קראו דוגמא מהפסיקה בנושא אובדן כושר עבודה 50%: 1. זה ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 על החלטת הוועדה לעררים לאי כושר מיום 18.2.13 (להלן: הוועדה), אשר קבעה כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר (להלן: ההחלטה). 2. טענות המערער: 2.1 וועדה לעררים לאי כושר קודמת טרם התכנסותה של הוועדה נשוא הערעור קבעה למערער אי כושר בשיעור 60% אולם הוועדה נשוא הערעור התעלמה מקביעה זו. חרף העובדה כי אחוזי הנכות של המערער הועלו לשיעור של 76% ונקבע כי המערער סובל מליקוי שמיעה בשיעור 50% ואינו מסוגל לנהל תקשורת מינימאלית, לרבות קבלת הוראות ו/או הנחיות בהקשר לעבודה - הוועדה התעלמה מהאמור. 2.2 הוועדה לא נתנה דעתה לכל הליקויים מהם סובל המערער לרבות, חרשות, מחלת לב, תסמונת פוסטראומה וסחרחורות וכי עבודתו בנסיבות אלה מסוכנת לו ולסביבה. הוועדה קבעה אומנם כי המחלה הלבבית ממנה סובל המערער אינה פעילה אולם התעלמה מהנכות הצמיתה שנקבעה למערער. 2.3 אין כל המלצה של פקיד שיקום ורופא תעסוקתי בעניינו של המערער. 2.4 אין כל התייחסות לגילו של המערער ביחס להשפעת האמור על מצבו התעסוקתי. 3. טענות המשיב: 3.1 עד לשנת 2005 כל וועדות האי כושר בפניהן עמד המערער קבעו כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר. בשנת 2005 נוספה למערער נכות לבבית בשיעור 25% בגין מחלת לב. בחוו"ד של יועץ קרדיולוגי מ-1.6.05 סבר האחרון כי המערער מסוגל לעבודה שלא דורשת מאמץ. בעקבות האמור קבעה וועדת אי כושר מיום 28.8.05 דרגת אי כושר בגובה 60% מיום 1.5.05. במסגרת הנימוק לקביעתה מציינת הוועדה "התובע מסוגל לעבודה חלקית בלבד עקב ההשפעה המצטברת של הליקויים הרפואיים והתפקודיים במיוחד מאז שהחל לסבול מהליקוי הלבבי". הנכות הרפואית שהיוותה תשתית לקביעת וועדת אי הכושר מ-28.8.05 נקבעה במסגרת וועדה מדרג ראשון מיום 9.6.05 שקבעה למערער נכות רפואית בשיעור 76% (בגין: תסמונת פוס טראומטית 20%, ליקוי שמיעה 50%, צלקת באף 10%, סחרחורת 10% ומחלת לב 25%). בשנת 2011 הגיש המערער בקשה לבדיקה מחדש למקבל קצבת נכות וועדה מדרג ראשון הותירה את הליקויים הרפואיים על כנם. הוועדה מתאריך 21.2.12 נשוא פסה"ד אף ציינה כי הליקויים הרפואיים לא הוחמרו. 3.2 הוועדה נשוא הערעור חידדה את שהסבירה לפני פסה"ד באשר לכך כי המערער לא איבד את כושרו להשתכר מחמת שמחלת הלב אינה פעילה וציינה כי עיינה בפרוטוקול הוועדה שקבעה למערער דרגת אי כושר בשיעור 60% ממנו עולה כי אז דובר במצב סמוך לאירוע הלבבי ועתה התייצב מצבו. הוועדה מציינת כי המערער מבחינת המצב הקרדיאלי יציב וכי יתר הליקויים היו ללא שינוי והחמרה ולכן "השקלול" של השפעת מכלול הליקויים על כושרו להשתכר כפי שנקבע בידי הועדה משנת 2005 לא תופס בוועדה הנוכחית. 3.3 אין חולק כי הוועדה מוסמכת לשנות את דרגת אי הכושר כל עוד היא מנמקת את השינוי במצבו של המערער וכך עשתה הוועדה ובכך אף מילאה אחר הוראות פסה"ד ונימקה קביעתה בצורה ברורה ומנומקת ולא נפל פגם בקביעתה. לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: 4. השאלה להכרעה במקרה שבפנינו היא האם מילאה הוועדה אחר ההוראות המפורשות שבפסק הדין. הלכה פסוקה היא כי: "משהוחזר עניינו/ה של המערער/ת לוועדה, עם הוראות, יהיה על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בפסק הדין" (דב"ע נ"ה/29-01, מנחם פרנקל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160, בעמ' 162). 5. הוועדה, במקרה דנן, התכנסה בעקבות הסכמת הצדדים מתאריך 25.12.12 שקיבלה תוקף של פסק דין על ידי כב' הרשמת דרוקר בו נקבע כי: "...מכיוון שהמערער קיבל עד בחינתו מחדש דרגת אי כושר בת 60% קבועה, ונכותו הרפואית עלתה, אך וועדת עררים לאי כושר בהרכב כמעט זהה על סמך נתונים רפואיים זהים ואף חמורים יותר, קבעה כי פחיתת כושרו לעבודה נמוכה מ-50% והדבר אינו מתיישב לכאורה מוסכם כי עניינו של המערער ישוב לוועדה לעררים לאי כושר בהרכב זהה, על מנת שתזמן את המערער גם באמצעות בא כוחו, תשמע טענותיהם ותדון בעניינו גם בהתחשב במסקנותיה של הוועדה לעררים לאי כושר וגם באמור לעיל...". 6. מכאן, שעל פי פסק הדין מכוחו התכנסה הוועדה היה עליה לבחון החלטתה מחדש ולנמק קביעתה בשים לב להחלטת וועדת אי כושר קודמת שקבעה למערער 60% אי כושר בגין אותה נכות ואותם ליקויים בעוד שהוועדה נשוא הערעור קבעה כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר. 7. מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי היא אכן מילאה אחר הוראות פסק הדין. 8. במסגרת ישיבתה מיום ה-18.2.13 שמעה הוועדה את תלונות המערער ורעייתו (סעיף ג לפרוטוקול), אשר ציינו כי הוא סובל מבעיית לב, לא שומע טוב למרות מכשיר שמיעה, כי עבד עד לפני 20 שנה, כנהג, כיום אין לו רישיון נהיגה ואינו יכול לעבוד בשל כאבי ראש וסחרחורות. עוד הוסיף המערער כי היה בעבר בשיקום אך מסרו שאינו מתאים לעבודה או לשיקום. 9. במסגרת סיכום מסקנותיה (סעיף ו' לפרוטוקול), מציינת הוועדה: "הוועדה עיינה בפסק הדין מ-25/12/12 ושמעה את תלונותיו של התובע כפי שפורטו בפרוטוקול. לשאלת בית המשפט הוועדה עיינה בחומר הרפואי שעמד בפני הוועדה שדנה בעניינו בזמנו מה- 28/8/05 התייחסה למצבו בסמוך למועד האירוע הלבבי עם השפעה על כושר העבודה שלו עד התייצבות המצב הקרדיאלי. בדיון קודם ה- 21/2/12 התובע היה במצב יציב מבחינה קרדיאלית ויתר הליקויים היו גם ללא שינוי והחמרה במצבו ולפיכך בשיקול של ההשפעה המצטברת שעמד בוועדה הראשונה לא "תופס" בוועדה זו, כך גם המצב בדיון שהתקיים כיום והתייחס למצב הרפואי הנוכחי. לאור זאת קביעת הוועדה בעינה עומדת וערעורו נדחה..." ההדגשות הוספו. א.ק. 10. על פי סעיף 213 לחוק, החלטות של ועדה לעררים ניתנות לערעור, בשאלה משפטית בלבד, בפני בית דין אזורי לעבודה. 11. הוועדה לעררים פועלת בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה; היא קובעת עובדות, אשר לבית הדין כלים לבחינתן. בית-הדין ישתמש בסמכותו במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוהה כטעות שבחוק (דב"ע שם/1-1318 יצחק עטיה נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע טו 60). 12. בעניין חובת ההנמקה של הועדה לעררים כבר נפסק, כי הועדה היא גוף מעיין שיפוטי ובתור שכזאת מוטלת עליה חובה לנמק את החלטתה באופן שגם מי שאינו רופא יבין את החלטתה היטב, (דב"ע נד/154-0 דן יעקב לבל נ' המל"ל פד"ע כז 474). כן נפסק, כי ההנמקה צריכה לאפשר לא רק לרופא אחר לעמוד אחר הלך מחשבתה של הועדה אלא גם לבית הדין לעשות כן כדי לוודא אם הועדה אכן נתנה פירוש נכון לחוק, (דב"ע לה/129-0 שריקי נ'המל"ל פד"ע ז' 206). 13. במקרה דנא, מציינת הוועדה, כי זו עיינה בפרוטוקול וועדת אי הכושר במסגרתה נקבעו למערער בעבר 60% אי כושר (פרוטוקול מתאריך 28.8.05) כאשר הוועדה מבהירה כי הקביעה התבססה בעיקר על המצב הלבבי שהיה סמוך אחרי האירוע וכי כיום המדובר במצב לבבי יציב שאינו מצדיק לדעת הוועדה הענקת אותה דרגת אי הכושר כשהמצב הלבבי יציב ואינו משפיע על כושרו של המערער להשתכר כפי שהשפיע בעבר כפי שאף ציטטה הוועדה. החלטת הוועדה הינה נהירה ומאפשרת מעקב אחר הלך מחשבתה באופן המאפשר העברת שבט הביקורת על החלטתה. 14. אין לקבל את יתר טענות ב"כ המערער לעניין היעדר קביעת רופא תעסוקתי, פקיד שיקום וטענותיו הנוספות לפיהן לא ניתנה התייחסות לגילו של המערער שכן טענות אלה לא היוו חלק מפסק הדין מכוחו התכנסה הוועדה ועל כן על פי ההלכה הפסוקה אין כל חובה להתייחס לאלה עת ניתן פס"ד. זאת ועוד, לנושאים אלה שהעלה ב"כ המערער ניתנה כבר התייחסות במסגרת החלטתה הקודמת של הוועדה (21.2.12) טרם ניתן פסה"ד. 15. העולה במקובץ מהאמור לעיל הוא, שהוועדה התייחסה לנדרש ממנה על פי הוראות פסה"ד מכוחו התכנסה הוועדה הבהירה לאחר שעיינה בפרוטוקול וועדת אי כושר מתאריך 28.8.05 במסגרתו נקבע כי המערער איבד מכושרו להשתכר בשיעור 60% כי יש לאבחן במצבו הרפואי הלבבי שהתייצב לאחר מועד זה בו נקבע למערער דרגת אי כושר בשיעור 60% ועל כן בהתאמה יש לקבוע כי המערער לא איבד מכושרו להשתכר. מדובר, אפוא, בקביעות המתבססות על מומחיות בתחום הרפואה, תחום המצוי בתחום סמכותה הבלעדי של הוועדה. עצם ניתוח פרוטוקול הוועדה מ-28.8.05 והשוואת מצבו של המערער דאז למצבו דהיום - מצביע על כך שמדובר בטענה מתחום הרפואה. 16. קביעת הוועדה היא סבירה ומנומקת דיה. ניתן להבין מהפרוטוקול כיצד הגיעה למסקנתה כי המערער לא איבד את כושרו להשתכר. 17. לאור האמור לעיל ומשלא נמצאה טעות משפטית בפעולת הוועדה - דין הערעור להידחות. 18. הצדדים רשאים לפנות בבקשת רשות ערעור לנשיא בית הדין הארצי לעבודה או למי יתמנה לכך על ידו תוך 30 יום מהיום בו יומצא פסק הדין לצדדים. אובדן כושר עבודה