קראו דוגמא מהפסיקה בנושא אגרת רדיו לרכב לחרשים: סעיף 84 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן - הפקודה) מסדיר את הגדלת אגרת רישיון הרכב בסכום המהווה תחליף לאגרה, שנהגה בשעתו, עבור החזקת מקלט רדיו ברכב. בין היתר נקבע בסעיף 84 כך: "(א) אגרת רשיון לרכב מנועי, למעט לתלת אופנוע ולאופנוע עם רכב צדי או עם גרור או בלעדיהם, או חידושו, שסכומה נקבע בתקנות לפי פקודה זו (להלן - אגרת רשיון), תוגדל, החל ביום י"ב בניסן התשנ"ו (1 באפריל 1996) בסכום של 125 שקלים חדשים (להלן - הסכום הנוסף). (ב) כל סכום נוסף ייגבה עבור רשות השידור ויועבר אליה. ... (ד) המנהל הכללי של משרד התחבורה יפרסם ברשומות הודעה על הסכום הנוסף, כפי שהתעדכן לפי סעיפים קטנים (ג) עד (ג2)". סעיפים 18 ו-19 לפקודה מסמיכים את שר התחבורה להתקין תקנות הפוטרות סוגים של אנשים או רכבים מתשלום אגרת רישיון רכב. מכוחם של סעיפים אלו התקין השר את תקנות התעבורה (פטור רכב לשעת חירום מאגרות רישיון רכב), תשל"ט-1979. בנוסף נקבעה על ידי השר אגרה מופחתת לרכב נכה ופטור מאגרה לרכב שאינו בשימוש (תקנות 272א-272ב, 290א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961). המבקשים, שהנם חרשים מלידה המחזיקים במכוניות נוסעים פרטיות, הגישו בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד משרד התחבורה ונגד רשות השידור להשבת הסכום הנוסף, כהגדרתו בסעיף 84(א) לפקודה, שנגבה מאוכלוסיית החרשים וכבדי השמיעה במהלך 24 החודשים שקדמו להגשת הבקשה. לטענתם, החרשים וכבדי השמיעה אינם מפיקים תועלת כלשהי משידורי הרדיו הציבוריים אותם נועד לממן הסכום הנוסף. לפיכך שר התחבורה פעל שלא כדין בהימנעותו מהתקנת תקנות הפוטרות את החרשים וכבדי השמיעה מתשלום סכום זה, ונמצא כי המשיבות עשו עושר ולא במשפט עת גבו את הסכום מחברי הקבוצה, והוסיפו וביצעו כלפיהם עוולת רשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. עילות אלה מקנות לחברי הקבוצה זכות להשבת הסכום הנוסף שנגבה מהם שלא כדין, ולפיכך באה תביעתם בגדרו של פרט 11 בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן - פרט 11), המאפשר להגיש לבית המשפט לעניינים מינהליים תובענה מינהלית ייצוגית נגד רשות "להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". יש למחוק את התובענה ואת הבקשה על הסף. תביעת השבה ניתן להגיש נגד הרשות המינהלית שגבתה את האגרה, ושכספי האגרה הגיעו לקופתה. אגרת רישיון רכב נגבית על ידי רשות הרישוי (תקנות 272(ג), 276(ג)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961). רשות הרישוי מוגדרת בסעיף 1 לפקודה: "עובד משרד התחבורה שמונה כדין להיות סגן מנהל כללי לתנועה במשרד התחבורה, לרבות עובד ציבור אחר, שהוא אצל לו מסמכותו כרשות הרישוי לשטח המדינה כולה או לחלק ממנו, לעניין פלוני או לסוג של עניינים". רשות הרישוי, כלומר סמנכ"ל משרד התחבורה לתנועה או מי שהסמנכ"ל אצל אליו את סמכותו, מחויבת לגבות את אגרת רישיון הרכב ואת הסכום הנוסף כהגדרתו בסעיף 84(א) לפקודה, ואין לה לא סמכות ולא שיקול דעת להעניק פטור מתשלומי חובה אלה. כאמור, סמכות הפטור מוקנית בפקודה לשר התחבורה, ולו בלבד, ואילו סעיף 17(ב) לפקודה מדגיש כי "כל פטור מאגרת רישום או מאגרת רשיון רכב שניתן לא מכוח פקודה זו - בטל". מאחר ששר התחבורה לא קבע בתקנות הוראת פטור מתשלום הסכום הנוסף לחרשים וכבדי שמיעה, אין כל אפשרות לכנות את הגבייה של סכום זה על ידי רשות הרישוי כגבייה שנעשתה "שלא כדין". אדרבה: הימנעות של רישוי הרישוי מגביית הסכום הנוסף מחרשים וכבדי שמיעה, בהעדר תקנה הפוטרת אותם מהתשלום, היא שהייתה עולה כדי הפרת הדין. ממילא לא מתקיים בגבייה האמורה התנאי הבסיסי להגשת תובענה ייצוגית נגד רשות כאמור בפרט 11. ודוק: שר התחבורה ורשות הרישוי הנן רשויות מינהליות (או, בכינוי רווח אחר, רשויות מוסמכות) נבדלות זו מזו, אף ששתיהן פועלות במסגרת משרד התחבורה. משרד ממשלתי הנו מעין מחלקה בתוך הממשלה, אולם המשרד כשלעצמו "אין לו אישיות משפטית משל עצמו" (י' זמיר הסמכות המינהלית (מהדורה שניה, 2010) עמ' 398). בתוך המשרד פועלות מספר רשויות מינהליות, כלומר גופים שהדין מקנה להם סמכות, וכל אחת מאותן רשויות מהווה אישיות משפטית עצמאית (שם, בעמ' 366-361). העצמאות נשמרת גם ביחסים השוררים בין השר הממונה על המשרד, שהנו רשות מוסמכת בעניינים מסוימים (במקרה שלפנינו: התקנת תקנות), לבין עובד המשרד שהוקנתה לו בחוק סמכות מסוימת (במקרה שלפנינו: סמנכ"ל המשרד שבידיו הופקדו הסמכויות של רשות הרישוי). עיקרון זה ידוע כהלכת עצמאות שיקול דעתה של הרשות המוסמכת (בג"ץ 70/50 מיכלין נ' שר הבריאות, פ"ד ד 319; בג"ץ 74/51 המרכז הארצי של ארגוני הקבלנים נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ה 1544; בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1, 157-156). האישיות המשפטית העצמאית של רשות הרישוי מונעת לתבוע מהשר השבת כספים שגבתה רשות הרישוי. לא זו בלבד שתביעת ההשבה אינה יכולה להיות מכוונת נגד שר התחבורה, אלא אין להוציא מכלל אפשרות שאפילו רשות הרישוי אינה הגוף שניתן לחייבו בהשבת הסכום הנוסף כמובנו בסעיף 84(א) לפקודה, וזאת נוכח האמור בסעיף 84(ב): "כל סכום נוסף ייגבה עבור רשות השידור ויועבר אליה". הוראה זו גורמת לכך שרשות הרישוי אינה גובה את הסכום הנוסף עבור עצמה אלא כשלוחה של רשות מוסמכת אחרת, היא רשות השידור, באופן שרשות הרישוי מהווה מסלקת כספים עבור רשות השידור ומעבירה אליה את הסכום הנוסף. אמנם ההעברה נעשית בטכניקה של תשלום מקדמות, בהתאם לתחזית בדבר הסכום הצפוי להתקבל במהלך השנה, כך שרשות הרישוי עשויה להחזיק בידיה כספים המיועדים לרשות השידור לצורך התקזזות עתידית (תשובת הממונה על חופש המידע במשרד התחבורה, נספח מב/1 לבקשה). עם זאת, מדובר באחוזים בודדים (לא יותר מ-10%) מתוך כלל הכספים, ובכל מקרה גם כספים אלה אינם שייכים לרשות הרישוי אלא מוחזקים על ידה "עבור רשות השידור" (סעיף 84(ב) לפקודה), כך שתביעת ההשבה צריכה להיות מכוונת בעיקר (אם לא רק) נגד רשות השידור. אלא שרשות השידור, בדומה לרשות הרישוי, מחויבת לפעול בהתאם לפקודה ואין בידיה סמכות או שיקול דעת להעניק פטורים מחובת תשלום הסכום הנוסף (השוו תקנה 5(ג) לתקנות רשות השידור (אגרות, פטורים, קנסות והצמדה), תשל"ד-1974: "לא תוטל אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה, אם לדעת המנהל, הוא מוחזק על ידי חרש-אילם, שהמציא הוכחה על כך"; הפטור המוענק בתקנה זו מתייחס לאגרת טלוויזיה ולא לאגרת רדיו אותה מגלם הסכום הנוסף בסעיף 84(א) לפקודה). לכן, ומאחר ששר התחבורה לא התקין תקנות הפוטרות חרשים וכבדי שמיעה מהסכום הנוסף, אין כל אפשרות לראות את רשות השידור כמי שגובה (באמצעות רשות הרישוי) מקבוצה זאת "שלא כדין" את הסכום הנוסף. בהתחשב בחובה המוטלת על רשות הרישוי בפקודה לגבות את הסכום הנוסף גם מחרשים וכבדי שמיעה ולהעבירו לרשות השידור - חובה שאין בצדה שיקול דעת לא לרשות הרישוי ולא לרשות השידור - היריב היחיד של המבקשים נכון להיום הנו שר התחבורה. האמור בסעיף 84(א) לפקודה כי אגרת רישיון הרכב "תוגדל" בסכום הנוסף, מאפשר לכאורה למבקשים לטעון כי הסכום הנוסף אף הוא חלק מאגרת הרישיון לעניין סמכות שר התחבורה לפי סעיפים 18 ו-19 לפקודה להתקין תקנות הפוטרות סוגים של אנשים או רכבים מתשלום אגרת הרישיון. ואם כך, בידי המבקשים לטעון כי השר נהג שלא כדין משלא התקין תקנות הפוטרות חרשים וכבדי שמיעה מהסכום הנוסף. אלא שהמקום להעלאת טענה זו אינו יכול להימצא במסגרת תובענה ייצוגית נגד רשות, שהרי תובענה כזאת ניתן להגיש רק כנגד הרשות הגובה את האגרה, בדרישה "להשבת סכומים שגבתה שלא כדין" (פרט 11), ואילו שר התחבורה אינו הרשות המוסמכת לגביית הסכום הנוסף. לא כל שכן שאין השר יכול להיות מחויב בהשבת הסכום שאינו מוחזק על ידו, אלא רוב רובו מועבר לרשות השידור ומקצת מקצתו מוחזק בידי רשות הרישוי בנאמנות עבור רשות השידור ולצורך התקזזות עמה. בנסיבות אלה, בהן לא מתקיימת זהות בין הרשות המינהלית הגובה את האגרה לבין הרשות המינהלית מחוקקת-המשנה שהימנעותה מהתקנת תקנות פטור מתשלום האגרה היא זו הנגועה, לדעת המבקשים, בחוסר חוקיות, לא ניתן להגיש תובענה מינהלית ייצוגית (ת"צ (י-ם) 9535-03-12 מונצ'רס נ' חברת הגיחון בע"מ, מיום 25.7.12; ת"צ (תל-אביב) 46979-03-11 אלפונטה נ' מי כרמל בע"מ, מיום 5.2.13; יצוין כי בפרשת אלפונטה הוחלט למחוק את התובענה על הסף למרות שהיא הוגשה הן נגד תאגידי המים שגבו את אגרת הביוב והן נגד הרשות הממשלתית למים וביוב שהתקינה את הכללים שמכוחם התבצעה הגבייה. בית המשפט הסביר כי "הרשות מתקינת הכללים אינה הגורם הגובה את הכספים. הואיל וכך... לא היה ניתן ליתן את הסעד של השבה נגדה" וכי דין התובענה הייצוגית להימחק גם בהתייחס אליה). תרופתם של המבקשים הנה אפוא בהגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק נגד שר התחבורה בדרישה לחייבו בהתקנת תקנות שיפטרו חרשים וכבדי שמיעה מתשלום הסכום הנוסף. נשוב ונדגיש כי תובענה ייצוגית נגד רשות בקשר לגביית תשלומי חובה שלא כדין, חייבת ללבוש כסות של תביעה "להשבת" אותם סכומים (פרט 11; האמור בסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות בדבר תובענה ייצוגית נגד רשות "שהסעד המבוקש בה הוא פיצויים..." אינו רלוונטי למקרה הנדון בפרט 11, המוגבל לתביעת השבה של תשלום חובה שנגבה שלא כדין). ממילא אין כל יסוד להכללת עילת הרשלנות בתובענה המינהלית שהגישו המבקשים. התרופה הכספית המוענקת לניזוק בפקודת הנזיקין היא תרופת הפיצויים ולא תרופת ההשבה, ולא הרי זו כהרי זו (ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין בע"מ נ' הורביץ, פ"ד לה(3) 533, 540; ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 633, 641). ממילא, לא ניתן להציל את התובענה הייצוגית מסילוק באמצעות הטענה המייחסת לרשות הרישוי ולרשות השידור אחריות בנזיקין מכוח רשלנות (מה עוד שגם לגופם של דברים לא נראה כיצד ניתן לייחס למשיבות אלה רשלנות שעה שגבו כספים בהתאם לחובתן החוקית, ובהתחשב בכך שסמכות התקנת תקנות הפטור מסורה בידי השר ולא בידיהן). סיכומו של דבר: תהא אשר תהא מידת החוקיות של הימנעות שר התחבורה מהתקנת תקנות הפוטרות חרשים וכבדי שמיעה מתשלום הסכום הנוסף בעד החזקת מקלט רדיו ברכב; כל עוד לא הותקנו תקנות שכאלה, אין כל אפשרות, גם לא לכאורית, לראות את רשות הרישוי ואת רשות השידור כמי שגבו תשלום זה שלא כדין, שהרי הגביה נעשתה במצוותו המפורשת של סעיף 84 לפקודה. לפיכך אני מחליט למחוק על הסף את התובענה ואת הבקשה. אין צו להוצאות. רכבמשפט תעבורהשמיעהחרשותאגרהפקודת התעבורה