קראו דוגמא מהפסיקה בנושא אובדן כושר עבודה לבעל עסק עצמאי המפקח על עובדים: התובע, נגר במקצועו, נפגע בפגיעה בעבודה ביום 23/5/10. התובע קיבל דמי פגיעה עבור התקופה 23/5/10 ועד 13/6/10. הצדדים במחלוקת האם זכאי לדמי פגיעה עבור התקופה 14/6/10 עד 30/6/10. 3. במכתב המל"ל מיום 3/8/10 התבקש התובע להמציא פירוט ומסמכים נוספים, ביניהם בשאלה מי החליף את התובע בעבודה בתקופת ההעדרות, האם העסק היה סגור וכו'. התובע הגיב ע"ג המכתב, בכתב יד, כדלקמן: "לא היה לי מחליף בעבודה. יש לי עובד אחד שהמשיך לעבוד. ומפעם לפעם הגעתי לבדוק ולפקח. בתקופת אי הכושר הייתי בנגריה שעה בכל יום, לפתיחה וסגירת העסק". 4. התובע מילא טופס הצהרה ביום 26/8/10, בדבר התקופות שבהן לא עבד. בטופס נרשם כי מתאריך 13/5/10 ועד 13/6/10 "לא עבדתי כלל כתוצאה מהפגיעה". מתאריך 14/6/10 עד 30/6/10 "עבדתי ____ שעות בכל יום" התובע לא מילא את מספר השעות. 5. בתצהיר התובע, טען שכתב את שתי תקופות אי הכושר בנפרד אף שהיו רצופות, מכיוון שהיו לו שני אישורים רפואיים נפרדים. לדבריו: "בטופס ההצהרה נדרשתי למלא תאריכים בלבד. בטופס ההצהרה יש שורה אחת בה ניתן למלא פרטים בדבר הימים בהם לא עבדתי. מאחר והיו בידי שתי תעודות מחלה ... מילאתי את הפרטים של כל אחת מתעודות המחלה בנפרד, ובשורה אחת בטופס". עוד טען כי לא עבד בפועל בתקופה 14/6/10 עד 30/6/10 וכי: "אני עצמאי והאחראי היחיד על הנגרייה. יש לי עובד אחד, אשר נעים, שאינו אחראי לשום דבר, למעט לביצוע עבודות. אמנם יש לו מפתח של הנגריה, ולעיתים חריגות הוא פותח וסוגר אותה, אבל בשל העובדה שלא יכולתי לעבוד לפרק זמן ארוך, נאלצתי להגיע לנגרייה מפעם לפעם על מנת לוודא שהוא עובד, וכן על מנת לפתוח ולסגור את הנגריה. כעצמאי לא יכולתי להשאר בבית, מבלי לוודא שאשר נעים הגיע לעבודה, ומבצע את העבודות לפי הסדר שצריך". התובע טען בתצהיר כי מעבר לאמור לעיל, לא יכול היה לבצע שום עבודה פיזית באותה תקופה שכן סבל מכאבים וכי גם כשהיה בנגריה, לא עבד אלא רק בדק שהדברים מתנהלים כמו שצריך. 6. ב"כ הנתבע הודיעה שאינה מבקשת לחקור את התובע. 7. ב"כ התובע בסיכומיו טען כי כאשר התובע מילא את טופס ההצהרה, לא שם לב למה שכתוב בהמשך הטופס ורשם את התאריכים שבהם הוא נעדר מהעבודה. עוד טען כי נותרה הכרעה בשאלה האם עובד עצמאי שאין לו עובדים נוספים שיכולים למלא את מקומו ושעסקו הוא עסק של עבודת כפיים - האם נוכחותו במפעל לפרקי זמן קצרים מידי יום, מבלי שהוא עובד בפועל, אמורה לשלול את הזכות לגמלה. נטען כי לא יעלה על הדעת לדרוש שמבוטח ישאר בביתו ולא יבקר במקום העסק, שהוא מקור פרנסתו, בתקופת אי הכושר, מתוך חשש שמא תשלל זכאותו לגמלה. עוד הפנה לפסקי הדין בתיק בל (חיפה) 1070/97 מרדכי עמון נ' המל"ל (מיום 8/4/02) ולפסה"ד בל (חיפה) 3198/08 מג'אדלה זוהיר אחמד נ' המל"ל (מיום 30/4/12). 8. בסיכומי הנתבע נטען כי הצהרת התובע שלא עבד בכלל בתקופת אי הכושר, עד 30/6/10, סותרת את ההצהרה שמסר ע"ג מכתב להשלמת פרטים, כי בתקופת אי הכושר נכח בנגריה כשעה בכל יום, לפתיחה וסגירת העסק. נטען כי פעמיים, בשני טפסים שונים, התובע הבחין בין שתי התעודות הרפואיות שניתנו לו וכי התובע לא מסר הסבר מניח את הדעת מדוע ראה לנכון לעשות כן. נטען כי בטופס התביעה, שהוגש ביולי 2011, התובע לא ציין את הפרטים הקשורים למועד החזרה לעבודה ולא בכדי. עקב כך לא ניתן היה להבין מה מועד החזרה לעבודה ומה אירע בתקופת אי הכושר. נטען עוד כי יש לתת את הדעת להצהרות של התובע בזמן אמת ולא לאמור בתצהיר, שניתן לאחר זמן ולאחר קבלת ייעוץ משפטי. 9. ב"כ התובע טען בתגובה שלו היתה לתובע תעודת אי כושר שלפיה הוא יכול לעבוד שעה ביום, היה מקבל 7/8 אחוזים מהגמלה. לטענתו, על פי עמדת הנתבע, שעה שלתובע יש תעודה על אי כושר מלא, לא יקבל גמלה כלל ותוצאה שכשזו היא בלתי סבירה. 10. לאחר ששמענו את טענות הצדדים ועיינו בחומר שבתיק, להלן פסק הדין. 11. סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) קובע: "(א) מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי לשיקום או להחלמה". 12. התובע טען בתצהירו, שלא נסתר, כי בתקופה עד 30/6/10 לא היה מסוגל לבצע עבודה פיזית אלא נכח בעסק כשעה ביום, לפתיחה וסגירה ועל מנת לפקח על העובד שנמצא במקום. 13. הפגיעות שהוכרו על ידי הנתבע בגין התאונה מיום 23/5/10 היו שבר בצלע וחבלות בבית החזה, אמה ומרפק שמאל. התובע טען בתצהיר שהיה שרוי בכאבים עזים ולכן לא עבד בעבודה פיזית. עדותו בעניין זה מתיישבת עם אופי הפגיעה - שבר בצלע. 14. בהעדר ראיה לסתור, אנו מקבלים כמהיימנה את עדות התובע כי לא עבד בעבודה פיזית אלא נכח בבית העסק כשעה ביום על מנת לפקח על העובד. 15. כאשר נקבע בסעיף 92 לחוק כי תהיה זכאות לגמלה למי שאינו מסוגל לעסוק בעבודתו, הכוונה גם למצבו של התובע כפי שהוכח בפנינו, דהיינו - לבעל עסק עצמאי של עבודת כפיים - נגרות, אשר בתקופה של כחודש לאחר הפגיעה, אינו מסוגל לעבוד בעבודה פיזית אך מגיע לפרקי זמן קצרים על מנת לפקח על העובד שנמצא בבית העסק. 16. לאור האמור, משלא נסתרה עדות התובע כי לא עבד בעבודה פיזית עד 30/6/10, אנו מקבלים את עדותו לפיה ציין בטופס את שתי תקופות אי הכושר בנפרד, עקב טעות בהבנת הטופס ולא מטעם אחר כלשהו. 17. יצויין במאמר מוסגר כי ב"כ התובע מפנה להוראות סעיף 102 לחוק בדבר תשלום דמי ביטוח מופחתים לעובד שצמצם את שעות העבודה עקב פגיעה בעבודה. ואולם בעניין עב"ל 101/98 המל"ל נ' ראסם מוחמד מחמיד, פד"ע לד 545, נקבע כי שעה שנקבע באישור רפואי אי כושר והובהר שהמבוטח עבד באופן חלקי, הרי שבמקרה כזה המבוטח לא יהיה זכאי לתשלום כלשהו. במקרה שבפנינו, שהייה של כשעה מידי יום בבית העסק, על מנת להשגיח על הפועל, אין משמעה "עבודה" לצורך סעיף 92. 18. סוף דבר, התביעה מתקבלת. אין צו להוצאות. לצדדים זכות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. אובדן כושר עבודהעצמאים