קראו דוגמא מהפסיקה בנושא אי מתן זכות קדימה ביציאה מחניה: כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו גרם תאונת דרכים וחבלה של ממש בגין אי מתן זכות קדימה ביציאה מחצרים ונהיגה בחוסר זהירות, עבירות על תקנות 66 ו-21(ג) לתקנות התעבורה, בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה. על פי עובדות כתב האישום, הרי שביום 17.8.11, בסמוך לשעה 13:00, נהג הנאשם ברכב בגבעתיים, ברחוב המעורר, בסמוך לבית מספר 14 ובמהלך תמרוני יציאה מחניה, סטה שמאלה כיוון נסיעתו, חסם דרכו של רוכב קטנוע, שנסע במקום אותה עת וגרם לו לבלום ולהחליק עם רכבו על הכביש. כתוצאה מהתאונה, נחבל בגופו רוכב הקטנוע חבלות של ממש - שבר ברגל שגובס, שפשופים בכל הגוף, חתכים בגפיים. הנאשם כפר באישומים המיוחסים לו. פרשת התביעה מטעם המאשימה, העידו העדים הבאים: עדת תביעה מספר 1 - רס"מ נטלי חבני, מטעמה הוגש דו"ח פעולה, שסומן ת/1 עד תביעה מספר 2 - אהרון אברהם, נהג הקטנוע המעורב, בעניינו הוגשה תעודה רפואית, שסומנה ת/6 ותמונות שצילם, שסומנו ת/7 כמו כן, הוגשו בהסכמה המסמכים הבאים: ת/2 - תרשים וחוו"ד בוחן ת/3 - 2 מזכרים ת/4 - סקיצה ת/5 - הודעת נאשם עם סקיצה שערך להלן גרסת המאשימה, כעולה מכתב האישום, עדותם של עדי התביעה והראיות שהוגשו: הנאשם נהג כמפורט לעיל ובמהלך תמרוני יציאה מחניה, סטה שמאלה כיוון נסיעתו, חסם את נתבי נסיעתו של עד תביעה מספר 2, שהגיע מאחוריו ובמעלה הרחוב התלול , גרם לו לבלום בחוזקה ולהתהפך עם רכבו על הכביש. ב- ת/1, נרשם מפי הנאשם כי האט ואותת על מנת לחנות את רכבו ואז הבחין כי החניה קצרה מדי, לא נכנס, המשיך בנסיעה, הסתכל אחורה ולא ראה דבר, אותת שוב ואז שמע רעש וראה את העד ורכבו "עפים", במרחק של כ-20 מטרים מרכבו. בהודעתו במשטרה, כמפורט ב-ת/5, מסר הנאשם כי נהג במרכז הכביש, זיהה מקום חניה בצד ימין, אותת ימינה והחל בסטייה מתונה ימינה, כאשר הבין כי אין לו מספיק מקום לחנות את הרכב ואז הסתכל במראות, ראה שהכביש פנוי והמשיך בנסיעה ולפתע, שמע רעש וראה את הורכב המעורב מתהפך עם רכבו, במרחק של כ-15 עד 20 מטרים מאחוריו. הנאשם טען כי נהג במהירות איטית ביותר והבחין כי רכבו יחסום חלקית את הכניסה למגרש חניה המצוי במקום ואז החליט להמשיך בנסיעה. העד נחבל בגופו חבלות של ממש, כמפורט לעיל ולדבריו, היה אמור לעבור ניתוח, אך ויתר על כך, על מנת שלא להזדקק לתקופת החלמה נוספת. במועד העבירה, נהג העד ללא רישיון רכב תקף, שפג תוקף ביום 10.8.11, דהיינו, 7 ימים לפני מועד התאונה וללא תעודת ביטוח תקפה. בחקירתו הנגדית, אישר העד כי הגיע לביתו של הנאשם, יחד עם אחיו, על מנת לבקש ממנו כי יאמר את האמת ויודה באחריותו לגרם התאונה. פרשת ההגנה מטעם ההגנה, העידו מומחה ההגנה, מר אורי ביטון, שחוות דעתו הוגשה וסומנה נ/1 והנאשם. להלן גרסת ההגנה, כעולה מעדות הנאשם ועד הגנה מספר 1 וחוות הדעת שהוגשה לבית המשפט: הנאשם נהג ברחוב המעורר, כאמור לעיל, שהנו רחוב תלול במיוחד וחיפש מקום חניה. בהגיעו למקום התאונה, הבחין במקום חניה וכשהתקרב למקום, אותת וסטה מעט ימינה, אך ראה כי מדובר בכניסה לחניון המצוי במקום ולכן, הביט במראות הרכב, אותת וחידש נסיעתו במורד הרחוב. במרחק של כ-5 מטרים מהמקום, שמע חריקה וצעקה ובמראה הפנימית של הרכב, הבחין בעד תביעה מספר 2, מתגלגל באוויר עם רכבו, במרחק של כ-20 מטרים מרכבו של הנאשם. הנאשם המשיך בנסיעה עד שמצא מקום לחנות את הרכב וחזר לסייע לע"ת 2, התקשר למד"א ושוחח עם עדת תביעה מספר 1, שהגיעה למקום. הנאשם העיד כי ע"ת 2, ביקש ממנו שישמור לו על הקסדה, הנאשם נטל אותה לביתו וכאשר הגיע העד לקחתה, יחד עם אחיו, דרש ממנו העד להודות באחריותו לתאונה והנאשם סירב. באשר ל-נ/1, עסקינן לא בחוות דעת מומחה, כהגדרתה בחוק, אלא בניתוח עדויות על פי מיטב הבנתו של עד ההגנה, שהנו בעל הכשרה מקצועית בתחום שמאות רכב וחקירת תאונות דרכים. סעיף 10 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971, קובע בזו הלשון: בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות דין, לקבל כראיה, בכתב, חוות דעתו של מומחה בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה מקצועית (להלן - חוות דעת)..". על מנת שלא לפגוע בהגנתו של הנאשם, התרתי את הגשת חוות הדעת שבנדון, אך ברי כי לא ניתן לייחס לה כל משקל ממשי, שכן ניתוח עדויות וקיבעת ממצאי מהימנות הנם תפקידו של בית המשפט ואילו חוות דעת מומחה, כאמור לעיל, אמורה להביא בפני בית המשפט נתונים מקצועיים, אשר בהקשר לחקר תאונות דרכים, אמורים להתבסס על ממצאים חפציים ואובייקטיביים מזירת התאונה, ממצאים שלא נמצאו בתיק שבנדון. בנוסף, מציין העד עצמו בפתח חוות דעתו, בזו הלשון:" אין לי כל עניין אישי בנושא חוות הדעת וכי חוות הדעת נערכה לפי מיטב ידיעתי והכשרתי המקצועית ומתוך אמונה, כי העובדות שהובאו בפני והרשומות בחוות הדעת הן אמת - אזי המסקנות הדינאמיות שקבעתי נכונות הן". בנסיבות בהן מתבססת חוות הדעת על עדויות בלבד, ללא כל ממצאים אובייקטיביים כאמור לעיל, הרי שמוסכם לכאורה, גם על העד עצמו, כי לא ניתן לומר שמסקנותיו נכונות. עוד אציין, כי ראיתי בחומרה את עדותו של ע"ה 1, ממנה עלה כי ערך את נ/1, במהלך עבודתו כמתנדב ביחידת הבוחנים של מחוז תל אביב, שהנה היחידה החוקרת בתיק שבנדון ואני סבורה כי העד פעל תוך ניגוד עניינים בוטה, לא ראוי וניצל את פעילותו ההתנדבותית למטרות אישיות, באופן פסול ביותר. דיון והכרעה לאחר ששמעתי ראיות הצדדים ובחנתי העדויות שהובאו בפני, אין לטעמי כל ספק כי האחריות לקרות התאונה, רובצת לפתחו של הנאשם, אך לא בגין עבירה של יציאה ממקום חניה, כמיוחס לו בכתב האישום, אלא בגין עבירה של סטייה מנתיב נסיעה, בניגוד לתקנה 40(א) לתקנות התעבורה. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים, כי הנאשם נהג ברכב, סטה ימינה כיוון נסיעתו לעבר מקום חניה פוטנציאלי ולאחר שהחליט, מהטעם כי אין מספיק מקום לרכבו או כי מדובר בכניסה לחניון, או משני הטעמים גם יחד, שלא לחנות במקום, סטה חזרה לכיוון הכביש וחידש נסיעתו. הנאשם עצמו העיד כי רכבו היה בסטייה קלה ימינה - ראה עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 5-6 ובהמשך, בשורות 18-19, העיד כי הביט לאחור, ראה שהכביש פנוי ואותת שמאלה. דברים אלה, עומדים בניגוד לטענת הנאשם, בשורות 28-29, כי לא יצא כלל ממרכז הכביש, שכן אם לא יצא ממרכז הכביש, כיצד היה רכבו בסטייה ימינה ומדוע נזקק לאותת שמאלה טרם שחידש נסיעתו? בעמוד 19 לפרוטוקול, שורות 25-26, שב הנאשם ומעיד כי רכבו היה בסטייה קלה ימינה וכך גם בעמוד 21 לפרוטוקול, שורות 11-14. בהודעתו במשטרה, מסר הנאשם, בשורות 8-11:" אותתי ימינה והתחלתי לקחת ימינה בצורה מתונה ואז הבנתי שאין לי מספיק מקום לחנות את הרכב ואז הסתכלתי במראות, ראיתי שהכביש פנוי לחלוטין והמשכתי בנסיעה איטית למקום חניה במורד הכביש לפתע שמעתי רעש.." מכל האמור לעיל, אני קובעת כי רכב הנאשם היה בסטייה ימינה ובנסיבות אלה, משבחר הנאשם להמשיך בדרכו במורד הרחוב, לא ייתכן חולק כי היה עליו לסטות עם רכבו חזרה שמאלה ולהתיישר, טרם שיחדש נסיעתו. הנאשם ערך סקיצה, שהוגשה בצירוף ל-ת/5, בה שרטט את מסלול רכבו וניתן לראות בבירור כי הרכב סוטה מנתיב נסיעתו. מעדותו של ע"ה 1, בבית המשפט, עולה כי גם לשיטת מומחה ההגנה עצמו, לא תיתכן מחלוקת כי הנאשם סטה מנתיב נסיעתו: " אין חולק שהנאשם סטה מצד ימין לעבר מרכז הכביש" - עמוד 27, שורה 19 ובהמשך, בשורה 24: "על פי עדותו חיפש חניה, סטה טיפה ימינה וסטה חזרה לעבר מרכז הכביש, על זה אין חולק". רשלנותו של הנאשם באה לידי ביטוי בכך, שאף שטען מספר פעמים כי הביט במראות הרכב טרם שסטה שמאלה וחידש נסיעתו, לא הבחין בע"ת 2, שהגיע מאחוריו, חסם דרכו וגרם לו לבלום בחוזקה וליפול לכביש. לא אוכל לקבל גרסת הנאשם לפיה ע"ת 2, היה במרחק של כ-20 מטרים מרכבו של הנאשם, עת בלם בחוזקה והתהפך עם רכבו, ללא קשר לאופן נהיגתו של הנאשם והעובדה כי חסם נתיב נסיעתו של העד. גרסה זו אינה אמינה עלי ואני מעדיפה על פניה את גרסתו של העד, לפיה היה סמוך מאוד לרכב הנאשם, עת זה סטה שמאלה וחסם דרכו, כך שלא נותר לו כל דרך מלבד בלימת חירום. באשר לטענת ההגנה לפיה העד המעורב נהג ברכב לא תקין ובשל כך נגרמה התאונה, הרי שפקיעת תוקף רישיון רכב, 7 ימים בלבד עובר לתאונה, אין בה כדי להעיד על כך שהקטנוע בו נהג המעורב לא היה תקין. יתרה מזו, בפסיקה, למשל, בע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, נאמר: "נזכיר בראשית הלכה שמכבר, ונדע כי התנהגות הנפגע - לרבות התאבדות - וכמותה התערבותו של גורם שלישי במערכת, גם זו גם זו אינן שוללות, באשר הן, קשר סיבתי-משפטי בין מעשה או מחדל של הפוגע לבין תוצאה פוגעת, והוא - שעה שהפוגע כאדם מן היישוב היה יכול - נורמטיבית - לצפות מראש את שאירע בפועל. ... הנה-כי-כן, רשלנות חמורה מצדו של הנפגע, ואפילו מעשה התאבדות - באשר הם - אין בהם כדי לנתק קשר סיבתי-משפטי שבין מעשה לבין תוצאה. השאלה היא - לעולם - שאלת הצפיות הראויה, וביתר דיוק: קביעת גדריה של חובת הצפיות הראויה". לא ייתכן ספק, לטעמי, כי על נהג סביר לצפות מראש כי סטייה מנתיב נסיעה, עשויה להסתיים בתאונת דרכים, ללא קשר למצבו המכני של הרכב המעורב. באשר לעבירה על תקנה 66 לתקנות התעבורה, לא הובאו בפני די ראיות להוכחת אישום זה ולכן אני מזכה את הנאשם מעבירה זו. באשר לאחריות לגרם חבלה של ממש, צודק ב"כ הנאשם לטענתו לפיה המאשימה הגישה תעודה רפואית חסרה, שאינה מציינת שבר ברגל, אך בעניין זה אמינה על עדותו של העד המעורב ואני קובעת כי הוכח בפני, כי כתוצאה מהתאונה, נגרמה לרוכב המעורב חבלה של ממש, שעניינה, שבר ברגל שגובס. לאור כל האמור לעיל ומכח הסמכות המסורה לי בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 ולאחר שמצאתי כי ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן גם מפני עבירה זו, אני מרשיעה את הנאשם בגרם תאונת דרכים וחבלה של ממש, בגין סטייה בחוסר זהירות, בניגוד לתקנה 40(א) לתקנות התעבורה ונהיגה בחוסר זהירות, בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה. משפט תעבורהתאונת דרכיםתאונה ביציאה מחניהזכות קדימהחניה