קראו דוגמא מהפסיקה בנושא אכיפת פסק דין אמריקאי בישראל: לפניי בקשה לאכיפת פסק חוץ שניתן ביום 13.6.12 ע"י ביהמ"ש העליון של מדינת ניו-יורק בארה"ב, לטובת המבקשת וכנגד המשיב. כמו כן, תלויה ועומדת לפניי המרצת פתיחה שהגיש המשיב כנגד המבקשת, שאינה אלא תמונת ראי של התגובה של המשיב לבקשה לאכיפת פסק חוץ, במובן זה שטענות ההגנה של המשיב כנגד הבקשה לאכיפת פסק חוץ זהות בעיקרן לטענות המשיב המופיעות במסגרת המרצת הפתיחה שהגיש ואשר להן אותה מטרה, למנוע מהמבקשת לממש בישראל את פסק הדין שניתן כנגד המשיב בארה"ב ואשר חייב אותו לשלם למבקשת סכומי כסף ניכרים. רקע בפתח הדברים ובמאמר מוסגר יצוין כי חברת פרפקט התמזגה עם המבקשת בשנת 2009 ובמסגרת מיזוג זה חוסלה פרפקט ונותרה המבקשת כבעלת זכויות וחובות לכל עניין ודבר ביחס להתקשרויות פרפקט קודם למיזוג (ראה תעודת המיזוג נספח א' לבקשה). בהתאם לכך, המבקשת הנה התובעת בבקשה לאכיפת פסק החוץ, למרות שההלוואה, שלה ערב המשיב, ניתנה בזמנו על ידי חברת פרפקט. עוד יצוין כי פסק החוץ כנגד המשיב, ניתן לאחר המיזוג ולטובת המבקשת עצמה. בחודש מרץ 2007 נחתם הסכם הלוואה בין חברת פרפקט קופות גמל בע"מ (להלן: "פרפקט") ולבין החברות הזרות Ameris Holdings Inc.(להלן: "אמריס") ו- GML Tower LLC (להלן: "ג'י. אמ. אל"). אמריס וג'י. אמ. אל יקראו להלן "החברות הלוות". לפי הסכם ההלוואה, הלוותה פרפקט לחברות הלוות עשרה מיליון דולר ארה"ב לצורך רכישת נכסי נדל"ן בארה"ב. הלוואה זו הובטחה בבטוחות ובשעבודים שונים. כעבור כשנה, בחודש מרץ 2008, חתמו הצדדים על תוספת להסכם ההלוואה, במסגרתה שונו חלק מתשלומי ההלוואה והוספו בטוחות להבטחת החזר ההלוואה, ביניהם ערבות אישית של המשיב לטובת פרפקט. על פי כתב הערבות שעליו חתם המשיב ביום 4.3.08 ואשר נוסח בשפה האנגלית, התחייב המשיב, בין היתר, לתשלום מלא ומידי של הסכומים שצריכים להיות משולמים ע"י החברות הלוות לפי הסכם ההלוואה. ערבותו של המשיב הוגבלה לתקרת קרן של 250,000$ ארה"ב בתוספת ריבית בשיעור כפי שנקבע בהסכם ההלוואה. עוד נקבע בכתב הערבות כי פרפקט לא תידרש למצות את סעדיה האחרים לפני נקיטת צעדים למימוש כתב הערבות. כמו כן, נקבע כי המשיב אינו ערב יחיד או ערב מוגן כהגדרתם בחוק הערבות, תשכ"ז- 1967. עוד נקבע בכתב הערבות כי על מסמך הערבות יחולו חוקי מדינת ישראל וכתב הערבות יפורש לפי חוקים אלה. בנוסף לכך נקבע כי הערב מסכים לסמכות השיפוט של בתי המשפט בת"א לצורך כל הליך משפטי שיקום עקב או בקשר עם כתב הערבות וכי הוא מוותר באופן בלתי חוזר על כל התנגדות, אשר יש לו או שעשויה להיות לו למקום השיפוט של בתי המשפט הנ"ל ביחס לכל הליך משפטי כאמור לעיל שיובא על ידי פרפקט. חודשים מספר לאחר שחתם המשיב על כתב הערבות, הפרו החברות הלוות בהפרה יסודית את הסכם ההלוואה ונמנעו מלשלם לפרפקט את החזר ההלוואה. לפיכך, בתחילת חודש דצמבר 2008, הגישה פרפקט במדינת ניו-יורק שבארה"ב, כתב תביעה כנגד החברות הלוות וכנגד מי שערבו להבטחת התחייבויותיהן ובהם המשיב. במסגרת התביעה נתבקש ביהמ"ש, בין היתר, לחייב את המשיב לשלם לפרפקט בגין ערבותו, סכום של 250,000$ ארה"ב בצירוף ריבית והוצאות משפט. ביום 9.12.08 נמסר כתב התביעה למשיב בישראל, במסירה אישית, על ידי עו"ד יונתן דה שליט (ראה תצהירו של עו"ד שליט, אשר צורף כנספח 7 לבקשה). בשלהי חודש דצמבר 2008, הוגש כתב הגנה בשם החברות הלוות והמשיב יחד, על ידי משרד עורכי דין אמריקאי (להלן: "משרד מנטר-רובין"). במסגרת כתב ההגנה, הודה המשיב כי חתם על כתב הערבות, הכחיש באופן כללי וסתמי את טענות התביעה וציין כי על ערבותו חלים חוקי מדינת ישראל, אשר על פי הם תפורש הערבות. המשיב לא הכחיש בכתב הגנתו את סמכותו של ביהמ"ש בניו יורק לדון בתביעה כנגדו. לטענת המבקשת, לבד מכך שידע המשיב על הגשת התביעה כנגדו מעצם מסירת התביעה לידיו והגשת כתב הגנה על ידו באמצעות עורכי הדין שלו ושל החברות הלוות מארה"ב, הוא גם היה מודע להמשך ההליכים כנגדו במסגרת התביעה הנ"ל וזאת מעובדות שונות שפורטו בבקשה ואשר בעיקרן לא נסתרו בתשובת המשיב . כמו כן, לטענת המבקשת, בחודש ספטמבר 2010, ביקשו באי כוחו של המשיב בארה"ב להתפטר מייצוגו, בטענה כי הוא לא עונה לפניותיהם. בחודש אוקטובר 2010 אישר ביהמ"ש בארה"ב את בקשת ההתפטרות וקבע כי על משיב להודיע על ייצוג חדש בתוך 45 ימים או לחלופין שייצג את עצמו. בשלב זה, הגישה המבקשת בקשה שכותרתה order to show cause. הבקשה הומצאה למשרדו של עו"ד רם דקל, ב"כ של המשיב בישראל. ביהמ"ש בארה"ב קבע כי המועד להגשת תגובה ומסמכים נגדיים לבקשת המבקשת הינו עד ליום 19.10.11 וכי יערך דיון בנושא ביום 26.10.11. בעקבות כך, שלח עו"ד רם דקל, ביום 10.10.11, מכתב לביהמ"ש בניו-יורק, בו נכתב, בין היתר, כי לאחרונה נודע למשיב כי הליכים משפטיים מתנהלים גם כנגדו בארה"ב, כי מעולם לא בוצעה מסירה אישית של כתב התביעה לידיו, כי הוא מעולם לא זומן לישיבה כלשהי שהתנהלה בין ב"כ הצדדים ביחס להסדר פשרה בתיק, כי במקביל להליכים המשפטיים קיבל המשיב מכתב דרישה מב"כ המבקשת לתשלום חובו על פי ערבותו, כי הוא מבקש שביהמ"ש יורה למבקשת להעביר לידיו את כל המסמכים שהוגשו לביהמ"ש מתחילת ההליכים, כדי שהוא יוכל להגיב על כל הסדר פשרה שהוצע כביכול וכי הוא מבקש מביהמ"ש לחייב את המבקשת להסביר מדוע היא מבקשת לממש את הערבות כנגדו גם בארה"ב וגם בישראל. במכתב זה העלה המשיב לראשונה טענה שלפיה הוא אינו יכול להיתבע בארה"ב ביחס לערבותו. ביום 26.10.11 החליט ביהמ"ש בארה"ב, בין היתר, לפצל את הדיון באופן שנושא הערבות של המשיב ידון בנפרד. בעקבות כך הגישה המבקשת בקשה חדשה לחייב את המשיב להסביר מדוע אין מקום שייפרע את חובו כלפיה. ביום 16.4.12 החליט ביהמ"ש בארה"ב כי על המשיב להגיב על כך ולהגיש מסמכיו עד ליום 9.5.12 וכי ביום 23.5.12 יתקיים דיון. ביום 24.4.12 נעתר ביהמ"ש לבקשת הדחייה של המשיב וקבע כי תגובתו תוגש עד ליום 23.5.12 והדיון יתקיים ביום 6.6.12. כחודש לאחר החלטה זו, ביום 21.5.12, הגיש המשיב לבית משפט זה, בקשה למתן סעד זמני מסוג צו חוסם (במסגרת המרצתו דנא שמספרה 40309-05-12 כנזכר בכותרת פסק דיני זה). במסגרת בקשה זו, ביקש המשיב להורות למבקשת להפסיק את ההליכים המנוהלים על ידה נגדו בארה"ב. במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני, שהתקיים ביום 5.6.12, יום אחד בלבד לפני הדיון שנקבע בעניינו של המשיב בארה"ב, ובהמלצת ביהמ"ש (כב' השופטת מלכה ספינזי), משך המשיב את בקשתו לסעד זמני. המשיב לא התייצב לדיון שנקבע בעניינו בארה"ב ליום 6.6.12. בהתאם לכך, ביהמ"ש בארה"ב נתן ביום 13.6.12 פסק דין כנגד המשיב ולפי התביעה, כך שהמשיב חויב לשלם למבקשת את סכום ערבותו בתוספת ריבית ובסה"כ 428,277$. פסק הדין הומצא למשיב ביום 26.6.12. המשיב לא הגיש ערעור על פסק הדין ולא הגיש כל בקשה אחרת לביטולו. ביום 11.6.12, הגיש המשיב במסגרת המרצתו דנא, את תביעתו העיקרית, במסגרתה ביקש הצהרה מביהמ"ש שלפיה רק לבתי המשפט בישראל הסמכות הייחודית לדון בערבותו. כן ביקש המשיב שביהמ"ש ייקבע כי נקיטת הליכים בארה"ב מהווה הפרה של תנאי הערבות וכי המבקשת אינה רשאית לאכוף החלטות שניתנו ע"י ביהמ"ש בארה"ב. בחודש ספטמבר 2012 הגישה המבקשת את בקשתה דנא לאכיפת פסק החוץ. המשיב הגיש את תשובתו לבקשה בחודש נובמבר 2012. ביום 13.3.13 התקיימה ישיבת קדם משפט לפניי במסגרת שני התיקים הנ"ל. בתום ישיבה זו החלטתי, בין היתר, כי תיק הבקשה לאכיפת פסק החוץ יישאר בלשכתי, כדי לבחון האם כלל עומדת למשיב טענת הגנה כלשהי ביחס לאכיפת פסק החוץ שניתן כנגדו בארה"ב. ביום 17.4.13 ציינתי בהחלטתי כי נראה לכאורה שלא עומדת למשיב הגנה בעניין אכיפת פסק החוץ. בהתאם לכך, אפשרתי לצדדים להגיש טיעונים בכתב עניין זה. לאחר מכן, ולאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הצעתי לצדדים הסדר פשרה שלפיו הבקשה לאכיפת פסק חוץ תתקבל ללא צו להוצאות. המשיב בתגובתו לכך ביקש מביהמ"ש לקבוע את שני התיקים לשמיעת ראיות ולסיכומים. בעקבות כך נתתי החלטה שלפיה החלטתי לגבי שאלת קיום הגנה כנגד הבקשה לאכיפת פסק חוץ תינתן בהקדם האפשרי. דיון המבקשת עותרת למתן פסק דין המורה על פסק החוץ כאכיף וזאת משהתקיימו כל התנאים הנדרשים לכך לפי סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958 (להלן: "החוק")ׂ. המשיב בהמרצתו עותר כאמור להצהרות שלפיהן רק לבתי המשפט בישראל הסמכות הייחודית לדון בערבותו, כי נקיטת הליכים בארה"ב מהווה הפרה של תנאי הערבות וכי המבקשת אינה רשאית לאכוף החלטות שניתנו ע"י ביהמ"ש בארה"ב. כאמור, בקשת המבקשת לאכיפת פסק החוץ והמרצת המשיב אינן אלא שני צדדים של אותו מטבע. אם תתקבל הבקשה לאכיפת פסק החוץ, פשיטא שיש לדחות את המרצת המשיב ולהפך, שכן בשני ההליכים, המחלוקת בין הצדדים הנה אותה מחלוקת. המשיב הכביר במילים ובטיעונים, אולם, למעשה, במסגרת שני התיקים, בפיו טענת הגנה אחת ויחידה והיא - שבית המשפט בארה"ב לא היה מוסמך לדון בתביעה נגדו. דא עקא, כפי שיפורט להלן, דין טענה זו להידחות מכל וכל. תניית סמכות שיפוט ייחודית - האמנם? טענתו העיקרית של המשיב כנגד הבקשה לאכיפת פסק חוץ, אשר מהווה גם טענתו העיקרית בהמרצתו הוא, מסתמכת על סעיף 6(א)(3) לחוק, בו נקבע כי אין להכריז על פסק החוץ כאכיף, אם הוא ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו לפי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל. המשיב טוען כי בית המשפט בארה"ב היה נעדר סמכות לדון בתביעה כנגדו וזאת על רקע תניית השיפוט הייחודית בכתב הערבות, אשר מקנה רק לבתי המשפט בישראל את הסמכות הבלעדית לדון בתביעה. טענה זו יש לדחות מכל וכל וזאת מהסיבה הפשוטה, שהמשיב עצמו הסכים לסמכותו של בית המשפט בניו-יורק, כפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין. משמע - גם אם כתב הערבות כולל תניית שיפוט ייחודית, המשיב ויתר עליה כשהסכים לסמכות בית המשפט בניו-יורק, כפי שעוד יפורט. עם זאת, מצאתי לנכון להתייחס בקצרה ובמאמר מוסגר, גם לטענתו של המשיב שלפיה בכתב ערבותו קיימת תנית שיפוט ייחודית המקנה רק לבתי המשפט בתל-אביב את סמכות השיפוט ביחס לערבותו. לדידי, כוונת הצדדים, כפי שהיא עולה מלשון כתב הערבות, הנה ברורה ואינה מקימה תניית שיפוט ייחודית. להלן נוסחו של כתב הערבות בחלק הרלוונטי שלו לעניין תניית השיפוט: "This instrument shall be governed by and construed in accordance with the laws of the State of Israel, without reference to the conflict of laws rules thereof. Guarantor hereby submits to the jurisdiction of the Israeli courts in Tel Aviv for purposes of all legal proceedings arising out of or relating to this guaranty, and hereby irrevocably waves any objection which it may now or hereafter have to the venue of such court with respect to any such proceeding brought by Lender". הנה כי כן, כל שנאמר בכתב הערבות הנו כי הערב מסכים לסמכות בתי המשפט הישראליים בתל-אביב ומוותר על כל התנגדות שיש לו או שתהיה לו למקום שיפוט כאמור. בשום מקום בכתב הערבות לא נאמר ולא נרמז כי הצדדים מסכימים לכך שרק לבתי המשפט בתל-אביב תהא הסמכות לדון בתביעה של המבקשת כנגד המשיב בגין ערבותו. העובדה שהצדדים קבעו בכתב הערבות כי המסמך יפורש לפי חוקי מדינת ישראל וכי דינים אלה הם שיחולו על הערבות, אינה הופכת את כתב הערבות לכזה הכולל תניית סמכות שיפוט ייחודית, אלא לכל היותר, ככולל תניית ברירת דין, המחייבת את בית המשפט המוסמך לדון בתביעה המוגשת על פי כתב הערבות תוך יישום חוקי מדינת ישראל. עם זאת, ומפאת הזהירות המתבקשת, בחרתי שלא להכריע במסגרת החלטתי זו, בשאלה בכללותה, היינו האם הצדדים הסכימו שרק בתי המשפט בתל-אביב מוסמכים לדון בתביעה של המבקשת כנגד המשיב. אמנם, מבחינת לשון החוזה, שוכנעתי כי כוונת הצדדים לא הייתה לתניית שיפוט ייחודית. בעניין זה, שלצורך הכרעתו די בעיון בכתב הערבות ושמיעת טיעוני הצדדים, אין צורך בשמיעת ראיות. חרף זאת, אין מקום שאכריע במסגרת החלטתי זו בשאלה העומדת לדיון בכללותה, מבלי להתייחס לנסיבות החתימה על כתב הערבות וזאת על רקע הלכת סהר, לפיה יש לבחון במסגרת פרשנות חוזה את לשון החוזה ואת נסיבות העניין במקביל ולא במסגרת בחינה דו שלבית והרי המשיב טוען שהצדדים התכוונו לכך שלבית המשפט בישראל תהא סמכות ייחודית ובלעדית. עד כמה שטענותיו אלה נראות לי על פניהן בעלות סיכוי נמוך, ללא שמיעת ראיות לא ניתן להכריע בהן והרי בתיקים דנא טרם נשמעו חקירות המצהירים (ראה רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לביטוח בע"מ וכן ראה ע"א 3894/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום). עם זאת וכפי שכבר נרמז בפתחו של פרק זה של פסק הדין, גם אם הייתי מגיע למסקנה כי בתניית שיפוט ייחודית עסקינן, לא היה בכך כדי להביא לשינוי כלשהו במסקנתי שלפיה דין הבקשה של המבקשת להתקבל והמרצת המשיב להידחות וזאת על רקע העובדה שהמשיב עצמו הסכים לסמכות בית המשפט בניו-יורק ולא טען לחוסר סמכות בהזדמנות הראשונה, לא על סמך תניית השיפוט ולא על סמך כל נימוק אחר. הסכמתו של המשיב לסמכותו של בית המשפט בניו-יורק המשיב אינו יכול, בכל מקרה, להסתמך על סעיף 6(א)(3) לחוק, לא בנימוק שקיימת תניית שיפוט ייחודית ולא מנימוקים אחרים (כגון מבחן מירב הזיקות), שכן הוא עצמו הסכים לסמכות השיפוט של בית המשפט בניו-יורק וזאת מקום שבכתב ההגנה שהוגש בשמו, אין זכר לטענת חוסר סמכות. להלן החלקים הרלוונטיים למשיב בלבד מכתב ההגנה שהוגש על ידי משרד מנטר-רובין בארה"ב בשמו ובשם החברות הלוות (יובהר כי הסעיף בכתב ההגנה שבו הודה המשיב בחתימתו על כתב הערבות וסעיפים אחרים בהם הכחישו הוא והחברות הלוות באופן כללי וסתמי את טענות התביעה, לא מובאים להלן): "FIRST AFFIRMATIVE DEFENSE FOR LEVY KUSHNIR 36. The Guaranty (exhibit E to the complaint) is expressly governed by and to be construed in accordance with the laws of the state of Israel. SECOND AFFIRMATIVE DEFENSE FOR LEVY KUSHNIR 37. By commencing this foreclosure action, Plaintiff has elected its remedy as against Levy Kushnir pursuant to the Real Property Actions and Proceedings Law". הנה כי כן, טענת חוסר סמכות לא נטענה וזאת בניגוד לטענתו של המשיב בתשובתו כאילו נטענה הטענה במסגרת כתב ההגנה. הטענה שלפיה על כתב הערבות ופרשנותו יחולו דיני מדינת ישראל, הנה טענת ברירת דין ולא תניית סמכות שיפוט. המשיב אינו יכול להתכחש לעובדה שכתב ההגנה הוגש בשמו, שכן עובדה זו עולה מכתב ההגנה עצמו. המשיב גם מודה כי כתב ההגנה הוגש בשמו (ס' 9 לתצהירו וס' 16 ו-18 לתגובתו להחלטתי מיום 17.4.13), אם כי טוען כי הדבר נעשה ללא ידיעתו. יתרה מכך - המשיב עצמו, חרף טענתו לפיה כתב ההגנה הוגש ללא ידיעתו (אם כי בשמו), מסתמך על הנטען בכתב הגנה זה, לצרכי תשובתו לבקשה ולצרכי המרצת הפתיחה מטעמו. כך למשל, בסעיף 9 לתצהירו, טוען המשיב כי העלה את טענת הסמכות הבלעדית של בתי המשפט בישראל, בין היתר בכתב ההגנה (אם כי כאמור, אין בטענה זו כל ממש). בנסיבות אלה, ברור כי מקום שהמשיב עצמו מסתמך בהליכים דנא על כתב ההגנה שהוגש בשמו, יש לראות בכתב הגנה זה כמחייב אותו בהליכים דנא, גם אם הוא טוען שכתב ההגנה הנ"ל הוגש ללא ידיעתו. המשיב אינו יכול להחזיק את המקל בשתי קצותיו, מחד, להסתמך על כתב ההגנה מקום שלדעתו כתב ההגנה תומך בטענותיו, ומאידך, לטעון כי אותו כתב הגנה אינו מחייב אותו, כשהמבקשת מסתכמת עליו לצורך טענותיה היא. בנסיבות אלה, פשיטא כי המשיב מנוע ומושתק מלנהוג באופן שכזה ואפילו אין צורך, לשם הגעה למסקנה זו, להרחיק לכת ולהיתלות בחובת תם הלב שחלה על המשיב בניהול ההליכים בבית המשפט, שכן הפגם בהתנהלות המשיב כאן נעוץ בסתירה פנימית שורשית. במאמר מוסגר אציין כי עצם הטענה של המשיב שלפיה לא ידע על הגשת כתב ההגנה שהוגש בשמו, נראית לי תמוהה ביותר וזאת לנוכח חומר הראיות המונח לפניי. הייתכן כי עו"ד יגיש כתב הגנה בשם לקוחו ויטען בשמו טענות ספציפיות ובכלל יתגונן בשם לקוחו, ללא קבלת תגובת הלקוח לכתב התביעה? האם זה באמת מה שמבקש המשיב כי נאמין שקרה במקרה שלו? זאת ועוד: המשיב לא מכחיש בתצהירו כי קיבל את התביעה ולא מתייחס במפורש, לא בתצהירו ולא בתגובתו, לגרסת המבקשת, הנתמכת בתצהירו של עו"ד דה שליט, בדבר מסירת התביעה לידי המשיב על ידי עו"ד דה שליט, אלא טוען רק בתגובה (ולא בתצהיר) ובצורה כללית וסתמית, כי לא קיבל את התביעה. המשיב טוען בתצהיר ובתגובה יחד, כי אינו חתום על אישור המסירה, מקום שהמבקשת עצמה לא מתיימרת לטעון שהמבקש חתום על אישור מסירה כלשהו, אלא מסתכמת היא על תצהירו של עו"ד דה שליט, בדבר מסירת מסמכי התביעה לידי המשיב, כאשר המשיב כאמור נמנע לחלוטין מלהתייחס מפורשות לכך בתצהירו או בתגובתו. היינו, אין בפי המשיב הצהרה פוזיטיבית כי מעולם לא קיבל את מסמכי התביעה מעו"ד דה שליט ואין בפיו, לפחות לא בתצהירו, ולו הכחשה כללית כי לא קיבל את התביעה. די בהתנהלות המשיב כנזכר לעיל, ביחס למה שנרשם, לא נרשם והאופן שנרשמו טענותיו בתגובה ובתצהיר בעניין קבלת התביעה לידיו, כדי שאגיע, על הסף וללא שמיעת חקירות המצהירים, כי המצאת התביעה למשיב הוכחה לפניי וזאת בהתבסס בין היתר על תקנות 83, 85 ו-86 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעוסקות בשתיקה כהודיה, בחובה לדון בכל טענה במפורש ולא להסתפק בהכחשה כללית ובחובה שלא להכחיש עובדה על דרך ההתחמקות, אלא להשיב עליה לגופו של עניין. מכל מקום, משיש לראות את כתב ההגנה כמי שהוגש בשם המשיב מהטעמים שכבר הזכרתי בפתח פרק זה, ושעה שברור כי אין זכר לטענת חוסר סמכות בכתב ההגנה של המשיב, הרי שיש לראות במשיב, אשר לא טען לחוסר סמכות בכתב ההגנה (שהיווה בבחינת ההזדמנות הראשונה), כמי שנתן הסכמתו לסמכות השיפוט של בית המשפט בניו-יורק וזאת מכוח חזקת שוויון הדינים (ראה ע"א 6796/97 ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ נ' Berg Imports Inc.). כאן המקום לציין כי איני מוצא ממש בניסיון של המשיב לאבחן את פסק הדין הנ"ל, כמי שאינו חל על עניינינו. מאחר וכל כך ברור בעיני כי אין בטענותיו אלה ממש, איני מוצא מקום לדון בפרוטרוט בכל אחת ואחת מטענותיו בעניין זה. זאת ועוד: בניגוד לטענת המשיב, סעיפים 6(ב)(1) ו-(ג) לחוק, אינם חלים על עניינינו. העובדה שהמשיב טען לחוסר סמכות של בית המשפט בניו-יורק במכתבו של עו"ד דקל מיום 10.10.11 אל בית המשפט הנ"ל, אשר נשלח שנים לאחר הגשת כתב הגנתו, אינה יכולה לסייע למשיב. הפטור שניתן בסעיפים 6(ב)(1) ו-(ג) הנ"ל, מהחזקה בדבר הסכמה לסמכות השיפוט, שנוצרת על ידי אי העלאת טענה של חוסר סמכות בהזדמנות הראשונה, חל רק על מקרה שבו אותו אדם התייצב בפני בית המשפט הזר וטען לחוסר סמכות, בין אם לבד, או יחד עם טענות לגופו של עניין ובין שטענות אלה לגופו של עניין נטענו במקביל לטענת חוסר הסמכות או לאחר שהועלתה טענת חוסר הסמכות. הפטור לא חל על מי שמתייצב בפני בית המשפט וטוען תחילה אך ורק טענות לגופו של עניין (ללא טענת חוסר סמכות לצדן) ורק לאחר מכן, מעלה טענת חוסר סמכות. מקריאת סעיפי החוק הנ"ל ובפרט המילים "בשל כך בלבד" שבסעיף קטן (ב), כמו גם המילים "בנוסף לטענות כאמור...", אשר בסעיף קטן (ג), ברור הדבר כי הפטור שניתן למקרים כאמור לעיל, אינו גורע מן ההלכה שלפיה טענת חוסר סמכות יש לטעון בהזדמנות הראשונה (גם בפני בית משפט זר) ומשלא נעשה כן ותחת זאת נטענות טענות לגופו של עניין בלבד ורק לאחר מכן טענה של חוסר סמכות, ייחשב הטוען כמי שהסכים לסמכותו של בית המשפט הזר (ראה ע"א 6796/97 הנ"ל). גם הסיפא של סעיף קטן (ג) לסעיף 6, אין כוונתו להחיל את הפטור על מקרים של העלאת טענת חוסר סמכות באיחור ולאחר שכבר נטענו טענות לגופו של עניין, ללא טענת חוסר סמכות בצדן, כך שגם פרשנותו של המשיב לסיפא אינה מקובלת עליי. טענות נוספות הטענות אודות העדר אזכור של ההליך בארה"ב בפניות המבקשת אל המשיב בישראל לפירעון ערבותו, תמוהות לאור הודאת המשיב כי ידע על התביעה וממילא אין בהן כדי להועיל למבקש בהמרצתו או בתשובתו לבקשת המבקשת. בסעיף 41 לתגובתו, נטען כי המשיב לא קיבל את כתב התביעה, אולם ידע על קיומה מאחר ושימש כבעל תפקיד באמריס. טענה זו סותרת את טענתו במכתב בא כוחו מיום 19.7.11, שם טען המשיב כי אין לו כל ידיעה בדבר ההליכים בארה"ב (המכתב צורף כנספח 8 לתשובתה לבקשה לאכיפת פסק החוץ). סתירה זו כמו גם ניסיונו של המשיב להכחיש קבלת התביעה לידיו, ממחישות את חוסר תם הלב של המשיב בהתנהלותו מול המבקשת ביחס לתשלום ערבותו ואת הניסיון שלו להתחמק בכל דרך (קלוקלת) וטענה (מתחכמת ומתחמקת) מתשלום חובו. טענתו של המשיב שלפיה הוא זכאי לחקור את נותן חוות הדעת מטעם המבקשת, דינה להידחות וזאת בנסיבות שבהן אין למשיב כל טענה נגד חוות הדעת הנ"ל. חוות הדעת הובאה אך כדי להוכיח את קיומם של חלק מהתנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק (כי פסק הדין ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה מוסמכים לתיתו, כי פסק הדין אינו ניתן עוד לערעור וכי פסק הדין הוא בר ביצוע במדינה שבה ניתן). המשיב אינו טוען טענות כלשהן כנגד קיומם של תנאים אלה, אלא מבסס התנגדותו על סמך סעיף 6 לחוק וזאת כעולה מסעיף 69 לתגובתו לבקשה, שם נטען כי חוות הדעת אין לה נפקות, שכן המשיב מסתמך על טענת חוסר סמכות. אם אין לחוות הדעת נפקות להגנתו של המשיב, ברור שאין צורך או מקום כי יתאפשר לו לחקור את המומחה, רק כדי לדחות את הקץ ואת סיומם של התיקים דנא. טענת המשיב כי חוות הדעת לא מתייחסת לשאלה האם פסק הדין ניתן לפי דיני מדינת ישראל וטענתו כי פסק הדין לא ניתן לפי דיני מדינת ישראל, אינה טענה שמקימה הגנה כנגד הבקשה לאכיפת פסק החוץ. משהוכחו התנאים הנדרשים בסעיף 3 לחוק ומשלא הצליח המשיב להראות את תחולת סעיף 6(א)(3) או כל חריג אחר המקנה הגנה לפי החוק ומשלא קיים בחוק חריג שעניינו מתן פסק הדין שלא לפי הדין המהותי המוסכם בין הצדדים, אין טענה מעין זו מקימה הגנה כנגד הבקשה לאכיפת פסק החוץ. לכל היותר, יכול היה המשיב להגיש ערעור על פסק החוץ בארה"ב, ככל שסבר שנפלה שגגה בעניין זה בפסק הדין. גם הטענה שלפיה יש למשיב הזכות לחקור את מצהירת המבקשת, שכן הדבר רלוונטי וחשוב לצורך מבחן מירב הזיקות, דינה להידחות וזאת מקום שנקבע כי המשיב הסכים לסמכות בית המשפט בארה"ב. הסכמה כאמור מייתרת את הדיון בשאלת מירב הזיקות (ראה ע"א 10854/07 שירה ברכה פיקהולץ נ' Jamie Sohacheski - ס' 53 לפסק). סוף דבר לסיום, התמונה הברורה המתקבלת ומצטיירת הנה ניסיון של המשיב לדחות את הקץ. אין בפי המשיב כל טענת הגנה מפני הבקשה לאכיפת פסק חוץ וגם אין בפיו כל עילה לבקש בהמרצתו הוא למנוע מהמבקשת לאכוף את פסק החוץ בישראל ולא פחות חשוב מכך, דבר שאולי נשכח מרב העיסוק בפרוצדורה, כי נראה שאין בפי המשיב כל טענה ממשית לגופו של עניין ביחס לחובו. סקירת העמודים הרבים שמרכיבים את המרצתו ואת תשובתו לבקשת המבקשת, מעלה כי לא הועלתה בהן כל טענה ממשית כנגד החוב גופו או ערבותו, לא טענת פרעתי, לא טענה מפורטת על חישוב שגוי של ריביות ולא כל טענה אחרת. אשר על כן, הבקשה לאכיפת פסק החוץ מתקבלת. בהתאם, המרצת המשיב נדחית. בנסיבות, ובהן היקף החומר הרב שנדרשו באי כוח המבקשת להגיש לבית המשפט, חשיבות העניין למבקשת, התנהלות המשיב, כמו גם ההיקף הכספי של פסק החוץ, ובהתחשב אמנם גם בכך שההליך מסתיים כבר עתה ומבלי שהצדדים נדרשו לניהול חקירות, ישלם המשיב למבקשת, שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט יחד, בסכום ריאלי עבור שני התיקים יחד, בסך של 50,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מקבלת פסק הדין (ימי הפגרה במניין). אכיפת פסק דין