החלטה 1. בתיק זה הוגשה בשנת 2001 תביעה בסדר דין מקוצר בידי עיריית חיפה כנגד מר שאול סער לסכום של 4,586 ₪. מר סער הגיש בקשת רשות להתגונן. הבקשה נדונה בידי כבוד הרשם (כתוארו דאז) ורבנר, אשר ביקש את תגובת העירייה, ולאחר קבלתה דחה את הבקשה, בלא קיום דיון במעמד הצדדים. על החלטה זו הגיש סער ערעור לבית המשפט המחוזי, וערעורו התקבל בהסכמת ב"כ העירייה, כך שהוסכם כי הבקשה תוחזר לבית משפט השלום לדיון בפני רשם אחר. לפיכך נקבעה הבקשה לדיון בפניי, ודיון כאמור התקיים ביום 6.2.06. מר סער נחקר על תצהירו ובאי כוח הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וחזרתי ועיינתי בחומר שבתיק, ראיתי לנכון לקבל את הבקשה, ולאפשר למר סער להתגונן כנגד התביעה. דומה כי גלגולו של תיק זה מוכיח כי לעתים קרובות הביטוי "סדר דין מקוצר" הינו בגדר פיקציה בלבד, והגשת תביעה בדרך זו לא רק שאינה מקצרת את ההליכים, אלא עשויה אף להאריכם במידה ניכרת. 2. התביעה נסמכת על הסכם בין סער לעירייה מחודש יולי 1994 לפיו התחייב סער לשלם לעירייה תשלום חודשי עבור פינוי פסולת ממפעל שהקים או אמור היה להקים ברחוב מרסי 24 בעיר. לפי דף חשבון העירייה שצורף לתביעה, חויב סער בסכום של כ - 40 ₪ לחודש, ובסך הכל בכ - 4,500 ₪ כאמור לעיל. לטענתו של סער, אין בסיס לדרישת העירייה, שכן הוא כלל אינו מחזיק מפעל ברחוב מרסי, אלא מחסן בלבד, ואינו מיצר פסולת כלשהי. לגרסתו של סער, ההסכם עליו חתם לא יצא כלל אל הפועל מאחר ולא קיבל רשיון עסק להקמת המפעל המיועד. בחקירה בפניי העיד סער כי במסגרת הגשת בקשתו לרשיון עסק נדרש למלא תנאים שונים, אשר אחד מהם היה החתימה על ההסכם לפינוי אשפה. לאחר מספר חודשים קיבל הודעה כי העירייה החליטה שלא לאשר את הקמת המפעל ולפיכך "הבנתי שאם לא קיבלתי רשיון אז ההסכם שהיה תנאי לרשיון מבוטל". במסגרת חקירתו הכחיש סער כל טענה כי המחסן שהוא מחזיק מייצר פסולת והסביר כי אמנם מתקבלת במחסן סחורה- לדבריו אחת לחודש לערך - אותה הוא מחלק ללקוחותיו, אולם בכל מקרה הוא מחלק את הסחורה באריזות אותן הוא מקבל, אינו מפרק את האריזות, ולפיכך אינו מייצר פסולת כלל. כאשר הציגה באת כוח העירייה בפני סער את הגרסה הנשענת על מכתבו של מפקח האשפה האזורי לפיה הוא משליך לאשפה קרטונים, השיב סער כי "בבית יש לי פי 10 זבל ממה שיש לי במחסן. לפעמים אני מחפש קרטונים בשביל לקחת דברים לארוז". 3. כאמור לעיל, מסקנתי היא כי דין הבקשה להתקבל. גרסתו של סער היתה עקבית וחד משמעית, ואין ספק כי אם תתברר בסופו של יום כנכונה מעמידה היא הגנה מפני התביעה. לכאורה יש ממש בטענה כי חתימת ההסכם במסגרת הגשת בקשה לרשיון עסק, כוללת בתוכה תנאי מתלה מכללא, לפיו אם לא יתקבל הרשיון, אין תוקף להסכם. בכדי לשלול גרסה זו, יש צורך בהבאת עדויות מטעם העירייה בדבר נסיבות החתימה על ההסכם. אמנם קובע ההסכם בעניין זה כי אם תופסק הפעלת העסק על סער להודיע לעירייה, אולם משלא ניתן הרשיון מעולם מובן שהעסק לא הופעל, ודומה שאין צורך במסירת הודעה על כך לעירייה, אשר בוודאי יודעת וחייבת לדעת על אי מתן הרשיון. סער עמד על גרסתו כי המחסן אינו מייצר פסולת כלשהי, ואין במכתבו של מפקח האשפה כדי לסתור טענה זו. המכתב כלל לא הוגש במסגרת החקירה, אלא במסגרת התגובה אותה ביקש בזמנו כב' הרשם ורבנר. המכתב אינו יכול להוות חלק מהראיות שבפניי, שכן בשלב זה אין העירייה יכולה להציג ראיות. יתרה מכך, אם סבורה העירייה כי יש צורך בעדותו של המפקח בדבר ייצור פסולת, כי אז מקל וחומר שיש לקבל את הבקשה ולהעביר את התיק לשמיעת ראיות במסלול הרגיל. 4. אין צורך לחזור על כל ההלכות בעניין מתן רשות להתגונן ודי בכך שאציין כי בשלב זה די למבקש שיראה הגנה לכאורה ולו קלושה. ראו למשל דברי כבוד השופט מלץ בע"א 64/88, פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ: "הרשות תוענק, אם התצהיר על פניו (יחד עם החקירה הנגדית, כשמתקיימת) מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני התביעה. ויודגש: אין צורך להגיע למסקנה שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו; מספיקה המסקנה, שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה - אזי יש לו סיכוי כלשהו להצלחה. לטובת התובע ניתן לפסוק רק, כאשר אין ספק בכך, שאין לנתבע הגנה כלשהי, ולא התעוררה כל נקודה הגיונית, שאפשר לטוען לטובת הנתבע. כל זאת בסייג אחד: שהחומר שהובא לפני בית המשפט לצורך הדיון בבקשה איננו מפריך על פניו (ו/או לאחר החקירה הנגדית, כשמתקיימת) את טענות המבקש". במקרה דנן יש למבקש הגנה אפשרית בתצהירו, וחקירתו לא הפריכה את גרסתו במאום. טענת ב"כ העירייה כי מדובר ב"הגנת בדים" אין לה בסיס בשלב זה, כך שהדין מחייב את קבלת הבקשה. 5. שאלה נוספת בה עליי להכריע בשלב זה היא בדבר גורל הסכום שהפקיד המבקש כפקדון במסגרת הערעור לבית המשפט המחוזי. על פי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 21.1.03 הרי "אם תינתן רשות להתגונן יחליט הרשם במסגרת החלטתו בדבר רשות להתגונן אם להשאיר את הפקדון בקופת בית המשפט עד לפסק הדין או יחליט החלטה אחרת לפי שיקול דעתו". לעניין זה טען ב"כ המבקש כי יש להחזיר את הפקדון לידי המבקש ואין כל הצדקה להשאירו בקופת בית המשפט, ואילו ב"כ העירייה סבורה כי יש להשאיר את הפיקדון בתיק עד להכרעה. לצערי, גם בנושא זה לא הצלחתי להביא להסכמה בין הצדדים. כידוע במסגרת החלטה בדבר מתן רשות להתגונן רשאי אני להתנות את הרשות בהפקדת ערובה. ההלכה בעניין זה סוכמה בידי כבוד השופט טירקל בע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, כדלקמן: "אכן, ברוב המקרים שבהם מבקש נתבע רשות להתגונן נגד תביעה בסדר דין מקוצר, מצויה הגנתו באחד מצידיו של קו הגבול; לאמור, האם יש בפיו הגנה אפשרית, אם לאו. אולם, יש מקרים המצויים על קו הגבול, באזור שבין ה"לבן" לבין ה"שחור", אזור הדמדומים של הספק. אלה הם המקרים ש"בהם היה 'כמעט' בטוח, שהנתבע לא גילה הגנה הראויה להתברר בבית המשפט". אלה הם המקרים הדחוקים שבהם עושה בית המשפט חסד עם הנתבע ונותן לו את הרשות בתנאים; דהיינו, "כאשר 'כמעט' רשאי היה לסרב לנתבע, ותחת הסירוב נתן לו רשות מותנית בתנאי", כאמור בתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי. ... בסיכום, בדרך כלל, אם מראה הנתבע הגנה אפשרית, לא יחסום בית המשפט את דרכו לבירור העניין על ידי הטלת תנאים או ערובות; עם זאת, סיכויי ההצלחה של הנתבע הם שיקול חשוב אם להתנות את הרשות בתנאים או בערובות. לעניין זה, יודגש שאין לסכל את מטרת התקנה על ידי קביעת תנאים או ערובות, שאין בכוחו של הנתבע לעמוד בהם". מאחר והגעתי למסקנה כי למבקש הגנה אפשרית וגרסתו נותרה איתנה לאחר החקירה הנגדית, הרי אין המדובר במקרה דנן באחד המקרים עליהם דיבר כבוד השופט טירקל בפסק הדין הנ"ל בהם יש להתנות את הרשות להתגונן בהפקדה. אילו לא היה קיים הפיקדון בתיק, לא הייתי דורש מסער כי יפקיד ערובה כתנאי לקבלת בקשתו. סבורני כי עצם קיומו של הפקדון כתוצאה מהגשת הערעור אינה צריכה לשנות את התוצאה. הפקדון נועד להבטחת הוצאות הערעור ולא מצאתי הצדקה של ממש להפכו לערובה כתנאי למתן רשות להתגונן, כאשר למבקש הגנה טובה שאינה מצריכה הפקדה במקרה הרגיל. 6. אשר על כן, בקשת הרשות להתגונן מתקבלת ואת הפקדון המופקד בתיק ניתן להחזיר למבקש באמצעות בא-כוחו. המשך הדיון בתיק יתנהל בהתאם לתקנות סדר הדין המהיר, ויש לקוות כי אכן יבוא כעת התיק לסיומו המהיר לאחר שכבר חלפו כארבע שנים וחצי ממועד הגשת התביעה. בקשת רשות להתגונן