התובעים 1 ו-2 הם אב ובנו. ביום 13.5.02 הודיע הנתבע לתובע 1 על שלילת ההכרה בו כתושב ישראל החל מיום 1.1.95. ביום 11.3.02 הודיע הנתבע לתובע 2 על שלילת ההכרה בו כתושב ישראל מיום לידתו (בשנת 1980). בהליך זה תוקפים התובעים את החלטות הנתבע לשלול את תושבותם על פי ההחלטות דלעיל ואת הודעות החוב שניתנו לתובעים בגין קצבאות ששולמו להם שלא כדין בתקופה לגביה נשללה תושבותם. הנתבע טוען כי דין התביעה להידחות על הסף בשל התיישנות ובעניינו של התובע 2 - גם בשל מעשה בית דין. ההליכים הקודמים כנגד הודעת הנתבע לתובע 1 מיום 13.5.02 הגיש התובע 1 תביעה בתיק 11969/04. באותו הליך התגונן הנתבע בטענת התיישנות. כן נטען כי עד לחודש 8/03 התגורר התובע 1 בנכסו הפרטי באל-רם. ביום 29.3.05 התקיים דיון בתביעה. נמסר לב"כ התובע 1 חומר חקירה ולאחר מכן הודיע התובע 1 על מחיקת התביעה. כנגד הודעת הנתבע לתובע 2 מיום 11.3.02 הגיש התובע 2 תביעה בתיק בל 11450/05. הנתבע התגונן בטענת התיישנות וכן טען כי התובע 2 מתגורר באל-רם. בפסק דין מיום 25.6.08 דחה בית הדין את התביעה תוך שהוא מקבל את טענת ההתיישנות של הנתבע. למרות שטענת ההתיישנות התקבלה, בית הדין בחן לגופה את המחלוקת בעניין מקום מרכז חייו של התובע 2 ופסק כי מרכז חייו של התובע 2 הוא באל-רם. הבקשה לדחיית התביעה על הסף הנתבע טוען כי תביעת שני התובעים התיישנה לפי תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969, משהוגשה לאחר ששה חודשים מן היום בו נמסרו להם ההחלטות על שלילת תושבותם (לתובע 1 - בחודש 5/02, לתובע 2 - בחודש 3/02). כמו כן, טוען הנתבע שפסק הדין בתיק בל 11450/05 מקים מעשה בית החוסם את תביעת התובע 2. תשובת התובעים לבקשה בתשובתם לבקשה טוענים התובעים כי הראיה היחידה עליה ביסס הנתבע את שלילת תושבותם בהחלטותיו משנת 2002 היתה דברים שמסרה אם התובע 1 (שהיא סבתו של התובע 2), לפיהם התובעים גרים באל-רם. טענה אחרת של הנתבע, בדבר בניית בית באל-רם על ידי התובע 1, הופרכה בהליכים הקודמים, משהוכיחו התובעים כי כנגד בית שהתובע 1 החל בבנייתו בשנת 1998 הוצא ובוצע צו הריסה סמוך לאחר תחילת הבנייה. לטענת התובעים, הדברים שמסרה אם התובע 1, אשר כאמור, היו הראיה היחידה לשלילת תושבות התובעים - היו שקריים. לכתב התביעה צורף תצהיר של אם התובע 1 מיום 7.12.09, בו היא מצהירה כי היא שיקרה לחוקר הנתבע לגבי מקום מגוריהם של התובעים בשל כעסה על התובע 1 על כך שלא כיבד את רצונה להוריש את ביתה בעיר העתיקה לבנה הצעיר (אחיו הקטן של התובע 1 ודוד התובע 2). לדבריה, התובע 1 דרש וקיבל מהאח הקטן תשלום תמורת חלקו של התובע 1 בנכס, בניגוד לרצונה של האם לפיו בנה הקטן יירש לבדו את הנכס. בשל כעסה על התובע 1 בשל כך היא אמרה את שאמרה לחוקר הנתבע על מנת לפגוע בתובע 1. בנוסף לתצהירה של אם התובע 1, צירפו התובעים לכתב התביעה תצהיר של התובע 1 בו מפורטת גרסתו לעניין מקומות מגוריו בתוך ירושלים ותצהירים נוספים התומכים בגרסתו. לתצהיר התובע צורפו קבלות של גזברות עיריית ירושלים בגין תשלום ארנונה על שמו של התובע 1 לנכס בשכונת.. לטענת התובעים, הנתבע, כגוף ציבורי, אינו רשאי להסתתר מאחורי טענת התיישנות חתת בירור האמת. כמו כן, טוענים התובעים כי דיני ההתיישנות תומכים בצורך בדיון לגופו של עניין, שכן סעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובעים כי היום שבו נודעה לתובע תרמית או אונאה (סעיף 7) או היום בו מתגלות לתובע העובדות האמיתיות שביסוד עילת התביעה (סעיף 8), הם הימים בהם מתחיל מירוץ ההתיישנות. יישום האמור לענייננו מביא לדחיית תחילת מירוץ מועד ההתיישנות למועד בו הודתה אם התובע 1 בכך ששיקרה לחוקר הנתבע אודות מקום מגוריהם של התובעים. התובעים אף מוצאים תימוכין לעמדתם בהוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין הקובעת כי תחילת מירוץ ההתיישנות של תביעה בגין מעשה או מחדל מתמשכים הינו היום בו חדל המעשה או המחדל האמורים. לטענתם, מעשה התרמית של אם התובע 1 חדל רק עם התוודותה על האמת ביום 7.12.09. הואיל ותביעה זו הוגשה ביום 15.4.10, לא חלף מועד ההתיישנות. התובעים מבהירים כי אין הם מייחסים כל מעשה מרמה לנתבע אלא אך ורק לאם התובע 1, אך לדבריהם, מאחר שאי תושבותם נקבעה אך על פי עדותה השקרית של אם התובע 1, יש להקיש מדיני ההתיישנות לענייננו ולאפשר לתובעים לברר לגופה בהליך זה את טענתם כי החלטות הנתבע לגביהם משנת 2002 מוטעות. התובעים היפנו אותנו לפסיקה של בית המשפט העליון על פיה קיימת לבית המשפט סמכות טבועה לדון בתביעה אזרחית גם אם קיים לכאורה פסק דין המקים השתק עילה כנגד אותה תביעה. בהתאם לכך, למרות היעדרו של הסדר חקיקתי בדין החרות ל"משפט חוזר" בהליכים אזרחיים, הפסיקה מכירה בסמכותו הטבועה של בית המשפט לקיים "משפט חוזר" בהליכים אזרחיים. המקרים בהם יעשה בית המשפט שימוש בסמכות זו הינם בעיקרם מקרים בהם נטען כי פסק הדין שיוצר השתק עילה - הושג במרמה. עם זאת, בית המשפט אינו מוגבל לעילת המרמה והוא מוסמך לדון בעניין שכבר נדון והוכרע גם במקרים בהם התגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, שלא ניתן היה להביאן בפני בית המשפט בשקידה סבירה, ובית המשפט שבפניו מובא העניין מחדש סבור ששיקולי צדק מחייבים הסגת עיקרון סופיות הדיון מפני שיקולי הצדק. לטענת התובעים, לא ייגרם לנתבע כל נזק כתוצאה מבירור תביעתם לגופה, שכן מטרת בירור התביעה היא בירור האמת. בירור האמת אינו יכול להיחשב לנזק. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, החלטנו לקבל את בקשת הנתבע לדחות את התביעה על הסף. אכן, תביעת התובע 1 בתיק זה התיישנה, משהוגשה לאחר חלוף ששה חודשים מהיום שבו נמסרה לו ההחלטה על שלילת תושבותו בחודש 5/02. הוא הדין לגבי תביעת התובע 2, שההחלטה בעניינו נמסרה לו עוד בחודש 3/02. לכאורה, בעניינו של התובע 2 ישנו מעשה בית דין, לאחר שבפסק הדין בתיק בל 11450/05 קבע בית הדין ממצא לפיו התובע לא הוכיח את גרסתו בדבר מגורים בתחום מדינת ישראל וכי סבירה יותר גרסת הנתבע כי התובע 2 התגורר באל-רם. אלא מאי? טוען התובע 2 כי על בית הדין להשתמש בסמכותו הטבועה לאפשר "משפט חוזר" אזרחי בשל גילוי הראיה החדשה - שהיא הודאת אם התובע 1 (סבתו של התובע 2) כי שיקרה בהודעותיה לחוקר, על יסודן נשללה תושבות התובעים. איננו סבורים כי ענייננו נמנה עם המקרים בהם ערכאה שיפוטית תרשה קיום "משפט חוזר" בהליך אזרחי. מפסק הדין בבל 11450/05 עולה כי טענת התובעים בכתב התביעה, לפיה אם התובע 1 מסרה לחוקר הנתבע כי בנה, התובע 1, אינו מתגורר בירושלים, אינו מהווה הצגה מלאה של הודעות אם התובע. עולה כי לבית הדין הוגשו שלוש הודעת של אם התובע, כאשר באחת מהן בלבד ציינה אם התובע כי בנה, התובע 1 ובנו, התובע 2 (התובע בתיק בל 11450/05) גרים "בדרך לאל-רם, ליד תחנת הדלק קוואסמה נכסו הפרטי", ואילו בשתי הודעות נוספות לא אמרה אם התובע באופן פוזיטיבי כי התובעים גרם באל-רם, אלא מנתה רק את בנה הצעיר, איסמעאיל, בין דרי ביתה. מדובר אם כן, לא בהודעה בודדת אלא בשלוש הודעות. בנוסף לכך, מפסק הדין בבל 11450/05 עולה כי אם התובע ניסתה לטעון כי החוקר שגבה את עדותה התבלבל, ובית הדין העריך עדות זו כבלתי מהימנה (סעיף 15 לפסק הדין). זאת ועוד, התובע 2 טען באותו הליך כי סבתו היתה מונעת מרגשי נקמה בעת שהעידה בפני החוקר, ובית הדין שקל טענה זו ודחה את כבלתי סבירה. מן הפסיקה שהובאה בתשובת התובעים לבקשה לסילוק התביעה על הסף, עולה כי נדרשים טעמים כבדי משקל במיוחד כדי שעיקרון סופיות הדיון ייסוג מפני שיקולים מתחרים של עשיית צדק, ורק כאשר מדובר במקרה בו התגלתה ראיה שמשנה לחלוטין את פני הדברים שלא ניתן היה להשיגה בשקידה סבירה, יסיג בית המשפט את עקרון סופיות הדיון. בענייננו, לא הובא כל הסבר מדוע התובע 1 בחר למחוק את תביעתו בבל 11969/04 תחת לנהלה ובמסגרתה לעמת את אמו עם גרסתו בדבר מניע נקמני שהוביל אותה למסור לחוקר הנתבע כי הוא מתגורר באל-רם. לפיכך, לא מתקיים התנאי לפיו נדרש כי הראיה שעל יסודה מתבקש "משפט חוזר" בהליך אזרחי תהיה כזו שלא ניתן היה בשקידה סבירה להביאה בפני בית המשפט. הוא הדין בעניינו של התובע 2 שטענתו בדבר מניע נקמני הועלתה ונדחתה לגופה, ומכל מקום היתה לו ההזדמנות המלאה לעמת את סבתו עם גרסתו בדבר המניע הנקמני שהובילה, לטענתו, למסור את שמסרה לחוקר הנתבע. לאור האמור לעיל, הבקשה לדחיית התביעה על הסף מתקבלת והתביעה נדחית על הסף. פסק דין זה נתון לערעור בזכות. הודעת ערעור ניתן להמציא לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. משרד הפניםתושבות