משמעות הטענה "אין להשיב לאשמה" היא שהתביעה לא עמדה בחובתה להביא ראיות "לכאורה" להוכחת האשמה ועל כן, יש לפטור את הנאשם מלהשיב לאותה אשמה ולזכותו ממנה כבר בשלב זה של הדיון. על מנת לזכות את הנאשם בשלב זה, יש לבחון האם אין בראיות שהוגשו מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה, אפילו יינתן בהם מלוא האמון ויוענק להם מלוא המשקל הראיתי. בית הדין בודק, בהנחה שכל החומר שהובא בפניו לחובת הנאשם יזכה למלוא האמון והמשקל, האם יהיה בו כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם או בעבירה אחרת באותו עניין. סעיף 158 לחוק סדר הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982, קובע: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין;". באשר לנטל ההוכחה, כדי לחייב נאשם להשיב על האשמה אין צורך אלא בראיות בסיסיות ואף דלות להוכחת יסודות העבירה ודי במערכת ראיות ראשונית (ראו י' קדמי, על סדר הדין הפלילי [חלק שני, תשס"ג - 2003], 1049; ע"פ 141/84 מדינת ישראל נ' דוד טובול, פ"ד לט(3) 606,596; ע"פ 732/76 רפאל כחלון נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 170, 179). היינו, טענת אין להשיב לאשמה אינה מחייבת את המאשימה להצביע על אשמה ודאית של הנאשם כבר בשלב זה, ודי בכך שתצביע על אשמה לכאורה. ודוק. לצורך הכרעה בטענה, אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות או משקל, אלא מציג את השאלה הבאה: בהנחה שכל החומר שהובא לפני ולחובת הנאשם יזכה במלוא האמון והמשקל - האם יהיה בו כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם או בעבירה אחרת באותו עניין. ( י. קדמי, "על סדר הדין בפלילים", חלק שני (תשנ"ח-1998), עמ' 891) קראו דוגמא מהפסיקה בנושא טענת אין להשיב לאשמה: 1. ביום 8.3.10 הוגש כנגד הנאשמת ומנהלה, כתב האישום המייחס להם עבירה של העסקת ארבעה עובדים שלא כדין, בניגוד לסעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א -1991 (להלן:"חוק עובדים זרים") על פי עובדות כתב האישום, ביום 21.2.05 בשעה 12:10 או בסמוך לכך, נצפו על ידי מפקחי המאשימה ארבעה עובדים זרים, שפרטיהם צוינו בכתב האישום, אשר הועסקו על ידי הנאשמים בביצוע עבודות טיח בשכונת שחמון במרכז המסחרי "הרי אילת", באילת (להלן:"האתר"). העובדים לא היו אזרחי ישראל או תושביה ולא היו רשאים לעבוד אצל הנאשמים. 2. במעמד הקראת כתב האישום, כפרו הנאשמים בעובדות האישום. 3. ביום 26.12.12 הגישה הנאשמת כתב אישום מתוקן, באופן בו כתב האישום נשוא תיק זה, ייוחס לנאשמת בלבד לאחר שביקשה להפריד את האישומים נגד הנאשמת ונגד מנהלה, מר X. 4. בדיון שהתקיים ביום 14.7.13 העלתה ב"כ הנאשמת טענת "אין להשיב לאשמה" הואיל ולטענתה, הראיות שהובאו במהלך פרשת התביעה אינן ברמה ובכמות מספקת להעברת הנטל לכתפי ההגנה וכי מחומר הראיות שהוצג לתיק לא ניתן לקשור בין הנאשמת לבין העובדים שנמצאו במקום העבודה. 5. המאשימה טענה מנגד, כי אין לקבל את טענת הנאשמת "כי אין להשיב לאשמה" בנסיבות בהם לא ניתנה למאשימה אפשרות נאותה להציג את חומר הראיות כנדרש. דיון והכרעה: 9. העבירה המיוחסת לנאשמת בכתב האישום היא העסקת עובדים שלא כדין. יסודות העבירה נקבעו בסעיפים 2(א)(1) ו-(2) לחוק עובדים זרים. לשם הוכחת יסודות העבירה הציגה המאשימה את הראיות הבאות: עדויות מפקחי משרד התמ"ת- מר אילן אוחיון ומר רועי ביטון. 10. מר אילן אוחיון העיד כי ביום 21.2.05 ערך עם מר רועי ביטון ועם מר אבי גבאי ביקורת באתר וכי הם מצאו 4 עובדים זרים שעסקו בעבודות טיח של קירות הפנים של המבנה. ארבעת העובדים הציגו דרכונים סיניים וכן אשרת עבודה בבנייה ע"ש חב' ירון ישעיהו בע"מ. מבירור פרטי העובדים מול משרד הפנים עלה כי כל ארבעת העובדים רשומים ע"ש ירון ישיעהו בע"מ ואשרתם בתוקף עד לתאריך 28.2.05.(מ/1 ). 11. העובדים צולמו על ידי המפקח אילן אוחיון (מ/2) על פי עדותו בתיאור המקרה (מ/1), הוא קיבל מאחד העובדים את מספר הטלפון של מנהל העבודה באתר ו"שוחח עם חזי מחברת ירון ישעיהו שאישר כי החברה אכן מבצעת את העבודה במקום. זה מסר שהוא נמצא בנסיעה והפנה למשרדי החברה." 12. במסגרת חקירתו הנגדית, כשנשאל האם ידועה לו זהות המעסיק שביצע את העבודה בפועל באתר, השיב: "אני לא יודע מי עשה את העבודה בפועל, בויזה כן. ירון ישעיהו" ( עמ' 20 לפרוטוקול). עוד העיד העד אילן אוחיון כי בהמשך לביקורת שנערכה, שלח לחברת ירון ישעיהו הזמנה לדרישת להמצאת מסמכים ומידע (מ/3). כן הוגש לתיק ייפוי כח של מר X, הבעלים של הנאשמת המאשר לגב' פנינה בר למסור עדות בשם המאשימה ולהעביר לה המסמכים שביקשה (מ/4). 13. העד רועי ביטון העיד כי רשם את פרטי העובדים הזרים שנלקחו מן הדרכונים שלהם ברשימת העובדים שהוגשה (מ/5). מעיון ברשימה עולה כי לכל העובדים היתה אשרת עבודה על שם חברת ירון ישיעהו בע"מ. בחקירתו הנגדית העיד מר ביטון, כי השתתף בביקורת אך אינו זוכר דבר מן האירוע (עמ' 21 לפרוטוקול). 14. יוצא מכאן כי במכלול הראיות שהובאו בפניי, אין ראיה המצביעה על כך שהעובדים הזרים, נשוא כתב האישום עבדו אצל הנאשמת. זאת בשעה שמחומר הראיות שהוצג בפני בית הדין, עולה כי ארבעת העובדים שפרטיהם צוינו בכתב האישום, הועסקו ע"י חברת ירון ישעיהו בע"מ. 15. אין בידי בית הדין לקבל טענת המאשימה, לפיה לא ניתנה לה אפשרות נאותה להציג את חומר הראיות שבידה כנדרש. בית הדין התייחס בהחלטתו מיום 14.7.13 למחדלי המאשימה שהביאו לאי זימונה של העדה מטעמה, הגב' פנינה בר וכן לאי העדתה של העדה הנוספת מטעמה, המפקחת הגב' עופרית מלכה . אין למאשימה אלא להלין על עצמה בעניין זה. 16. לנוכח כל האמור וגם אם ניתן את המשקל המלא לעדויות המאשימה, אין בהן כדי להרשיע את הנאשמת, משאין בעדויות אלה כדי לקשור בין העובדים ששמותיהם מפורטים בכתב האישום, לנאשמת. בנסיבות אלו מקובלת עלי טענת הנאשמת, האומרת כי אין "להשיב לאשמה" ובהתאם לזכותה מהעבירות המיוחסות לה בכתב האישום. סוף דבר 17. הריני מזכה את הנאשמת מן העבירה שיוחסה לה בכתב האישום. 18. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 45 ימים ממועד המצאת פסק הדין. אין להשיב לאשמה