעות במכתב אישי כדי לעדכנם בעניין שינוי הייעוד (עמ' 118). כך היה צריך הנתבע לעשות גם בעניין הצורך בהגשת תביעות הפיצויים האישיות בטרם תחלוף תקופת ההתיישנות, וכך אכן התכוון לעשות, כפי שיבואר לקמן. 42. גרסת הנתבע, לפיה די היה ליידע את הועד בדבר החלטת כב' השופט חאג' יחיא, אינה מתיישבת עם דבריו של הנתבע עצמו במכתבו לגב' X מיום 1.10.91 (נספח ה' לתצהירה): "בימים אלה אני פונה אל כל מרשי, בעלי הקרקעות, לדווח על הנ"ל ולקבל את אגרת בית המשפט לשם פתיחת התיקים". ממכתב זה עולה כי הנתבע ידע היטב כי מוטלת עליו החובה לפנות לבעלי הקרקע וליידע אותם באופן אישי על ההתפתחויות בעניינם, והוא אינו יכול להסתפק בהודעה לועד הפעולה. יוער כי אין טענה לפיה הנתבע לא היה יכול לאתר את יתר בעלי החלקות. הנתבע עצמו אמר בשלב מוקדם יותר של עדותו כי היתה תקשורת בינו לבין התובעים, או כלשונו, "היה דו שיח איתם", וכי פרטיהם היו ידועים לו, או למצער, היתה לו אפשרות להשיג הנתונים בקלות מועד הפעולה (עמ' 119). היה זה הנתבע עצמו שהבהיר ליו"ר וועד הפעולה, כי לוועד אין סמכות לפעול בשם בעלי הקרקעות, הואיל והם לא היו מאוגדים כעמותה (בוכניק בעמ' 164). ראיה נוספת לכך שהנתבע הבין כי עליו לפנות לתובעים באופן אישי, הינה העובדה שהכין, בחודש אוגוסט 1992, את המכתב נ/15, במסגרתו התכוון לפנות לכל אחד מבעלי הקרקעות בענין הגשת תביעת הפיצויים. מכתב זה, אשר אין כל ראיה כי נשלח בפועל לבעלי הקרקע, זולת טענת הנתבע עצמו (עמ' 143) - אין בו כדי להסיר אחריות מהנתבע, שכן במועד הכנת המכתב חלפה עברה לה כבר תקופת ההתיישנות. אך מכתב זה מעיד כי הנתבע עצמו סבר שאין די בדיווח לוועד, ויש צורך בפניה אישית לכל בעלי הקרקעות, הכוללת אזהרה בדבר ההתיישנות הצפויה. במכתב זה כותב הנתבע: "נא לראות הענין כדחוף... וזאת לפני תום תקופת ההתיישנות". בהחלט יתכן שמכתב זה לא נשלח לבסוף, משום שהנתבע גילה כי כבר חלפה תקופת ההתיישנות. 43. רשלנותו של הנתבע אינה מתמצית בכך שלא דיווח לתובעים על פקיעתה הממשמשת ובאה של תקופת ההתיישנות, אלא גם בכך שהוא "הרדים" אותם תובעים שהתעניינו אצלו בהגשת התביעה, והניח להם להאמין כי אין הם ניצבים בפני בעיית התיישנות. זו גם התשובה לטענת הנתבע כי בני משפחת X ידעו, או היו צריכים לדעת, על התיישנות תביעותיהם. באסיפת בעלי הקרקעות ביום 6.10.91 נאמר אמנם כי בתוך חצי שנה תתיישנה תביעות הפיצויים, אך אין כל ראיה או טענה כי מישהו מן התובעים נכח באותה אסיפה (פרוטוקול האסיפה כלל לא הוגש על ידי הנתבע, אלא הוגש רק עם תצהירו המאוחר של בוכניק). הגב' X העידה כי כאשר שאלה את הנתבע מהו מועד ההתיישנות של תביעת הפיצויים, הוא השיב לה כי הוא פועל על סמך החלטתו של כב' השופט חאג' יחיא, וכי לאור החלטה זו ניתן יהיה לאחד את התביעות עם תביעת מרגולין; תשובה זו הניחה את דעתה (עמ' 69-71, 75). אכן, במכתבו לX מיום 25.9.94 כותב הנתבע כי על פי החלטת כב' השופט חאג' יחיא "נשמרת הזכות להגיש תביעה נפרדת ו/או לדון בכך יחד עם התביעה של גב' מרגולין..." (נספח ז' לתצהיר גב' X). ביום 1.10.91 כתב הנתבע לגב' X: "הגישותי בקשה לצרף את התובעים האחרים לתיק המתנהל עתה" (קרי: לתביעת מרגולין). הנתבע לא מדווח לגב' X במכתבו כי למעשה, עוד ביום 22.9.91 נמחקה בקשת הצירוף שהגיש. הוא כותב לגב' X באותו מכתב כי כב' השופט חאג' יחיא החליט כי לאחר שתוגשנה התביעות הפרטניות "יאוחד הדיון בכל התביעות הנ"ל"; אך מה שהוחלט הוא רק שהנתבע יוכל לבקש לאחד את התביעות עם תביעת מרגולין לאחר הגשתן (נספחים ה' ו- י' לתצהירה של X). גב' X טענה בתצהירה כי לאחר קבלת מכתבו של הנתבע מיום 1.10.91 שוחחה עימו, והוא מסר לה כי נוכח החלטתו של השופט חאג' יחיא, אין לה מה לחשוש מפני מועד ההתיישנות (סעיף 8 לתצהיר). הנתבע הכחיש שיחה זו בעדותו (עמ' 127). כך העיד גם מר X כי הוא אמנם ידע מאשתו, שהיא עו"ד, כי תקופת ההתיישנות היא 7 שנים, אך הנתבע אמר לו שאין בעיה של התיישנות לאור החלטת כב' השופט חאג' יחיא, והם הסתמכו על דבריו אלו (עמ' 40, 43). מקבל אני את עדויותיהם של איטה ויוסף X בעניין זה, אשר מתיישבות עם האמור במכתב הנתבע אליהם מיום 25.9.94. הנתבע גרם לתובעים להאמין כי החלטת כב' השופט חאג' יחיא האריכה את מועד ההתיישנות של תביעותיהם, אף שלא היה לכך כל בסיס משפטי. אמנם בסיכומיו חוזר הנתבע על הטענה המופרכת כי באמצעות "שימוש מושכל" בהחלטתו של כב' השופט חאג' יחיא, אפשר היה להתגבר על טענת ההתיישנות. אך בעדותו הודה כי לא חשב שהחלטת כב' השופט חאג' יחיא האריכה את תקופת ההתיישנות (עמ' 127). אכן, מפרוטוקול אסיפת בעלי הקרקעות מיום 6.1.0.91 (נספח א' לתצהיר בוכניק) עולה כי דווח לנוכחים, מן הסתם על-פי עצת הנתבע, שתקופת ההתיישנות תפקע תוך כחצי שנה, וכך אכן היו פני הדברים. הנתבע מעולם לא טען כי דיווח זה באסיפת בעלי הקרקעות נאמר שלא על דעתו, ושלא עקב התייעצות עמו. 44. מכל האמור לעיל עולה כי הנתבע הפר את חובת הזהירות בה הוא חב כעורך דין כלפי לקוחותיו התובעים, כאשר לא דאג לפנות אל כל אחד ואחד מהם באופן אישי וליידע אותם בדבר החלטת כב' השופט חאג' יחיא ואפשרויות הפעולה הפתוחות בפניהם נוכח החלטה זו, ונוכח תקופת ההתיישנות הקרבה ובאה. למצער, היה על הנתבע לוודא כי ועד הפעולה אכן העביר לכל בעלי החלקות את המידע שמסר לוועד, כטענתו, ולא לסמוך על כך שוועד הפעולה יעשה כן. כפי שהבהיר כב' השופט י. אנגלרד בענין קורן הנ"ל (ראה הציטוט בסעיף 25 לעיל), עורך דין חייב לעדכן את הלקוח בפרט לקראת תום תקופת ההתיישנות, והוא איננו רשאי להניח כי הלקוח זנח את התביעה רק משום שזה נמנע מליצור עימו קשר. דברים אלה חלים מקל וחומר בענייננו, כאשר התובעים הדגישו בתצהיריהם כי התעניינו בגורל תביעת הפיצויים, ובוודאי לא היתה לנתבע כל סיבה להניח שהם זנחו אותה, כאשר הוא עצמו פעל להגשת התביעות וצירופן לתביעת מרגולין. בנסיבות אלו, לא מצאתי לנכון לייחס לתובעים רשלנות תורמת, ויש להטיל על הנתבע את מלוא האחריות לנזקם של התובעים (הנתבע גם לא ממש בטען בכתב ההגנה ובסיכומים כי יש לייחס לתובעים רשלנות תורמת). 5.הנזק והקשר הסיבתי 45. הנתבע טוען כי לא מתקיים במקרה דנן קשר סיבתי בין התנהגותו לבין נזקם הנטען של התובעים, וזאת בין משום שהתובעים מנעו ממנו להגיע להסדר פשרה עם ועדות התכנון לאחר הגשת "תביעת X", בין משום שבחרו לפטר אותו מייצוגם, ובין משום שהחליטו, לפי שיקול דעתם, שלא לעמוד על ניהול התביעה ולהסכים למחיקתה. טענות אלו יש לדחות. "תביעת X" (הכוללת את התובעים 1 ו- 5 בלבד), אשר בנסיבות המתוארות לעיל הוגשה לאחר חלוף מועד ההתיישנות, היתה למעשה תביעה אבודה. לכן, אין נפקות לאופן ניהול התביעה על ידי התובעים, ולכך שפיטרו את הנתבע והחליטו לייצג את עצמם, מה גם שפיטורי הנתבע היה צעד שהתבקש בנסיבות המתוארות לעיל. מכל מקום, גם לולא פוטר הנתבע, לא היתה דרך להתגבר על טענת ההתיישנות במקרה זה, והניסיון לטעון כי ניתן היה לעשות "שימוש מושכל" בהחלטת כב' השופט חאג' יחיא הינו מופרך. הנתבע עצמו הודה בחקירתו כי לא חשב שהחלטה זו מאריכה את המועד להגשת תביעה (עמ' 127), אף כי בהמשך עדותו הסתבך בהסבריו, וטען כי כב' השופט חאג' יחיא "פתח לנו את הדלת ואיפשר לנו להגיש בקשות שונות..." (עמ' 144). כב' השופט חאג' יחיא מעולם לא אמר דבר לענין מועד התיישנותן של התביעות. הוא אפילו לא קבע כי איחוד התביעות עם תביעת מרגולין יאושר, אלא רק שניתן יהיה לבקש זאת. 46. לאחר שפוטר הנתבע נמחקה תביעת X עקב אי-התייצבותם של התובעים לדיון (ראה פסק דינה של כב' השופטת ש' ברוש, מיום 15.2.98, נספח יב' לתצהיר יוסף X), ואף שהתובעים הגישו בקשה לביטול המחיקה, הם הסכימו בסופו של דבר לדחיית תביעתם. אך אין מקום לקבל את טענת הנתבע לפיה התנהלות זו של התובעים מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשיו לבין הנזק הנטען. לא ברור איזו תועלת היתה צומחת לתובעים מהתעקשות על ביטול פסק הדין שניתן בהעדרם, או על קיום דיון בתביעתם לגופה, כאשר השופטת שדנה בתיק המליצה להם בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, להסכים לדחיית התביעה עקב טענת ההתיישנות שהעלתה הועדה המקומית (ראה פרוטוקול הדיון בפני כב' השופטת ש' ברוש ופסק דינה מיום 23.12.98, נספח יד' לתצהיר X). הנתבע טען כי העובדה שתביעת מרגולין הסתיימה בסופו של דבר בפשרה בשנת 1998, לאחר חלוף מועד ההתיישנות, מלמדת אף היא על הסיכוי שהיה לתובעים להתגבר על טענת ההתיישנות. לדבריו: "היא היתה בדיוק באותו מצב" (עמ' 144). גם טענה זו משוללת כל יסוד. תביעת מרגולין הוגשה זמן רב לפני חלוף מועד ההתיישנות, ואף כי נמחקה (בשל אי-התייצבותו של הנתבע לאחד הדיונים ובלא שדיווח על כך למרגולין כלל) - אין דינה כדין תביעה שהוגשה מלכתחילה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. למותר לציין כי אין זה נדיר שבית משפט יבטל פסק דין שניתן בהעדר התייצבות, וסביר להניח כי על רקע זה הסכימה הועדה המקומית להגיע עם גב' מרגולין להסכם פשרה. לעומת זאת, במקרה של תביעת X, העידה גב' X כי התובעים שכרו לקראת הדיון את שירותיה של עו"ד זיכרמן, שהעלתה את כל הטענות האפשריות נגד התיישנות. אך בית המשפט הבהיר לתובעים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי התביעה התיישנה ואין לה סיכוי, ולכן נאלצו לקבל את הצעתה למחיקת התביעה ללא צו להוצאות (עמ' 74-75). תוצאה זו נובעת במישרין ממחדליו של הנתבע. 47. אשר לעובדה שהתובעים לא איפשרו לנתבע לנסות להגיע להסכם פשרה עם הרשויות - אין מדובר בגורם המנתק את הקשר הסיבתי. הנזק לתובעים נגרם מעצם העובדה שתביעתם לא הוגשה במועד. הסכמתם להסדר פשרה לאחר מכן יכולה היתה, לכל היותר, להקטין את הנזק שנגרם להם. מדובר, אם כן, לכל היותר, בטענה מן הסוג של "אי הקטנת הנזק" הנוגעת לגובה הפיצוי שיגיע לתובעים, ואין לה מקום במסגרת שאלת הקשר הסיבתי בין מחדליו של הנתבע לבין נזקם של התובעים. מכל מקום, אין בפני ראיה - זולת טענתו של הנתבע שעדותו איננה מהימנה בעיני - באשר להצעת פשרה קונקרטית שהונחה בפני התובעים, ושהם דחו אותה. 48. הנתבע העלה טענה נוספת, לפיה גם לו היה מגיש תביעה בשם התובעים במועד, תביעתם היתה נדחית - כפי שנדחו כמה תביעות אחרות בנסיבות דומות, בהן נפסק כי הפגיעה הנובעת מן התוכנית היא "בגדר הסביר". הנתבע מדגיש כי פסק הדין בענין אלישר (ראה סעיף 9 לעיל) שינה אמנם את ההלכה, אך הוא ניתן בשנת 1993, לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. דין טענה זו להידחות. נוכח פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין אלישר (שניתן לאחר שנדונו אותן תביעות שנדחו), ונוכח הפשרה אליה הגיעה מרגולין, ברי כי גם לתביעת התובעים, לו היתה מוגשת בזמן, היה סיכוי של ממש להתקבל - עם או בלי ערעור. תביעה זו לא הוגשה נגד הנתבע בשל כך שהפסיד בתביעת הפיצויים, אלא בגין רשלנותו שלא איפשרה את הגשת התביעה, וגרמה לתובעים לאבד את הסיכוי לקבל פיצויים בגין התוכנית הפוגעת. הנתבע איננו יכול להתחמק כיום מתוצאות רשלנותו, בטענה שגם אם היה מגיש את התביעות בזמן - הן היו נדחות לגופו של עניין. לא זה מה שאמר לתובעים בעת שנועצו בו בעניין הגשת התביעות, ולא זה מה שהיה קורה, כפי הנראה, לאור הלכת אלישר. מכל מקום, הרשלנות של הנתבע מתייחסת רק לאי-הגשת התביעה במועד, ולנזק הנובע מאובדן הסיכוי לזכות בפיצויי פגיעה. אובדן סיכוי זה מהווה נזק, אשר את שיעורו יהיה עלי להעריך בשלב הבא של הדיון. נזק של אובדן סיכוי לזכות בפיצוי, ואפילו פגיעה בסיכוי, הוכרו על ידי בית המשפט העליון כנזק בר-פיצוי (ראה הדיון בסוגיה זו והאסמכתאות בפסק הדין שניתן על ידי בת.א. (ת"א) 367/98 היימן ש.י.י. חברה להשקעות ופיתוח בע"מ נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ, תק-מח 2008(4) 3888, פסקה 37, וכן: א' יעקב "רשלנות בין כותלי בית המשפט", עיוני משפט כו (תשס"ב) 5, 58-63; א' פורת "פיצוי בגין יצירת סיכון ופגיעה בסיכוי" עיוני משפט כג (תש"ס) 605). זאת ועוד: הנתבע היה זה שהגיש לועדה המקומית, בשם התובעים ובעלי מקרקעין אחרים, דרישה לפיצויים בגין הפגיעה הנובעת מן התוכנית, ודרישה זו נסמכה על חוות דעת שמאית. לאחר מכן ערער הנתבע על החלטת הועדה המקומית לדחות את הדרישה, וניסה לשכנע את הועדה המחוזית כי בעלי המקרקעין זכאים לפיצויים, וכי יש לדחות את חוות הדעת השמאית מטעם הועדה המקומית הקובעת כי לא נגרם להם נזק של ממש. בנוסף, הנתבע הגיש תביעת פיצויים לבית המשפט בשם מרגולין, וניסה לצרף אליה את כל בעלי המקרקעין במתחם. לאחר מכן אף הגיש את תביעת הפיצויים של X וכשר. בנסיבות אלו, טענתו כיום כי תביעות הפיצויים היו חסרות תוחלת, וכי כלל לא נגרם נזק מן התוכנית, מותירה תחושה לא נוחה, בלשון המעטה. מכל מקום, בהתאם להסכמה אליה הגיעו הצדדים בתיק זה ימונה בשלב השני הנוגע לנזק שמאי מטעם בית המשפט, אשר ישמע את טענות הצדדים ויקבע מהו שיעור ירידת ערך המקרקעין של התובעים כתוצאה מן התוכנית הפוגעת, אם בכלל, ומהו סכום הפיצוי שהיו התובעים זכאים לדרוש לו הוגשה תביעתם במועד לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, תוך התחשבות בטענה כי הפגיעה הנובעת מן התוכנית לא היתה ממשית ולא הצדיקה פיצוי (ראה עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 9.10.05). לכן, השאלה אם יש ממש בתביעת התובעים לפיצוי תקבע בשלב השני בהתאם לחוות הדעת השמאית שתוגש ובהתאם לכללים שהותוו בהלכת אלישר. 6.אחריות חברת הביטוח (הנתבעת 2) לפצות את התובעים בגין רשלנותו של הנתבע 49. גדר המחלוקת בנוגע לאחריותה של הנתבעת 2 (חברת הביטוח איילון) הינו צר למדי. טענתה של איילון הינה כי הנתבע היה מודע לאפשרות שתוגש נגדו תביעת רשלנות מקצועית על ידי התובעים, או מי מהם, עובר למועד בו התקשר עמה בהסכם ביטוח לראשונה (27.3.97), ונמנע מלגלות זאת בטופס הצעת הביטוח; לכן אין פוליסת הביטוח של הנתבע מעניקה לו כיסוי ביטוחי, שהתובעים עשויים ליהנות ממנו. לטענת הנתבע, לעומת זאת, הזוכה לגיבוי (צפוי למדי) מן התובעים, בשנת 1997 לא היתה לו כל אפשרות לדעת כי התובעים עומדים להגיש נגדו תביעת פיצויים, ולכן לא היה מקום להחריג תביעה זו מגדר הכיסוי הביטוחי של הפוליסה. בסיכומי התשובה מטעמם העלו התובעים טענה חדשה בהקשר זה, לפיה עילת התביעה שלהם נגד הנתבע התגבשה רק בשנת 1998, עם דחיית התביעה שהגיש הנתבע בשנת 1994 בשם יוסף X וה"ה כשר. טענה זו מהווה הרחבת חזית, ואין לדון בה. גם לגופה, מדובר בטענה שאיננה נכונה. עילת התביעה של התובעים כנגד הנתבע התגבשה במועד ההתיישנות של תביעת הפיצויים שהיתה אמורה להיות מוגשת בבית משפט זה, ולכל המאוחר במועד בו הועלתה טענת ההתיישנות בכתב ההגנה של הועדה המקומית שהוגש ביום 27.3.95, כנגד תביעת X, בעת בה יוצגו X וכשר על ידי הנתבע (נספח ח/1 לתצהיר X). 50. אין מחלוקת כי הנתבע התקשר עם איילון לראשונה ביום 27.3.97, וכי הפוליסה נכנסה לתוקף, באופן רטרואקטיבי, החל מחודש דצמבר 1996. במועד רכישת הפוליסה נדרש הנתבע להשיב על השאלה: "האם ידוע לך על מקרה כלשהו העלול להוביל או להתפתח לתביעה? פרט", והשיב על כך "לא" (נספח 10 לתצהיר עו"ד שרית יוסף, מטעם הנתבעת). בטופס ההצעה צויין כי פוליסת הביטוח "כוללת חריג לפיו כל תביעה או ארועים או נסיבות שעשויים היו להביא לתביעה ואשר היו ידועים למבוטח קודם למועד תחילת הביטוח לא יהיו מכוסים על פי הפוליסה". לכן ברור שהנתבע היה מודע לחובתו לדווח על כל נסיבות העלולות להתפתח לכדי תביעה נגדו. בהתאם לכך, כוללת פוליסת הביטוח עצמה, בסעיף 6 לפרק החריגים, תנאי לפיו הפוליסה אינה משפה את המבוטח "בגין תביעה או דרישה או הודעה שעשויים היו להביא לתביעה ואשר היו ידועים למבוטח קודם למועד תחילת הביטוח על פי פוליסה זו" (נספח 1 לתצהיר עו"ד יוסף). תניה זו נובעת מכלל הביטוח הבסיסי לפיו אין ביטוח של נזק שהינו בגדר הוודאי, וכי אלמנט הסיכון ואי-הוודאות צריכים להתקיים גם בפוליסות המספקות כיסוי רטרואקטיבי למבוטחים; פוליסה רטרואקטיבית מספקת כיסוי למפרע, אך הכיסוי חל רק על מקרה ביטוח אשר בעת ההתקשרות בחוזה הביטוח איש מהצדדים לא ידע על התרחשותו (ראה דברי כבוד הנשיא א' ברק בע"א 1530/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יובלים אגודה שיתופית, פ"ד נח(6) 822, פסקאות 6-7). עקרון זה נקבע בסעיף 16(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 הקובע: "חוזה ביטוח... למקרה ביטוח שאותה עת כבר קרה - בטל". 51. הנה כי כן, המצב המשפטי בענייננו ברור לחלוטין, והשאלה אותה יש לברר הינה האם במועד ההתקשרות עם איילון (יום 27.3.97) היו לנתבע די נתונים כדי להבין שהאירועים נשוא תביעה זו היו עשויים להתפתח לכדי הגשת תביעת רשלנות נגדו על ידי התובעים. ואלו הן הראיות שהובאו בענין זה: א. ביום 27.3.95 הגישה הועדה המקומית כתב הגנה בתביעת X (נספח ח/1 לתצהיר X), ובה הועלתה טענת ההתיישנות שהביאה לבסוף לדחיית התביעה. הנתבע היה אז עורך הדין שייצג את X וכשר. ב. ביום 24.4.95, לאחר שX גילה בעצמו שכתב ההגנה כולל טענת התיישנות, הוא כתב לנתבע כי הזהיר אותו בעבר בענין ההתיישנות. בחודש נובמבר 1995 X וכשר פיטרו את הנתבע מליצגם, במכתביהם אל הנתבע הדגישו: "אין במכתבי זה משום ויתור על כל טענה ו/או תביעה שיש לי ותהיה לי נגדך" (ראה סעיף 11 לעיל). ג. ביום 13.3.96 הגישו כמה מן התובעים תלונה נגד הנתבע ללשכת עורכי הדין, אשר בין היתר התייחסה לעובדה שבשל רשלנותו של הנתבע התיישנה תביעתם (נ/2 סעיפים 3-4). התובעים דרשו כי ינקטו הליכים משמעתיים נגד הנתבע, וכי הוא יחוייב לשחרר אותם מכתב ההתחייבות עליו חתמו. בסעיף 10 למכתב זה נאמר: "אין באמור במכתב זה משום צמצום או ויתור על טענה כל שהיא, או על זכותנו לנקוט כנגד עו"ד י. X בצעדים משפטיים כראות עיננו, לרבות בענין רשלנות מקצועית". מכתב זה הועבר לתגובת הנתבע, שהשיב עליו ביום 1.4.96, ואז שלחו X וכשר מכתב תשובה על טענות הנתבע ללשכת עורכי הדין (נ/12). בסעיף 9 הם טענו כי הנתבע גרם לכך שתביעות הפיצויים שלהם, ושל תובעים אחרים, תתיישנה, ובכך גרם "לנזק אדיר" ל-155 בעלי קרקעות. ד. ביום 12.1.97 דרשו X וכשר מהנתבע להעביר אליהם את כל המסמכים הדרושים להם לצורך ההתמודדות עם טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הועדה המקומית, וציינו: "אי הגשת החומר המבוקש יהווה המשך לטיפולך הרשלני והלא מקצועי בענייננו ואשר גרם לנו עד כה נזק רב דבר שיגדיל את נזקנו אשר אתה אחראי להם". 52. כל האירועים המפורטים לעיל התרחשו לפני שהנתבע רכש לראשונה את פוליסת האחריות המקצועית אצל איילון, ומילא טופס הצעה ביום 27.3.97. חרף כך, הוא לא גילה לחברת הביטוח את האירועים דלעיל, והשיב בשלילה על השאלה האם ידוע לו "מקרה כלשהו העלול להוביל או להתפתח לתביעה". בהסתמך על הצעת הביטוח של הנתבע, ועל הצהרתו כי לא ידוע לו על תביעות או עילות כלשהן לתביעות נגדו, הנפיקה לו איילון פוליסת ביטוח שמועד תחולתה הוא ביום 1.12.96. 53. הנתבע טען כי לא העלה בדעתו עד לרגע קבלת התביעה, שהתובעים יתבעו ממנו פיצויים כספיים (עמ' 131). לדבריו, X וכשר רצו בעיקר להשיג ביטול של ייפוי הכח שניתן לו, וכן שיוותר על דרישה לתשלום שכר טרחה, ואילו טענותיו של X התמקדו בעיקר במישור האתי (עמ' 136). הוא טען כי לא ניתן היה להבין ממכתבם של X וכשר מחודש נובמבר 1995 כי הוא צפוי לתביעה בגין רשלנות מקצועית, אלא רק שהשניים "שמרו על זכויותיהם" (עמ' 147- 148). אין כל ממש בטענות אלו. הנתבע הודה בעדותו כי הבין שהתלונה של התובעים בלשכת עורכי הדין מתייחסת לרשלנות מקצועית שלו, ואי-אפשר היה להבין אחרת (עמ' 145-146). הוא טרח לציין בטופס ההצעה של הפוליסה, כאשר נשאל אם הוגשה נגדו תביעה, כי אכן הוגשה תביעה של מר יהודאי (נספח 10 לתצהיר עו"ד יוסף). אך מסתבר כי למעשה לא הוגשה נגדו תביעה על ידי יהודאי, אלא רק מכתב דרישה שאיים בהגשת תביעה (עמ' 145). ובכל זאת, הנתבע הבין שעליו לגלות לחברת הביטוח את מכתב הדרישה של יהודאי, ומשום מה נמנע מלגלות לה את הסכסוך עם התובעים. בטופס הצעת הביטוח הוא התבקש לגלות כל ארוע ונסיבות "שעשויים להביא לתביעה". הוא לא נשאל האם הוגשה נגדו תביעה, או האם התקבל אצלו מכתב התראה לפני הגשת תביעה. אין כל ספק שבמקרה של התובעים הבין הנתבע כי טענותיהם עשויות להביא לידי תביעה, שהרי הם כתבו כך במפורש. הנתבע טען כי סבר שטענות התובעים מתמצות בכך שהם רוצים להשתחרר מחובתם לשלם לו שכר טרחה (עמ' 147-150). אך מסתבר כי כבר ביום 1.11.95 ויתר הנתבע על שכר הטרחה המגיע לו מX (נ/13), ובכל זאת הוגשה תלונת X ללשכת עורכי הדין בשנת 1996. 54. בנסיבות האמורות לעיל, לנוכח נוסחו של סעיף 6 לפרק החריגים בפוליסה, כמו גם נוסח השאלה שהופנתה אל הנתבע בטופס הצעת הביטוח, אין מנוס מן המסקנה שהנתבע הפר את חובת הגילוי כלפי חברת הביטוח. גם אם סבר כי איומי התובעים נועדו לשחרר אותם מן החובה לשלם לו שכר טרחה או להשתחרר מן הייצוג של הנתבע - עדיין הנסיבות שהיו בפניו היו כאלו שעלולות להוביל לתביעה, ולכן היה צורך לגלותן לחברת הביטוח לפי נוסח השאלה שהופנתה לנתבע, ואף אלמלא שאלה זו. בעת שהוצאה הפוליסה לנתבע, הוא ידע בסבירות גבוהה ביותר שתביעותיהם של התובעים התיישנו, משום שלא הגישן במועד, וכמו כן היה מודע לנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מכך. הוא גם היה מודע לכך שהתובעים סבורים שהוא התרשל ורואים בו אחראי לנזק שנגרם להם ולכל בעלי הקרקעות, ולכן כתבו לו כי הם שומרים על כל זכויותיהם לנקוט נגדו צעדים משפטיים. לכן גם היה הנתבע מודע לכך כי מדובר ב"ארועים או נסיבות שעשויים להביא לתביעה", כלשון טופס הצעת הביטוח, וחרף כך נמנע מלגלותם לאיילון. גם אם הנתבע סבר כי בסופו של דבר לא תוגש נגדו תביעה, היה עליו להתריע בפני חברת הביטוח על כך שקיימת אפשרות שתוגש נגדו תביעה, ואפשרות כזו ללא ספק היתה ידועה לו. כפי שאמר כב' הנשיא א. ברק בענין יובלים הנ"ל, בפסקה 7: "אין מקום לאפשר למבוטח להשיג כיסוי למפרע בגין נזק שבעת כריתת החוזה כבר ארע והמבוטח כבר ידע עליו". 55. לאור האמור לעיל, וכאמור בסעיף 6 לפוליסת הביטוח שהוצאה לנתבע - אין הפוליסה מכסה את התביעה שהוגשה נגדו בתיק זה. הנתבע עצמו הבין זאת כנראה, כאשר נמנע מלשלוח לאיילון הודעת צד שלישי (בכתב ההגנה אף הכחיש כי היה מבוטח אצלה בתקופה הרלוונטית לתביעה). תוצאה זו מתבקשת מאליה גם לאור הוראת סעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח, עליה סומכת איילון, הקובעת לאמור: "הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה". סעיף 7 לחוק חוזה הביטוח קובע את תוצאות אי-הגילוי. במקרה שהפרת חובת הגילוי התגלתה לאחר שקרה מקרה הביטוח, והפוליסה לא בוטלה לפני שקרה ארוע זה - קובע סעיף 7(ג) לחוק כדלקמן: "קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתקבולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס בין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה: (1) התשובה ניתנה בכוונת מרמה; (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו...". מהות חובת הגילוי ותוצאותיה, כאמור בסעיפים 6 ו-7 לחוק חוזה הביטוח, נדונו בהרחבה בפרשת יובלים הנ"ל. כפי שהסביר כבוד הנשיא א' ברק, לחובת הגילוי שני פנים: האחד הוא החובה לענות תשובות מלאות וכנות לשאלות בכתב שהוצגו למבוטח בענין מהותי (סעיף 6(א) לחוק); והשני, חובת הגילוי היזום - חובה שלא להעלים מידע מהותי בכוונת מרמה (סעיף 6(ג) לחוק. החובה הראשונה איננה דורשת יסוד נפשי של כוונת מרמה, על מנת לאפשר למבטח לבטל את ההסכם, שהרי אי מתן תשובה מלאה וכנה הוא מצג שווא (פסקאות 10-11 לפסק דינו של כבוד הנשיא ברק). 56. במקרה דנא, ברור לחלוטין שהנתבע הפר את חובת הגילוי כלפי חברת הביטוח, כאשר נמנע מלגלות לה את האירועים המפורטים לעיל, אשר עשויים היו להוביל להגשת תביעה נגדו, במסגרת התשובות לשאלון שהוצג לו. בתצהירו אין הנתבע טורח להתיחס כלל לטענה זו של חברת הביטוח, ומסתפק בטענות הנוגעות ליחסיו עם התובעים (ראה סעיף 34). לפיכך הופרה החובה שלפי סעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח. איילון מסתפקת בהוכחת סעיף זה, ואיננה מייחסת לנתבע את הפרת החובה שבסעיף 6(ג) לחוק, קרי: הסתרה בכוונת מרמה. תוצאת הפרת החובה שבסעיף 6(א) לחוק, היא כאמור בסעיף 7(ג)(2) לחוק: המבטחת פטורה כליל מחובת תשלום תגמולי ביטוח לנתבע, שכן ברור כי מבטח סביר לא היה מבטח את הנתבע מבלי להחריג את עניינם של התובעים, לו היה יודע על טענתם בדבר רשלנותו של הנתבע שהובילה לאובדן תביעתם של 155 איש. כפי שמציינת עו"ד יוסף בתצהירה (סעיף 20), לו היה הנתבע מגלה ארוע זה בטופס הצעת הביטוח, היתה הנתבעת מוציאה לו פוליסה המחריגה את התביעה דנן באופן מפורש, כפי שנהוג לעשות במקרים דומים. ודוק: פוליסת הביטוח שהוצאה לנתבע מבוססת על מועד הגשת התביעה, ולא על מועד ביצוע המעשה הרשלני: המועד הקובע לתחולת הפוליסה הוא מועד הגשת התביעה נגד עורך הדין, או מועד ההודעה על מקרה העלול להוביל לתביעה שכזו (ראה המבוא לפוליסה). עובדה זו מודגשת בתצהירה של עו"ד יוסף לא בכדי. היא מחייבת את המבוטח לחובת גילוי מוגברת אף מעבר לחובה הרגילה, דווקא משום שהפוליסה מכסה רשלנות שהתרחשה בעבר, ואשר טרם בשלה לכדי דרישה או תביעה נגד המבוטח - ובלבד שהוא עצמו לא היה ער לקיומה. רק המבוטח יכול לדעת בעת חתימת הסכם הביטוח על הסיכון הנובע מתביעה שעלולה להיות מוגשת נגדו, ומכאן חובת הגילוי הממשית המוטלת עליו. בשולי הדברים אציין, כי אין לקבל את טענת הנתבע (התובעים מתייצבים לימינו בעניין זה) כי לא היתה לו סיבה להעלים את הסכסוך עם התובעים מאיילון, שכן הוא היה מבוטח בחברת "הפניקס" בביטוח שכיסה תביעה זו. אין בפני נתונים מלאים בנוגע ליחסי הנתבע עם "הפניקס". העובדה היא שהנתבע לא מצא לנכון לערב בתביעה זו את חברת ה"פניקס" (למעשה, הוא גם לא עירב את איילון - התובעים הם אלו שעשו זאת). ה. סיכום 57. הנתבע הפר את חובת הזהירות בה הוא חב כלפי התובעים והתרשל כלפיהם. כתוצאה מהפרת החובה נגרם לתובעים נזק ששיעורו יקבע בשלב השני של המשפט. 58. הנתבע הסתיר מחברת הביטוח כי קיימת אפשרות שהתובעים יגישו נגדו תביעה בגין התרשלותו המתוארת לעיל. לפיכך, התביעה דנן אינה מכוסה על ידי הפוליסה שהוציאה הנתבעת 2, והתביעה שהגישו התובעים נגדה - נדחית. 59. הנתבע 1 ישלם לתובעים יחדיו בגין שלב זה של המשפט הוצאות משפט בסך 25,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. התובעים ישלמו לנתבעת 2 הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪. אינני פוסק לנתבעת 2 את מלוא הוצאותיה בהליך, הואיל וניהלה את הגנתה לכל רוחב החזית, וטענותיה בדבר העדר חבות של הנתבע כלפי התובעים נדחו. הנתבע 1 לא תבע את הנתבעת 2, ולכן איננו חייב בהוצאותיה. 60. אציע לצדדים לשקול את הסמכת בית המשפט ליתן פסק דין בשאלת הנזק על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט, על מנת לחסוך את הצורך בהוצאות מינוי שמאי מוסכם וניהול ההליך בשלב השני, וכאשר קביעת הנזק מעוררת שאלה של נזק הסתברותי (מה היה קורה אילו הוגשו התביעות במועד). הסכמה זו יכול שתינתן מבלי לוותר על זכות הערעור על פסק הדין החלקי בשאלת האחריות. בהעדר הסכמה שכזו, יציעו הצדדים לבית המשפט שם של שמאי מוסכם, שיתן חוות דעת כאמור בסעיף 48 לעיל. הודעת הצדדים תוגש תוך 14 יום. קרקעותמקרקעיןבעלי קרקעות