קראו דוגמא מהפסיקה בנושא אובדן תכשיטים בבית אבות - מוסד גריאטרי: מהות התובענה לפני תובענה כספית על סך של 500,000 ₪; התובע הוא בנה של המנוחה X ז"ל (להלן: "המנוחה"), אשר דרה במועדים הרלבנטיים אצל הנתבעת כפי שיתואר להלן. לדבריו, וכמתואר על ידו הוא עסק שנים בענף התכשיטנות והיהלומים; הנתבעת היא מוסד גריאטרי בו המנוחה אושפזה מיום 10.11.2010 ועד ליום 24.02.2011, מועד פטירתה. התובע טען כי טרם אימו נפטרה, הוסרו ממנה ונמסרו להפקדה בכספת, תכשיטים יקרי ערך - צמיד טניס ליד, צמיד זהב ויהלומים וטבעת יהלומים אשר נעלמו (להלן: "התכשיטים"). התובע טען כי שווים נאמד על סך של 709,536 ₪, אולם לצרכי אגרה העמיד את סכום התביעה על סך של 500,000 ₪. מטעם התובע העיד התובע בעצמו והגב' X, ידועתו בציבור של התובע מזה 15 שנה. כן צורפו מסמכים שונים, תמלול שיחה שנערכה במהלך מפגש שנערך ביום 12.08.2011 אצל הנתבעת ותמונות מיום חתונתו בהן נראית המנוחה כשהיא עונדת תכשיטים; לכתב התביעה צורף מסמך "הערכת שווי לתכשיטים עפ"י תיאור בעל פה של נותני התכשיטים"; צמיד אחד הוערך בשווי של 58,500$, צמיד שני- 37,000$ והטבעת - 99,000$ ובסך הכל - 194,500$. מטעם הנתבעת העידו הגב' טטיאנה X, המועסקת כאחות אצל הנתבעת, הגב' מנאל X, אחראית שירות סוציאלי אצל הנתבעת ומר בוריס X, המנכ"ל המאוחד של הנתבעת. עיקרי העובדות המנוחה, אמו של התובע, אושפזה אצל הנתבעת מיום 10.11.2010 ועד ליום 24.02.2011, יום פקודתה. המנוחה היתה ילידת 1919, בשנות ה- 90 לחייה וסבלה, בין היתר, מדמנציה. בתיק המטופל של המנוחה נרשם ביום 14.11.2010 כי "החולה ישבה בכ"ג. עירנית. תיאבון ירוד. ממשיכה בקבלת טיפול לפי הוראות רופא. 2 צמידי זהב של המטופלת נמסרו לכספת של אם הבית" (ההדגשה שלי - מ.ס). התובע טען בכתב התביעה כי לאחר פטירת המנוחה, פנה לנתבעת לקבלת התכשיטים, אולם מצא כי הם חסרים; ביום 18.09.2011 הודיע התובע למשטרה על גניבת תכשיטים, שני צמידים וטבעת נישואין בשווי 92,000 $. התלונה נסגרה מחמת "חוסר עניין לציבור". ביום 06.12.2011 שלח עו"ד גיא דורון, בא כוחו של התובע דאז, אל הנתבעת מכתב לפיו המנוחה נשאה תכשיטים יקרי ערך - שני צמידי זהב עם אבני חן וטבעת נישואין, אשר לא נמסרו לתובע. נאמר שם כי עלות התכשיטים במועד רכישתם (1960) היה 18,000$ לצמיד, צמיד נוסף - 2,100 $ וטבעת נישואין על סך של 1,000$. עוד נאמר כי השווי כעת הוא 120,000$ (המכתב סומן נ/1). בשלב מסוים הוחלף הייצוג המשפטי; ביום 18.11.2012 שלח ב"כ התובע הנוכחי אל הנתבעת מכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים ושם טען, בין היתר, כי שווי התכשיטים הוא 194,500$. הנתבעת השיבה ביום 02.12.2012 כי אין כל רישום בקשר עם התכשיטים הנטענים. כך גם טענה במכתבים מימים 07.08.2011 ו - 12.01.2012. ביום 11.12.2012 שלח ב"כ התובע מכתב נוסף בו ציין את האמור בדו"ח המטופל מיום 14.11.2010. במכתב ב"כ הנתבעת מיום 27.01.2013 (לאחר מכתב נוסף ששלח ב"כ התובע מיום 22.01.2013), ציינה הנתבעת כי מבדיקה נוספת התברר שאכן הורדו מהמנוחה שני צמידים כמתואר ברישום מיום 14.11.2010 וכי כפי שנמסר למנהל האדמיניסרטיבי של הנתבעת, הוגשה תלונה במשטרה ועל כן יוכלו להתייחס לכך רק לאחר קבלת תוצאות חקירת המשטרה. כאמור לעיל, לכתב התביעה צורף מסמך "הערכת שווי לתכשיטים עפ"י תיאור בעל פה של נותני התכשיטים"; צמיד אחד הוערך בשווי של 58,500$, צמיד שני- 37,000$ והטבעת - 99,000$ ובסך הכל - 194,500$. יש לציין כי למנוחה מונה בזמנו אפוטרופוס לגוף ולרכוש בשל כך שהבן, התובע, היה עצור בעבר על שימוש ואחזקת סמים (ר' דו"ח קבלה סוציאלית סומן נ/2). עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם עיקרי טענות הצדדים יובאו, בקצירת האומר, כדלקמן - עיקרי טענות התובע התובע טען כי מדובר במעשה גניבה חמור שארע אצל הנתבעת. אין ללמוד מהעובדה כי נרשם בדו"ח שנמסרו צמידי זהב בלבד, שמדובר בצמידים פשוטים. גרסתה של הנתבעת אינה מתיישבת עם ההיגיון, שכן במידה והיה מדובר בצמידים פשוטים, לא ברור מדוע הם הורדו ובמידה והעובדת סברה שמצבה של המנוחה לא מאפשר לה להמשיך לענוד את התכשיטים לא ברור מדוע אם הבית לא הורידה אותם. בנוסף, העידה העובדת כי היא מורידה רק תכשיטים יקרי ערך ועל כן טענתה כי הם אינם יקרי ערך אינם מתיישבים עם עדותה. דווקא אם הבית, הגב' לריסה, שהיתה אמורה להפקיד את שני צמידי הזהב וטבעת היהלום "הוסתרה" והנתבעת מנעה ממנה מלהעיד ולהסביר מה היה במעטפה שקיבלה מעובדת הנתבעת ומה עלה בגורלה. בהתחלה, הכחישה הנתבעת שהתכשיטים הורדו. התובע הפנה למכתבי ב"כ הנתבעת מימים 07.08.2012 ו- 02.12.2012. ב"כ הנתבעת לא חקר את מעריך השווי מטעם התובע על המשמעויות הדיוניות והראייתיות העולות מכך. גם אם נקבל את עדותה של עובדת הנתבעת לפיה מדובר בצמידי זהב בלבד, עדיין מדובר בזהב בעל ערך שסכומו מוערך על סך של 5,500 $ לשני הצמידים. הנתבעת לא הביאה ראיות כדי לסתור את עדותו של המומחה ואת עדותו שלו, שכאמור הוא בעל ידע בתחום. תמלול השיחה שהוגש מעיד על כך שעובדי הנתבעת הודו בקשר עם הגניבה ולא הצליחו להפריך את עדות התובע לפיה היתה עם התכשיטים גם טבעת יהלום או למצער, היא נגנבה על ידי אחד מהעובדים ולא הוכנסה למעטפה. באשר למכתבו של עו"ד דורון, ציין התובע כי האמור שם לא היה מקובל עליו ולכן העביר את הייצוג. איש מטעם הנתבעת אינו מבין ואינו מומחה בתחום התכשיטנות ומדובר באנשים העובדים בתחום הסיעוד הרפואי. משכך, הצגת הדברים באופן בו הצמידים נאמדים על סך של 2,000 ₪ לכל אחד ללא ראיה התומכת בכך היא מוטעה. דף המידע שהוצג על ידי הנתבעת לפיו אין היא אחראית על דברי ערך לא הוצג למנוחה מעולם והיא לא חתמה עליו. כמו כן, אל להתעלם מכך שלנתבעת אין ביטוח וככל שהיה לה היא היתה מכירה בשווי התכשיטים. התובע ציין כי אין להתייחס לניסיון ההכפשה של הנתבעת באשר לעברו. עיקרי טענות הנתבעת בסיכומיה הנתבעת טענה כי מדובר בתביעת סרק שמטרתה להתעשר על חשבונה. הנתבעת תיארה את התנהלות התובע - ההודעה למשטרה לאחר שבעה חודשים, השווי שנטען שם (92,000 $), הטענה בכתב התביעה לפיה הגיע לנתבעת ביום 20.11.2011, תשעה חודשים לאחר פטירת המנוחה, לברר באשר לתיעוד בדבר התכשיטים, מכתבו של עו"ד דורון שם השווי הנטען היה 120,000$ ולבסוף, מכתבו של עוה"ד הנוכחי לפיו שווי התכשיטים הוא 709,536 ₪. הנתבעת הפנתה לעדותו של התובע וטענה כי קיימים אי דיוקים בגרסתו, וכי גרסתו אינה מתיישבת עם המסמכים השונים והטענות שהועלו. נטען כי אין זה הגיוני שחולת דמנסיה תגיע לאשפוז במוסד גריאטרי עם תכשיטים שהם שווי ערך למעלה מחצי מיליון שקלים וללא ביטוח. הן בהתאם לנהלי המקום, עת מגיע חולה חדש לאשפוז נאמר לו ולבני משפחתו מפורשות כי ההנהלה אינה אחראית על דברי ערך והציבור מתבקש שלא להביא עמו דברים יקרים. צוות העובדים של הנתבעת לא ראה את התכשיטים האמורים ועדותם לא נסתרה. הנתבעת הפנתה לעדותה של הגב' טטיאנה, אחות אצל הנתבעת, אשר מילאה את הדו"ח והורידה את התכשיטים; כן הפנתה לעדותה של הגב' X עובדת סוציאלית אשר ציינה כי שמעה על המקרה רק לאחר פטירת המנוחה. עדותה של ידועתו בציבור של התובע נסתרה והתובע לא הביא עמו עדים נוספים שיעידו כי ראו את המנוחה עונדת את התכשיטים. הגב' X העידה כי התכשיטים תמיד היו על המנוחה וכי המנוחה ענדה את התכשיטים על יד שמאל ואילו בתמונות שצורפו ניתן לראות כי ענדה אותם על יד ימין. לנתבעת ידוע כי נלקחו שני צמידי זהב פשוטים והיא אינה מתכחשת להיעלמותם. נטען כי אם הבית איננה עדה רלבנטית היות והיא לא הורידה את התכשיטים מהמנוחה. אם הבית היתה אמורה להפקיד את המעטפה כשהיא סגורה ולכן עדותה לא היתה תורמת ואינה רלבנטית. לעניין חוות הדעת טענה כי אין המדובר במסמך העונה לפקודת הראיות. כמו כן, ההערכה בוצעה על-פי תיאור בעל פה ועל כן מדובר בעד שאינו רלבנטי. באשר לתמלול נטען כי אין שם דבר התומך בגרסתו של התובע. הנתבעת אינה מכחישה שאין לה ביטוח ולאור האמור כי היא מודה בהיעלמות שני תכשיטי הזהב יש לדחות את טענתו בעניין. התמונות מיום החתונה - אין ליתן להן משקל, הן אינן ברורות ובהתחשב בגרסה אחת של התובע לפיה טבעת אחת נרכשה על ידי האם בשנת 1960, עת היה ילד, ואין רלבנטיות לתמונות מחתונתו ולגרסתו של התובע לפיה נתן לה את הטבעת לרגל נישואיו. דיון והכרעה המנוחה, אמו של התובע, אושפזה אצל הנתבעת מיום 10.11.2010 ועד ליום 24.02.2011, מועד פקודתה. המנוחה היתה ילידת 1919, בשנות ה- 90 לחייה וסבלה, בין היתר, מדמנציה. בתיק המטופל של המנוחה נכתב ביום 14.11.2010 כדלקמן - "החולה ישבה בכ"ג. עירנית. תיאבון ירוד. ממשיכה בקבלת טיפול לפי הוראות רופא. 2 צמידי זהב של המטופלת נמסרו לכספת של אם הבית". (ההדגשה שלי - מ.ס). הנתבעת לא הכחישה בהמשך, עת הוצג לה הדו"ח שלעיל במסגרת המכתב ששלח ב"כ התובע, כי הורדו מהמנוחה שני צמידים (ר' מכתבה מיום 27.01.2013 ור' את האמור בסיכומיה); הנתבעת הכחישה את קיומה של טבעת הזהב, המשובצת יהלום. הצדדים נחלקו גם בשאלת שווי התכשיטים - שני הצמידים שבהמשך לא הכחישה שהופקדו בכספת; אציין כבר כאן כי לאחר שבחנתי את עדות התובע והמסמכים שהוצגו בפני מצאתי כי עדותו אינה סדורה ואינה מהימנה, ולהלן אבאר - התובע העיד כי הוא עוסק בענף התכשיטים מזה כ - 35 שנים. לדבריו, ייצר בעבר תכשיטים והפסיק את פעילותו לפני כעשור. לטענתו, השאיר לאמו עת נכנסה אל שערי הנתבעת טבעת של 3.4 קרט ועוד שני צמידים - אחד של רובי עם אמרלדים ויהלומים ואחד של טניס (ר' עדותו מיום 28.10.2013 בעמ' 3, שורות 24-28). בהתאם לעדותו, הוא זה שייצר את התכשיטים נשוא התובענה (ר' עדותו בעמ' 28.10.2013, בעמ' 3, שורות 21-22 לפרוטוקול) ונתן אותם למנוחה לפני כ - 38 שנים (שם) ובמהלך שנות ה - 80 (ר' עדותו בעמ' 10 לפרוקטוקול, שורה 10). התובע ציין לאורך עדותו שאמו היתה קשורה לתכשיטים וכי נהגה "לשחק" עמם בהתאם להגדרתו (ר' בין היתר עדותו בעמ' 11 למעלה). בהתאם לעדותו, הוא לא הפנה את תשומת לב הנתבעת לכך שאמו אוחזת בתכשיטים יקרי ערך. התובע העיד כי כחמישה ימים טרם פטירת אמו המנוחה הבחין שהיא אינה עונדת את התכשיטים. לדבריו, לפני כן "לפני אותו יום שישי ביום חמישי או ביום רביעי אז היו עליה התכשיטים" (ר' עדותו מיום 28.10.2013 בעמ' 9 למעלה). לדבריו, יתכן שהתכשיטים הורדו מאמו במהלך חודש פברואר 2011 (שם), בסמוך למועד פטירתה. ראשית, התובע עומת עם האמור במכתבו של עו"ד דורון לפיו התכשיטים נרכשו על ידי האם בשנת 1960. לדבריו, "זו טעות של עו"ד דורון" (ר' עדותו בעמ' 10, שורה 12 לפרוטוקול). במכתב לא אוזכר מאומה ביחס לכך שהתובע הוא זה שייצר את התכשיטים. מעבר לכך, לא סיפק הסבר מניח את הדעת לסתירה זו ומעבר ל"טעות" הנטענת לא מחה בפועל על טעות זו ולא פעל בכדי לתקנה לאחר שהמכתב נשלח. בנוסף, התובע לא הביא אישור או אסמכתא כלשהי לפיה ייצר בעבר תכשיטים בסדר גודל ושווי כמתואר או שהיה בבעלותו מפעל; כן לא סיפק נתונים ואישורים באשר לתחום מומחיותו; יש לציין גם, התובע ציין בעבר כי מדובר בטבעת נישואין ואח"כ טען כי מדובר בטבעת יהלומים. לטענתו - "טבעת הנישואין של אמי המנוחה היתה עם יהלום אחד שאני נתתי לה ביום נישואי. לפני כן היא לא ענדה טבעת נישואין" (ר' עדותו בעמ' 10, שורות 27-28 לפרוטוקול). כאמור, המנוחה, נפטרה ביום 24.2.2011; התובע הגיש תלונה במשטרה ביום 18.09.2011, כשבעה חודשים לאחר שהבחין, ככל הנראה שהתכשיטים חסרים. ויודגש כי בהתאם לעדותו הבחין בחוסרם עוד כחמישה ימים לערך טרם פטירתה. לדבריו, הוא פנה אל הנתבעת לאחר פטירתה לשם קבלת התכשיטים, אולם נמצא כי הם חסרים. התובע אינו מציין באיזה מועד פנה. התמלול שהוצג, במסגרתו חקר את עובדי הנתבעת אודות התכשיטים נערך ביום 12.08.2011; התובע טען בכתב התביעה כי ביום 20.11.2011 פנה לנתבעת וביקש לקבל את תיק המטופל של אמו. מנתונים אלה עולה כי התובע פעל, דרש חקר והתלונן לאחר חצי שנה ממועד פטירת המנוחה. התובע לא הלין עת הבחין בחוסרם של התכשיטים בפני הנתבעת ב"זמן אמת" ובייחוד עת מדובר בתכשיטים יקרי ערך ששווים נאמד על ידו בלמעלה מחצי מיליון שקלים. השתהותו והתנהלותו מעוררים תמיהה בלשון המעטה; התובע טען בעדותו כי השתהה מאחר והיה עסוק בהליך משפטי לעניין נכס שהאפוטרופוסית ביקשה למכרו (ר' בעמ' 10 לעדותו, שורות 7-8 לפרוטוקול). עם זאת, התובע לא הביא אסמכתא להוכחת גרסתו. כמו כן, באשר לשווי התכשיטים, לא הוצגה גרסה עקבית. בהתחלה, במסגרת התלונה במשטרה צוין כי הערך של התכשיטים הוא 92,000 $. במכתבו של עו"ד דורון צוין בכלל כי התכשיטים נרכשו ב - 1960 וזאת בניגוד לגרסת התובע לפיה הוא ייצר אותם וכן נאמר שם כי השווי נכון להיום הוא - 120,000$; בהמשך, נספח ח' שעניינו "הערכת שווי לתכשיטים עפ"י תיאור בעל פה של נתוני התכשיטים" מציין הערכת שווי של 194,500$. הגב' X, ידועתו בציבור של התובע העידה כי היא יודעת מה שווי התכשיטים, מכיוון שאמרו לה מה השווי. "מי שאמר לי זה מאיר דהן. אני שאלתי אותו מה שווי התכשיטים הרבה לפני שהמנוחה נפטרה כיוון שאמרו לי שאני ארש את התכשיטים ורציתי לדעת מה שווים. אילן תיאר למאיר את התכשיטים ועל בסיס זה מאיר העריך אותם. אני לא יודעת אם אילן הראה למאיר את התכשיטים" (ר' עדותה בעמ' 23 לפרוטוקול). מעדותה עולה כי בידיעתה נתונים באשר לשווי האמור מגורם שלישי ואין המדובר בידיעה אישית שלה. כאמור, התובע צירף תמלול פגישה שנערכה ביום 12.08.2011 אצל הנתבעת. במהלכה, שוחח עם העובדים מטעם הנתבעת. מקריאת המסמך לא מצאתי כי עולה נתון ממנו ניתן לשאוב פרטים חיוניים לעניינינו. באשר לתמונות שצורפו, אני סבור כי לא ניתן לדלות מהם פרטים חיוניים, שהרי תכשיטים ושווים אינם חלק מידיעתו השיפוטית של בית המשפט ואין המדובר בעניינים שהם "מן המפורסמות", במסגרתם יכול בית המשפט ליתן עליהם את דעתו; הגב' טטיאנה X, אחות, והעובדת שהורידה למנוחה את התכשיטים ושמם במעטפה העידה; לדבריה, היא הבחינה בצמידים והורידה אותם מהמונחה ליד תחנת האחות. לאחר מכן, שמה אותם במעטפה עליה רשמה את שם המטופלת ומסרה את המעטפה לאם הבית העונה לשם לריסה על מנת שתפקיד את המעטפה בכספת הממוקמת במשרד אם הבית (ר' עדותה מיום 28.10.2013 בעמ' 12). הגב' טטיאנה הסבירה כי במקרה של חולים דמנטיים, קיים חשש כי תכשיטים ילכו לאיבוד או יימצאו במקומות שונים (כגון - במצעים ואף בטיטול - ר' עדותה בעמ' 13 לפרוטוקול מיום 28.10.2013) ולפיכך הם הורדו. כמו כן, נאמר כי הם לא הורדו מיד משום שמצבה טרם נתברר (ר' בעמ' 13 שורות 24-25 לפרוטוקול). הגב' טטיאנה נשאלה - "ש. איך את מסבירה את העדר האחריות על פי הנוהל הכתוב לעומת מקרים בהם אתם נוהגים להוריד תכשיטים ממטופלים דימנסים. ת. הכוונה במסמך שאין אחריות במקרה שזה נשאר על המטופל, אם אנו לוקחים לכספת אז המטרה לשמור. האחריות על המוסד". (ר' עדותה בעמ' 14-15 לפרוטוקול). לדבריה, היא זוכרת את הצמידים וטוענת שהם "צמידים דקים עגולים בצבע זהב. היו עליהם מעין ריקועים ציורים" (ר' בעמ' 13 למעלה). לטענתה, לא זכורה לה טבעת והתכשיטים שהפקידה לא עונים לתיאור שמסר התובע כפי שפורט בהערכת השווי. העובדת הסוציאלית הגב' X, העידה כי במועדים בו המנוחה אושפזה לא עלתה בפניה כל תלונה בקשר עם העלמות תכשיטים (ר' עדותה מיום 28.10.2013). מר בוריס X, המנכ"ל, העיד כי הם נוהגים להודיע מראש כי הם אינם אחראים על תכשיטים ודברי ערך. לדבריו, מדובר בנושא "רגיש". מחד, לא רוצים לפגוע בכבוד האדם ומאידך, במידה ומבחינים שמדובר בתכשיט יקר ערך מחליטים יחד עם העובד הסוציאלי כיצד לפעול. כן הוסיף כי אין חובה להוריד תכשיטים אלא נהוג לדווח למשפחה והאחות קיבלה החלטה להוריד את התכשיטים לאחר שהבחינה כי הם פשוטים (ר' עדותו מיום 28.10.2013 בעמ' 20). עוד הוסיף כי תלוי במקום גלוי ובכל מחלקה דף מידע שם מצוין כי ההנהלה אינה אחראית על דברי ערך (ר' בעמ' 19-20 לעדותו). המסמך גם צורף לכתבי הטענות של הנתבעת וסומן "נספח ב'" שם רשום - "אין ההנהלה אחראית על דברי ערך של הדיירים, כגון תכשיטים, כסף, מכשירי חשמל, חפצים אישיים וכו'". מהעדויות שלעיל עולה כי הורדת התכשיטים נעשו כדבר שבשגרה ולאור מצבה של המנוחה. יודגש כאמור, כי אין מחלוקת שהורדו שני צמידים. באשר לאי העדת אם הבית, הגב' לריסה, אשר לא הובאה להעיד מטעם הנתבעת באשר להתנהלותה ולהפקדת המעטפה בכספת, סבורני כי היא אכן עדה רלבנטית, שכן היא זו שהכניסה את המעטפה לכספת כנטען ואולי יודעת מה עלה בגורלה כמי שמופקדת על הכספת; עם זאת, היה גם בידי התובע לזמנה והוא לא עשה כן. מסמך "הערכת שווי לתכשיטים עפ"י תיאור בעל פה של נתוני התכשיטים"- (נספח ח' לכתב התביעה) כאמור צורף המסמך שבכותר; מדובר במסמך בן עמוד בודד, שם מפורטים ומתוארים שלושה תכשיטים - צמיד טניס ליד, צמיד זהב ויהלומים וטבעת יהלום. תחת כל פריט מפורטים סכומים ותיאור של התכשיטים. על המסמך יש חותמת של Pekard Diamons LTD""; נטען כי מדובר בהערכת שמאי, מר מאיר דהן. מר דהן לא נחקר בקשר עם המסמך, אשר מתיימר להיות "חוות דעת"; באשר למסמך זה, אעיר כי "חוות הדעת" של מר דהן אינה ערוכה כחוות דעת כמצוות הוראות הדין (ראה סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א 1971 והתוספת הראשונה לאותה פקודה) - סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 קובע כדלקמן - (א) חוות דעת, תעודת רופא ותעודת עובד הציבור ייערכו לפי הטפסים הקבועים בתוספת הראשונה או בדומה להם ככל האפשר. (ב) שר המשפטים רשאי, בתקנות, לקבוע דרך הגשתן של חוות דעת, תעודת רופא או תעודת עובד הציבור ולהביא שינויים בטפסיהן. סעיף 39 א' לפקודת הראיות קובע - "היה הפלט חיווי דעה בענין שבמדע, שבמחקר, שבאמנות, שבידיעה מקצועית או בענין שברפואה, לא יהיה הפלט קביל כראיה, אלא אם כן הוגש בהתאם להוראות הדין החל על הגשת עדות בענינים אלה". יודגש גם כי הערת השווי לא בוצעה בפועל שהרי ההערכה נעשתה על ידי מסירת נתונים בעל-פה. עוד יצוין כי לא פורטו נתוני השמאי המעריך, פרטי השכלתו וכיוצב'. מטעמים אלה ואחרים והיות והמסמך אינו ערוך כדין אין מקום ל"חוות הדעת" ואני מורה על הוצאתה מתיק בית המשפט, ומכל מקום אין בכוונתי להתייחס לנאמר בה במסגרת פסק דין זה. התוצאה היא כי התובע לא הוכיח את שווים של שני הצמידים. כמו כן, לא הוכיח כי היתה בנמצא גם טבעת משובצת יהלום. כלל ידוע הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה"; התובע לא עמד בנטל הרובץ לפתחו להוכיח את רכיבי תביעתו. הלכה היא כי על כתפי התובע רובץ נטל השכנוע לתביעתו ולהוכחת העובדות המהוות את עילת התובענה (ר' בעניין זה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004-1005; ע"א 641/66 שפיר נ' קבלינסקי, פ"ד כ"א (2) 358, 364; ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ (1) 598, 589). במקרה זה, כאמור, נסמכים אנו על עדותו של התובע ועל עדות חברתו לחיים ועל מסמכים, תמונות ותמלול שאין בהם כדי לשפוך אור על גרסתו. מחומר הראיות אשר הונח בפני ומעדות התובע, מצאתי כי גרסתו אינה סדורה ומהימנותה לוקה בחסר, שכן אינה קוהרנטית ואחידה. יש להדגיש את חלון ופער הזמנים הרחב, בין המועד בו הבחין בחוסרם של התכשיטים למועד בו החל לפעול בעניין ובייחוד עת מדובר בתכשיטים יקרים ומהווים נכסי צאן ברזל ויקרים ללב המשפחה; התנהלות זו של התובע עומדת לעוכריו. יש להדגיש גם כי טען שייצר את התכשיטים ובמסמך של עו"ד דורון מצוין כי הם נרכשו בכלל בשנת 1960. בעניינינו רב הנסתר על הגלוי. כאמור לעיל, התובע לא שטח סיבה המניחה את הדעת ביחס לפער הזמנים, לא תמך טענותיו כדבעי בראיות וגרסתו אינה הגיונית בלשון המעטה. לאחר שבחנתי את הגרסאות, העדויות והמסמכים כדבעי, שוכנעתי כי התובע לא עמד בנטל הרובץ לפתחו להוכחת גרסתו באשר לשווי. נטל השכנוע משמעו, כי בעל הדין שנושא בו, חייב להוכיח את העובדות השנויות במחלוקת, כאשר הוכחתן מהווה תנאי לזכייתו במשפט; במידה ובעל הדין לא ישכיל להוכיחם תהא ההכרעה בגינה לרעתו. גרסתו של התובע נמצאה מופרכת ואינה הגיונית; תביעתו לתשלום של חצי מיליון שקלים בעבור התכשיטים לא הוכחה. יוער כי בית אבות או מרכז אשפוז גריאטרי אינו מהווה "כספת" ולא ניתן לצפות ממנו לשמור על חפצים יקרי ערך ובייחוד כאלה ששווים מאות אלפי שקלים. אין זה תחום מומחיותו והוא אינו ערוך לכך מתוקף תפקידו בפועל ותחום מומחיותו; על כן, גם אם המנוחה, אפוטרופסה או התובע לא חתמו בפועל על הנהלים ולא הובא לידיעתם "דף המידע" אין זה מעלה או מוריד. כאמור אין פלוגתא ששני צמידים נעלמו; לאור העדר עמידתו בנטל להוכיח את טענותיו, בכללם השווי יפסק סכום על דרך האומדנא ביחס לשווי שני הצמידים. אני קובע כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 2,500 ₪ בעבור כל צמיד ובסך הכל - 5,000 ₪. תודגש כאן שוב התנהלותו של התובע, גרסתו המופרכת בדבר השווי והסתירות שעלו מעדותו תוך עמידה על שווי כה גבוה של תכשיטים שאינו נתמך בראיות; סיכום התובענה מתקבלת באופן בו הנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 5,000 ₪ בעבור שני הצמידים; על הסכום יש להוסיף ריבית והצמדה שיחושבו מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. לאור התוצאה, ישא כל צד בהוצאותיו; תכשיטיםבית אבות