להלן החלטה על התניית מתן רשות להתגונן בהפקדת ערובה: החלטה בפני בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה בסדר דין מקוצר. התובעת הינה עיריית בת-ים. הנתבע 2 היה בעל החברה הנתבעת 1 ששכרה מבנה בגבולותיה המוניציפליים של התובעת. לחובת הנתבעים נרשמו תשלומי ארנונה משנת 1999 עד שנת 2006 תאריך הגשת התביעה, בגובה של 131,344 ₪. ב"כ התובעת מסתמך על סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים אשר "מרים מסך" מבעל שליטה של חברה שלא שילמה את חובותיה לעירייה. הנתבע טוען כי לאחר ששכר את המבנה, לא עברו יותר ממספר חודשים והחברה הגיעה לחדלות פרעון, הנכס שהושכר למען הפעלת מועדון ביליארד הפסיק מלפעול וכל העסק עצמו עבר לאדם בשם חנוכה. לאחר שהנתבע נחקר על תצהירו טען ב"כ התובע שאין טעם ליתן רשות להתגונן שכן טענות ההגנה אינן מפורטות, המבקש לא הביא את חוזה השכירות בכדי להראות כי שמו אינו חתום על ההסכם, לא הביא כל עדות לכך שאותו "חנוכה" לקח על עצמו את החברה וחובותיה כלפי העירייה. דיון אמנם מצויים אנו בהליך של סדר דין מקוצר אך גם בזאת, אין על ביהמ"ש להיחפז ולעשות שימוש בסמכותו להכריע בתובענה אלא אם ברור הדבר ונעלה מכל ספק כי לנתבע אין סיכוי להצליח בהגנתו. (ראה ע"א 465/89 גדעון בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ פ"ד מה(1), 66, 70). בחינת בקשותיו של הנתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם יש בטענה זו או אחרת לכאורה די כדי להצדיק את בירורה. קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע יחד עם חקירתו הנגדית עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. (ראה ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי . פ"ד ל(3), 437, 443). לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה כי המצהיר דובר אמת, אא"כ נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית. במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם הנתבע (הגנת בדים), ואשר כל מטרתן נועדו ע"מ למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר. (ע"א 86/66 מנחם פריטל ואח' נ' החברה להנדסה חקלאית בישראל בע"מ ואח' פ"ד כ(2) 520, 522). בכל אלו יש כדי ליצור איזון בין הרצון והצורך להעניק לתובעים יתרונות דיוניים בהליך של סדר דין מקוצר לבין הרצון שלא לקפח את הגנתם של הנתבעים ולאפשר להם את יומם בביהמ"ש. ב"כ התובע טען בסיכומיו כי הנתבע לא צירף כל מסמך התומך בטיעוניו, והראייה שאין כל מסמך המאמת את טענותיו מעידה על הגנת בדים. בנוסף, הובאה ראשית ראיה על כי ניתנה כל הודעה על החלפת מחזיק עפ"י פקודת העיריות. מכל הטעמים הללו, מן הדין היה שאדחה את בקשת רשות להתגונן. אולם, לא אעשה זאת לאור התחזקות הנטייה שלא לנעול דלתות בפני מתדיינים כבר בשלב מוקדם זה ולראות בזכותו של אזרח לקיום הליך בעניינו, כזכות חוקתית מוגנת. ראוי לציין בשלב זה שבמהלך הדיון בבש"א בתאריך ה-16/01/07 הצעתי לצדדים לקבל את הבקשה מותנית בהפקדת ערובה בקופת בית המשפט. ב"כ הנתבע טען כי מצבו הכלכלי של הנתבע בכי רע וכי הטלת מגבלה שכזו על המבקש תמנע ממנו מלהכנס בדלתות בית המשפט. עקב כך, נאותי לתת למבקש להגיש לבית המשפט מסמכים המעידים על מצבו הכלכלי. המבקש לא עשה כן ולא הגיש אף מסמך, דבר שחיזק אצלי את התחושה שהנתבע הא בעל אמצעים וכי כל שברצונו הוא "למשוך זמן" ולהמשיך שלא לשלם את חובותיו לעיריה. מאחר ומסתמנת נטייה להחמיר עם הנתבע בפרט כאשר הגנתו לוקה בחוסר בהירות, חוסר פירוט וכאשר אין לנתבע סיכויים רבים להוכיח את הגנתו (ראה ע"א 680/89 - בן אבו שיווק והפצה נ' בנק המזרחי המאוחד - פ"ד מה (3) 757 וכמו-כן ראה ע"א 519/65 - ברזילי נ' קשת, פ"ד כ (2) 141, וכן ע"א 244/66, מזרחי נ' בראון, פ"ד כ(4) 90, וכן - ע"א 38/77, צימרינג נ' גורדין, פ"ד לא (3) 401) ובכדי לבצע איזון ראוי בין היתרון הדיוני של התובעת לבין מתן אפשרות לנתבע להוכיח טענותיו, הנני משתמש בסמכותי על פי תקנה 210 לתקנות סדר דין אזרחי ומתנה את מתן רשות להתגונן בהפקדת ערובה בסך 30,000 ₪ בקופת בית המשפט, תוך 30 יום מהיום וזאת על ידי הפקדת מזומנים או ערבות בנקאית בלתי מותנית, צמודה למדד, ומתחדשת ללא מגבלת זמן. במידה ולא יופקד הפיקדון תוך המועד הנ"ל תדחה בקשת רשות להתגונן וב"כ התובעת רשאי יהיה להגיש פסיקתא לבית המשפט. במידה ויופקד הפיקדון יועבר התיק לפסים של סדר דין מהיר וישמע בדיון מקדמי בתאריך נ13.6.2007 בשעה 15:00. תשומת לב ב"כ הצדדים להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, המתייחסות לתביעות בסד"מ, שניתנו בהם רשות להגן והועברו לפסים של "הליך מהיר". הוצאות הבקשה והדיון בסך 1,500 ₪ + מע"מ ישולמו על פי התוצאות בהליך העיקרי. בקשת רשות להתגונןערובה