החלטה רקע לפניי תשע בקשות לביטול צווי הריסה שיפוטיים שניתנו, במעמד צד אחד, כנגד מבנים שונים המצויים באיזור מגוריו של שבט אבו טראש. הצווים ניתנו מכוח הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), אשר זו לשונו: "212. נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה: (1) אין למצוא את האדם שביצע את העבירה; (2) אי-אפשר או בלתי מעשי הוא למסור לו הזמנה לדין; (3) מי שהיה בעל הבנין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבנין עוד; (4) אין להוכיח מי ביצע את העבירה; (5) מי שביצע את העבירה מת או אינו בר-עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית." בבקשות למתן צווי ההריסה לא נרשמו משיבים, ונטען בהן כי במהלך סיור ביום 8.6.06 נכחו במקום בו קיימים המבנים פקחים של המשיבה, יחד עם כוח משטרה, ו"אנשים שנכחו במקום סרבו לשתף פעולה". נרשם בבקשה כי באותו המעמד, הודבקה התראה/הזמנה בשפה העברית והערבית להתייצב ולהיחקר במשרדי המבקשת בחשד לביצוע עבירת בנייה, אך איש לא נענה להזמנה. בנסיבות אלה, בהן לא היה בידי המפקחים פרטים לגבי זהות בעלי המבנים, לא נותרה בידי המבקשת הברירה אלא להגיש את הבקשות למתן צוווי הריסה במעמד צד אחד, כך נכתב בבקשות. לבקשות צורפו תצהירים מטעם מפקחים שנכחו באותו הסיור, בהם נרשם כי המפקחים הגיעו למקום יחד עם שוטרים וכי אנשים שנכחו במקום סרבו לשתף פעולה. התצהירים חוזרים על האמור בבקשה, דהיינו, כי בנסיבות אלה לא עלה בידי המשיבה לגלות את זהות בעלי המבנים או האחראים על ביצוע עבירות הבנייה. עוד נרשם בתצהירים כי במבנים נעשה שימוש למגורים, שעה שהתכנית החלה על מקום מייעדת את השטח ל"שטח בעל חשיבות למטרופולין". צווי ההריסה ניתנו בימים שונים בסוף שנת 2006. לאחר שהודע למבקשים כי בכוונת המשיבה להרוס את המבנים, הם הגישו בקשות לביטול צווי ההריסה. הבקשות נידונו בפניי, המצהירים מטעם המבקשים, הם המבקשים עצמם, נחקרו על תצהיריהם, ובאי כוח הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. ב"כ המבקשים ויתר על חיקרתם הנגדית של מצהירי המשיבה. להן תמצית טענות ב"כ המבקשים כנגד צווי ההריסה: המבנים משמשים למגורי המבקשים ובני משפחותיהם, ואין להם מקום מגורים אחר. המבנים נבנו לפני שנים רבות ואין בידי המבקשים היתרי בנייה. המשיבה יכלה לדעת מי גר בכל מבנה. על כן, לא התקיימו התנאים שבסעיף 212 לחוק, ולא היה מקום לבקש מתן צווי הריסה במעמד צד אחד בלבד. אין המדובר בקרקע ציבורית, באשר למבקשים תביעת בעלות על הקרקע, והזכויות בה נתונות במחלוקת. למבקשים זכויות שביושר על הקרקע. אין זיהוי מקרקעין בבקשות למתן צווי הריסה, שכן המבקשים אינם מהו "נ.צ.". למבקשים זכות למעון, וצווי ההריסה פוגעים בזכות זו. אין מטרד לציבור, אין הצדקה לצווי ההריסה, המבנים אינם גורמים לתקלה ציבורית ואין טעם מיוחד או אינטרס ציבורי למתן צווי ההריסה. לא נשקלו נסיבותיהם האישיות של המבקשים. מנגד, טוענת המשיבה, בתמצית, כדלקמן: המבקשים אינם בגדר "מי שרואה עצמו נפגע" ממתן הצווים, במובן סעיף 212 לחוק. על כן, הם אינם זכאים להגיש בקשות לביטול הצווים. טענה זו נזנחה על ידי המשיבה בסיכומיה, על כן פטור אני מלהכריע בה. המדובר הוא בקרקע בבעלות המדינה. לכן, אין למבקשים כל זכויות שביושר. המבנים נשוא צווי ההריסה נטושים. בסיור שהתקיים במאי 2007, לאחר מתן צווי ההריסה, התברר כי המבקשים נטשו את המבנים. התקיימו התנאים למתן צווי הריסה לפי סעיף 212 לחוק. המבקשים או בני משפחותיהם היו נוכחים בעת שהודבקו ההתראות בדבר הכוונה לבקש את הריסת המבנים, אך איש מהם לא התייצב לחקירה, למרות שבהתראות הם נדרשו לעשות כן. תחת זאת, הם העדיפו להתעלם מן ההתראות ולפנות לעורך דין, לאחר שהוצאו צווי הריסה. הוכח קיומו של אינטרס ציבורי במתן הצווים. צווי הריסה ללא הרשעה כאמור, צווי ההריסה ניתנו מכוח הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 212 לחוק שלשונו הובאה לעיל. על פי הסעיף, ניתן להוציא צווי הריסה על פיו, אם נעברה עבירה לפי הפרק בחוק בו מצוי הסעיף ואילו הורשע אדם עליה, רשאי היה בית המשפט ליתן צו הריסה כנגד המבנה. אין מחלוקת כי המבנים נשוא ההליכים שבפניי נבנו ללא היתר. על כן, אילו מוגש היה כתב אישום כנגד בוני המבנים או המשתמשים בהם, מוסמך היה בית המשפט להורות על הריסת המבנים. ואולם, על פי הוראות הסעיף, לא די בכך, ועל בית המשפט להשתכנע כי התקיימה אחת מן הנסיבות שפורטו בסעיף, בטרם ייתן צו הריסה על פיו. המדובר הוא במקרה בו לא ניתן למצוא את האדם שביצע את העבירה, או כי בלתי מעשי למסור לו הזמנה לדין במשפט פלילי. מקרה אחר אשר יצדיק מתן צו הריסה הוא כאשר מי שהיה הבעלים של המבנה, אינו הבעלים עוד. כך גם במקרה בו אין דרך להוכיח מי ביצע את העבירה. לבסוף, ניתן להוציא צו הריסה כאשר מבצע העבירה מת או אינו בר עונשין עוד. לעניין זה יש לציין כי פסיקת בתי המשפט הכירו במקרה של התיישנות העבירה כמקרה הנכנס לגדר "אינו בר-עונשין". המסקנה היא כי מטרת הסעיף הייתה ליתן בידי בית המשפט סמכות לאכוף חוקי הבנייה, מקום שבו לא ניתן ללכת "בדרך המלך", שהיא הגשת כתב אישום נגד עבריין הבנייה, וזאת על מנת שלא להשלים עם התופעה החמורה של בנייה בלתי חוקית, בבחינת איש הישר בעיניו יעשה. הסעיף בא לתת פיתרון באותם המקרים שנקיטת הליך פלילי אינה אפשרית, וכדי למנוע מצב לפיו מבנה שלידתו בעבירה, ממשיך לעמוד על תילו באין מפריע, בשמשו דוגמא שלילית, תוך שחוטא יצא נשכר בשל חוסר האפשרות להביאו לדין פלילי. גם אם התקיימו התנאים שנקבעו בסעיף 212 למתו צו הריסה ללא הרשעה, הרי לא די בכך לצורך מתן צו הריסה. בית המשפט העליון קבע, והדבר הוא בבחינת הלכה ידועה ומבוססת, כי על מבקש הצו לשכנע את בית המשפט כי קיים גם אינטרס ציבורי בהוצאת הצו. כך למשל נאמרו הדברים מפי כב' השופט קדמי בע"פ 2490/97 אליהו יצחק נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד נב(1), 136, 142: "כאשר מדובר בהריסה מכוח הסמכות שבסעיף 205 לחוק התכנון, די לה לתביעה בקיומה של הרשעה בהקמת מבנה ללא היתר, והכלל שקבע בית-משפט השלום כנקודת מוצא למתן צו ההריסה במקרה דנן - "אכן, בדרך כלל בנין שנבנה ללא היתר דינו להיהרס" - כוחו יפה בעניין זה. ברם, כאשר מדובר בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה - לפי סעיף 212 לחוק התכנון - שונים פני הדברים. בעניין זה, אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה, ועליה להוכיח כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של "עניין ציבורי" חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. צו הריסה יינתן רק במקום ששיקולי ה"עניין הציבורי" גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד. העובדה שהמבנה נושא הבקשה הוקם ללא היתר, מהווה תנאי יסודי לסמכותו של בית-המשפט לפי סעיף 212 לחוק התכנון ומקובל עליי שעצם הקמתו של המבנה שלא כחוק מהווה שיקול נכבד להריסתו. ברם, ככלל, לא יהיה די בשיקול זה לבדו כדי להכריע את הכף בזכות מתן צו הריסה, ועל בית-המשפט לבחון אם בנסיבות העניין מחייב העניין הציבורי את הריסת המבנה. אמנם, לשון הפתיח של סעיף 212 הנ"ל מדברת בסמכות "לצוות כאמור בסעיף 205", ולכאורה - מתבקשת מכך המסקנה כי המדובר ב"סמכויות" זהות בכל הקשור ליישומן. ברם, ההבחנה בקשר ליישום הסמכות הקבועה בשני הסעיפים האמורים נעוצה באופייה של הסמכות ובתכלית יישומה ולא בלשון המבטאת אותה. על-מנת להצדיק מתן צו הריסה, על בית-המשפט לבדוק כל מקרה "לאור נסיבותיו ומול הנסיבות הייחודיות של המקרה, גם יתן בית המשפט את דעתו לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר, וכי אין להתיר התרחבות האנדרלמוסיה בכל הנוגע לחוקיות הבניה" (מתוך רע"פ 3465-3460/94, 3476-3472 מאדי עלי סואעד ואח' נ' מדינת ישראל - על ידי הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז הצפון [2]). יהיו אפוא מקרים שבהם יגיע בית-המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה ליתן צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל בשל כך שבנסיבות המיוחדות למקרה, עומדת הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו בניגוד זועק "לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר"; יהיו מקרים שבהם תהיה הצדקה למתן הצו במניעת ה"אנדרלמוסיה" שיוצרת בנייה ללא היתר ויהיו מקרים שבהם תימצא ההצדקה למתן הצו ב"מטרד" שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק. ברם, על-מנת להגיע לכלל המסקנה האמורה, על בית-המשפט לעמת כנגד השיקולים "הציבוריים" האמורים - שאינם מהווים, כמובן, רשימה ממצה - את השיקולים ה"אישיים" של המתנגד להריסה, ומטבע הדברים, שתהיינה בוודאי נסיבות שבהן יגברו השיקולים ה"אישיים" על השיקולים ה"ציבוריים", והמבנה שהוקם שלא כחוק לא ייהרס (ראה ע"פ 318/81 ג'רסי נ' מדינת ישראל [3]; ועיין ע"פ (ת"א) 489/94 לדני נ' מדינת ישראל [5])." על הלכה זו חזר בית המשפט העליון ברע"פ 124/01 ניקר נ. מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 151, בקבעו: "דברים אלה - מקובלים עלי. לענין סעיף 212 - להבדיל מסעיף 205 לחוק - לא די למדינה להראות כי הבניה היא ללא היתר. עליה להראות "הצדקה" להריסה. למתנגד לצו לפי סעיף 212 האפשרות להראות מדוע לא "מוצדק" הוא להרוס את המבנה, ובית המשפט - מכריע. לא בכדי תיקנה המדינה את בקשתה בבית המשפט לענינים מקומיים לאחר פסק הדין בענין יצחק; אלא שהאחרון לא היה מוכן לקבוע על יסוד חוות דעתה של המהנדסת ברקוביץ שהמבנה מסוכן הוא. ואולם, ראוי להדגיש: לעתים השיקולים התומכים במתן צו הריסה עולים בעליל מנסיבות המקרה והנטל המוטל על המדינה הוא נטל קל מאוד. כך, למשל, בע"פ (ב"ש) 271/75 טייב נ' מ"י, פ"מ תשל"ו (2) 291, ניתן צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק לגבי דוכן שנבנה ללא היתר שעמד על מדרכה שיועדה לשמש מעבר להולכי רגל; ובע"פ (ת"א) 518/68 יחזקאל נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה מחוז ת"א פ"מ ע"ב 68, הוצא צו הריסה למבנה שהוקם שלא כדין שעמד בניגוד מוחלט לתכנית הבינוי במקום, כשהמבנה עיכב הקמתו של אולם התעמלות בבית ספר סמוך. לגבי מבנה זה צויין שם כי אין שמץ סיכוי שאי פעם יינתן היתר. ניתן להעלות על הדעת דוגמאות נוספות בהן הנטל המוטל על המדינה להראות לכאורה הצדקה להריסה הוא קל עד למאוד..." אפנה גם לע"פ 874/78 סואעד נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, הגליל המרכזי, פ"ד לה(1) 678 ; ע"פ (נצ') 224/91 פאלח נ' מדינת ישראל, פ"מ נב(3) 332; רע"פ 1253/00 סבג נ' מדינת ישראל, דינים עליון נח, 421. תמצית הדברים היא כי כאשר עסקינן בצו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, מכוון הצו כנגד המבנה ולא העבריין. מטרת הסמכות שניתנה בעניין זה היא למנוע תקלה ציבורית, מטרד לציבור. על בית המשפט לבחון, בכל מקרה ומקרה, את האינטרס הציבורי מול האינטרסים של המבקש את ביטול הצו, ומקום שישתכנע כי הראשון גובר על האחרון, יהיה מקום ליתן את הצו. לעיתים, די יהיה בשיקול שמא יצא חוטא נשכר, וממשיך לעמוד מבנה בלתי חוקי על תילו, כדי להצדיק את מתן הצו, אך יתכנו מקרים שבהם לא יסתפק בית המשפט בכך, ויאות ליתן צו הריסה רק אם התקיימו אינטרסים ציבוריים נוספים המצדיקים זאת. לא תקיימו תנאי סעיף 212 לחוק לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ומתוך הראיות המונחות בפניי, לרבות תצהירי הצדדים כמו גם תשובות המבקשים בחקירות הנגדות, מצאתי כי לא התקיים התנאי שבסעיף 212 לחוק, לו טוענת המשיבה, אשר היווה בסיס להגשת הבקשה למתן צווי ההריסה השיפוטיים. במילים אחרות, לא שוכנעתי כי לא היה בידי המשיבה לזהות, בסמוך לפני הגשת הבקשות למתן הצווים, את האדם שביצע את העבירה או כי אי אפשר או בלתי אפשרי היה למסור לו הזמנה לדין, או כי לא היה בידה להוכיח מי ביצע את העבירה, הכל כדרישת סעיף 212 לחוק. ודוק - בחינת השאלה אם התקיימו תנאי סעיף 212 לחוק תיעשה תוך התייחסות למועד הגשת הבקשות למתן הצווים, ולא בדיעבד. לעניין זה ראה החלטתי בב"ש 5788/06 אל ואלידי נ. מדינת ישראל. בתצהירים מטעם פקחי השיבה, אשר צורפו לבקשות למתן צווי ההריסה, נרשם כי ביום 8.6.06 נערך ביקור במקום, נפתחו תיקים, נערכו מדידיות וצולמו תמונות. לפקחים נלוו שוטרים. "אנשים שנכחו במקום סרבו לשתף פעולה". על גבי המבנים הודבקו הזמנות/התראות בשפות העברית והערבית, ובעלי המבנים הוזמנו להיחקר במשרדי המשיבה. איש לא הגיב להזמנות. לכן, נרשם בתצהירים, לא היו בעת עריכת התצהירים ראיות להוכיח את זהות האחראים על הבנייה או השימוש כנדרש בחוק הפלילי. השאלה הנשאלת היא האם במקרה שבפניי, עשו המשיבה והפקחים מטעמה מאמצים ראויים וסבירים לאתר את בעלי המבנים או את מבצעי עבירות הבנייה והשימוש בניגוד לדין. התשובה לכך לטעמי שלילית. מחקירותיהם הנגדיות של המבקשים עולה כי במהלך הסיור הראשון, הוא הסיור אשר בהלכו הודבקו ההתראות ואשר על תוצאותיו סומכת המשיבה את טענתה כי לא ניתן היה לאתר את בעלי המבנים, נכחו אנשים בבתים אשר כנגדם הוצאו צווי ההריסה. כך, המבקשת 2 מסרה כי הייתה בביתה בעת הסיור ואת ההתראה "לקחה לעו"ד". היא העידה כי את המסמכים שמו בחוץ לבית, ואילו היא הייתה בתוך הבית. המבקש 3 העיד החקירתו הנגדית כי אשתו הייתה בבית במהלך שני הביקורים, הסיור הראשון האמור, והביקור שבמהלכו הודבקו צוו הריסה. המבקשת 4 השיבה בחקירה נגדית כי הייתה בבית בעת שנערכו שני הסיורים. הוא הדין לגבי המשיב 6. המשיב 7, אשר נחקר גם לגבי המשיב 5, מסר כי את ההתראה קיבל בידו מן הפקח. הנה כי כן, מן החקירות הנגדיות של כל המשיבים, פרט למשיבים 1 ו-8 אשר לא נשאלו שאלה בנקודה זו, עולה כי הייתה נוכחות של בעלי הבתים במקום, בעת שנערך סיור הפקחים והשוטרים, אשר בעקבותיו מבקשת המשיבה כי אקבע שלא היה בידה לאתר את בלי המבנים ומבצעי העבירות. התמונה העובדתית העולה היא כי המשיבה החליטה לבצע סיור במקום. לצורך כך היא נעזרה במשטרת ישראל. לשטח הגיעו מספר פקחים, יחד עם השוטרים, עברו מבית לבית והדביקו התראות אשר בהן גם הזמנה להתייצב לחקירה. לאחר הדבקת ההתרות, עזבו הפקחים והשוטרים את המקום. פרט לאמירה כללית כי "אנשים סרבו לשתף פעולה", ופרט לעובדה שאינה שנוייה במחלוקת כי הודבקן ההתראות על המבנים, אין בתצהיריהם של הפקחים כל אמירה או תיאור של ההתרחשויות בשטח, אשר הביאו את הפקחים לומר כי האנשים במקום לא שיתפו פעולה. לא נאמר בתצהירים מה נשאלו האנשים, והאם הפקחים שאלו שאלות את הנוכחים. מהמסכת העובדתית האמורה עולה כי למרות שבבתים נוכחו אנשים, לא נקשו הפקחים על הדלתות ולא ביקשו לדעת מי גר בכל בית ובית, והם לא ביקשו מאנשים להזדהות. הפקח אשר מסר את ההתראה למשיב 7 לא מצא לנכון לבקש אותו להזדהות. אין ספק כי נקישה על דלת וניסיון לשוחח עם אדם בגיר הגר במקום, ובקשה כי יזדהה באמצעות תעודת זהות, הן פעולות מינימאליות שמצופה מפקח שיבצע, אם באמת מבקש הוא לברר מי מתגורר במבנה ומי ביצע את עבירת הבנייה והשימוש הבלתי חוקיים. לעניין זה אדגיש ואציין כי הפקחים היו מלווים בכוחות משטרה, ולהם עצמם סמכויות חקירה על פי דין, ולא הייתה כל מניעה לנסות ולבצע בירור אלמנטארי לגבי זהות המתגוררים במבנים. אנכי בדעה כי לא די במעבר מבית לבית, תוך הדבקת התראות על הדלת, כדי להוביל למסקנה כי לא ניתן לאתר את בעלי המבנים או מבצעי עבירות הבנייה. במקרה שבפניי, הפקחים לא שקדו, אפילו לא את השקידה המינימאלית, כדי לנסות לברר את זהות המתגוררים במבנה או מבצעי העבירות. במצב דברים זה, מסקנתי היא כי לא התקיים תנאי מן התנאים שבסעיף 212 לחוק, ודין הבקשה לביטול צווי ההריסה להתקבל. כאמור, בחינת קיומם של תנאי סעיף 212 תיעשה בהתייחס למצב העובדתי בסמוך לפני הגשת בקשות למתן צווי הריסה. לכן, ומשקבעתי כאמור לעיל, הרי טענת המשיבה כי המבקשים נטשו את המבנים, טענה המוכחשת על ידם, אינה עוד רלוונטית. טענה זו עשוייה הייתה להוות שיקול לעניין הבקשות שבפניי, אם הייתי דן בקיומו של אינטרס ציבורי במתן הצו. ואולם, משלא עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה להוכיח כי התקיים תנאי מתנאי סעיף 212 לחוק, אין מקום עוד להכריע בשאלה אם קיים אינטרס ציבורי במתן צווי ההריסה במקרה שבפניי. אשר על כן, אני נעתר לבקשה ומבטל את צווי ההריסה שניתנו בכל התיקים שבכותרת דלעיל. הודעה זכות ערעור. במעמד צד אחדהריסת מבנהצו הריסהצווים