ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות - נזקי רכוש לרכב: החלטה זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' סגן הנשיא יצחק שמעוני) מיום 19.3.07 בת"ק 3793/06, בו התקבלה תביעת המשיבים 1-2 (להלן - המשיבים) כנגד המבקשת והמשיבה 3, באופן שאלו חויבו לשלם למשיבים את סכום התביעה בסך של 9,620 ₪, הפרשי הצמדה וריבית, והוצאות משפט בסך של 1,500 ₪. תביעת המשיבים סבה על תאונת דרכים שהתרחשה ביום 8.6.06, בה פגע רכב השייך למבקשת ונהוג על ידי עובד של המשיבה 3 ברכבם של המשיבים בו נהגה המשיבה 1. המבקשת לא כפרה באחריותה לתאונה ולפיצוי המשיבים על נזקם, ואף שלחה אליהם לפני הגשת כתב ההגנה המחאה בסך 2,693 ₪, המבטא לדעתה את מלוא נזקם. סכום זה מתבסס על חוות דעתו של השמאי מטעם המשיבים, שצורפה לכתב תביעתם, ולפיה עלות תיקון רכבם בעקבות התאונה מסתכמת ב-1,500 ₪, ועליו יש להוסיף ירידת ערך בשיעור של 1% (660 ₪) ושכר טרחת השמאי בסך של 400 ₪. המשיבים לא הסתפקו בסכומים אלה וטענו כי יש להוסיף עליהם את ירידת הערך המסחרית של הרכב בשוק כלי הרכב המשומשים, בשיעור של 10% לפחות (6,600 ₪); עלות נסיעה בתחבורה ציבורית בסך 120 ₪ בגין השבתת הרכב למשך יומיים; ועוגמת נפש ואובדן שעות עבודה בסך 1,000 ₪. הנתבעות הגישו כתב הגנה, הנושא חתימה של אדם שזהותו לא צוינה. מתחת לחתימה נרשם "הנתבעים באמצעות אלבר". בכותרת כתב ההגנה צוין כי המען של המבקשת לצורך המצאת כתבי בי-דין הנו במשרד עורכי דין בתל-אביב. ביום הדין התייצב מטעם הנתבעות מר יצחק עמיאל, שלפי האמור בפסק הדין הנו "מוכר לבית המשפט וככל שידוע אינו עובד באחת מהחברות הנתבעות". לשאלת בית המשפט, את מי הוא מייצג, השיב מר עמיאל כי הוא מחליף את נציג המבקשת, מר פלדמן, ה"נמצא בבית משפט בתל אביב וביקש ממנו להחליף אותו". המשיבים התנגדו לכך שמר עמיאל ישמיע טענות בשם הנתבעות, משום שלא הוא זה שחתם על כתב ההגנה ולא הוא זה שמודע לעובדות הנטענות בכתב ההגנה ומסוגל לאשרן. בית המשפט קיבל את ההתנגדות וקבע כי מאחר שמר עמיאל לא הסביר את מעמדו אצל הנתבעות, ואף מוכר כמי שאינו עובד אצלן, הרי שהוא מנוע מלמסור עדות או לטעון בשם הנתבעות, ויש לראות את הנתבעות כמי שלא התייצבו לדיון ולא מסרו כל טעם לכך. בית המשפט שמע באותו מעמד את עדויותיהם של שני המשיבים, וקבע: "עדותם של התובעים מקובלת ומהימנה עלי ולא מצאתי כל סיבה שלא לקבלם". על יסוד עדויות אלה והנטען בכתב התביעה השתכנע בית המשפט בצדקת התביעה, והחליט לקבלה. המבקשת אינה משיגה בבקשת רשות הערעור על קביעת בית משפט קמא בדבר אי-התייצבותה לדיון, ועל החלטתו הנובעת מאותה קביעה לבסס את פסק הדין על טענות המשיבים בלבד. אף-על-פי כן סבורה המבקשת כי יש מקום לבטל את פסק הדין, בגין שלוש טעויות שהיא מונית בו: האחת, פסיקת ירידת ערך מסחרית בשיעור של 10% בלא כל ראיה המוכיחה אותה, וחרף העובדה שדו"ח השמאות שצורף לתביעה, שהנו הראיה היחידה שהוגשה בנדון, קובע כי ירידת הערך שנגרמה בפועל לרכב המשיבים נמוכה בהרבה ועומדת על 1% בלבד. השנייה, פסיקת 1,000 ₪ בגין עוגמת נפש חרף העובדה שמעדותה של המשיבה 1 בבית המשפט עולה כי עוגמת הנפש בה מדובר קשורה לחרדה שעברה עליה בגין החשש שהתאונה פגעה בעובר אותו נשאה ברחמה אותה עת. עדות זו, טוענת המבקשת, מוכיחה כי עניינה של עוגמת הנפש בפגיעת גוף שנבעה מהתאונה, לגביה קיים הכלל של ייחוד העילה בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, ושהגורם האחראי לפיצוי המשיבה 1 בגינה אינו מי מהנתבעות. השלישית, פסיקת הפרשי הצמדה וריבית על כל סכום התביעה החל מיום התאונה ועד לתשלום המלא בפועל, חרף העובדה שהמבקשת שלחה למשיבים עוד בחודש אוקטובר 2006 המחאה בסך של 2,693 ₪ בלא להתנות את הפקדתה בוויתור על יתרת התביעה, וחרף העובדה שירידת הערך המסחרית הנה נזק עתידי אשר המשיבים טרם נשאו בו בפועל כל עוד לא ביקשו למכור את רכבם. לאחר שקראתי את נימוקי הבקשה, את נספחיה ואת תיק בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי הערעור אותו מבוקש להגיש משולל סיכוי, ולפיכך דין הבקשה להידחות בלא תשובה, בהתאם לאמור בתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. טענות המבקשת מתייחסות למעשה - גם אם לא מבחינת הרטוריקה - אל פסק הדין ככזה שניתן לאחר דיון רגיל בו נשמעו טענות שני הצדדים, כך שבית המשפט נדרש להכריע בין טענות נוגדות ולבחון עמידה בנטלי הוכחה. ולא היא. תקנה 11 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, מורה כך: "התייצב התובע והנתבע לא התייצב - יתן בית המשפט פסק דין על יסוד כתב התביעה, ובלבד שהתובע הצהיר בפני בית המשפט על אמיתות האמור בכתב תביעתו". הנטל המוחל בתקנה זו על התובע בתביעה קטנה קל מן הנטל המוחל באותן נסיבות על התובע בתביעה רגילה, הנדרש בתקנה 157(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, "להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר". בית המשפט לתביעות קטנות נהג בענייננו בהתאם לתקנה 11, ושמע קודם למתן פסק הדין עדויות מפי שני המשיבים, שניתנו לאחר אזהרה, ובהן אימתו הם את הנטען בכתב התביעה. די היה בכך לשם מתן פסק הדין. ממילא לא ניתן לתקוף את פסק הדין באמצעות ערעור המלין על אי-עמידת ראיותיהם של המשיבים בנטל ההוכחה. בכתב התביעה נטען (סעיף 6(א)) "כי מאחר ונגרם לרכב הנפגע נזק בלתי הפיך שהצריך את פירוק המגן האחורי ויישור שלדת הרכב מאחור, ירידת הערך של הרכב בשוק כלי הרכב המשומשים ('ירידת הערך המסחרית') היא גבוהה יותר מזו שנקבעה ע"י שמאי הרכב, המחוייב לכללי השמאות שנקבעו בועדת ששון ('ירידת הערך הטכנית')", וכי ירידת הערך המסחרית עומדת על לפחות 10% משווי הרכב. המשיב 2 הצהיר (בעמ' 1 שו' 12 לפרוטוקול) "שכל האמור בכתב התביעה אמת", ובכך סלל את הדרך לפסיקת פיצוי בגין ירידת הערך המסחרית בשיעור הנקוב בתביעה. פסקי הדין עליהם נסמכת המבקשת, בהם ירידת הערך המסחרית ושיעורה הוכחו באמצעים אחרים, ניתנו בתיקים בהם הייתה התייצבות של הנתבע לדיון, וממילא בית המשפט נדרש להתמודד גם עם הטענות הנגדיות של הנתבע בדבר ירידת הערך המסחרית. לא כן בתיק שלפנינו, בו לנוכח אי-התייצבות הנתבעות כל שנדרש מהתובעים לעשות על מנת לזכות בתביעה היה להצהיר על אמיתות האמור בה. עגמת הנפש הנזכרת בכתב התביעה הנה "כתוצאה מהתאונה והשבתת הרכב" אשר הסבו למשיבים "עגמת נפש ואבדן שעות עבודה, הקשורים בהכנסת הרכב למוסך והוצאתו וכיו"ב" (סעיף 6(ג) לכתב התביעה). הצהרתו הנ"ל של המשיב 2 בדבר אמיתות כל האמור בכתב התביעה יפה גם לגבי טענה זו. טרדה ואבדן שעות עבודה בגין הטיפול בתיקון הרכב אינם נזק גוף ואינם מכוסים במסגרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. העובדה שהמשיבה 1 הוסיפה בעדותה בעל-פה התייחסות לעגמת נפש נוספת שנגרמה לה בגין החשש לסיבוך בהריונה כתוצאה מהתאונה, אינה שוללת את ההצדקה לפסיקת פיצוי בסך של 1,000 ₪ בגין אותו חלק של עגמת הנפש ואבדן שעות העבודה שמחוץ להיבט הרפואי. אכן, דווקא הסכום הנמוך יחסית שנתבע ונפסק בגין עגמת הנפש ואבדן שעות העבודה מלמד כי אין הוא מתייחס להיבט הרפואי של הפגיעה. ההמחאה בסך 2,693 ₪ נשלחה על ידי המבקשת למשיבים רק לאחר הגשת התביעה (סעיף 49 לבקשת רשות הערעור). טענת המבקשת בכתב ההגנה (סעיף 6) כי הסכימה לשלם למשיבים סכום זה עוד לפני הגשת התביעה, לא הוכחה ואף הוכחשה על ידי המשיב 2 בעדותו (עמ' 1 שו' 19 - עמ' 2 שו' 4). בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שהמשיבים לא פרעו מעולם את ההמחאה והמבקשת לא התייצבה לדיון, אין בחיובה בהפרשי הצמדה ובריבית עד לתשלום בפועל כדי להקים עילה להתערבות של ערכאת הערעור. הוא הדין לענין הרכיב של ירידת הערך המסחרית, שתחילת צבירת הפרשי ההצמדה והריבית לגביו ביום התאונה איננה בלתי-אפשרית בשים לב לאמור ברע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70, 84: "הנזק בגין ירידת ערך המכונית בשל עצם התאונה הוא נזק ישיר. הנזק נגרם במישרין לנכס עצמו עקב אירוע התאונה. אין נפקא מינה כי אפשר שביטויו בפועל יהיה במועד מאוחר יותר (כגון - מכר המכונית או אחרי שיסתבר מה התיקונים הנדרשים). הוא קיים במציאות, על אתר, כפועל יוצא מן התאונה" (ההדגשה הוספה). לסיום, וכנימוק נוסף לדחיית הבקשה החולש על כל ראשיה, נזכיר כי "רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות לא תינתן אלא כשמדובר בטעות משפטית או עובדתית גלויה, ברורה ופשוטה" (בר"ע (י-ם) 244/90 יאיר נ' פרנקל, פ"מ תשנ"א(3) 309, 315). על רקע כל האמור לעיל יש לומר כי המבקשת לא הצביעה על טעות מהסוג הזה בפסק הדין של בית משפט קמא. הבקשה נדחית. מאחר שלא נדרשה עליה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות. הערבון יושב למבקשת. ערעורתביעות קטנות