הוט חייבה את התובעים בתשלומים גם לאחר הפסקת ההתחברות. סעיף 13 ד (ג) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, אוסר על עוסק להמשיך ולחייב צרכן אשר הודיע לו על רצונו להתנתק מהשירות. להלן פסק דין בנושא חיוב כספי לאחר התנתקות מהוט: ביום 7/6/09 התקשרו התובעים עם הנתבעת בהסכם למתן שירותי טלויזיה. על-פי המוסכם תמורת השירות עמדה על 209 ₪ לחודש. ביום 16/6/09 נערכה ביקורת על ידי טכנאי מטעם הנתבעת בבית התובעים. בעקבות כך, הודיעה הנתבעת לתובעים כי קיימים חיבורי יתר בביתם בניגוד לחבילה שנרכשה ולפיכך ביקשה הנתבעת לחייב את התובעים בתוספת מחיר עבור השירות. התובעים לא הסכימו לכך ולפיכך ביום 24.6.09 ניתקה הנתבעת את התובעים מהשירות. לטענת התובעים, ניתוק השירות על ידי הנתבעת נעשה שלא כדין ובניגוד למוסכם, שכן, הם לא עשו שימוש מעבר למה שנקבע בחבילה באמצעות 4 ממירים ששימשו את בני ביתם בלבד. בעקבות ניתוקם משירות הנתבעת, רכשו התובעים חבילה לשירותי טלויזיה מחברת הלוויין ייס. מאוחר יותר פנו נציגים מטעם הנתבעת אל התובעים ושכנעו אותם להתחבר מחדש לשירותי הנתבעת. בעקבות כך, הצדדים התקשרו בעסקה חדשה שלפיה רכשו התובעים מהנתבעת חבילת טלויזיה חדשה ביום 17/7/09, תמורת 199 ש"ח בחודש. לטענת התובעים, הם הופתעו לגלות שבחבילה החדשה לא סופקו להם ערוצים רבים מתוך השידורים שהובטחו להם על ידי נציגה מטעם הנתבעת בשם שירן. לטענתם, כל ניסיונותיהם להסדיר את העניין מול הנתבעת ונציגיה לא נשאו פרי. לפיכך, ביום 10.8.09 ביקשו התובעים להתנתק מהשירות של הנתבעת. בעקבות כך, שוב נפרדו דרכיהם של הצדדים. התובעים מלינים נגד איכות השירות שסופק להם על ידי הנתבעת וכן כנגד החיוב שהוטל עליהם בניגוד למוסכם, בסכום כולל של 1,655 ₪, עבור 27 ימי שידור שבהם היו מחוברים בפועל לשירות הנתבעת, כטענתם. התובעים אף מבקשים לחייב את הנתבעת לפצותם בגין הטרחה, בזבוז זמן ועוגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מהתנהגותה של הנתבעת כלפיהם. כאמור, הנתבעת טוענת כי במסגרת ההתקשרות הראשונה, התובעים ביצעו חיבורים בניגוד למוסכם על פי החבילה שרכשו, ומשלא הסכימו לשלם תוספת מחיר עבור חיבורי היתר, השירות נותק; בהתקשרות השניה, סופק שירות לתובעים בהתאם למוסכם איתם, אולם הם לא היו שבעי רצון מהשירות וביקשו הרחבת השירות בניגוד לחבילה שהם רכשו. הנתבעת מוסיפה כי, היא ניתקה את ההתחברות של התובעים בסמוך למועד שבו הם ביקשו להתנתק מהשירות. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי, החיובים שבהם חויבו התובעים נעשו על פי המוסכם בין הצדדים וכי היא אף ביצעה זיכוי לטובת התובעים, בהתאם לשירות שהם קיבלו בפועל. עוד עלה מטענות הנתבעת כי, היא חייבה את התובעים בתשלום עבור שווי ההטבה שלטענתה הוענקה להם, וזאת לנוכח בקשתם להתנתק בטרם סיום המבצע שבו הם השתתפו. דיון והכרעה: אשר להתקשרות הראשונה מיום 7/6/2009: התקשרות זו בוטלה על ידי הנתבעת; היא בוטלה כתוצאה ממחלוקת שנתגלעה בין הצדדים סביב היקף החבילה שהתובעים רכשו מהנתבעת. בנסיבות אלה, לדעתי, הנתבעת היא שהביאה לביטול התקשרות זו. הנתבעים השלימו עם הניתוק והתקשרו בעסקה אחרת עם חברת הלוויין ייס. בנסיבות אלה, זכאית הנתבעת אך לשווי השירות במשך 17 ימים שבהם השירות סופק לתובעים, לפי תעריף של 209 ש"ח לחודש, ובסה"כ זכאית הנתבעת בגין תקופה זו לסך של 118 ₪ בלבד. לדעתי, הנתבעת לא היתה זכאית בנסיבות הענין לגבות מהתובעים תשלום נוסף בגין הפסקת ההתקשרות, שכן, כאמור, העסקה בוטלה על ידי הנתבעת; לא הוכח שהעסקה בוטלה כתוצאה מהפרה על ידי התובעים, אלא כתוצאה מחילוקי דעות אפשריים בין הצדדים בנוגע להיקף החבילה. משהצדדים לא הגיעו ליישוב המחלוקת ולהסכמה באשר למחלוקת זו, הרי שדין העסקה היה להתבטל או לחלופין, ניתן לראות בעסקה כזו שלא נגמרה בהסכם מחייב מלכתחילה, בהעדר גמירות דעת של הצדדים; לפיכך, זכאית הנתבעת לתשלום אך עבור הימים שבהם סופק השירות לתובעים, בין אם מכוח ההסכם ובין אם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אשר להתקשרות השנייה מיום 17/7/09: גם התקשרות זו באה לקצה עקב חילוקי דעות בין הצדדים אודות הקף השירות שסוכם בין הצדדים. לטענת התובעים, מדובר בחבילה דלילה ביותר שלא סופקו במסגרתה ערוצים רבים וחשובים עבורם, וזאת בניגוד למה שהובטח להם על ידי נציגת הנתבעת. גם הפעם כל הניסיונות של הצדדים להגיע לעמק השווה בסוגיה זו לא צלחו. לפיכך, ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה. הנתבעים הודיעו לתובעת על בקשתם לניתוק השירות ביום 10/8/09. לפיכך, היה על הנתבעת להפסיק את חיובם של התובעים תוך 3 ימים, היינו ביום 13/8/09. יוצא, אפוא, כי במסגרת ההתחברות השנייה זכאית הנתבעת לגבות מהתובעים בגין 26 ימי שירות, לפי התעריף המוסכם בסך 199 ₪ בחודש, ובסה"כ 172 ₪. עיון בדפי החיוב של כרטיס האשראי של התובעים מעלה כי, הנתבעת חייבה אותם ב-5 חיובים במהלך החודשים יוני עד אוקטובר. סה"כ החיובים שבהם חויבו התובעים ע"י הנתבעת עומד על 2,035 ₪. בחודש נובמבר 2009 זיכתה הנתבעת את התובעים בסך של 380 ₪. יוצא, אפוא, שהנתבעת גבתה מהתובעים בגין השירות שנתנה להם בשתי ההתקשרויות כמפורט לעיל, סך של 1,655 ₪. כאמור, הנתבעת זכאית היתה לגבות מהתובעים בגין שתי תקופות ההתקשרות, סכום כולל של 290 ₪. יוצא, אפוא, שהתובעים זכאים להחזר מהנתבעת בסך של 1,365 ₪. כאמור, התובעים עותרים בתביעתם לחייב את הנתבעת לפצותם בגין הטרחה ועוגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מהתנהגות הנתבעת. כאמור, הנתבעת חייבה את התובעים בתשלומים גם לאחר הפסקת ההתחברות בשני המקרים; הנתבעת גבתה מהתובעים תשלומים מעבר למה שמגיע לה עבור השירות שנתנה לתובעים עד למועד ההתנתקות בשני המקרים, כמפורט לעיל, וזאת גם לאחר הזיכוי שהנתבעת ביצעה לטובת התובעים, כמפורט לעיל. סעיף 13 ד (ג) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, אוסר על עוסק להמשיך ולחייב צרכן אשר הודיע לו על רצונו להתנתק מהשירות. סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן קובע כי, במקרה של הפרה של סעיף 13ד' כאמור, בית המשפט יהיה רשאי לפסוק לתובע בשל אותה הפרה, פיצויים שאינם תלויים בנזק - פיצויים לדוגמא, בסכום שלא יעלה על 10,000 ₪. להרחבה בעניין תכליתו של תיקון 21 לחוק הגנת הצרכן שבמסגרתו הוסף סעיף 31א, ראו ת"ק (ירושלים) 3375/09 רפאל נ' חברת סלקום בע"מ. בנסיבות העניין, בהתחשב בתקופת ההתקשרות והיקפה, וכן במידת המחדל של הנתבעת והתמשכותו הקצרה יחסית, אני מחליט לפסוק לתובעים פיצויים בסך של 1,000 ₪. סוף דבר: אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 2,365 ₪ וכן אגרת משפט בסך 50 ש"ח. בקשה לרשות ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 15 יום. התנתקות משירות (הגנת הצרכן)טלויזיה