אישור פרסום כתבה על אסיר בכלא

קראו דוגמא מהפסיקה בנושא אישור פרסום כתבה על אסיר בכלא: עתירה זו, לאחר שהעותר חזר בו מחלקה הקשור בראיון עיתונאי, ענינה בקשה כי בית המשפט יתערב בהחלטת המשיב שלא לאפשר לעותר לפרסם כתבה בעיתון. בנוסף מבקש העותר כי בית המשפט יתייחס לעבודת המטה בענין חופש הביטוי כפי שצויין ברע"ב 601/12. לטענת העותר, בחודש אפריל 2013 הגיש בקשה לדוברות שב"ס ביחס לכתבה שהוא מבקש כי תפורסם, אולם בקשתו לא אושרה. העותר טען כי לא קיבל נימוק לפסילת הכתבה, וכי יש בפסילת הכתבה כדי לפגוע בזכותו לחופש ביטוי, והיא פוגעת בכבודו כאדם וכאסיר מעבר למידה הנדרשת ולא לתכלית ראויה. העותר הסכים כי בית המשפט יעיין בחומר חסוי. לטענת ב"כ המשיב, למשיב סמכות למנוע מסירת כתב דואר אם נמצא כי מסירתו או העברתו עלולים לפגוע בטחון המדינה, בטחון הציבור, בטחון או משמעת בבית הסוהר ושיבוש הליכי חקירה ומשפט. נטען כי הבקשה נבחנה ע"י מחלקת דוברות שב"ס, ונקבע בהחלטה כי אין לאשר את הכתבה, וזאת מטעמים של פגיעה בביטחון או משמעת בבית הסוהר והליכי חקירה. נטען כי ההחלטה התקבלה משיקולים ענייניים וצרכי ביטחון, ועל כן אין להתערב בה, שכן אין בית המשפט מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת ונבחנת רק סבירות ההחלטה, אשר בעניינו של העותר הינה סבירה וראויה. כמו כן, המשיב טען כי נוכח העובדה שהחלטתו ניתנה זה מכבר, עתירת העותר הוגשה בשיהוי ניכר ויש בכך כדי להביא לסילוקה על הסף. במעמד הדיון, הטענה בדבר צרכי ביטחון הוסברה בקיום נימוקים סודיים המבוססים על מידע סודי. בהסכמת העותר הובא לעיון בית המשפט חומר חסוי. לאחר עיינתי בעתירה, בתשובות לה ובחומר החסוי ושקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות לאור העולה מהחומר החסוי, המביא למסקנה כי החלטת המשיב סבירה, ועומדת היא במבחנים הישימים לפגיעה בחופש הביטוי. לחופש הביטוי מעמד של עיקרון יסוד במשפט הישראלי. זוהי זכות יסוד הקשורה קשר הדוק לשיטה המשפטית בישראל, למשטר הדמוקרטי, ולחירויות הבסיסיות של הפרט. המבחן הישים לאפשרות פגיעה בחופש הביטוי הינו מבחן האפשרות הקרובה לוודאי לסכנה לשלום הציבור או לאינטרס חיוני של המדינה והציבור [ראה בג"צ 73/53 חברת קול העם בע"מ נ' שר הפנים, פד' ז' 871]. אין חולק כי הזכות לחופש ביטוי, אשר כאמור מהווה זכות יסוד, קנויה גם לאסיר בעת היותו במאסר. זכויות היסוד של אדם ממשיכות לעמוד בתוקפן גם בהיותו אסיר, למעט הזכות לחופש תנועה, ומגבלות המתחייבות משלילת החירות וכאלו אשר יסודן בהוראה מפורשת בדין [ראה עע"א 4463/94 אבי חנניה גולן נ' שירות בתי הסוהר, פד' נ' (4) 136 בעמ' 149]. חופש הביטוי אינו בגדר זכות מוחלטת. הפגיעה בחופש הביטוי אפשרית במקרים מסויימים, בהתקיים היסוד של סכנה הקרובה לוודאי לפגיעה באינטרסים ציבוריים חשובים. כאשר מדובר בזכויות של אסיר, הרי שבנוסף יש להביא בשיקולים גם עניינים הקשורים בעצם המאסר ובחובות המוטלות על שירות בתי הסוהר והאינטרסים החשובים הקשורים בבית הסוהר, לרבות המשמעת בו, ביטחון במסגרתו, הגנה על אסירים ואנשי סגל, צרכי טיפול ושיקום, ושאר שיקולים הקשורים במאסר ובחובות המוטלות על המשיב [ראה עע"א 4463/94 לעיל, עמ' 150]. כן ראה עע"א 1076/95 מדינת ישראל נ' סמיר קונטאר פד' נ' (4) 492], בעמ' 501: " גם הזכויות המוקנות לאסיר, בהיותו אדם, אינן בהכרח זהות בהיקף המוקנות לאדם אחר. המעמד עשוי להשפיע על תוכן הזהות...חופש הביטוי שלו, בהיותו במעמד של אסיר, מוגבל יותר מחופש הביטוי של אדם אחר" הנימוקים המרכזיים אשר מביאים לשלילת חופש הביטוי של אסיר קשורים בעיקר בצורך לשמור על ביטחון הציבור, והפסיקה הכירה בשיקול זה כאינטרס ציבורי אשר יש בו לצמצם את חופש הביטוי של אסירים. ראה עת"א 17971-02-12 מאיר ז'אנו נ' שירות בתי הסוהר (15.3.2013): "...אלא שעיון בחומר המודיעיני מלמד כי קיימות אפשרויות נוספות לפגיעה באינטרסים ציבוריים חשובים והגברת האלימות כתוצאה מאותו ראיון.... בהערכת משטרת ישראל ישנה התייחסות לשני סוגי סיכונים. לאחד מהם זיקה לאשר התנהל בהליך המשפטי של העותר עצמו ולסיכון האחר זיקה לסכסוכים בין עבריינים בעולם התחתון. התרשמתי מהמידע המודיעיני שהוצג לעיוני כי מדובר בסיכונים של ממש אשר הראיון יוכל לשמש במה וטריגר להוצאתם אל הפועל." וראה עת"א (מרכז) 54706-05-11 אבנר הררי נ' שירות בתי הסוהר (27.10.2011): "יש ממש בנימוקים שהוצגו להצדקת הפגיעה בחופש הביטוי של העותר במקרה זה. בשל סירובו של ב"כ העותר להגשת החומר החסוי, לא ניתנה לי ההזדמנות לעיין ולבחון מהותם של המידעים, משכך במקרה זה עומדת לה חזקת התקינות המנהלית לפיה חוות הדעת של המשיב, כרשות מנהלית מבוססת כדבעי על מידעים חסויים, אמינים. מדובר בעותר שזהו מאסרו העשירי. הוא מזוהה עם ארגון פשע, והחשש כי במהלך הראיון יעביר מסרים לעבריינים אחרים, שיעלו כדי סיכון ופגיעה בשלום הציבור, הוא כזה שלא ניתן להתעלם ממנו. איני יכולה להתעלם מהחשש שהצפת נושא גזר הדין בגינו מרצה העותר מאסר, יעורר מחדש כוונות פגיעה בו ובאחרים." לגופו של עניין, הובא לעיוני חומר חסוי. יש בחומר החסוי כדי להביא למסקנה ברורה כי ההחלטה שלא לאפשר לעותר להגיש את הכתבה לכלי תקשורת, הינה החלטה מבוססת וסבירה. בית המשפט אינו שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעת המשיב, והמבחן הינו סבירות החלטת המשיב. ראה עע"א 1076/95 מדינת ישראל נ' קונטאר ואח', פד' נ (4) 492 בעמ' 503-4: "שיקול הדעת בעניין הצורך בהטלת מגבלות על אסירים ובעניין מהות המגבלות, מופקד לפי חוק בידי שב"ס: האחריות לשמירת הסדר והביטחון מוטלת עליו, ולפיכך גם הסמכות הנדרשת לצורך זה מוקנית לו. לו ולא לבית המשפט. בית המשפט לא הופקד על הפעלת הסמכות, כאילו הוא עומד במקום שב"ס, אלא רק על ביקורת ההפעלה, כדי לברר אם הסמכות הופעלה במקרה זה או אחר לפי כללים החלים על הפעלת סמכויות מינהליות. בית-משפט זה הבהיר והדגיש לא פעם כי זו חלוקת הסמכויות הנכונה בין שב"ס לבין בית המשפט המחוזי הדן בעתירות אסירים: "...אין בית המשפט צריך להעדיף את שיקול-דעתו שלו, לגופו של עניין, על שיקול-דעתם של שלטונות בית הסוהר..." (עע"א 1/88 מדינת ישראל ואח' נ' דגני [7], בעמ' 721). ראו גם רע"פ 2410/93 מדינת ישראל ואח' נ' לוי [8]." בחינת ההחלטה באספקלריה של המבחנים דלעיל, ולאור האמור בחומר החסוי, מביאה למסקנה כי לא ניתן לומר שהיא אינה סבירה. אני מוצא כי הפגיעה באי פרסום הכתבה, הינה במידה נדרשת ולתכלית ראויה. לענין עבודת המטה לגיבוש נוהל ביחס לראיונות אסירים, אפנה להחלטתי בעת"א 30999-09-13 מעוז נ' מדינת ישראל (9.12.2013), שם צויין כי הוראת השעה הינה הוראה גורפת אשר ניתן היה להשלים עימה אילו היתה היא לזמן קצר בלבד, ואולם התמשכות גיבוש הנוהל מאז חודש מאי 2012 דהיינו למעלה משנה וחצי, הינה ארוכה יתר על המידה. אין בפני כעת עתירה הקשורה בראיון ספציפי, ולכן די בהערה האמורה ואין סעד מעשי לתיתו. מכל האמור העתירה נדחית. בית סוהר / כלאמאסרפרסוםאסירים