אי ציות לצו בית משפט להרס בניה לא חוקית על קרקע חקלאית

החלטה 1. הנאשם עומד לדין בתיק זה על אי ציות לצו בימ"ש - עבירה על סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן:"החוק"), צו שניתן כחלק מגזר הדין בת.פ. 5532/99, של בימ"ש השלום בחדרה, מיום 6.6.00, לפיו לאחר שהורשע הנאשם בדין, הוטל עליו, בין היתר, להרוס את המבנה נשוא האישום בתיק הנ"ל, שהוקם ללא היתר על קרקע המוכרזת כקרקע חקלאית, מבנה בקומת עמודים חלקית, מסד ועליו קומת מגורים בשטח של 168 ממ"ר, ומעליה קומת מגורים בשטח של 90 ממ"ר, שהוקמו על אדמה השייכת לנאשם במגרש בחלקה 2 בגוש 12153, באדמות שכונת אלביאר בעיר אום אל פחם, (להלן:"המבנה"). כאמור, ביהמ"ש ציווה על הנאשם להרוס המבנה תוך 24 חודשים מיום מתן גזר הדין, אלא אם יהיה למבנה היתר בניה כדין. בעובדות כתב האישום נטען, כי ביום 7.7.02, הייינו, בחלוף כ-25 חודשים מיום מתן גזר הדין, ביקר במקרקעין מפקח בניה מטעם המאשימה, ומצא כי המבנה לא נהרס. כמו כן, בכתב האישום נטען, כי למבנה אין היתר בניה, וכי הנאשם לא ציית ביודעין לצו בית המשפט. כתב האישום הוגש ביום 5.9.02, וביום 18.12.03 קבוע היה להקראת כתב האישום לנאשם, דיון שנדחה בעקבות הגשת בקשה ליועץ המשפטי לממשלה, לעיכוב ההליכים בתיק. 2. בישיבת יום 30.3.04, בשם הנאשם טען בא כוחו, כי צו בית המשפט לא קויים וכי לנאשם עומדת הגנה מן הצדק, טענה מקדמית אשר הגיש אותה ב"כ הנאשם בכתב לתיק ביהמ"ש ולב"כ המאשימה, אשר הגיש תגובתו, לטענת ב"כ הנאשם, בכתב ביום 13.4.04, תגובה שלא תרמה רבות לדיון. ב"כ הנאשם טוען, כי מן הדין להורות על עיכוב ההליכים בתיק זה, וזאת לנוכח העובדה, כי ניהול המשפט, יש בו כדי לפגוע בחוש הצדק וההגינות, וכי בעניינו של הנאשם מתקיימים התנאים שמקימים לזכותו טענת הגנה מן הצדק. טענות הנאשם 3. המישור העובדתי: א. בשנים האחרונות חלה התקדמות במצב התכנוני, באזור בו הוקם המבנה, נשוא כתב האישום, וענין הלגיטימציה נראה קרוב יותר מאשר בעבר. ב. עיכובים בטיפול במצב התכנוני, בשכונה בה הוא גר, בביתו נשוא כתב האישום, עיכובים שחלקם תלויים בועדות התכנון למיניהן, וחלקן תלוי בעירית אום אל פחם, עיר מגוריו. ג. מדובר בשכונה שלמה ולא בבית בודד, וחלה התקדמות משמעותית בתכנון שכונות רבות באום אל פחם. ד. בשנת 2002, חלה התקדמות במצב התכנוני, כאשר משרד הפנים לקח על עצמו הטיפול בהכנת תכנית אב ותכנית מיתאר, לישוב אום אל פחם, ע"י הוצאת מכרז- הזמנה לקבלת הצעות 5/01, להכנת תכנית אב ומיתאר לאשכול ישובים מס' 3, הכולל העיר אום אל פחם, על פיו, משך הזמן המירבי להכנת התכנית הוא 10 חודשים מיום חתימת החוזה, ושמונה חודשים נוספים עד להגשתה למוסדות התכנון. ה. בסוף שנת 2002, נחתם החוזה עם האדירכל הזוכה, ד"ר ברודניץ, וכי קיים סיכוי סביר להכשיר המבנה, נשוא כתב האישום, במסגרת התכנית הנ"ל. ו. בסיכום ישיבה בין האדריכל ד"ר ברודניץ עם כל היועצים התכנוניים, מיום 24.3.03, כותב האדריכל בנספח ז' למסמכי הטענה: "עד כה, יש התקדמות טובה באיסוף נתונים, תוך חודש תהיה פגישה נוספת, בה כל צוות יציג את תוכן עניינים סופי ותמצית של איסוף הנתונים. בסוף מאי צריכים להיות מוכנים דו"חות לביקורת על מנת שנוכל להציגם באמצע יוני בועדת ההיגוי. כל צוות בתחומו, מתבקש לפנות לעיריה לקבלת נתונים החסרים ולתיאום פגישות עם נציגי העיריה, בתחומים השונים". ז. עירית אום אל פחם אישרה פה אחד החלטה בדבר הליכי התכנון לשכונת אלביאר, שכונה שבה הוקם המבנה של הנאשם, וכי העיריה וועדת התכנון המקומית יטפלו בתכנית המיתאר עד לאישורה הסופי ובכל מחיר. ח. התכנית לשכונת אלביאר הוכנה כתכנית ענ/299 אלביאר ובסיכום ישיבת עבודה של הגורמים המטפלים בתכנית, כעולה מנספח לטענה מיום 5.8.03 נכתב כי: "1. בתאריך 30.6.03 התקיימה ישיבת עבודה בה הוצגה תכנית מעודכנת, במהלך הישיבה הוסכם שהיקף הפיתוח למגורים תהיה כפי שהוצג (כ-400 יח"ד) ובהתאם לכך יוקצו עפ"י פרוגרמה השטחים הציבוריים (מבני ציבור ושטחים פתוחים). נושא הפיתוח המוצע בשטחים שמעבר לתחום השיפוט יידון בדיון בועדה. סוכם כי מערכת הדרכים תיבחן ע"י יועץ התחבורה של לשכת התכנון וכן יתקיים סיור נוסף". סיור נוסף התקיים ביום 3.8.03 ובתום הסיור הציג יועץ התחבורה של לשכת התכנון את הסתייגויותיו. בתום ישיבת העבודה והסיורים, נכתב בסעיף 5 לסיכום: "5. לאחר שתתקיים ישיבת העבודה תובא התכנית לדיון להפקדה בועדה המחוזית, בהקדם האפשרי". ט. מנספחים המצורפים לטענה נמצא, כי המתכנן המציא עותק מתוקן מן התוכנית, ללשכת התכנון, וכי בתום העיצומים, התכנית ענ/299 אלביאר, תובא לדיון באחת מישיבותיה הראשונות של הועדה המחוזית. י. בהחלטת ועדת משנה לתכניות א' בועדה המחוזית לתכנון ובניה, במחוז חיפה, מיום 3.3.04, בה נידונה התכנית ענ/299, אלביאר, (להלן:"התכנית"), הוחלט על קיום ישיבת עבודה נוספת בה יטלו חלק יזם התכנית, מנהל מקרקעי ישראל, ולשכת התכנון, לצורך בחינת קרקעות המינהל, המיועדות למגורים בתכנית. הישיבה תתקיים לאחר שיועבר עותק דיגיטלי ומודפס של התכנית למ.מ.י. מנספחי הטענה עולה, כי ישיבה כזו זומנה ליום 18.4.04, ואין הנאשם ובא כוחו, יודעים מה היו ההחלטות בישיבה זו. 4. הנאשם טוען, כי לנוכח ההתקדמות בהליכי התכנון, יהא זה מן הדין להורות על עיכוב ההליכים, מאחר ואין ביהמ"ש יכול להעניק לו משפט הוגן שכן ניהולו של התיק, יש בו משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות. טענות המאשימה 5. מנגד, טוענת המאשימה, כי מדובר בעבירה של אי ביצוע צו שיפוטי - לפי סעיף 210 לחוק. 6. הטענה בדבר התקדמות במצב התכנוני, אשר תשפיע על המקרקעין, נשוא כתב האישום, ככל שקיימת, אינה רלוונטית לתיק הפלילי, יתכן, ותהיה רלוובנטית לענין הטיעונים לעונש. 7. הגשת בקשה מטעם הנאשם, להארכת המועד לביצוע הצו, בהתאם לסעיף 207 לחוק, וקבלתה, אינם משנים לגבי העבירה שבכתב האישום, שהרי עבירת אי ביצוע צו ההריסה השיפוטי אינה מתאיינת, עפ"י האמור בפסק הדין בענין סבן נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה "אונו", רע"פ 4357/01, פ"ד נ"ו (3) עמ' 49. 8. אין קשר בין אי ביצוע צו ההריסה ע"י המאשימה, לבין אי ביצוע צו ההריסה ע"י הנאשם. צו ההריסה ממשיך להיות מוטל על הנאשם, במידה וביהמ"ש, שנתן הצו, לא מוצא מקום להתלותו, לבקשת הנאשם, עד שיהרוס או עד שיושג היתר כדין למבנה. 9. טענות הנאשם נטענו, מבלי שהוכחו, לבקשה לא צורף תצהיר של הנאשם, ולא זומנו עדים על מנת לאמת הטענות העובדתיות. 10. על מקרה זה לא חלה דוקטרינת ההגנה מן הצדק מהטעמים: א. אין בהגשת כתב האישום משום התנהגות שערורייתית ובוודאי לא מסוג ההתנהגות המקימה לנאשם הגנה מן הצדק. ב. כי לא התקיימו התנאים שביהמ"ש קבע, בהלכת ארנסט יפת נ. מדינת ישראל, לקבלת הגנה מן הצדק בעניינו. דיון 11. הנאשם טען בפנינו להגנה מן הצדק, שמכוחה, יש להורות על ביטול כתב האישום נגדו. הגנה זו נשענת על סמכותו הטבועה של ביהמ"ש לבטל אישום, העומד בסתירה לעקרונות של צדק טבעי והגינות משפטית. השלכתה של הפעלת ההגנה מן הצדק, לאחר הגשת כתב אישום, הינה ביטולו, וזאת ללא קשר לאשמת הנאשם. במילים אחרות, אין בהפעלת ההגנה מן הצדק כדי לשלול אחריות מן הנאשם, אלא יש בכך כדי לומר, שמקומה של אחריות זו אינו באולמו של השופט. אציין, כי לא נשמעו בפני ראיות והמאשימה טוענת, כי טענות הנאשם העובדתיות, נטענו מבלי שהוכחו, לבקשה לא צורף תצהיר הנאשם, לא זומנו עדים על מנת לאמת הטענות העובדתיות. לאור זאת, ההחלטה תהיה מבוססת על מסמכים רשמיים והחלטות המוסדות התכנוניים, שיש להניח שאין מחלוקת לגביהן. 12. הסעד של הגנה מן הצדק, הוא סעד הנמצא בסמכותו הטבועה של בית המשפט, לבטל האישום כאשר הגשת כתב האישום, וניהול המשפט פוגעים בחוש הצדק וההגינות אשר הופיעה בספרות המקצועית והפסיקה של בתי המשפט. בספרם של המלומדים שלגי-כהן, סדר הדין הפלילי, מהדורה שניה, תשמ"ב1981, מתוארת ההגנה מן הצדק בעמ' 230, להלן: "זו טענת הגנה מקדמית המבוססת על תורת ההשתק (נגד המדינה), שנתקבלה אל תוך המשפט הפלילי. היא נשענת על סמכותו הטבועה של ביהמ"ש לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לבית המשפט במדינת ישראל שיקול דעת לעכב ההליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות כפי שבית המשפט ראה אותו....(פס"ד יפת) ברי כי טענה זו תתקבל רק במקרים נדירים ביותר, לא כדבר שבשגרה, ובעייני דיומא, סתם חריגתה של הרשות מנורמות של הגינות צריך שתהיה חמורה ובולטת עד כדי שהמצפון המשפטי של ביהמ"ש ידחה בנסיבות המקרה את רעיון הרשעתו של הנאשם. מקומה של טענה זו הוא, כמובן, בערכאה הדנה באישום, כטענת הגנה, אך לא מן הנמנע שטענה זו תישמע גם בביהמ"ש הגבוה לצדק, כטענות מניעות, תנאי הוא, כי קיימת תשתית עובדתית ברורה וחד משמעית, שאינה מצריכה הבאת ראיות והערכתן, ואשר ממנה עולה אותה מידה קיצונית של "שערורייתיות" המצדיקה עשיית שימוש בסמכות זו". 13. הגנה דומה קיימת במשפט האנגלי, שעניינה שיקול דעתו של ביהמ"ש לבטל כתב אישום, כאשר סבור הוא כי המשך ההליך הפלילי יפגע בצדק. מדובר בסמכות שבשיקול דעת, הנתונה לבית המשפט למנוע ניהול הליכים, כשאין זה ראוי לנהלם, שם נקראת הגנה זו בשם "דיסקרציה, או "שיקול דעת". הלכה זו נקבעה בענין (1964) CONNELY V D.P.P A.C.(H.L.) 1254 וכך קבע לורד ריד בעמ' 1296: "I THINK THERE MUST ALWAYAS BE RESIDUAL DISCRETION TO PREVENT ANYTHING WHICH SAVOURS OF ABUSE OF PROCESS”. 14. במשפט האמריקאי קיימת סמכות לבימה"ש למנוע קיומו של הליך לא הוגן. סמכות זו לביטול אישום מטעמים של חוסר צדק' או חוסר הגינות' נתונה לבתי המשפט האמריקאיים, מכוח תיקון 14 לחוקה, הקובע את זכותו של הנאשם להליך הוגן. תיקון זה קובע, כי לכל אזרח הזכות למשפט הוגן' ואם לא ניתן להבטיח את זכותו זו, אין מקום לניהול הליך, אולם, הלכה זו חלה רק במקרים חמורים. 15. כב' השופטת מיכל אגמון-גונן, בהחלטה מיום 29.6.03 ב-ת.פ 00/ 4-3531 , מדינת ישראל נ. אורה-מושב עובדים להתיישבות ואח', סקרה את התפתחות ההגנה מן הצדק במשפט הישראלי, החל מפס"ד בע"פ 244/73 רבר נ. מדינת ישראל, בואך ע"פ 450/77 בעל טכסא נ. מדינת ישראל, ע"פ 3520/91 תורג'מן נ. מדינת ישראל ועד לע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ. מדינת ישראל, שפורסם בפ"ד נ(2) עמ' 221, ומסקירה זו מביאים אנו את דבריו המאלפים של כב' השופט חשין (לענין העונש הראוי במקרה של אכיפה סלקטיבית) בע"פ 3520/91, תורג'מן נ. מדינת ישראל פ"ד מ"ז(ו) עמ' 441 מעמ' 457, שקבע: "ידועה אימרתו של השופט ג'קסון על דבר הכוח האדיר הניתן בידיו של תובע (קרי, משטרה ופרקליטות-הרשות המבצעת) על חייו ועל חירותו של האזרח, ובלשונו: , " THE PROSECUTER HAS MORE CONTROL OVER LIFE LIBERTY AND REPUTATION THAN ANY OTHERE PERSON IN AMERICA". "דבריו של השופט ג'קסון נכונים הם, למותר לומר, אך נזכור ונשמור, כי גם בתי המשפט נועדו להם תפקיד בקיומו של החוק הפלילי, ואין הם אך דובריו ועושי דברו של אותו תובע. בסוף המסדרון עומד בית המשפט". 16. טענת הגנה מן הצדק, טענה מקדמית היא במשפט הפלילי. הגנה זו אינה נטענת לעתים קרובות, ומתקבלת היא לעתים רחוקות יותר, ועל כך מעידים דברי המלומדים שלגי-כהן בספרם סדר הדין הפלילי כך: "עיקרה של תורה זו היא כדי לרסן את עוצמתה של הרשות כשהיא עושה שימוש פרוע, בלתי הוגן ובלתי חוקי בסמכויותיה, כגון, כאשר מי שמעמיד את הנאשם לדין, והוא שהביא לכלל מעשה העבירה". נכון הוא שטענת הגנה מן הצדק טענה מקדמית היא, המתווספת לטענות המקדמיות שהנאשם רשאי להעלות כנגד האישום, שהנאשם רשאי להעלותה, אולם הגנה מן הצדק ראויה להתעורר לא רק ע"י העלאתה ע"י הנאשם, אלא גם ביוזמת ביהמ"ש, גישה התואמת גישתו של כבוד השופט קדמי (בדימוס), כעולה מספרו על סדר הדין הפלילי, חלק שני, ספר ראשון, תשנ"ח, בעמ' 763, בו מציין שאמנם לשון החוק מעניקה את הזכות להעלות טענות מקדמיות לנאשם, אולם אין בכך לגישתו, כדי למנוע מבית המשפט להעלות טענה מקדמית מיוזמתו, שזהו גם פירושו הראוי של סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי (נ.מ.) התשמ"ב-1982, הקובע: "בכל ענין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר, לעשיית צדק". פירוש זה עולה בקנה אחד עם חובת ביהמ"ש לנהל הליך הוגן, זכות הנגזרת כיום מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 17. בפרשת הבנקאים בוויסות מניות הבנקים, הידועה כפרשת ארנסט יפת ואח' נ. מדינת ישראל, ע"פ 2910/94 וערעורים נוספים, פ"ד נ (2) עמ' 221, כותב כבוד השופט ד. לוין בפסק דינו בעמ' 359 על העיקרים לבחינת הטענה של הגנה מן הצדק כך: "158: בבואנו לקבוע המקרים המתאימים לישומה של תורת ה"הגנה מן הצדק" בארץ, ולבחון את התאמתו של המקרה שלפנינו לכללים שייקבעו, ראוי שידריכונו עיקרים אלה: ראשית, תוצאות הפעלת ההגנה והשלכותיה, פירושן כי אין עוד מקום להעמיד את החשוד לדין פלילי, זאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו, לפיכך, על ביהמ"ש לשקול בהחלטתו, לא רק שיקולים הנוחים לנאשם, או לביה"ש עצמו, כי אם, ובאופן דומה, שיקולים של צדק ציבורי, כדבריו של הנשיא לנדוי בע"פ 450/77 בעל טכסא נ. מדינת ישראל: "יש לשקול גם מה צודק, למען האינטרס הציבורי שהתביעה מייצגת, וכן יבדוק ביהמ"ש את מידת הכנות שבטענת הצדק שהנאשם מבקש להעלות, שמא מענייניו ליתרון תכסיסי". שנית, תורת ה"הגנה מן הצדק" תופעל במשורה, ורק במידה שאין כל טענת הגנה אחרת לזכותו של הנאשם, לענין זה יפים דבריו של הלורד DEVLIN בפרשת CONNELLY: "I CAN SEE THE NECESSITY OF GIVING THE ACCUSED SOME PROTECTION BEYOND THE PLEA OF AUTREFOIS IF THERE NO OTHER WAY OF GIVING IT TO HIM ISSUE ESTOPPED MIGHT BE MADE TO SERVE". שלישית, ניתן לסכם ולומר כי לבית המשפט שיקול דעת לעכב ההליכים, משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן, או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שביהמ"ש רואה אותו. כב' השופט לוין סוקר בפסק דינו בפרשת יפת את הפסיקה האמריקאית, ומסכם בסעיף 162 לפסק דינו בעמ' 363 כך: "162. אם כן ניתן לסכם ולומר כי קיומה של הדוקטרינה בדבר התנהגות הרשויות נתפסה בבתי המשפט האמריקאיים בדרכים שונות ובהתנהגות הנ"ל תוארה כ"כבלתי נסבלת", "שרירותית” או "שערורייתית". יש שהשתמשו במונחים כגון: "המזעזע את המצפון", או "אין הדעת סובלת". כך או כך ברור וגלוי הוא כי אין זה פשוט כלל ועיקר, לקבוע מתי ובאילו מצבים יושתק ההליך השיפוטי מחמת פגיעה חוקתית בהליך הראוי. אף זאת ניתן לומר בודאות. מעטים המקרים שבהם נטענה הטענה ונתקבלה, במובן זה שההליך השיפוטי הושתק; דעתם של בתי המשפט הפדרליים כמדינתיים לא היתה נוחה ממתן הגנה כה רחבה, עד שניתן כמעט להסיק, כי תורה זו במציאות היא בבחינת "הלכה ואין מורים כך". יודגש, כי מרבית המקרים הנזכרים בפסיקה, ושהובאו ע"י כבוד השופט לוין, בפסק דין יפת, עוסקים בסיטואציה ספציפית שעניינה, נגע הסמים והמלחמה בהם. יתרה מזו, בכל אותם המקרים שבהם נתקבלה הטענה, דובר בפעילות פלילית של הרשות, או במתן היתר לפעילות פלילית של הרשות וביוזמתה, שייצרה את הסיטואציה העבריינית והביאה את הנאשמים לידי אותה עבירה, בלשונו הציורית של השופט לוין "זרע הפורענות נזרע אצל הרשות". 18. דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" חזרה ונידונה בבג"צ 1563/96, עו"ד מרדכי כץ נ. היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נה (1) עמ' 529. עניינה של העתירה לבג"צ, בסירובו של היומ"ש לממשלה להימנע מהגשת כתב אישום כנגד העותר בעבירות של שיבוש מהלכי חקירה ומשפט שנעברו על ידו. לפי הנטען, במסגרת תיפקודו כסניגורם של החוקרים הפרטיים פרידן וצור, אשר הוחשדו והואשמו בעבירות הכרוכות בהאזנות סתר, העתירה מבוססת על פסלותן של הראיות העומדות בבסיס האישום המיועד, ועל קיומה של "מניעות", הנעוצה, לטענת העותר, ב"הגנה מן הצדק" העומדת לזכותו לנוכח אופיים הנפסד של הליכי החקירה, שהניבו את הראיות האמורות. ביהמ"ש, מפי כבוד השופט (בדימוס) קדמי, מצטט את פסק דין כבוד השופט ד. לוין, מפרשת הבנקאים, בע"פ 2910/94, על המקרים בהם נזקק בית המשפט לטענת "הגנה מן הצדק. "המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלי נפגעת, דבר שביהמ"ש עומד פעור פה מולו, ואין הדעת יכולה לסובלו, ברי כי טענה כזו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובענייני דיומא סתם, חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי למקרים בהם התנהגות הרשות היתה כה מקוממת עד כי אי-אפשר להרשיע אדם, כמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה". 19. מכלל פסקי הדין האמריקאיים, המובאים בפסק דינו של השופט לוין ושבהם הטענה של "הגנה מן הצדק" התקבלה, בודדים הם, מקרים שבהם הרשות יזמה, עודדה וסייעה בידי הנאשם לעבור העבירה, שהאחד מהם לשם אינדיקציה לשימוש נכון וקבלת הטענה הוא פסק דין U.S .V. TWIGG 588 F.2D. 853 (1985). באותו ענין נקבע כי סוכן של ה- DEA (הרשות האמריקאית למלחמה בסמים שנתמכת על ידי הממשל) סייע לנאשם בייצור סם אסור ובהפצתו. הסיוע התבטא בהשגת הציוד הדרוש, באספקת חומרי הגלם ואף הקמת המעבדה המייצרת. דעת הרוב בפסק הדין קבעה כי אופי הסיוע ומידת המעורבות של הרשות בפשע היתה כה עצומה, עד כי יש בכך כדי לעכב את ההליך השיפוטי כענין של הליך ראוי, ובדברי השופט ROZENN: "FUNDAMENTAL FAIRNESS DOES NOT PERMIT US TO COUNTENANCE SUCH ACTIONS BY LAW- ENFORCEMENT OFFICIALS AND PROSECUTION FOR ACRIME SO FOMENTED BY THEM WILL BE BARRED". ואילו בפרשה אחרת בענין KELLY V. STATE 593 SO 2D. 1060 (1992) - נעצר הנאשם בשל סחר בסם, ודרגת הערעור קיבלה את טענתו כי המדינה מושתקת מלהאשימו, היות שהיתה מעורבת בייצור הסם ששימש לצורך תפיסתו. אף כאן קבעה דעת הרוב כי השימוש הבלתי חוקי שנעשה על ידי המשטרה בסם המיוצר. מפר את זכותו של הנאשם להליך ראוי, וכי אין סוכני המשטרה יכולים לבצע פעולה בלתי חוקית, אפילו המטרה עומדת מאחוריה לגיטימית ואף נכספת. בשונה דעתו של שופט המיעוט באותו ענין היתה כי המנעות מהעמדה לדין מחטיאה את המטרה של מניעת מעשי עבריינות והרתעת עבריינים ובעצם אינה משרתת את מטרתו של המשפט הפלילי. 20. בבואנו ליישם דוקטורינת ההגנה מן הצדק, על המקרה שבפנינו, יש לזכור את דברי כב' השופט לוין, בפרשת הבנקאים, כי אין אמת אבסולוטית ואין להעדיף באופן מוחלט אינטרס זה על פני חברו, הכל, כאמור, שאלה של איזונים ופשרות, ואם אכן יש קיום לדוקטורינה של השתק פלילי במשפטנו, אף זאת עלינו לקבוע מתי יסוג אינטרס אחד מפני חברו, ומתי ההצדקה לביטולו של המשפט. זאת יש לעשות מתוך מודעות לכך כי ביטולו של משפט פלילי על המשמעויות הנילוות לכך, יכול שיעשה במקרים קיצוניים ונדירים; המבחן הקובע, לדברי כב' השופט לוין, הוא מבחן "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות" היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם. או כלשון הלורד DEVLIN בפרשת CONNELLY עד כדי "OPPRESSIVE". המדובר במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו, ואין הדעת יכולה לסבלו, ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובענייני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי במקרים שבהם התנהגות הרשות היתה כה מקוממת עד כי אי- אפשר להרשיע אדם כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה. הדוגמא המובאת על ידי כב' השופט לוין בפסק דין יפת בעמ' 370, על הסיטואציה ההפותטית שהממשלה בהשתתפות היועמ"ש מקבלת החלטה לבצע פעולה מסויימת, בלתי חוקית, ושביצועה הוטל על אדם מסוים; לימים ולאחר ביצוע הפעולה, קמה זעקה ציבורית, והיועץ המשפטי לממשלה מחליט להעמיד האדם אשר ביצע הפעולה לדין, וזאת כדי לצאת ידי חובה: והשאלה הרטורית היא, היעלה על הדעת שהיועמ"ש, בעצמו, שידו בעבירה, יוזם, משתתף בהחלטה ומחייב הוצאתה לפועל, יגיש כתב אישום על המעשה הבלתי חוקי שנעשה ? 21. מכאן לענייננו, המדובר בנאשם אשר איתרע מזלו, נולד וגדל בשכונה משכונותיה של העיר אום אל פחם, אשר הליכי התכנון בה, במשך שנים רבות לא קודמו, ובהעדר קרקע זמינה לבניה למגורים, בנה את ביתו על קרקע שבבעלותו ושיעודה חקלאי. בשנת 1999 הוגש נגדו כתב אישום על בניית ביתו ללא היתר, הודה והורשע, ובמסגרת העונש אשר גזר עליו ביהמ"ש ציווה עליו להרוס את ביתו תוך 24 חודשים מיום מתן גזר הדין, אלא אם יהיה בידו היתר כדין. היתר, לא ניתן להשיג, גם במאמץ אדיר, למעט יוזמה של הכנת תכנית מפורטת במימונו, אשר עליה לעבור את כל הליכי התכנון, ההפקדה והאישור למתן תוקף. בחלוף המועד, אשר התלה את ביצוע צו ההריסה, נמצא כי הנאשם לא הרס את הבית נשוא כתב האישום, ובתום תקופת "הריון" ארוכה למדי של 25 חודשים לערך, נולד כתב האישום הנוכחי, המייחס לנאשם עבירה של אי ציות לצו ביהמ"ש - עבירה על סעיף 210 לחוק; סעיף 210 לחוק קובע לאמור: "210. אי קיום צו ביהמ"ש. נשפט שאינו מקיים צו לפי סעיפים 205 או 206, בתוך המועד שקבע ביהמ"ש דינו מאסר שנה, ואם נמשכה העבירה אחרי תום המועד, דינו - קנס כאמור בסעיף 61 (ג) לחוק העונשין, לכל יום של עבירה". הנאשם הודיע, בהצהרתו של בא כוחו מיום 30.3.04, שצו ביהמ"ש לא קויים, ובמעמד זה העלה את הטענה המקדמית, של זכות הנאשם להגנה מן הצדק; כאמור, ובמסע ארוך, נסקרו התנאים להחלת ההגנה מן הצדק העומדת לנאשם, ושתוצאותיה ביטול ההליך הפלילי. בהערתו השניה של כב' השופט לוין בפסק דין ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, בעמ' 359, קובע: "שנית, תורת "ההגנה מן הצדק" תופעל במשורה ורק במידה שאין כל טענת הגנה אחרת לזכותו של הנאשם", וכדברי הלורד: DELWIN בפרשת CONNELLY". I CAN SEE THE NECESSITY O F GIVING THE ACCUSED SOME PROTECTION BEYOND THE PLEA OF AUTREFOIS IF THERE WERE NO OTHER WAY OF GIVING IT TO HIM ISSUE ESTOPEL MIGHT BE MADE TO SERVE". (ההדגשה היא של מ.מ.) בהעדר הגנה אחרת לזכותו של הנאשם, שהכוונה להגנה, או אמצעי אשר יכול הנאשם למצות בטרם יהיה חייב בביצוע הצו; מעיון בפרוטוקול הדיון בביהמ"ש, נמצא כי הנאשם נקט בהליך של פניה לעיכוב ההליכים נגדו, פניה שהופנתה ליועץ המשפטי לממשלה, ומתגובת ב"כ המאשימה ניתן ללמוד כי היועץ המשפטי לא הורה לעכב ההליכים; מכאן נשאלת השאלה, האם עומדים לנאשם ההליכים ו/או אמצעים אחרים ל"הציל את עורו" מהאשמה המיוחסת לו בכתב האישום; 22. סעיף 207 בחוק התכנון והבניה, שכותרתו המועד לביצוע הצו קובע: "207. מועד לביצוע הצו: בית המשפט רשאי בזמן מתן צו לפי הסעיפים 205 או 206 ובכל עת לאחר מכן, לקבוע את המועד לביצועו, ורשאי הוא להאריך מועד שקבע אם ראה טעם לעשות כן". (ההדגשות לא במקור מ.מ.) מקריאת סעיף 207 אנו למדים כי ביהמ"ש רשאי, אם ראה טעם לעשות כן, להאריך מועד שקבע לביצוע הצו, צו ההריסה אשר ניתן על ידי ביהמ"ש; ברע"פ 5086/97 בן חור נ' עירית ת"א - יפו, פד"י נא' (4) עמ' 625, בעמ' 645 דן כב' השופט אליעזר גולדברג באיזונים שביהמ"ש יעשה בין אינטרס הפרט והאינטרס הציבורי לקבוע: "אף בחוק התכנון והבניה עצמו, מצוי איזון בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס הפרטי. כך קובע סעיף 207 לחוק, כי גם במקרה שבו נותן ביהמ"ש צו ההריסה, רשאי הוא "לקבוע את המועד לביצועו, ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, אם ראה טעם לעשות כן". משמע, שביהמ"ש רשאי לעשות "איזון לשעה", בין הצורך לעמוד על קיומו של החוק ובין צרכיו של הפרט". הכלל של איזון אינטרסים כלעיל, מצא לו, לאחרונה, ביטוי בדבריו המאלפים של כב' השופט חשין, ברע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "אונו" אשר פורסם בפד"י נ"ו (3) עמ' 49 בעמ' 59 כלהלן: "יתר על כן, צו ההריסה כי יבוצע, יביא הביצוע לתוצאה שאינה הפיכה, מסקנה נדרשת מכאן היא כי נכון וראוי לפרש החוק על דרך הענקת שיקול דעת רחב ועמוק לביהמ"ש, ולו כדי למנוע בנסיבות אלה ואחרות תוצאות קשות ובלתי צודקות. אם, למשל יש סיכוי כי המבנה יזכה בהכשר תוך זמן קצר, מה צדק, ומה טעם יש בפירוש המצמצם את סמכותו של ביהמ"ש? וכי נאמר " FIAT LUSTITIA PEREAT MUNDUS" (יעשה צדק ויחייב העולם) או SED LEX - DURA LEX" (קשה הוא החוק, אך חוק הוא)? וכי נאמר בלשוננו - שלנו: ייקוב הדין את ההר? ומה טעם בכל אלה, אם נוכל לצרף את הטוב אל המועיל ונפרש את החוק על דרך ההרחבה? אכן, הנוהג עד כה על דרך הפירוש המרחיב ואנו לא נמצא לנו טעם טוב לסטות ממנו". באשר לסמכותו של ביהמ"ש להאריך המועד שקצב להריסת המבנה העבריין, כותב כב' השופט חשין בפסק דין סבן מפורשות בעמ' 59 כלהלן: "תופעה תדירה היא שביהמ"ש נותן אורכה לביצועו של צו ההריסה מקום שעבריין הבניה יכול שיזכה בהיתר בניה, ואולם לא רק כך ניתנת ארכה לעבריין - בניה; אכן מגוון המקרים רב הוא, סמכותו זו של ביהמ"ש זכתה להדגש - יתר בחוק התכנון ובניה (תיקון מספר 43) שעה שביהמ"ש זכה מפורשות בסמכות רב פעמית לקבוע מועדים להריסת מבנה עבריין. על יסוד הנחה שעניינו של המבקש ארכה יישקל מעת לעת על פי מצב הדברים מאזן האינטרסים, בלשוננו - שיהיה בעת הידון הבקשה למתן ארכה נוספת. יגעתי ולא מצאתי לי טעם טוב לצמצם את סמכותו של ביהמ"ש - אשר לא סוייגה בלשונו של החוק - לתקופה שלפני פקיעתה של התקופה שנקבעה קודם לכך לביצועו של צו ההריסה". מכאן שתרופה או סעד אפשרי למתן תוחלת חיים למבנה נשוא כתב האישום נמצאת בחוק התכנון והבניה בסעיף 207 לחוק, שעל פי פסיקת בית המשפט העליון מועד שנקצב על ידי ביהמ"ש ניתן להארכה, באם מצא לו ביהמ"ש טעם מיוחד. בין לפני מועד פקיעתו ובין לאחר מכן. 23. כתב האישום נשוא הדיון מייחס לנאשם עבירת אי - קיום צו ביהמ"ש, עבירה על סעיף 210 לחוק, אך האם יש באפשרות הארכת המועד של צו ההריסה שניתן על פי הסעיפים 205 ו- 206 לחוק, כדי להשפיע על העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום ? כב' השופט חשין בפסק דין "סבן" קובע מפורשות שאין במתן ארכה על ידי ביהמ"ש לצו ההריסה, כדי להשפיע על העבירה של אי - ביצועו במועד שנקבע, בפיסקה 24 בעמ' 59 לפסק דין סבן כותב כב' השופט חשין: "כפי שאמרנו; עבירת אי ביצועו של צו - כשלעצמה היא, וארכה לביצועו של צו הריסה לעצמה היא; דחיית המועד לביצועו של צו ההריסה אין בה כדי לגעת בעבירה; גם אם אמרנו כי פועלה של הארכה הוא מלמפרע, נאשם שלא קיים צו הריסה במועד שנקבע, עבר עבירה; ארכה כי תינתן לעבריין בניה, אין בה בארכה כדי למחול על העבירה וביהמ"ש יעניש את העבריין כראוי לו. אכן, אין כל קשר של סיבה ומסובב בין עבירה של אי - ביצוע צו הריסה לבין מתן ארכה לאחר המועד שנקבע לביצועו של צו, וממילא אין הכרח - אף אין צדק - כי נקיש האחד לאחר". כאמור גזר הדין בת.פ. 5532/99 של בימ"ש השלום בחדרה, ניתן ביום 6.6.00, ומועד ההריסה שנקבע לנאשם לביצוע הצו הוא 24 חודשים מיום מתן גזר הדין צו הריסה שלא בוצע עד היום, הנאשם לא ניצל את זכותו העומדת לו בסעיף 207 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה - 1965 לבקש להאריך המועד ולמנוע בכך שתי סכנות האחד העמדתו לדין, כפי שהוא עומד כיום בתיק זה, וקבלת ארכה לביצוע צו ההריסה, והענקת תוחלת חיים לבית מגוריו, הנאשם לא עשה כן, ובמקום זאת ישב בחיבוק ידיים, תוך המתנה לרשויות התכנון להביא תוכנית המתאר, ותוכנית אב לשכונת מגוריו שהרי ידע, או שיכול היה לדעת, שהליכי תכנון עפ"י חוק התכנון והבנייה כרוכים בבירוקרטיה של שנים, ומעבר ועדות ומוסדות רבים, ואישור תוכנית מחייב מעבר פרקי זמן סטטוטוריים, דיונים, תיקונים, אישור להפקדה, הפקדה ופרסום, שמיעת התנגדות ואישור למתן תוקף. חלופה אחרת עמדה לנאשם ליטול על עצמו הליכי תכנון בזעיר אנפין, של תוכנית מפורטת נקודתית לשכונה, או לחלק ממנה הנוגע לחלקה או למגרשים שבבעלותו, תוכנית מפורטת שתהא נגזרת מתכנון כולל של השכונה בשלומתה. 24 סיכומם של דברים, בנסיבות הענין שבפנינו, ובהתחשב בעובדה שהנאשם תושב אחת השכונות של העיר אום אל-פחם, ושמועצת העיר והנהלתה מופקדים על קידום הליכי התכנון, תוך העמדת יוזמות תכנוניות לשכונותיה הרבות של העיר, אין לראות במוסדות התכנון אחראים בלעדיים להעדר תכנון בשכונת אלביאר - מקום מגוריו של הנאשם, וההליכים הננקטים היום, יכולים היו להתחיל ולהתבצע בשנים עברו. הליכי התכנון לתחום שיפוטה של העיר אום אל-פחם אינם חייבים להתבצע בתכנית אחת אשר תכלול את כל השכונות והפרברים של העיר בצוותא. הרשות המקומית יכלה לפעול ולקדם הליכי התכנון בשכונות ובחלקים, תוך ראיה כוללת של מערך התחבורה, מערכת הכבישים, שטחים ציבוריים ושצ"פים, בהתחשב באיכלוסן של כל אחת מן השכונות. מועצת העיר אינה חייבת להמתין ליוזמה של מנהל התכנון, הועדה המקומית המחוזית ומשרד הפנים, והנהלת העיר המופקדת על ניהול ענייני העיר, לרבות תכנון ובנייה, תוך הקצאת משאבים לכך, רשאית ואף חייבת לקדם את ענייני התכנון בשכונותיה השונות של העיר לרווחת התושבים. כאמור, בנסיבות הענין, אין לראות בהתנהגות הרשות, הרשות המאשימה "שערורייתית", "שרירותית" "המזעזעת את המצפון", ש"אין הדעת סובלתה", להצדיק ביטול כתב האישום, כמתבקש מקבלת הטענה של "הגנה מן הצדק". על כן, אני דוחה הטענה, הנאשם ישיב לכתב האישום במועד שיקבע לקיום ההקראה. 25. סיכוייה של הטענה גדולים יותר להתקבל, במידה ומדובר בנאשם תושב אחד הישובים - נעדרי מעמד מוניציפלי, במידה והיו כאלה, שענייני הישוב היו והינם מופקדים בידי נאמנים - "מוכתרים", אשר מעולם לא היתה להם כל סמכות לטפל בנושאי תכנון ובנייה, ובמידה והרשות המופקדת על נושאי התכנון זנחה אותם משך דור או דורות, שהרי העדר תכנון והנחת אפשרויות להגיש ולקבל היתרי בנייה, כמוה כהקפאת הישוב והתפתחותו, דבר הגובל בעצירה והקפאת חיי התושבים בישוב - דבר הגובל בשרירות לב, שערורייתי, שאין הדעת סובלת. ברור, שאין בכך קביעת עמדה, שהרי נסיבות כל מקרה עלולות להיות שונות, וטענת הגנה מן הצדק בקריטריונים שנקבעו ע"י הפסיקה בישראל, צריכים להתקיים לשם קבלת הטענה המקדמית עפ"י חוק סדר הדין הפלילי (נ.מ.) התשמ"ב-1982, והקריטריונים שנקבעו בפסיקת בתי המשפט. 26. בסיום דבריו של ב"כ הנאשם, בסיכומי הטענה, מתריע, על כי העדר תכנון הביא ומביא לפתחו של ביהמ"ש אנשים רבים אשר המחסור בתכנון, הפך אותם לעברייני בנייה, וזאת לנוכח העדר קורת גג להם ולמשפחותיהם. עם כל ההבנה להערתו של ב"כ הנאשם, אשר נטענה בנימה אישית, אין בכך כדי להצדיק ולהכשיר מעשה עבירה, שהרי בהחלטתי סקרתי לפחות שתי אפשרויות אשר עמדו בפתחו של הנאשם לפעול ולמנוע ממנו מעמד זה, כשהאחת היתה והינה פניה, בעוד מועד, להארכת המועד לביצוע הריסה עפ"י ההלכה הפסוקה, בפסק דין של כב' השופט חשין בפרשת ,סבן", והשניה, שיש להניח שהיא יקרה יותר, יוזמת תכנון נקודתי מפורט, אשר סיכוייה יישקלו בועדות התכנון השונות עפ"י מידת השתלבותה בתכנון הכולל. אי קיום צו בית משפטבניהבניה לא חוקיתחקלאותצוויםקרקע חקלאית