להלן פסק דין בסוגיית התנתקות מסלקום: התביעה   בפניי מונחת תביעה בסך 5,000 ₪ לפיצוי בגין עוגמת נפש לה טוען התובע, כתוצאה מאי שביעות רצונו של התובע מחברת סלקום, בה היה מנוי, כפי שיפורט להלן. לטענת התובע, הוא היה בעבר מנוי בחברת סלקום, אך מאחר ולא היה שבע רצון משירותיה, הוא הפסיק את התקשרותו עמה. לימים, נציג מטעם הנתבעת בשל "דניאל" ביקר אצל התובע בעסקו והציע לו רכישת טלפון נייד מן החברה. תחילה סירב התובע להצטרף בשל נסיון העבר, כלשונו, אך בסופו של דבר הוא נאות להצטרף לחברה עקב הבטחה שניתנה לו על ידי נציג החברה "דניאל", אשר ביקר אצלו חמש פעמים בעסק, תוך שהוא מתחייב בפניו, כי יוכל להתנתק מהחברה, באם יחפוץ בכך, לאחר 6 חודשים ממועד ההתקשרות. טרונייתו של התובע מופנית לכך, שחרף ההבטחה הנ"ל, ובחלוף 18 חודשים, הוא פנה לחברה בדרישה להתנתק משירותיה מחמת חוסר שביעות רצון של התובע מן הנתבעת. אולם, בניגוד מוחלט להבטחה שניתנה לו כאמור ע"י דניאל, הנתבעת נענתה לדרישתו זו, אך חייבה אותו בסך 556.69 ₪. לטענת התובע, במועד הניתוק הוא לא היה חייב לנתבעת מאומה וכי הוא שילם את כל החשבונות עבור הקו וכי הדבר אושר בשיחה טלפונית עם נציג הנתבעת מיום 02.07.2009. בכתב התביעה עותר התובע לסעדים הבאים: פיצוי בסך 5,000 ₪; הוצאות משפט ופיצוי עונשי. עוד בדיון בפניי עתר התובע בבקשה, כי בית המשפט יורה על ביטול העסקה שכרת עם הנתבעת. התובע טען בפניי, כי העסקה עמו בוטלה ע"י נציג הנתבעת מאחר ובמועד החתימה על חוזה ההתקשרות היה בנמצא הליך משפט תלוי ועומד שניהל התובע כנגד הנתבעת בבימ"ש לתביעות קטנות בנצרת. וראיה לכך, קיבל התובע לידיו מסמך ביטול העסקה הנ"ל (פרוטוקול הדיון בעמ' 1 שורות 21-24 ובעמ' 2 שורות 16-19). לתמיכה בתביעתו, כל שצירף התובע היה העתק של דרישת תשלום מחברת סלקום בסך 557 ₪. טענות ההגנה פירוט אודות הקשר החוזי שהיה בין הצדדים ניתן למצוא בכתב ההגנה, לו צורפו חוזי ההתקשרות בין הצדדים. מכתב ההגנה עולה, כי הצדדים התקשרו בהסכם בתאריך 19.09.2007, לתקופה של 36 חודשים (דהיינו עד ל- 19.09.2010), כאשר התקשרות זו הסתיימה במהלך שנת 2009 (בתאריך 06.08.2009). כתוצאה מכך, חדל התובע מלשלם את חשבוניותיו, כאשר רק חלק מן החוב הנ"ל שולם על ידי התובע והלה נותר חייב לנתבעת סך של 2,331 ₪. הנתבעת לא הגישה תביעה שכנגד. לשיטת הנתבעת, מאחר והתובע הפסיק לשלם את החשבונות המגיעים לה עבור השירות שהוענק לו, ומאחר וההתקשרות עמו הסתיימה לפני תום התקופה לה התחייב בהסכם, הוא חוייב ביתרת התשלומים בגין המכשירים שרכש, בהם נעשה שימוש למשך יותר משנה וחצי בסך 1,049 ₪ כולל מע"מ (סעיף 8.1.1 לתנאי התכנית), בנוסף לחיוב בגין החזר שווי הטבה בסך 1,100 ₪ בתוספת מע"מ (להלן: "דמי יציאה"), בגין הפרת התחייבותו לתקופה של 36 חודשים. שני החיובים הנ"ל הינם בהתאם להסכם עליו חתום התובע. עוד טענה הנתבעת בכתב הגנתה, כי טענתו של התובע לחוסר שביעות רצון, נטענה בעלמא ובאופן סתמי. מבדיקה ברישומיה של הנתבעת עולה, כי התובע העלה בפניה אחוסר שביעות רצון בנוגע לסוגייה אחת ויחידה והיא, כי התכנית בה הוא מנוי הינה כדאית רק למי שיש לו 3 קווים. מאחר והתובע אשר תכנן להוסיף 3 קווים לא עשה כן, התכנית הנ"ל נהפכה כלא כדאית עבורו, יחד עם זאת הנתבעת הציעה לו הצעות חלופיות שנדחו על ידו ללא נימוק. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי התובע הינו לקוח ותיק אשר ניהל נגדה תביעה קודמת. יתרה מזו, מדובר בלקוח עסקי, אי לכך, חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 שעליו נסמך התובע בתביעתו אינו חל ביחסים שבין הנתבעת והתובע, באשר התובע לא ביצע את העסקה לשימושו הפרטי אלא לשימוש עסקי, כאמור בסעיף 2 לתנאי התכנית שם נכתב "תוכנית זו מותנית בהיותך לקוח עסקי בעל תעודת עוסק מורשה". לפיכך, יש לפרש את חוק הגנת הצרכן בצמצום ובאופן שלא יחול על מקרים בהם המצרך שנרכש הינו לצרכים עסקיים או מסחריים כאמור ברע"א 2512/90 סופרגז חברה ישראלית להפצת נ' תופיני סער, פ"ד מה (4) 405; ת"א (ת"א) 65/97 איגוד הצרכנים בישראל הבלתי תלוי נ' זלר אבלגון ליסינג בע"מ, דינים-מחוזי לב(1) 530. לשיטת הנתבעת, התובע, נתפס לכלל טעות בנוגע להוראות ההסכם בדבר "הפסקת ההתקשרות" וה- "מעבר לתכנית אחרת". לשיטתה, המעבר לתכנית אחרת, לאחר 6 חודשים, אינו מחוייב בדמי יציאה, אך שונה הוא המצב באשר להפסקת ההתקשרות, אשר כרוכה בדמי יציאה לפי סעיף 8.1.2 לתנאי התכנית, כמפורט לעיל. דיון ומסקנות במעמד הדיון בפניי העיד התובע בעצמו. מטעם הנתבעת הופיע נציגה, מר מוחמד מפרע. אקדים אחראית לראשית ואציין, כי לאחר עיון בכתבי הטענות על צרופותיהם ולאחר ששמעתי את הצדדים והתרשמתי מעדויותיהם באופן בלתי אמצעי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן אבהיר את הטעמים העומדים בבסיס החלטתי זו. הלכה היא, כי במשפט אזרחי, מוטל על התובע הנטל להוכיח את טענותיו בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". לא אחת נקבע, כי אף שבית המשפט לתביעות קטנות "גמיש" בדיני הראיות, עדיין נדרש התובע להוכיח את פרטי טענותיו ותביעתו. ברור לכל, כי לא כל הנכנס בפתחו של בית המשפט לתביעות קטנות יהא זכאי לקבלת סעד, ללא הוכחת תביעתו (ת"ק 1640/08 מ.יעל נ' מלון סיאסטה). לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובצרופותיהם וכן לאחר שהאזנתי לדברי הצדדים, אינני סבורה שהתובע הרים את נטל ההוכחה המוטל על כתפיו, בכל הקשור לטענתו בדבר זכותו לבטל את חוזה ההתקשרות שנכרת בינו לבין הנתבעת, וכן בנוגע לטענת הפיצוי לו הוא עותר. התובע, בעל עסק, התקשר עם הנתבעת בחוזה בכתב, לאחר שהוסברו בפניו תנאי ההתקשרות. התובע לא טען בפניי, כי הוא לא עיין בהסכם. כל שנטען בפניי מפי התובע היה, כי נציג הנתבעת "דניאל" הבטיח לו, כי "לאחר שישה חודשים של התחייבות עם (צ.ל-אם) לא יהיה מרוצה, אני יכול לעזוב את חברת סלקום. ללא התחייבות להמשיך בחברת סלקום". הנציג דניאל לא הובא לעדות בביהמ"ש על ידי מי מן הצדדים, על אף שזהותו ידועה לצדדים לפי ההסכם. ברם, לא מצאתי לנכון לתת לכך משקל רב מאחר ולא שוכנעתי כי התובע הרים את נטל ההוכחה, כאמור. אכן, מועד שכלול העילה הצרכנית בגין הטעיה או מצג שווא, לענין חוק הגנת הצרכן, צריך להתייחס לשלב הטרום חוזי. ההטעיה או מצב השווא בשלב הטרום החוזי, הם אותו קטליזטור-זרז, שהמריץ את הצרכן להתקשר בעסקה כפי שהוצגה לו וכפי שהתקשר (ת"א (י-ם) 1509/97 מלמד נ' סלקום ישראל בע"מ, דינים מחוזי לב (2) 180). בסעיף 8 לחוזה עליו חתום התובע (חתימה המופיעה על כל המסמכים לרבות הנספחים) נרשם, כי נקבעה חובת תשלום דמי יציאה כתנאי להפסקת שירות לקו (בשנה השנייה עמדה על סך 1,100 ₪) והוענקה זכות להעברת קו הסלקום לתכנית אחרת, בכפוף לתשלום דמי יציאה בסך 140 ₪ בלבד, בששת החודשים הראשונים (ראו הוראות סעיף 8 להסכם).התובע חתום על ההסכם הנ"ל, אשר בו מעוגנות הוראות בדבר יציאה מהתכנית והעברת בעלות. מעדותו של התובע בפניי התרשמתי, כי מדובר באדם בעל עסק הפועל כמי שעיניו בראשו, אשר חתם על הטפסים, לרבות חוזה ההתקשרות, לאחר שהבין את תנאיו ואף היה לו די והותר זמן לבחון האם הסבריו של נציג הנתבעת הולמים את שכתוב בגוף ההסכם, בהתחשב בכך שאין מדובר בענייננו בלקוח חדש, אלא באדם המנהל עסק שאף לפי גרסתו, ההתקשרות נשוא התביעה דנן, לא השתכללה מן הפעם הראשונה, בחפזון, אלא לאור הסתייגויותיו של התובע מן הנתבעת (לאור סכסוכים חוזיים קודמים ביניהם) הוא לא מיהר להתקשר עם הנתבעת, ונציג הנתבעת הגיע אליו חמש פעמים בטרם נעשתה ההתקשרות ביניהם. במצב זה, לא התרשמתי מהתובע, כמי שחתם על ההסכם, ללא אפשרות לבחון ולדקדק בהוראותיו. נהפוך הוא, לתובע עמדה ההזדמנות לבחון את תנאי ההסכם ולוודא קיומה של התאמה בין ההסברים שקיבל מנציג הנתבעת לבין הוראות ההסכם עליו נדרש לחתום. לא שוכנעתי, כי התקיימו היסודות לסטות מהחזקה בדין, לפיה אדם החותם על מסמך קרא והבין את תוכנו. "בדרך-כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (השופט זוסמן בע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, בעמ' 117). עוד נקבע, כי המבקש לסתור חזקה זו מוטל עליו נטל כבד להוכיח את גרסתו "בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה" (ראה: ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו, פ"ד נד (2) 559). כמו כן, בית המשפט חזר ושנה במספר הזדמנויות, כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ותוצאות חתימתו, ועל כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו (פרשת שוויץ הנ"ל). התובע עשה שימוש במכשירים למשך שנה וחצי ולא נשמעה מפיו כל טרונייה לא אודות השירות ואף לא אודות תנאי ההסכם. התובע לא דאג להעלות על הכתב את אשר הובטח לו ע"י נציג הנתבעת, לרבות בדבר האפשרות להתנתק כעבור 6 חודשים, לא במעמד חתימת החוזה ואף לא בסמוך לכך. עדותו של התובע לא הותירה עלי רושם חיובי ומהימן. התרשמתי, כי מדובר באדם אשר מבקש להתנתק מן הנתבעת בתואנות שווא, ככל הנראה בשל חוסר כדאיות העסקה מבחינתו. יחד עם זאת אבהיר, כי אינני סבורה כי טענת הנתבעת ,לפיה מי שמצטרף בחוזה שכולל סעיף הקובע, כי "תכנית זו מותנית בהיותך לקוח עסקי בעל עוסק מורשה. אם יחול שינוי בכך תהא סלקום רשאית להפסיק את התוכנית (לרבות חיוב בדמי יציאה) ולהעביר את הקוו/ים לתכנית ללקוחות פרטיים", אינו עונה על הגדרת הצרכן המופיעה בסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א- 1981, ראויה להתקבל באופן גורף וזאת ללא כל אבחנה. שותפה אני לדעה שהובעה בפסיקה בדבר הפרשנות למונח "צרכן" (ראו: בש"א (מח'-חיפה) 6438/03 שלג נ' פרטנר תקשורת בע"מ (החלטה מיום 24.11.2004)- לעניין השאלה האם ניתן לראות בעורכת דין כלקוח עסקי או פרטי; ת"א (מח'- י-ם) 1509/97 מלמד אפיק נ' סלקום ישראל (פורסם במאגרים, ניתן ביום 16.07.1998)- בו נקבע מבחן "עיקר השימוש"). ברם, בענייננו, התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ולא הוכיח, כי הוא "מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי". התובע העיד בפניי, כי "בזמן הרכישה, הרכישה נעשתה לאשתי באופן פרטי ולא לעסק" (עמוד 1 שורה 12) בעוד שבכתב התביעה (סעיפים 1 ו-2) מתייחס ומפרט התובע את הרכישה כמי שזו קשורה לעסק. גרסתו של התובע בפניי היתה מלאה סתירות, כך למשל העיד התובע, כי "הוא המשיך ללחוץ ויצר קשר עם אשתי והיא עשתה לעצמה באופן פרטי עיסקה, עם הפרטים המלאים שלה וחתימה וחשבון הבנק של אשתי. נעשתה עסקה פרטית" (עמוד 1 שורות 24-25); בהמשך העיד, כי הוא היה הדמות הדומיננטית מאחורי העסקה ושלל את מעורבותה של אשתו וכלשונו "אשתי לא ניהלה שום עסקה מולם, אלא קיבלתי טופס מהסוכן והעברתי לאשתי למלא" (עמוד 2 שורה 1), לאחר מכן הציג גרסה התובע שונה וטען, כי החוזה מבוטל על-פי דין וכי "אני מאשר שחתמתי על ההסכם, אבל הסוכן חזר אליי וביטל את החוזה מאחר ואני נמצא בהליך משפטי תלוי ועומד כנגד סלקום" עמוד 1, שורה 23 ועמוד 2 שורות 18-19). למעלה מן הנדרש אציין, כי גם אם הייתי מקבלת את טענת התובע, כי הוצג בפניו מצג שונה ממה שנכתב בחוזה, עדיין אין בכך כדי לשנות ממסקנתי, מאחר ולא השכיל התובע לפרט את נזקיו ואת עוגמת הנפש לה הוא טוען. בגרסת התובע לא הובררה הסיבה שבשלה היה חסר שביעות רצון מן הנתבעת, דבר שהניעיהו לסיים את החוזה, לפני מועד תום ההתקשרות אליה הוא התחייב. לעניין זה אפנה להוראות סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1971 לפיו: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין". בספרה של גבריאלה שלו, דיני חוזים 588 (1991) נכתב, כי "סעיף 13 מנוסח בלשון רשות ("רשאי בית המשפט") ולא כמו סעיף 10 בלשון זכות ("הנפגע זכאי"). לפיכך נראה, כי לנפגע מהפרה אין זכות מוקנית לפיצוי בגין נזק שאינו נזק של ממון. כדברי השופט ח' כהן: "מקום שהנזק לא היה נזק ממון רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים ששיעורם ייקבע לפי שיקול דעתו: ואילו מקום שהנזק היה... נזק מובהק של ממון, אינו מוקנה שיקול דעת לבית המשפט לקבוע פיצוי כראות עיניו". בנסיבות העניין שבפניי, ולאור מה שקבעתי לעיל, לא ראיתי בהתנהלותה של הנתבעת כל הפרה המצדיקה לחייבה בתשלום פיצוי לתובע בגין עוגמת נפש. התובע לא הוכיח, כי החוזה בוטל שלא כדין, כי הנתבעת לא מילאה אחר הוראות ההסכם וכי היא פעלה בניגוד למה שהיא הציגה בפניו במועד כריתת החוזה. לא שוכנעתי, כי התובע הצביע על עילה המצדיקה פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש וכן בגין פיצוי עונשי, ואני שותפה לדעה כפי שהובעה בת"א 103072/98 רותי רם און נ' סנוארה בע"מ ובת"ק (תל-אביב) 5543-04-09 ראובן נ' אירוסוויפט לעניין הזהירות הנדרשת מבית משפט להיעתר לסעדים בגין פיצוי עבור עוגמת נפש, ללא כל ביסוס לכך. סוף דבר לשיטה אחרונה, התביעה נדחית. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 350 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד מועד התשלום המלא בפועל. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום. התנתקות משירות (הגנת הצרכן)סלולר (תביעות)סלקום