להלן פסק דין בסוגיית אבחון מוקדם של סרטן הקיבה: פסק דין מבוא 1. 1. התובעת, ילידת 1958, חלתה באדנוקרצינומה של הקיבה. קיום המחלה הממארת בגופה התגלה בחודש יולי 1998 ולאחריו נותחה התובעת והיא החלה בקבלת טיפולים כימותרפיים. 2. 2. עניינה של התביעה עוסק בטענת התובעת על כך כי התרשלותם של רופאי הנתבעת בגילוי המחלה, החל מפנייתה הראשונה של התובעת אל רופא המשפחה ביום 6.2.1997 ובמהלך התקופה שעד גילוי המחלה, הביאה לגילוי מאוחר של המחלה וכי ניתן היה לגלותה בשלב מוקדם יותר. הנתבעת חולקת על טענות התובעת וסבורה כי לא נפל פגם בעבודת הרופאים. 3. 3. כפי שאתאר להלן, כתב התביעה וחוות דעת המומחה מטעם התובעת, ד"ר יוסף ברנר, מתבססים, בין היתר, על ההנחה כי תוצאות בדיקת הגסטרוסקופיה שנערכה לתובעת בחודש אוקטובר 1997, במהלכה נלקחה ביופסיה מ- 3 נקודות, היו יכולות להצביע על תחילתו של הגידול וכי תוצאות אלה לא הובאו לידיעת הרופאים המטפלים ולא זכו להתייחסות. 4. 4. לאחר הגשת התביעה נמצאו תוצאות הבדיקה אשר נוכח תהיות לגבי האמור בהם, כפי שאפרט להלן, התעורר ספק לגבי אמינותן. בהמשך נבדקו התשקיפים המקוריים על ידי הפתולוג, פרופ' בוביס, ונמצא כי אין בהם עדות לתהליך גידולי ועל כן דומה, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, כי נשמט אחד הטיעונים המרכזיים של התביעה. עם זאת, התובעת העלתה טענות באשר לממצאי בדיקה זו וכן טענה כי רופאי הנתבעת התרשלו גם בהיבטים נוספים של הטיפול בתובעת ובהם התעלמות ממצבה הרפואי ומתלונותיה, התעלמות מהיעדר השיפור במצבה למרות הטיפול התרופתי, הימנעותם מלהסיק את המסקנה כי יש לבחון בצורה מעמיקה יותר את האפשרות לקיום גידול סרטני לאחר ממצאי בדיקת ההליקובקטר וכן בשל אי הפניית התובעת לבדיקת CT בשלב מוקדם יותר. התובעת סבורה כי רופאי הנתבעת היו שבויים בקונספציה מוטעית לפיה מצבה הרפואי הוא תוצאה של כיב חוזר והמשך לניתוח שעברה בשל חור בקיבה בשנת 1995. 5. 5. הצדדים הגישו מספר של חוות דעת רפואיות. מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר ברנר, אונקולוג. מטעם הנתבעת הוגשו חוות הדעת של פרופ' רפאל קטן, אונקולוג; פרופ' חוה טבנקין, מומחית לרפואת משפחה ופרופ' בוביס, מומחה בפתולוגיה. עוד העידו התובעת, בעלה, רופאי המשפחה שטיפלו בתובעת, ד"ר ברי רוזן וד"ר ילנה קוגן והגסטרואנטרולוג, ד"ר דוד גוסט. התשתית העובדתית 6. 6. מתוך הרשומה הרפואית והראיות שהוגשו עולה כי אין מחלוקת של ממש לגבי השתלשלות האירועים המפורטת להלן: א. א. בשנת 1995 עברה התובעת ניתוח כיב קיבה עקב פרופורציה (חור בקיבה). ב. ב. ביום 6.2.97 התלוננה התובעת בפני רופא על כאבי בטן. באותו מועד נרשם לה מרשם לתרופת מלוקס. זהותו של הרופא אינה ידועה. ג. ג. ביום 20.2.97 נבדקה התובעת אצל ד"ר ברי רוזן, רופא משפחה, והתלוננה על כאב בטן מזה שבועיים. התובעת נבדקה ואובחנה כסובלת מרגישות בבטן - איזור ימני עליון. היא הופנתה למומחה בתחום הגסטרואנטרולוגיה בכדי לבדוק האם היא סובלת מאולקוס; עוד נתבקשה התובעת לבצע בדיקות דם. נרשמה לה תרופה אחרת - סימטג. ד. ד. התובעת לא פנתה לבדיקת גסטרואנטרולוג לאחר הביקור אצל ד"ר רוזן (ר' עדותה עמ' 19). ה. ה. ביום 17.3.97 נבדקה התובעת שוב אצל ד"ר רוזן והתלוננה על כאבי בטן. היא הופנתה לערוך בדיקת הליקובקטר (חיידק). ו. ו. הרופא מציין ברשומה הרפואית כי התובעת 'לא רוצה לעשות ENDOSCOPY'. ז. ז. התובעת לא חלקה בעדותה על כך שסירבה לעשות את הבדיקה אם כך כתוב אך לא הייתה בטוחה בכך (עמ' 19, ש' 14-16). באשר לבדיקות ההליקובקטר, תוצאותיהן אבדו ככל הנראה לאחר שנערכו (עמ' 19, ש' 27 - עמ' 20, ש' 4). ח. ח. לאחר מכן משך שלושה וחצי חודשים לא ביקרה התובעת אצל מי מהרופאים ולא התלוננה על דבר. ט. ט. ביום 2.7.97 נבדקה התובעת אצל ד"ר רוזן עקב התלונות על כאבי בטן. היא ציינה כי תוצאות בדיקת ההליקובקטר אבדו לה. הרופא הורה לה להמשיך וליטול את כדורי הסימטג ונותר באבחנה כ מדובר בחשד לאולקוס. י. י. ביום 12.8.97 ביקרה התובעת אצל ד"ר רוזן. היא קיבלה מרשם לתרופות וציינה בפניו כי עוד לא קיבלה את תוצאות בדיקת ההליקובקטר. יא. יא. ביום 24.8.97 הגיעה התובעת לד"ר רוזן התלוננה על כאב חזק בצד ימין של החזה. נרשמו לה תרופות משככות כאבים. יב. יב. ביום 27.8.97 התובעת הגיעה לביקור חזור עם תלונות על כאבים נמשכים וכן כאבי בטן. יג. יג. ביום 21.9.97 הגיעה התובעת לד"ר ילנה קוגן, רופאת משפחה, והתלוננה על כאבי בטן. היא מציינת הקלה במצב לאחר נטילת סימטג. בפירוט ממצאי הבדיקה נרשם מצב כללי טוב, חיוורון, ללא כחלון, בטן רכה, רגישות במישוש בבטן עליונה ימנית ללא רבאונד. התובעת הופנתה לבדיקות מעבדה, אולטרא סאונד ולהתייעצות עם מומחה גסטרו. יד. יד. בתאריך 28.9.97 הגיעה התובעת שוב לד"ר קוגן וניתן לה מרשם. טו. טו. ביום 5.10.97 נבדקה התובעת לראשונה אצל גסטרואנטרולוג, ד"ר דוד גוסט, והופנתה לביצוע בדיקת גסטרוסקופיה (ר' ת/2). טז. טז. ביום 6.10.97 בוצעה לתובעת בדיקת גסטרוסקופיה בקופת חולים מכבי על ידי ד"ר גוסט. במהלך הבדיקה נלקחו שלוש דגימות ביופסיה מהאולקוס על מנת לשלול ממצאים נוספים. יז. יז. תוצאות הבדיקה התקבלו ביום 9.10.97 ועלה מהם כי התובעת סובלת מגסטריטיס כרוני ונמצאו חיידקי הליקובקטר. לתצהירו של ד"ר גוסט צורף גליון הבדיקה מס' 97-6424-60 שהתקבל בתאריך 7.10.97. ד"ר גוסט מציין בתצהירו כי הממצאים הועברו לד"ר קוגן ואולם לכך אין תיעוד ברשומה הרפואית. יח. יח. ביום 2.11.97 נבדקה התובעת על ידי ד"ר ילנה קוגן, רופאת משפחה, והתלוננה על כאבי בטן עליונה מימין המקרינים לגב. הרופאה מציינת כי התובעת נבדקה על ידי גסטרואנטרולוג שאיבחן הליקובקטר גסטריטיס (דבר המלמד לטענת הנתבעת כי תוצאות הביופסיה עמדו בפני ד"ר קוגן) והמליץ על תרופות מסוג לוסק, קלסיד ומטרוגיל למשך שבוע. היא קיבלה מרשם לתרופות והפניה לאולטראסאונד. יט. יט. יש לציין כי ד"ר קוגן אמרה כי לו הייתה מקבלת את תוצאות הבדיקה הייתה רושמת את התוצאות וכי לא ראתה את הבדיקה הזו (עמ' 36, ש' 23) אך בהמשך הדברים היא אמרה 'קיבלתי מכתב שיש לה הליקובקטר והיא קיבלה טיפול' (עמ' 36, ש' 25). כ. כ. התובעת הופנתה, כאמור, לבדיקת אולטראסאונד לאחר שלא ביצעה את הבדיקה הקודמת אליה הופנתה. בעדותה נתבקשה התובעת להסביר מדוע לא פנתה לערוך את הבדיקה ואמרה 'היא הפנתה אותי המון פעמים לאולטרא סאונד, הכל תקין. כמה פעמים אפשר ללכת לזה ולשתות 8 כוסות מים. זו הבדיקה שאף פעם לא קיבלנו הסבר שיש משהו. תמיד היא הייתה תקינה' (עמ' 21, ש' 29-31). כא. כא. ביום 7.12.97 הגיעה התובעת שוב לד"ר קוגן. ברישום מופיע כי אמרה שהרגישה טוב בזמן שקיבלה תרופות. מציינת החמרה במצבה מזה שבועיים ומתלוננת על כאב בטן, בחילות, הקאה והקלה לאחר הקאות. כב. כב. ביום 15.1.98 קיבלה התובעת מד"ר קוגן מרשם לספלמגדין. כג. כג. בתאריך 27.1.98 דיווחה התובעת לד"ר קוגן על כאבים בבטן עליונה עם הקלה עקב תרופת מלוקס או שתיית חלב. בבדיקה נרשם כי מצבה הכללי טוב וכי יש חיוורון. כד. כד. לאחר הביקור ביום 27.1.98 לא נרשמו ביקורים נוספים עד ליום 5.7.98. התובעת אמרה בעדותה כי יתכן שראתה את ד"ר קוגן ברחוב והיא אמרה לה להמשיך (עמ' 23, ש' 5). הדברים נאמרו על ידי התובעת בנימת שאלה ובהמשך אף נשאלה התובעת אם יכול להיות שמדובר ברפואת רחוב והיא השיבה 'יכול להיות שכן'. ד"ר קוגן לא שללה את האפשרות שכך היה כאשר הוצגה לה האפשרות (עמ' 39, ש' 6-8) אך מתוך הדברים שאמרה לא ברור אם אכן כך קרה אלא בתשובתה ניתנה רק הסיבה לכך. כה. כה. ביום 5.7.98 נבדקה התובעת שוב על ידי ד"ר קוגן עקב החמרה בכאבי בטן, בחילות והקאה. בבדיקתה צוין כי היא חיוורת וכי ירדה במשקל. היא הופנתה לאולטראסאונד ולבדיקה על ידי מומחה. כו. כו. ביום 14.7.98 עברה התובעת בדיקת גסטרוסקופיה, אשר העלתה ממצא של דפורמציה של מוצא הקיבה ותעלת הפילורוס, כיב קיבה כרוני עם תפר, גסטריטיס בינונית וחמורה. התקבלה תשובת הביופסיה שהעלתה כי לתובעת אדנוקרצינומה של הקיבה בדרגת בשלות נמוכה. כז. כז. ביום 26.7.98 התקבלה תשובת בדיקת CT בטן שהעלתה התעבות של דופן הקיבה באיזור הקרוב למעי הדק ואז עלה חשד לקיום גידול סרטני. כח. כח. ביום 3.8.98 נותחה התובעת בקיבה ונמצא גידול סרטני באיזור האנטורום פורץ לדופן אחורי. בוצעה כריתה חלקית של הקיבה. לאחר הניתוח טופלה התובעת בכימותרפיה. בדיקת הגסטרוסקופיה שנערכה ביום 6.10.97 7. 7. בין הצדדים קיימת מחלוקת מרכזית וזו נוגעת לבדיקת הגסטרוסקופיה שנערכה ביום 6.10.97 והביופסיה שנלקחה במהלכה. מאחר ולבדיקה זו ולתוצאותיה חשיבות מכרעת לשאלות המתעוררות בהליך זה ועל כן אדון בשאלה זו תחילה בטרם אדרש לטענות האחרות שמעלה התובעת. 8. 8. כאמור בכתב התביעה ובחוות דעתו של ד"ר ברנר טענה התובעת כי על אף שבוצעה בדיקת גסטרוסקופיה וניטלה ביופסיה בחודש אוקטובר 1997 התובעת לא נקראה אל גסטרואנטרולוג כדי לקבל את תוצאות הבדיקה והתוצאות אף לא נמסרו לרופאים המטפלים. עוד נטען כי אין אזכור של התוצאות בתיעוד הרפואי. מכך למדה התובעת כי ניתן היה לדעת עוד באותו שלב על קיום הגידול. 9. 9. עניין זה עולה גם מחוות דעתו של ד"ר ברנר המציין כי להערכתו הגידול הסרטני נצפה באותה בדיקה שנערכה כאמור באוקטובר 1997 ולכן הוא מסכם את חוות דעתו וכותב כי 'לו הבדיקות הנדרשות היו מתבצעות בזמן ותוצאת הביופסיה מהקיבה מאוקטובר 1997 הייתה מונחת לפני הרופאים המטפלים, מרבית הסיכויים שהמחלה היתה מאובחנת בשלב 1...' 10. 10. לאחר הגשת התביעה הומצאו תוצאותיה של אותה ביופסיה שנערכה בשנת 1997. התוצאות הכתובות צורפו לתצהירו של ד"ר גוסט. בתצהירו כותב ד"ר גוסט כי תוצאות הבדיקה התקבלו ומהם עלה כי התובעת סובלת מגסטריטיס כרוני ונמצאו חיידקי הליקובקטר. הוא מוסיף כי העביר את הממצאים לד"ר קוגן. 11. 11. ד"ר גוסט צירף לתצהירו את סיכום הבדיקה האנדוסקופית שערך ביום 6.10.97 (המסמך סומן גם ת/2). עוד הוא צירף את גיליון התוצאות שתאריכו הוא 9.10.97. 12. 12. מסמך זה שמועד עריכתו 9.10.97 מציין את מספר הבדיקה 600642497 והוא מתאר ממצאי בדיקתם של 3 קטעי רקמה. 13. 13. בתוך המסמך שנערך כאמור בשנת 1997 מוזכרת בדיקה 'קודמת' שנערכה ומספרה 600367198. בדיקה זו, אכן נערכה לתובעת אך ביום 14.7.1998 ובה נמצאו הממצאים המצביעים על אדנוקרצינומה. 14. 14. דבר אזכורה בשנת 1997 של בדיקה שנערכה שנה לאחר מכן בשנת 1998 מעלה מטבע הדברים את השאלה האם המסמך שנערך בשנת 1997 הוא מסמך אוטנטי ועל רקע זה נטען על ידי התובעת כי מדובר במסמך מזויף. בנוסף, הטופס הכולל את אזכור הבדיקה המאוחרת יותר אינו חתום ויש בו טעות נוספת המתייחסת לגילה של התובעת. 15. 15. במהלך חקירותיהם של הרופאים מטעם הנתבעת נשאלו הרופאים השונים לגבי האמור בטופס הבדיקה שצורף לתצהירו של ד"ר גוסט וכפי שציין בא כוח התובעת בסיכומיו, התשובות של חלקם היו יצירתיות ותמוהות. 16. 16. דומה כי אין צורך בהסבריהם של המומחים כדי לתהות לגבי תוצאות הבדיקה המתועדות באותם מסמכים ואכן אם היה טיעונה של הנתבעת נשען על התוצאות הכתובות של הבדיקה שנערכה בחודש אוקטובר 1997, לא היה מקום להסתמך על תוצאות אלה. עוד יש לציין כי אין מדובר ברישום של הנתבעת אלא ברישום של בית החולים שבו נערכה הבדיקה. 17. 17. עם זאת, טענותיה של הנתבעת לגבי תוצאות הבדיקה אינן נשענות על הכתוב במסמך. הנתבעת העבירה את התשקיף ההיסטולוגי המקורי מס' 6424/97 לבדיקתו של פרופ' יוסף חיים בוביס, פתולוג, שמצא כי בבדיקת הביופסיה נמצאו ממצאים המצביעים על דלקת פעילה של הקיבה וחיידקים של הליקובקטר. לדעתו של פרופ' בוביס ממצאים אלה הם שפירים וכי אין ללמוד מהם על התפתחות סרטן הקיבה. כלומר, התוצאות הכתובות של הבדיקה שתועדו במסמך תואמות את ממצאי הבדיקה שנערכה לתשקיף המקורי על ידי פתולוג. 18. 18. עמדת הנתבעת היא אפוא כי נוכח ממצאיו של פרופ' בוביס, עליהם התובעת אינה חולקת ולא הגישה לגביהם חוות דעת נגדית, נשמט הקרקע תחת התביעה כולה. 19. 19. למרות הבעייתיות, אם לנקוט לשון המעטה, שיש במסמך המתאר את ממצאי הבדיקה, כפי שציינתי לעיל, מקובלים עלי ממצאיו של פרופ' בוביס שנתקבלו על בסיס התשקיף המקורי ולכן למרות שהמסמך המתאר את הבדיקה אינו מסמך שניתן להסתמך עליו, יש לקבל את התוצאות כפי שנרשמו על ידי פרופ' בוביס, בבדיקתו המאוחרת יותר את התשקיף המקורי. 20. 20. בהקשר זה אציין כי אין לתובעת כל טענה לגבי מקצועיותו של פרופ' בוביס ומקצועיות הבדיקה שנערכה על ידו והתובעת אינה טוענת כי שגה או כי לא פרש נכון את הממצאים. מכל מקום עדותו של פרופ' בוביס לא השאירה מקום לספק באשר למקצועיותו וניסיונו. די אם אזכיר שאף המומחה מטעם התובעת,ד"ר ברנר, ציין בעדותו כי 'כל מילה שכותב פרופ' בוביס בעיני קדושה' (עמ' 5, ש' 13). 21. 21. התובעת גם לא חלקה על כך שהתכשיר ההיסטולוגי שעמד בפני פרופ' בוביס היה התכשיר המקורי (ר' לעניין זה המסמכים שצורפו לסיכומי הנתבעת לגבי אופן קבלתו מבית החולים על ידי באי כוח הנתבעת והעברתו אל המומחה). 22. 22. עוד יש להזכיר כי אף שבמהלך שמיעת הראיות נחקרו המומחים השונים גם באשר לאפשרות כי הבדיקה עצמה לא הייתה מלאה שכן נלקחה דגימות רק משלושה אזורים ולא יותר אך התובעת לא חזרה על טענה זו בסיכומיה ויש לראותה כמי שזנחה אותה. 23. 23. לסיכום, נקודת המוצא להמשך הדיון היא כי ממצאי בדיקת הביופסיה שנלקחה במהלך בדיקת הגסטרוסקופיה שנערכה ביום 6.10.97 הצביעו, כפי שכתב פרופ' בוביס בחוות דעתו, על היעדר תהליך גידולי ממאיר ועל הימצאות חיידקי הליקובקטר. הטענות 24. 24. התובעת טוענת להתרשלותם של רופאי הנתבעת בהיבטים הבאים: א. א. התעלמות מתלונותיה החוזרות ומהיעדרו של שיפור במצבה - לטענת התובעת למרות התלונות, הירידה במשקל והחיוורון שהופיעו במספר רב של ביקורים לא נערכה בדיקה מעמיקה של התלונות והאבחנה נותרה לקיום כיב קיבה חוזר. ב. ב. התעלמות מתוצאות הגסטרוסקופיה - התובעת טוענת כי הנתבעת לא הביאה לידיעתה את תוצאות הביופסיה שנלקחה במהלך בדיקת הגסטרוסקופיה. לשיטתה ניתן היה לאבחן עוד בשלב מוקדם את מחלתה אם תוצאות הבדיקה היו מובאות לידיעתה. ג. ג. התעלמות מקיום חיידק הליקובקטר - התובעת טוענת כי הרופאים יכלו לאתר את קיום הגידול לאחר שהתקבלו תוצאות חיוביות לבדיקת ההליקובקטר והיה עליהם לאחר שנמצא חיידק ההליקובקטר להמשיך בבירור ובבדיקות עד לאבחון הגידול הסרטני. ד. ד. הפנייה מאוחרת לביצוע בדיקת CT - התובעת טוענת לאיחור בהפנייתה לערוך בדיקת ה- CT. לשיטתה היה מקום לערוך בדיקת CT בשלב מוקדם יותר, בחודש אוקטובר 1997 ולא להסתפק בבדיקת הגסטרוסקופיה שנערכה באותו זמן. 25. 25. אדון להלן בטענות השונות שמעלה התובעת תוך התייחסות לחוות הדעת הרפואיות ולראיות. התעלמות מתלונות חוזרות ומהיעדר השיפור 26. 26. התובעת טוענת כי רופאי המשפחה שמו לב לכך שירדה ירידה משמעותית במשקל, הייתה חיוורת ונמצאה רגישות בבטן העליונה. בעניין זה מפנה התובעת לעדותה של ד"ר קוגן ולעדות ד"ר רוזן. עמדת התובעת היא כי קיום 12 ביקורים שונים אצל הרופאים מחייב ביצוע בדיקה מעמיקה יותר של תלונותיה ולא לפטור את האבחנה בכיב קיבה חוזר. בנוסף נטען כי היעדר שיפור משמעותי במצבה למרות הטיפול התרופתי שניתן צריך היה ללמד על כך שאין מדובר בכיב קיבה וכי יש לבצע אבחון מעמיק לאבחון הכאבים. 27. 27. הנתבעת טוענת כי אין לקבל את טענת התובעת וכי בחינת הרשומה הרפואית ועדויות הרופאים מצביעה על כך שהטיפול בה היה נאות וכי בחלק גדול מהמקרים נפל פגם בהתנהלותה של התובעת. הנתבעת מפנה בהקשר זה לרשומה רפואית. 28. 28. בין היתר נטען על ידי הנתבעת כי לאחר הביקור ביום 20.2.97 הופנתה התובעת לגסטרואנטרולוג ונתבקשה לבצע בדיקות שיעמדו לעיונו. התובעת לא עשתה כן. בהמשך ביום 17.3.97 ביקש ד"ר רוזן להפנות את התובעת לבדיקת גסטרוסקופיה אך התובעת סירבה לבצע אותה ולכן נשלחה לבדיקת הליקובקטר. ביום 2.7.97 כאשר הגיעה התובעת אל ד"ר רוזן התברר כי איבדה את תוצאות בדיקת ההליקובקטר והיה צורך בבדיקות חוזרות. גם ביום 12.8.97 הגיעה התובעת ללא הבדיקות. בביקורים שנערכו בימים 24.8.97 ו- 27.8.97 נמנעה התובעת מלהתלונן על כאבי בטן. ביום 21.9.97 כאשר הגיעה התובעת לד"ר קוגן והתלוננה על כאבי בטן והופנתה לביצוע בדיקת על קול ולגסטרואנטרולוג. התובעת נבדקה על ידי ד"ר גוסט שביצע לה גסטרוסקופיה ולקח שלשו ביופסיות. ביום 2.11.97 פנתה התובעת אל ד"ר קוגן וקיבלה טיפול תרופתי אך התברר שלא ביצעה את בדיקת האולטראסאונד. ביום 7.12.97 לאחר תלונות נוספות וחשש לפגיעה בכיס המרה הופנתה התובעת בשלישית לבדיקת על קול שעדיין לא בוצעה. ביום 27.1.98 הגיעה התובעת ונמצא כי תוצאות הבדיקה היו תקינות. לתובעת נרשמה תרופה אחרת. 29. 29. הנתבעת מוסיפה כי מאז יום 27.1.98 ועד ליום 5.7.98 (קרוב לחצי שנה) אין כל ביקור אצל רופא ואין כל תלונה. בחודש יולי 98 לאחר שהתובעת שבה להתלונן היא נשלחה לביצוע בדיקות נוספות והתברר דבר קיומה של המחלה. 30. 30. בסיכומיה טוענת הנתבעת כי ניתן טיפול 'לעילא ולעילא' וכי אם מישהו התרשל בטיפול בתובעת היה זה התובעת עצמה אשר לא ביצעה את הבדיקות אליהן הופנתה ואיבדה את התוצאות. 31. 31. עוד טענה הנתבעת כי לא הייתה כל התעלמות מהיעדר השיפור במצבה של התובעת שכן התובעת דיווחה לעתים קרובות על שיפור בעקבות נטילת תרופות, הרופאים המשיכו בניסיונות לאתר את מקור הבעיה ולאבחן אותה. 32. 32. התובעת עצמה אישרה בעדותה כי 'יכול להיות שפספסתי בדיקה או שתיים בגלל מצב הבריאות או בגלל התעייפות אישית מכל העסק הזה שאין שום תוצאות. עשר שנים אני הולכת לאותה בדיקה ומקבלת אותן תוצאות ושם דבר לא קורה' (עמ' 22, ש' 20-22). 33. 33. המומחה מטעם התובעת, ד"ר ברנר, לא חלק על כך שהטיפול בתובעת עד לחודש אוקטובר 1997 היה תקין ונכון גם לשיטתו (עמ' 9, ש' 15). הוא סבר כי באותו שלב היה צריך לעשות בדיקות נוספות. 34. 34. הנתבעת הגישה מטעמה את חוות דעתה של פרופ' טבנקין, מומחית לרפואת משפחה. פרופ' טבנקין ניתחה את הרשומה הרפואית והיא מצביעה על הקשיים בעמדת התובעת: היא מפנה לכך שהתובעת הופנתה להמשך בירור מעמיק אצל גסטרואנטרולוג ביום 17.3.97 אך סירבה לבצע בדיקה, שהיא הבדיקה המהימנה ביותר לאיתור הגידול בקיבה. באותו שלב, לאחר שהתובעת לא הסכימה לבצע את הבדיקה, הומשך הטיפול התרופתי והתובעת הופנתה לערוך בדיקת הליקובקטר. בהמשך משך ארבעה חודשים מחודש מרץ ועד לחודש יולי 1997 התובעת לא ביקרה אצל רופאי המשפחה וכאשר חזרה נרשם כי איבדה את תוצאות בדיקת ההליקובקטר. 35. 35. המומחית סבורה כי הפסקה של ביקורים אצל רופא למשך ארבעה חודשים ואי שמירת התשובות יכולה להביא רופא משפחה סביר להניח שהכאבים פסקו במהלך תקופה זו. עוד היא מציינת כי בביקורים שלאחר מכן עד לחודש ספטמבר 1997 אין כל אזכור לתלונות על כאבי בטן אלא לכאבים בחזה. 36. 36. בהמשך חוות הדעת מתארת המומחית כי בחודש ספטמבר 1997 כאשר התובעת התלוננה שוב על כאבי בטן היא נבדקה והופנתה על ידי רופאת המשפחה, ד"ר קוגן, לביצוע בדיקות מעבדה, אולטרא סאונד וכן הופנתה לגסטרואנטרולוג. בהמשך להפנייה זו הופנתה התובעת לבדיקת גסטרוסקופיה ולאחר מכן טופלה טיפול תרופתי 'משולש' שתאם את הממצאים. בהמשך בחודשים דצמבר וינואר נבדקה התובעת שוב ותלונותיה התאימו לנוכחות אבני מרה ולכן גם בעניין זה סבורה פרופ' טבנקין כי גישת רופאת המשפחה הייתה סבירה לחלוטין. לאחר מכן שוב הייתה הפסקה בין ביקורי התובעת אצל הרופאים עד לחודש יולי 1998. 37. 37. עיון ברשומה הרפואית ובמסמכים כפי שתוארו לעיל מעלה כי אכן ביקוריה של התובעת אצל הרופאים לא היו עקביים ורצופים וקיימות תקופות שבהם אין כל פנייה לאחד מרופאי המשפחה. עוד עולה מתוך הרשומה כי בחלק לא מבוטל מהמקרים לא מילאה התובעת אחר הנחיות שניתנו לה על ידי הרופאים השונים. 38. 38. כך, התובעת סירבה לבצע בדיקת גסטרוסקופיה בחודש מרץ 1997 סמוך לאחר שהחלה להתלונן למרות המלצתו של ד"ר רוזן; בדיקות הליקובקטר שנתבקשה לעשות עוד בחודש מרץ 1997 לא נעשו בסמוך לפנייה וכאשר נעשו אבדו התוצאות. בין החודשים מרץ 1997 ליולי 1997 לא ביקרה התובעת אצל הרופא ולא חזרה עם התוצאות. 39. 39. לאחר מכן נוכח התלונות שהעלתה התובעת, היא נשלחה בחודש אוקטובר 1997 לבדיקת גסטרואנטרולוג שביצע גסטרוסקופיה ונתן טיפול לחיידקי הליקובקטר שנמצאו באותה בדיקה. באותו שלב נתבקשה התובעת לערוך בדיקת אולטראסאונד אך גם זו לא בוצעה. 40. 40. ביום 7.12.97 מסרה התובעת כי חל שיפור במצבה בעקבות הטיפול התרופתי ורק סמוך לאותו ביקור החלו כאבים. התובעת קיבלה מרשם לטיפול תרופתי ביום 15.1.98 ואז הפסיקה לבקר אצל רופאי המשפחה ולא נרשם על ביקור עד ליום 5.7.98 סמוך לאיתור המחלה. 41. 41. אני סבור כי, כפי שציינה המומחית מטעם הנתבעת לרפואת המשפחה, פרופ' טבנקין, נוכח היעדרות התובעת מביקורים אצל רופאי המשפחה משך מספר חודשים (4 חודשים בין מרץ ליולי 1997 ובין החודשים ינואר - יולי 1998) אין לטעון כי היעדר השיפור היה רצוף ובלט כל הזמן. עיון ברשומה הרפואית כמפורט לעיל אינו מעלה כי הרופאים לא נתנו את דעתם לתלונות התובעת או לא טיפלו בהם אלא ההיפך מכך. 42. 42. התובעת הופנתה עוד בשלב מוקדם לבדיקת גסטרוסקופיה אך סירבה לבצע אותה; בהמשך כאשר בוצעה הבדיקה היו תוצאותיה תקינות והטיפול שניתן לאחריה התאים לממצא שנמצא (חיידק ההליקובקטר). כאשר התובעת התלוננה פעם נוספת על כאבי בטן הופנתה לגסטרואנטרולוג. עוד מקובל עלי כי בחלק מהביקורים תועד שיפור במצב לאחר נטילת התרופות וכן כי הרופאים היו יכולים ללמוד על אותו שיפור גם ממשכי הזמן הממושכים שבהם לא התלוננה התובעת על כאבים ולא הגיעה לביקורים. 43. 43. בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי לייחס משקל לאמירה כי התובעת ראתה את ד"ר קוגן ברחוב ונועצה בה שכן נוכח ריבוי הביקורים במהלך הזמן, למעט בתקופת ההפסקות, ניתן לראות כי התובעת לא היססה לפנות לרופאים כאשר סבלה. עוד לא התרשמתי כי אמירת התובעת שנתקלה בד"ר קוגן ושוחחה עמה נאמרה מתוך ספק ולא הוברר האם אכן כך היה והאם מדובר ביותר ממפגש חד פעמי. 44. 44. לפיכך, לא מצאתי כי רופאי המשפחה התרשלו בכך שלא הסיקו את המסקנות מהיעדר השיפור במצב התובעת על אף הטיפול התרופתי או התעלמו מתלונותיה החוזרות. ליקויים בבדיקת הגסטרוסקופיה ובדיווח על ממצאיה לתובעת 45. 45. התובעת טוענת כי הנתבעת התרשלה בכך שלא נקראה לגסטרואנטרולוג כדי לקבל ממנו את תוצאות בדיקת הביופסיה שנערכה לה וכי לא נמסר לאיש מרופאיה על התוצאות. היא מפנה בעניין זה לעדות ד"ר רוזן שלו היה מקבל את תוצאות הבדיקה ורואה ממצאים כאמור היה מתעד אותם ברשומה הרפואית (עמ' 31, ש' 12-15). עוד היא מפנה לדבריה של ד"ר קוגן כי אינה זוכרת שתוצאות בדיקת הביופסיה הועברו אליה (עמ' 37, ש' 20-22). 46. 46. לטענת התובעת מאחר מהממצא שנמצא בחודש אוגוסט 1998 היה 'גידול מכוייב מסוג אדנוקרצינומה בעל דרגת התמיינות נמוכה" מדובר בכיב גידולי החודר את דופן הקיבה ויוצר בה מעין פצע ולכן הוא נצפה גם בבדיקת הגסטרוסקופיה שנערכה בחודש אוקטובר 1997 והיה ניתן לזיהוי כבר אז. 47. 47. עוד טוענת התובעת כי הרופאים לא עשו בירור מעמיק של התוצאות באותו שלב ולא דיווחו לתובעת על התוצאות. בעניין זה מסתמכת התובעת על עדות ד"ר רוזן כי היה מייחס חשיבות לקבלת התוצאות (עמ' 27, ש' 27) ועל עדותה של פרופ' טבנקין כי יש צורך לקבל את תשובת המומחה היועץ בכדי לבחון את המשך הטיפול' (עמ' 72, ש' 16-22). 48. 48. הנתבעת טוענת כי ניתן ללמוד מהרשומה מיום 2.11.97 על כך שד"ר קוגן נתנה לתובעת טיפול כנגד חיידק ההליקובקטר ולכן ברור מכך שתוצאות בדיקת הגסטרוסקופיה היו ידועות לה. עוד טוענת הנתבעת כי לאור תוצאות הבדיקה שבאותה עת לא הצביעו על גידול סרטני לא הייתה משמעות להתעלמות מתוצאות הבדיקה גם אם הייתה התעלמות כזו. 49. 49. ד"ר קוגן מוסרת בתצהירה כי בדקה את התובעת ביום 2.11.97 והבדיקה הייתה 'לאחר קבלת תוצאות הבדיקות ויעוץ הגסטרואנטרולוגי, לפיו נמצאו חיידקי הליקובקטר ולאור המלצתו של הגסטרואנטרולוגי נתתי לתובעת מרשם ללוסק, קלאסיד ומטרוגיל' (סעיף 6 לתצהיר). דברים אלה עולים גם מהרשומה הרפואית מאותו מועד בה נרשם 'נבדקה על ידי גסטרואנטרולוג, מדובר על HELICOBACTER GASTRITIS מומלץ על ...' 50. 50. יש לציין כי בחקירה הנגדית ד"ר קוגן אמרה כי לו הייתה מקבלת את תוצאות הבדיקה הייתה רושמת את התוצאות וכי לא ראתה את הבדיקה הזו (עמ' 36, ש' 23) אך בהמשך היא אמרה 'קיבלתי מכתב שיש לה הליקובקטר והיא קיבלה טיפול' (עמ' 36, ש' 25). לעומתה ד"ר גוסט אמר בעדותו כי שוחח טלפונית עם ד"ר קוגן ואמר לה את תוצאות הבדיקה (עמ' 54, ש' 20-23) וכי גם שוחח על כך טלפונית עם התובעת (עמ' 55, ש' 3-4). 51. 51. לעניין הבדיקה ותוצאותיה התייחסתי לעיל ולכן דומה כי לא ניתן לתלות את העיכוב בגילוי מחלתה של התובעת בשל אי מסירת התוצאות לתובעת וההימנעות מתיעוד התוצאות באופן ראוי. אף שאין ספק כי ההתנהלות סביב העברת תוצאות הבדיקה מד"ר גוסט לד"ר קוגן הייתה צריכה להיות מסודרת יותר ואין ספק כי הדברים היו צריכים להיות רשומים בתיק הרפואי בצורה מסודרת ומלאה, עולה, כפי שטענה הנתבעת, כי ד"ר קוגן הייתה ערה לתוצאות שכן טיפלה בחיידק ההליקובקטר שנמצא באותה בדיקה. עוד עולה, כפי שתיארתי לעיל, מתוך מסקנותיו של פרופ' בוביס כי לא היה בתוצאות הבדיקה, אף אם היו נמסרות לתובעת ולרופאים כדי לשנות את האבחנה או את הטיפול שניתן. מכאן נובעת המסקנה כי אף אם התרשלו רופאיה של הנתבעת באופן שבו העבירו את התוצאות ותיעדו אותן, אין קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין האבחון המאוחר של המחלה. התעלמות מבדיקת ההליקובקטר 52. 52. בעניין זה טוענת התובעת כי מתוך בדיקת הביופסיה שנלקחה ביום 6.10.97 ניתן היה ללמוד כי היא חיובית באשר לקיומו של חיידק הליקובקטר. קיומו של חיידק זה מתאים גם לגידולים של הקיבה ולמרות זאת לא נעשה דבר עם אבחון זה. 53. 53. התובעת מצטטת מתשובותיו של ד"ר ברי רוזן לפיהם אינו יודע אם אז היה ידוע הקשר האפשרי בין הימצאות חיידק ההליקובקטר לבין קיום סרטן קיבה. עוד היא מצטטת מתשובותיו לפיהם שלח את התובעת פעמיים לביצוע בדיקה זו. הפעם השנייה לאחר שהתובעת איבדה את התוצאות אך לא עקב אחרי קבלת התוצאות או התקשר עם המעבדה כדי לקבלם (עמ' 33, ש' 16-26). 54. 54. באשר למשמעות קיומו של חיידק ההליקובקטר מפנה התובעת לתשובתו של פרופ' בוביס לפיהם הקשר האפשרי בין קיומו של החיידק לבין גידול סרטני מוכר מזה שנים (עמ' 44, ש' 16-17). 55. 55. הנתבעת חולקת על טענת התובעת ומצביעה על כך כי לפי עדויות המומחים הקשר בין קיום חיידק ההליקובקטר לבין התפתחות גידול סרטני בקיבה הוא רופף. 56. 56. ד"ר ברנר, המומחה מטעם התובעת, כתב בחוות דעתו כי לאחר קבלת התשובה החיובית לבדיקת הליקובקטר המשיכו הרופאים לתת לתובעת טיפול המתאים לכיב קיבה למרות שטיפולים אלה לא עזרו. לדעתו תוצאה חיובית כזו אינה יכולה 'לשמש גורם מטעה' מאחר ובדיקת הליקובקטר חיובית תואמת גם גידולים של הקיבה וזיהום בחיידקי הליקובקטר נחשב כיום כגורם להיווצרות של סרטן הקיבה. 57. 57. בעדותו הוא אמר כי קיימים מחקרים המצביעים על הקשר בין הימצאות חיידק ההליקובקטר לבין קרצינומה של הקיבה (עמ' 4, ש' 21-22) אך ציין כי לא ידוע משך הזמן שבין מציאת הליקובקטר בביופסיה ללא הדגמה של ממצא ממאיר לבין יצירת סרטן והעריך כי מדובר בכמה שנים (עמ' 4, ש' 23-27). הוא הבהיר כי אינו טוען שרופא משפחה שרואה תוצאות בדיקת הליקובקטר חיוביות אמור לחשוד מייד על קיום סרטן בקיבה ולדבריו 'זה לא הדבר הראשון שהוא חושב עליו' (עמ' 5, ש' 4-6). 58. 58. פרופ' קטן אמר בחקירתו הנגדית כי מדובר בחיידק שגורם לכיב קיבה ולעיתים מאוד רחוקות דלקת כרונית של הקיבה יכולה לגרום לסרטן מסוגים שונים של הליקובקטר (עמ' 61, ש 26-27). 59. 59. המומחית לרפואת המשפחה, פרופ' טבנקין, כתבה בהקשר זה כי לא היה מקום לחשוד בגידול סרטני בנוכחות חיידק הליקובקטר כאשר בגסטרוסקופיה שנערכה לא נמצאה עדות לגידול. האבחנה הסבירה במצב כזה היא לכיב עקב הליקובקטר וממצא כזה אף מסביר את כאבי הבטן שאינם חולפים. 60. 60. פרופ' בוביס העיד, אף כי אין זה תחום התמחותו, כי דבר קיום הקשר החל לעלות בפרסומים בסוף שנות השמונים ובשנת 2005 ניתן לחוקרים אוסטרליים פרס נובל על גילוי הקשר. עוד הוא הסכים עם ההנחה שב- 3% מהחולים שלהם חיידק הליקובקטר מתפתח סרטן קיבה (עמ' 44, ש' 13-14). בחקירה החוזרת הוא אישר כי אינו יודע מתי הפך המידע להיות 'קומון נולג'' (עמ' 50, ש' 16). 61. 61. המסקנה העולה מתוך עדויות הרופאים היא כי לא היה די במציאת חיידק ההליקובקטר כדי להצביע על קיום גידול סרטני או להצדיק מתן טיפול אחר עד לאבחנת המחלה. בעניין זה מצאתי כי יש להעדיף את עמדת המומחים מטעם הנתבעת, פרופ' קטן ופרופ' טבנקין לפיה מדובר בקשר בעל הסתברות נמוכה יחסית ועל רקע הממצאים השליליים שהתגלו בבדיקת הגסטרוסקופיה שנערכה בחודש אוקטובר 1997 לא היה זה סביר להניח כי חיידקי ההליקובקטר מצביעים על קיום גידול סרטני. 62. 62. בעניין זה יש להיזהר מהסקת מסקנות בדיעבד על רקע ההתפתחויות המאוחרות יותר ובחינת סבירות ההתנהגות צריכה להיעשות ביחס לזמן שבו נסמרו התוצאות כאשר בפני הרופאים עומדת תוצאת הגסטרוסקופיה המצביעה על היעדרו של תהליך גידולי (השווה ע"א 280/60 פרדו נ' חפץ פלדמן, פ"ד טו (4) 1974, 1977; ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (2) 142, 172 (1991); ע"פ 7193/04 ולדימיר יקירביץ נ' מדינת ישראל 2009) וההפניות שם). הפנייה מאוחרת לבדיקת CT בטן 63. 63. לטענת התובעת היא נשלחה לביצוע בדיקת CT בטן בשלב מאוחר מדי בחודש יולי 1998 והיה מקום להפנותה בשלב מוקדם יותר. היא סבורה כי ביצוע הבדיקה קודם לכן היה מביא לגילוי מוקדם יותר של המחלה. התובעת מצטטת מעדותם של ד"ר קוגן וד"ר רוזן שהעידו כי ניתן לערוך בדיקת CT לאיתור סרטן וכן מפנה לעדותו של פרופ' קטן לפיה בדיקת ה- CT יכולה לאתר איזור חשוד ולאחריה מבוצעת בדיקה שמגלה את הסרטן (עמ' 63 ש' 27-31). עוד היא מפנה לעדותו לפיה בבדיקת CT ניתן לראות התעבות של דופן הקיבה שהיא בגדר ממצא מחשיד. 64. 64. התובעת סבורה כי פרופ' קטן מסכים כי בדיקת CT הייתה יכולה לגלות את הבעיה אך טען כי היו בדיקות נוספות שנערכו שניתן היה לגלות את הסרטן באמצעותן אך אלו לא עשו כן. לשיטתה עמדת פרופ' קטן בעניין זה מתעלמת מכך שהבדיקות האחרות נועדו לבחון קיום של כיב קיבה. 65. 65. נדבך נוסף בטענת התובעת הוא דבריה של פרופ' טבנקין כי על מקרה אחד שבו הייתה מעורבת במהלכו נפנו לערוך בדיקת CT ואיתרו באמצעותה גידול סרטני (עמ' 74, ש' -1-5). 66. 66. בנוסף לראיות מטעם הנתבעת מפנה התובעת גם לדברים שאמר ד"ר ברנר, האונקולוג מטעמה. 67. 67. הנתבעת חולקת על טענה זו. ראשית, היא מזכירה כי בתחילה כאשר התובעת סברה שלא נתקבלו תוצאות בדיקת הביופסיה נטען כי היה צריך לבצע בדיקת CT בשלב מוקדם יותר. לאחר שהתברר כי הבדיקה שנערכה הייתה שפירה שונתה גישתו של ד"ר ברנר ועתה הוא טען כי היה צריך לערוך בדיקת CT בנוסף לבדיקת הביופסיה כדי לשלול תהליך גידולי ולא ניתן היה להסתפק בבדיקת ביופסיה. 68. 68. עמדת הנתבעת היא כי גישה זו מופרכת והומצאה לצורך הדיון עצמו. הנתבעת טוענת כי אין לכך כל אזכור בחוות דעתו של ד"ר ברנר והדבר אף אינו הגיוני. בעניין זה נסמכת הנתבעת על דבריו של פרופ' קטן לפיהם בדיקת הבחירה לבדיקת גידול סרטני בקיבה היא גסטרוסקופיה וכך גם קבעה פרופ' טבנקין. 69. 69. בחוות הדעת כתב ד"ר ברנר כי צריך היה לכלול בדיקת CT בשלב מוקדם יותר. בעדותו הוא הוסיף כי דווקא ממצא שלילי או תקין אצל חולה הסובל 10 חודשים מכאבי בטן צריך להדליק נורה אדומה ולהביא לעריכת בירור מעמיק יותר ולכן היה ד"ר ברנר שולח את התובעת לבצע בדיקת CT (עמ' 5, ש' 23-28). עוד אמר ד"ר ברנר בהקשר זה כי לשיטתו לאחר ממצא שלילי בביופסיה, טיפול נגד חיידק הליקובקטר שאינו מועיל ובהתחשב בקיום הכאבים היה מקום לעשות את בדיקת ה- CT לבטן לאור קיום הכאבים ובלשונו 'בדיקת CT עולה 100 ₪ והיה צריך לעשות אותה' (עמ' 6, ש' 23-29). 70. 70. ד"ר ברנר אף גרס כי אם הייתה נערכת בדיקת CT בשלב מוקדם יותר, באוקטובר 97, היו רואים את אותה התהוות פטולוגית בדופן הקיבה שנצפתה בשלב מאוחר יותר (עמ' 7, ש' 8-12). 71. 71. ד"ר ברנר הסכים במהלך חקירתו כי הסדר הרגיל של הבדיקות הוא עריכת בדיקת CT ורק לאחריה בדיקת ביופסיה (עמ' 6, ש' 5) עם זאת, הוא עמד על דעתו כי נוכח התלונות על כאב, הממצא של הליקובקטר והטיפול שלא עזר היה מקום לערוך בדיקת CT שעלותה נמוכה. לדעתו לו הייתה נעשית בדיקת CT בחודש אוקטובר 1997 היו רואים את ההתהוות הפתולוגית בדופן הקיבה (עמ' 7, ש' 10-11) ואז היה מקום לעשות ביופסיה חוזרת שנלקחה ממספר רב יותר של מקומות. 72. 72. המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' קטן, סבר בחוות דעתו כי בדיקת CT אינה בדיקת הבחירה לגילוי סרטן הקיבה והוא נסמך בעניין זה גם על כך שבחודש יולי 1998 כאשר נערכה לבסוף בדיקת ה- CT הממצא שהיה בה היה ממצא 'חשוד' שעה שבגסטרוסקופיה שנערכה באותו שלב אובחן סרטן אלים באופן וודאי. הוא מסביר כי רק גסטרוסקופיה היא בדיקה המיועדת לאבחון סרטן הקיבה. הוא מוסיף כי הסרטן שנתגלה היה אלים וספק רב אם היה קיים 9 חודשים וקדם לכן ואם היה קיים היה בוודאי קטן ביותר ולא ניתן היה לאתר אותו בבדיקה בחודש אוקטובר 1997. לדעתו נוכח הספק שהיה בבדיקת ה- CT המאוחרת יותר היא לא הייתה מגלה ממצא מחשיד לו הייתה נערכת קודם לכן (עמ' 64, ש' 15). הוא אמר כי אם בזמן בדיקת האנדוסקופיה לא נמצא דבר לא היה נמצא כל ממצא בבדיקת ה- CT ובלשונו 'אני משוכנע בכך כשאנדוסקופיה תקינה אז אפס אחוז שסי טי יראה על סרטן' (עמ' 65, ש' 16). 73. 73. אני ער לעמדתו של ד"ר ברנר ואולם מצאתי לנכון להעדיף בעניין זה את הדברים שנאמרו על ידי פרופ' קטן וזאת בשל השיקולים הבאים: א. א. עמדת ד"ר ברנר בעניין זה, עריכת בדיקת CT למרות היעדר ממצא בגסטרוסקופיה שנערכה בחודש אוקטובר 1997 לא נכללה בחוות דעתו המקורית ועלתה תוך כדי חקירתו הנגדית. התרשמות הנתבעת, כמפורט בסיכומיה לגבי אמירה זו, אינה נראית כקלוטה מן האוויר. ב. ב. פרופ' קטן ביסס את הנחתו לגבי מה ניתן היה למצוא בבדיקת CT מוקדמת על טיב הממצא שהיה בבדיקת ה- CT המאוחרת יותר. דהיינו עמדתו של פרופ' קטן לא הייתה עמדה כללית המתייחסת לטיבה של בדיקת ה- CT אלא התייחסות ספציפית לתוצאותיה, ככל שניתן להעריך אותן, על בסיס הממצאים המאוחרים של טיב הגידול שנמצא בגסטרוסקופיה והשוואת הממצאים לבדיקת ה- CT. ג. ג. סביר יותר בעיני כי באותה עת, בחודש אוקטובר 1997, כאשר בפני הרופאים תוצאות גסטרוסקופיה שאינן מצביעות על תהליך גידולי וקיים הסבר סביר אחר לתלונות, אין מקום לדרוש עריכת בדיקת CT. עוד אוסיף כי בחלוף זמן קצר דווח על ידי התובעת על שיפור בזמן נטילת תרופות והיא לא ביקרה אצל הרופאים משך מספר חודשים. היעדר הרישום ונזק ראייתי 74. 74. התובעת מלינה על כך שרישום של התיק הרפואי בעניינה היה לקוי. עיקר הטענה מופנה לכך שתוצאות הבדיקות שנערכו על ידי רופא חיצוני (ד"ר גוסט) וכן תוצאות בדיקת הגסטרוסקופיה לא הובאו לידיעת רופאי המשפחה ולא נרשמו בתיק הרפואי. 75. 75. התובעת טוענת כי ליקוי זה גרם לנזק ראייתי בנקודות השנויות במחלוקת וכי יש בכך כדי להוות חיזוק לטענות התובעת ולהעדיף את הרישומים הפועלים לטובתה. היא כותבת כי 'כל רופא ראה רק את "חלקת האלוהים הקטנה שלו" ולא טרח "להרים את הראש" ולראות מעבר לכך. 76. 76. הליקוי בזרימת המידע גרם לשיטתה של התובעת לכך שרופא המשפחה לא הפנה אותה אל הבדיקות הנכונות. 77. 77. עמדת הנתבעת היא כי מדובר בטענה חסרת בסיס שכן למרות היעדר תיעוד לתוצאות הבדיקה ברישומים עולה מהרשומה המתייחסת ליום 2.11.97 כי ד"ר קוגן יודעת על תוצאות הבדיקה ומתייחסת אליהם. 78. 78. דומה כי אין מחלוקת על חובת הנתבעת לערוך רישום מלא ומסודר של הבדיקות שנערכו לתובעת וכי בעניין זה היה ליקוי ברישום שעלה מעדותם של שני רופאי המשפחה. למרות זאת, מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי הליקוי ברישום, בעיקר תיעוד בדיקת הגסטרוסקופיה, לא גרם לאיחור באבחנה של מחלת הסרטן שנתגלתה בשלב מאוחר יותר. סיכום 79. 79. לא מצאתי כי התרשלותם של מי מרופאי הנתבעת הביאה לאבחון מאוחר של מחלת הסרטן. 80. 80. התביעה נדחית. 81. 81. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות. רפואהסרטן