להלן פסק דין בסוגיית סיבוכים בלידת תאומים: פסק דין 1. ביום 26.4.98 ילדה התובעת תאומות בבית חולים בלינסון (להלן: "בית חולים"). כתוצאה מהסתבכות הלידה, נאלצו הרופאים לכרות את רחמה. כשלושה ימים לאחר הניתוח, התברר כי נותר בבטנה של התובעת גוף זר - מטלית או פד, והתובעת נאלצה לעבור ניתוח נוסף להוצאת אותו גוף זר. לטענת התובעים, כריתת רחמה של התובעת, והותרת גוף זר בבטנה, נגרמו כתוצאה מרשלנותם של הנתבעים, והתעלמותם מבקשת התובעים כי הלידה תתבצע בניתוח קיסרי. התובעים עתרו לפיצויים בגין נזקים שנגרמו להם, לגרסתם, כתוצאה מכך. לטענת הנתבעים, התובעים לא ביקשו כי התובעת תלד בניתוח קיסרי, ולא הוכח כי התרשלו בטיפולם בה. לפיכך ביקשו כי התביעה נגדם תידחה. א. עיקר העובדות 2. התובעים נשואים זה לזו והם הורים לשלוש בנות. הבת הבכורה ילידת 1992, נולדה בלידה רגילה. לאחר מכן, הרתה התובעת תאומות כתוצאה מהפריה חוץ גופית. במהלך הריונה היתה התובעת במעקב אצל הנתבע 1, אשר היה אחראי לטיפולי ההפריה החוץ גופית שהתובעת עברה. 3. ביום 25.4.98, בשבוע 38 להריונה, הגיעה התובעת לבית חולים בשעה 11:19 - על פי האמור במדבקה של הרישום הרפואי - עם צירים ולאחר ירידת מים. 4. בקבלתה לחדר הלידה, נמצאה אצל התובעת פתיחה של כ- 8 ס"מ של צוואר הרחם שהיה מחוק. נעשתה הערכת המנח של העוברים ומשקלם. משהתברר כי עובר אחד נמצא במנח של מצג ראש והשני במנח רוחבי, הועברה התובעת מיד ללידה בחדר הניתוח. בשעה 11:45 - דהיינו תוך 26 דקות מקבלתה של התובעת בבית החולים - נולד העובר הראשון, בלידה רגילה, ללא סיבוכים, במשקל של 2,290 גרם. 5. לגבי השתלשלות האירועים לאחר מכן, ושבסופם נכרת רחמה של התובעת, אין תמימות דעים בין הצדדים. עיקרם של דברים - עליהם אין מחלוקת - הוא כי בשעה 12:00 חולץ בניתוח קיסרי העובר השני - בת - ששקלה 2,632 גרם. בטרם חולץ העובר השני, אשר נצפו אצלו סימני ברדיקרדיה, היינו היחלשות הדופק, נעשה ע"י הרופאים שהיו בלידה, ד"ר אורבייטו, וד"ר בר חוה, ע"י כל אחד מהם, ניסיון להפוך את העובר, כך שיהיה במצג עכוז, על מנת להקל את שליפתו המהירה מהרחם. לאחר שניסיונות אלה כשלו, מאחר שהעובר היה מקובע, חולץ העובר, כאמור, בניתוח קיסרי. 6. לאחר שהתאומות נולדו, התברר כי צוואר רחמה של התובעת מדמם, נעשו פעולות שונות כדי לעצור את הדימום, במהלכן הוזעקו לחדר הניתוח הכונן הבכיר ד"ר לבבי ומנהל המחלקה פרופ' בן רפאל. הפעולות לעצירת הדימום לא צלחו, ובשעה 16:30 לערך, הוחלט על כריתת הרחם. 7. כ- 72 שעות לאחר ניתוח כריתת הרחם, בעקבות תלונותיה של התובעת על כאבים בבטנה, התברר כי נותר בגופה גוף זר, התובעת הובהלה לחדר ניתוח, שם עברה ניתוח נוסף, במהלכו הוצא הגוף הזר. ב. שאלת אחריותם של הנתבעים לנזקי התובעים (א) הפרקטיקה שהיתה מקובלת בשנת 1998 לילוד תאומים 8. כל אחד מהצדדים זימן לעדות עד מומחה מטעמו, בתחום הגניקולוגיה, כדי לבסס את גרסתו. מטעם התביעה העיד ד"ר גרנט מבית חולים הדסה בעין-כרם - מטעם הנתבעים העיד פרופ' שיף מהמרכז הרפואי ע"ש שיבא, בתל השומר. למרות שהמומחים היו חלוקים ביניהם לגבי השאלה האם הרופאים שילדו את התובעת פעלו בהתאם לנורמות הרפואיות המקובלות - הם הסתמכו, בעיקר, על אותה ספרות מקצועית ומאמרים - גם אם פירשו אותם באופן שונה. 9. נאמר בנייר העמדה של האיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה - העוסק בלידת תאומים - "ההמלצה לגבי יילוד התאום השני אשר לא היה במצג ראש הינה: מיד לאחר לידת התאום הראשון, יש לבדוק את המצג והמנח של התאום השני. כאשר מנח התאום השני אורכי, ניתן ליילדו בהתערבות מיידית או להמתין ללידה עצמונית. כאשר התאום השני במנח רוחבי, ניתן לבצע: (1) היפוך חיצוני או פנימי למנח אורכי ויילוד. (2) ניתוח קיסרי. 4. רצוי ליילד את התאום השני במצג עכוז על ידי "total breech extraction" או "assisted breech delivery". נייר העמדה פורסם בשנת 2000, אך הפרקטיקה המומלצת בו היתה ידועה ומקובלת גם בשנת 1998. 10. הן התביעה והן הנתבעים סמכו את ידיהם על האמור בספר הלימוד למיילדות של Williams. נאמר ב- Williams בקטע הרלבנטי (עמ' 911) כפי שתורגם על ידי ד"ר גרנט (עמ' 3 לפרוט'): " אם הראש או העכוז לא מעל הכניסה לאגן ואי אפשר לכוון אותו כך בקלות, או מתפתח דימום משמעותי, הבעיה הכרוכה בילודו של העובר השני הופכת להיות מסובכת", ובהמשך נאמר (שם) "... מיילד שהוא מיומן בפעולות תוך רחמיות, ומרדים שהוא מיומן בהרדמה מהירה של האישה והרפיית הרחם, תנאים אלה הכרחיים כדי לאפשר לידה נרתיקית עם תוצאה טובה. ילוד מהיר של התאום השני ע"י ניתוח קיסרי היא בחירה טובה יותר אם לא נוכח מיילד מיומן בביצוע פעולה של סיבוב העובר בתוך הרחם, או אם אין אפשרות לתת הרדמה אפקטיבית שתרפה את הרחם באופן מידי". 11. מהדברים בנייר העמדה, כמצוטט לעיל, והאמור בסיפרו של Williams, עולה בבירור כי אחת מהפרקטיקות המומלצות, לילוד העובר השני, כאשר הוא אינו במצג ראש, הינה, ילודו מהנרתיק, כאשר לשם כך יש לבצע היפוך פנימי או חיצוני של העובר, ובלבד שההיפוך יעשה על ידי מיילד מיומן ושהיולדת קיבלה חומר מרדים שהרפה את הרחם באופן מידי. לכן, אין לקבל את טענת התובעים כי הנתבעים התרשלו בכך שניסו לילד את העובר השני דרך הנרתיק ולשם כך ניסו להופכו בעודו ברחם התובעת. 12. מאחר שההמלצה לביצוע היפוך של העובר השני מותנית במצג של העובר לאחר שהעובר הראשון נולד, מתעוררת בענייננו השאלה באיזה מנח היתה התאומה השניה ברחמה של התובעת לאחר שהתאומה הראשונה נולדה. (ב). מנח העובר השני לאחר לידת העובר הראשון. 13. גרסת התביעה היא כי לאחר לידת העובר הראשון התהפך העובר השני למצג ראש. לטענת הנתבעים העובר השני היה במנח רוחבי - גם לאחר לידת העובר הראשון. 14. את גרסתה, כי העובר השני התהפך למצג ראש לאחר לידת העובר הראשון, תומכת התביעה באמור במסמך "בתיאור הלידה" (מסמך 7 הנספח לתצהיר התובעת) (להלן:"מסמך 7"). נרשם באותו מסמך "... לאחר לידת עובר אחד, שתים הסתובב ל- VX (מצג ראש - ר.א.) בבדיקה (US/PV) (בדיקת אולטרסאונד ובדיקת דרך הנרתיק - ר.א.) VX בכניסה לאגן". לאחר המילה "כניסה לאגן" הוכנסו המילים "משמאל מנח רוחבי" , ובהמשך נרשם "הופעת ברדיקרדיה (האטה בדופק - ר.א.) לאור הנ"ל הוחלט לסיים ...". כן מסתמכים התובעים בגרסתם כי לאחר לידת העובר הראשון העובר השני היה במצג ראש, על "סיכום ביניים" שנכתב על גבי טופס "מהלך מחלה" (אשר צורף כנספח 8א' לתצהיר התובעת, (להלן: "מסמך 8א'"). מסמך 8א' על פי הרשום בו נכתב בשעה 16:00. באשר לעובר השני נרשם בו "בסונר עובר הסתובב למצב VX" וכאן הוכנסה המילה "משמאל", ובהמשך "ראש וכניסה לאגן, כשב- PV אכן ראש בכניסה לאגן", וכאן הוכנסו המילים "מעל ה-PELVIC INLET". 15. לעומת גרסת התביעה, טוענים הנתבעים, כי העובר השני, לאחר שנולד העובר הראשון, לא היה במצג ראש, אלא במנח רוחבי. הנתבעים מבססים טענתם על אותו תיעוד רפואי שעליו מתבססת התביעה. כן מבססים הנתבעים את גרסתם על עדויות הרופאים, ד"ר אורבייטו וד"ר בר חוה שנכחו בלידה. שני הרופאים העידו כי גם לאחר שהתאומה הראשונה נולדה, התאומה השניה נותרה עדיין במצג רוחבי. ד"ר אורבייטו, שערך את הרישומים במסמך 7 ובמסמך 8א, העיד לגבי הנסיבות שבהן ערך את הרישומים - לדבריו הם נערכו בו זמנית. ד"ר אורבייטו הסביר מדוע הוסיף מילים לטקסט ושמהן עלה - בניגוד לכתוב במסמכים בטרם המילים הוספו - כי העובר השני - היה במנח רוחבי גם לאחר לידת הראשון. 16. לטענת התביעה יש להתעלם מהתוספות במסמכים 7 ו- 8א, לא רק משהוספו מאוחר יותר, אלא גם מאחר שאינן מתיישבות עם התיאור הראשוני שבמסמכים, "עובר הסתובב למצג VX" - אינו מתיישב עם "מנח רחבי" - מילים שהוספו במסמך 7 אך לא במסמך 8א. 17. אכן, קיימת לכאורה סתירה בין הדברים שתחילה נרשמו במסכמים 7 ו- 8א - היינו שהעובר השני הסתובב למצג ראש - לבין המילים שהוספו למסמכים, ושמהן עולה כי הועבר השני לא היה במצג ראש, לאחר לידת העובר הראשון, אלא במצג רוחבי. 18. פרופ' שיף הסביר את הסתירה לכאורה (עמ' 111 לפרוט'): "... בהרבה מאוד מקרים כשהעובר השני ראשו בכיוון האגן , והוא לכאורה VX ובבדיקה הידנית אתה מרגיש שהוא לא נכנס לתוך האגן ושגופו אלכסוני או רוחבי, להערכתי לפחות בחצי מהמקרים והדבר הנכון ביותר לטעמי במצבי הביניים האלה, הוא להתייחס לזה כרוחבי, ומיד בטרם איבוד זמן כך לימדו אותי הפרופסורים שלי לבצע את הפעולה של סיבוב וחילוץ, ולהערכתי זה התשובה לניסוחים אלה, אני מניח שזו הסיבה שזה כך התבטא בכתיבת מסמך 7 שמצד אחד כתוב VX מאידך כתוב בכניסה לאגן משמאל מנח רחבי". ובהמשך (עמ' 112 לפרוט') "נתקלתי בעשרות מקרים של מצבים דומים שבהתחלה לא ברור לך אם זה ראש שנכנס כבר לכניסה לאגן, או שהוא עדיין במצב אלכסוני או רוחבי". 19. לנוכח הסבריו של פרופ' שיף, והתרשמותי ממהימנותם של ד"ר בר חוה וד"ר אורבייטו, איני מקבלת את גרסת התביעה, שהיא למעשה השערה - המסתמכת על חלקי רישום, באשר לתנוחת העובר השני עובר לנסיונות הרופאים להופכו ברחם התובעת כדי לחלצו. גם אם העובר השני, כמצויין במסמכים 7 ו-8א, "הסתובב", ויתכן שהרופאים, ד"ר אורבייטו וד"ר בר חוה, תחילה התרשמו כי הסתובב למצג ראש, מקבלת אני את טענתם כי לא היה במצג זה - אלא במצג רוחבי או "אלכסוני" - כמפורט בעדות הרופאים, וכמוסבר על ידי פרופ' שיף. (ג) האם החלטת רופאי הנתבעת לנסות ליילד את העובר השני דרך הנרתיק לאחר היפוכו היתה סבירה בנסיבות 20. עולה מהתיעוד הרפואי ועדויות הרופאים, ד"ר בר חוה וד"ר אורבייטו, כי נצפתה באמצעות מכשיר האולטרא סאונד, האטה בקצב הדופק אצל העובר השני, לאחר שהעובר הראשון נולד. בשל מצוקת העובר השני, החליטו הרופאים לחלצו במהירות ככל שניתן. ד"ר גרנט אישר בעדותו (עמ' 43 לפרוט') כי "אם העובר היה במצג רוחבי, לא במצג ראש, היה הגיון לביצוע הוצאת העובר דרך הנרתיק". ד"ר גרנט גם אישר (שם) "נכון שיותר מהר לחלץ בהיפוך מאשר בניתוח קיסרי". 21. התובעים טענו כי רופאי הנתבעת שגו בכך שלא ביצעו הערכת משקל בעזרת האולטרא סאונד. יש חשיבות למשקלם של עוברים תאומים, מאחר שבמידה וקיים פער במשקלם, העולה על 15%, כאשר העובר השני גדול יותר מהעובר הראשון, ביצוע לידה נרתיקית עלולה להיות מסוכנת. 22. בעניינו, בדיעבד, לאחר הלידה, התברר כי הפער במשקל התאומות היה 12% - כאשר התאומה השניה היתה גדולה יותר מהתאומה הראשונה. לנוכח ההפרש במשקל התאומות - אף כי התברר אך בדיעבד - לאחר לידתן - לא היתה מניעה ליילד את העובר השני דרך הנרתיק. 23. אשר לטענת התביעה כי היה על הרופאים לבצע בדיקה על מנת להעריך כדבעי את משקלם של העוברים, הרי שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם דברי המומחה מטעמם. ד"ר גרנט העיד (עמ' 46 לפרוט') "... היה טוב לו נעשה ניסיון להעריך את משקל העוברים, גם בזמן הקבלה לחדר הלידה, אך אני מבין שבמצוקת הזמן שהיתה הפעולה הזאת שאפשר גם לטעות בה בהערכה, די גדולה, לעיתים, אצל אישה שכבר יש לה הערכות משקל קודמות של העוברים, לא נראה לי כדבר בעל חשיבות ראשונה במעלה". 24. בשים לב לפרק הזמן שעמד בידי הרופאים מרגע הגעת התובעת לבית החולים ועד ללידתה של התאומה הראשונה ואח"כ השניה - שאף סבלה ממצוקה עוברית - אין לומר כי רופאי הנתבעת התרשלו בכך שלא וידאו את משקלם של העוברים. 25. מקובלת עלי דעתו של פרופ' שיף שהחלטת הרופאים, בנסיבות שנוצרו לאחר לידת התאומה הראשונה, לנסות ולבצע היפוך לעובר השני ולנסות לילדו דרך הנרתיק היתה על פי הנוהלים המקובלים, וסבירה בנסיבות. פרופ' שיף אף ציין כי הרופאים נהגו בסבירות, כאשר החליטו לנסות וליילד את העובר השני בלידה נרתיקית גם לנוכח העובדה כי הלידה התנהלה בחדר ניתוח - כאשר רופא מרדים נוכח - וניתן יהיה - באם יתעורר הצורך - לעבור באופן מידי לניתוח קיסרי. (ד)טענת התביעה כי ביצוע שני ניסיונות היפוך הינו בניגוד לפרקטיקה המקובלת 26. מעבר לטענתה כי ההחלטה ליילד את העובר השני, שלא באמצעות ניתוח קיסרי, היתה בלתי סבירה בנסיבות, טענה התביעה כי ניהול הלידה היה לא תקין - בין היתר - משום שנעשו על ידי הרופאים שני ניסיונות היפוך - ניסיון אחד על ידי ד"ר אורבייטו והשני על ידי ד"ר בר חוה. 27. לטענת התובעים, משפעולת ההיפוך לא הצליחה בקלות, היה על הרופאים להפסיק לנסות לחלץ את העובר השני בצורה זו, ולהמשיך בניתוח. לגרסת התביעה במהלך ניסיון החילוץ הרופאים הם שגרמו לעובר השני להיות מקובע בטרנסוורס. 28. בהתייחסו לטענת התובעים כי הנתבעים חרגו מהנוהלים המקובלים בכך שעשו שני נסיונות היפוך, תחילה ע"י ד"ר אורבייטו ואח"כ ע"י ד"ר בר חוה, אמר פרופ' שיף כי מהתיעוד הרפואי הבין שנעשו שני ניסיונות היפוך, אשר בוצעו ע"י אותו רופא, תחילה היפוך חיצוני ואח"כ היפוך פנימי. יחד עם זאת, משהתברר לפרופ' שיף כי שני נסיונות ההיפוך בוצעו ע"י שני רופאים, כאשר ניסיון ההיפוך השני בוצע ע"י הרופא המנוסה יותר, אמר כי נוהל זה שתחילה רופא בעל פחות וותק מנסה לבצע את פעולת ההיפוך, ולאחר מכן רופא בכיר יותר מנסה, מקובל עליו, ואף הוא נוהג כך (עמ' 115, 116 לפרוט'). יתר על כן, לדבריו: "... בחלק גדול מהמקרים שבהם אני או רופאים בכירים אחרים מתבקשים להמשיך בפעולה, או מחליטים בעצמם להמשיך בפעולה, העובר מסתובב ונולד, ובחלק שהרושם של הבכיר, שהעובר אכן מקובע, הבכיר מאשר את האבחנה ועובר לניתוח, זה תהליך מאוד סביר בעיני". מקובלת עלי דעתו של פרופ' שיף כי הנתבעים לא חרגו מהפרקטיקה המקובלת משתחילה ניסה ד"ר אורבייטו להפוך העובר השני, וכשלא עלה הדבר בידו, ניסה ד"ר בר חוה, שהיה באותה עת הרופא הבכיר בחדר הניתוח, לבצע את פעולת ההיפוך. (ה) טענת התובעים כי במהלך ניסיון ההיפוך הופעל כוח בלתי סביר על ידי רופאי הנתבעים 29. נטען ע"י התובעים כי הופעל כוח מעבר לסביר בעת שנעשה ניסיון ההיפוך. העובדה שנגרם קרע בצוואר הרחם כשלעצמה, לא מלמדת על הפעלת כוח בלתי סביר. פרופ' שיף בעדותו אמר (עמ' 114 לפרוט'), כי הפעלת כוח מוגבר לשם הוצאת עובר תקוע יכול לגרום "נזק לרחם, תאורטית, אם מפעילים כוח מוגבר מידי, קיצוני, אפשר גם לפגוע ברחם וליצור קרע ברחם, אבל נקודת ההנחה הבסיסית היא שהסיכון לאישה בילוד כזה וגינלי, מבחינת פגיעה ברחם הוא קטן משמעותית מהסיכון לרחם בניתוח קיסרי דחוף בפתיחה גמורה". לא הוכח על ידי התביעה כי נעשה על ידי מי מהרופאים שימוש בכוח בלתי סביר בעת נסיון החילוץ. (ו) לא הוסבר לתובעת כי קיימת האופציה לניתוח קיסרי 30. נטען ע"י התובעים, כי הם ביקשו שהתובעת תלד את התאומות בניתוח קיסרי, אך הנתבעים לא נענו לבקשתם. במסגרת הדיון בטענה זו, אתייחס אף לטענת התובעים כי לא הוסבר לתובעת בטרם נעשה ניסיון ההיפוך, שקיימת אף האופציה לניתוח קיסרי. (ז) אי הרדמת הרחם בטרם תעשה פעולת ההיפוך 31. לטענת התביעה, והנתבעים הסכימו לכך, ביצוע היפוך העובר, כאשר האישה טרם הורדמה, כדי להרפות את רחמה, עלולה לסכנה. גרסת התביעה היא כי ניסיונות ההיפוך נעשו עוד בטרם הורדמה התובעת. הנתבעים לעומת זאת טענו, כי בד בבד, במקביל, עם הרדמת התובעת, נעשה ניסיון ההיפוך (סעיף 14 בתצהיר ד"ר בר חוה; סעיף 18 בתצהיר ד"ר אורבייטו). 32. על כך שניסיון ההיפוך נעשה עוד בטרם התובעת הורדמה, ניתן ללמוד, לטענת התובעים, מעדותה של התובעת, אשר בתצהירה טענה, כי היתה ערה לחלוטין בעת שנעשו ניסיונות ההיפוך. לדבריה, שמעה את הרופא אומר "מה אני תופס מה, את היד? את הרגל? את הראש?". גם בבית המשפט טענה התובעת (עמ' 59 לפרוט') כי בעת ניסיון ההיפוך היתה ערה וחשה כיצד הרופא "התעסק לי בתוך הבטן וגם לחץ מעל הבטן", ובהמשך טענה כי לאחר שניסיונות ההיפוך לא הצליחו נאמר "...נעשה קיסרי ונרדים אותה". על כך שהתובעת לא הורדמה במהלך ניסיונות החילוץ, למדה התביעה גם מכך שכאשר ד"ר בר חוה נשאל (עמ' 99 לפרוט') אם כאשר נעשה ניסיון ההיפוך ע"י ד"ר אורבייטו היה זה לפני שהתובעת הורדמה, הוא השיב כי אינו זוכר. ד"ר בר חוה ציין (עמ' 96 לפרוט') כי "כדי להפוך את העובר בתוך הרחם בעזרת ידיים יש צורך בחדר ניתוח כי צריך להרדים כדי להרפות את שרירי הרחם". ד"ר אורבייטו כאשר נשאל אם התובעת הורדמה בטרם נעשה ניסיון ההיפוך השיב (עמ' 105 לפרוט') "עצם העובדה שרשום שאולי תזדקק להרדמה זה ברור שזה לניתוח כי לא עושים הרדמה למניפולציה אלא עושים הרפיית רחם והרדמה עושים לניתוח קיסרי". התביעה טענה כי יש לדחות את גרסת ד"ר אורבייטו בדבר "הרפיית רחם שנעשתה לתובעת בטרם נעשו ניסיונות החילוץ לעובר השני". לטענת התביעה, "אין דבר כזה ששמו הרפיית רחם ללא הרדמה", ופעולת ההרדמה נועדה להרפות את הרחם. זאת ועוד, משלא נמצאו בתיעוד הרפואי רישומים על "פעולת הרפיית רחם" אזי אליבא דגירסת התביעה, לא נעשתה פעולה שכזו. 33. ד"ר גרנט הביע את דעתו כי התובעת לא הורדמה במהלך נסיון החילוץ של העובר השני מאחר שלא מצא רישום על כך במסמכים של בית החולים. בחוות דעתו מיום 4.1.2000 ציין ד"ר גרנט כי "מהרשומות הרפואיות לא ניתן ללמוד האם האישה הורדמה לפני ניסיון ההיפוך של העובר...". בעדותו בבית המשפט שב ד"ר גרנט והתייחס לעניין ההרדמה (עמ' 39 לפרוט'): "... ולא ראיתי שצויין בגיליון כי נעשתה הרדמה לאישה לפני ניסיון הוצאת העובר השני". ובהמשך (עמ' 43 לפרוט'): "אני מסכים איתך, שאת פעולת ההיפוך עשו במהירות רבה תוך כדי הכנת התובעת לקיסרי. אני ביססתי את טענתי שההיפוך לא נעשה בהרדמה משום שלא ראיתי רישום שההיפוך נעשה בהרדמה". בחקירתו החוזרת הסביר ד"ר גרנט כי הגיע למסקנה שלא נעשתה הרדמה בהסתמך על הרישום מאחר (עמ' 45 לפרוט') ש"הנוהל הוא כשמרדים מבצע הרדמה מציין את שעת ההרדמה ומהלך ההרדמה". 34. פרופ' שיף בחוות דעתו ובעדותו לא התייחס לשאלה אם ניסיונות ההיפוך נעשו תוך כדי הרדמה אם לאו. 35. הרופא המרדים לא הובא לעדות. הימנעות הנתבעת מזימונו לעדות, לטענת התובעים, יש בה כדי להצביע על כך שהתובעת לא הורדמה בעת ביצוע ניסיון ההיפוך - וזאת בהסתמך על ההלכה שבע.א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי ושות' בע"מ, פ"ד ל"ד(1) 701. 36. לטענת הנתבעים הוכח על ידם כי התובעת הורדמה בתהליך מהיר "כך שנסיונות ההיפוך בוצעו במקביל" (להרדמה ר.א). להוכחת טענתם צירפו הנתבעים לתצהירי ד"ר בר חוה וד"ר אורבייטו, בין היתר, גיליון ההרדמה (נספח ג' לתצהיר ד"ר בר חוה - 3 עמודים). במסמך הנושא את הכותרת "גיליון הרדמה" נאמר כי נעשה ניתוח קיסרי בשל תנוחה פתולוגית של התאום השני. ובהמשך באותו גיליון נאמר "היו תוכניות לבצע DOUBLE SET UP לבצע הרדמה (הרפיה - ר.א.) EPIDURAL בחדר ניתוח ולקבל לידה אבל אישה הגיעה ב- 2 STAGE של הלידה וילדה ילד הראשון ללא הרדמה. אחרי לידה התברר שיש צורך לגמור לידה ב- C/S דחוף היו סימני של מצוקה עוברית BARDYCARDIA וקשיים לבצע VAGIN DELIVARY". לטענת הנתבעים בסיכומיהם, בדף השני לגליון הרדמה, "נרשם בבירור כי פעולות המרדים החלו בשעה 11:45 מיד לאחר לידת העוברה הראשונה". אכן מעיון בעמוד שני בגליון הרדמה עולה כי הוא מתחיל בשעה 11:45 אך ללא עדות ברורה, אין ביכולתי לקבוע אם אכן בשעה זו הורדמה התובעת, והאם נסיון ההיפוך נעשה לאחר ששרירי רחמה הורפו. בסיכומיהם טענו הנתבעים כי מכך שרשום בגליון ההרדמה "מצב פתלוגי של תאום שני" עולה כי ביצוע ההרדמה נעשה מיד כאשר נצפתה "האטה בקצב לב העובר". ללא עדות, מתקשה אני לקבל ההסבר. המדובר בעניין רפואי שמוטב כי יובהר על ידי מומחה בתחום זה. 37. גם ד"ר בר- חוה וגם ד"ר אורבייטו ציינו בתצהיריהם כי התובעת הורדמה ובמקביל הוחל בנסיון ההיפוך. מהמילה "במקביל" לא ברור אם בעת ביצוע נסיון ההיפוך היו שרירי הרחם של התובעת רפויים, אם לאו. בסיכומיהם טענו הנתבעים כי ד"ר גרנט התעלם מהרשום בגליון הרדמה כאשר העיד "אני בססתי את טענתי שההיפוך לא נעשה בהרדמה מאחר שלא ראיתי רשום שההיפוך נעשה בהרדמה". גליון הרדמה לא הוצג לד"ר גרנט - וממילא אין לדעת כיצד היה משיב אילו הוצג הגליון בפניו. 38. הנתבעים בסיכומיהם מסתמכים על האמור בת.א (מחוזי ירושלים) 1184/97 וידר גיטל ואח' נ' מרכז רפואי "שערי צדק" לעניין הצורך בהרדמה בעת חילוץ העובר. באותו מקרה היתה מחלוקת בין המומחים אם היה צורך להמתין עד לביצוע הרדמה כללית לשם חילוץ העובר אם לאו. בית המשפט קבע שם כי לא היה צורך להפסיק את המניפולציה שביצע המיילד ולהמתין לביצוע הרדמה כללית - בין היתר סמך בית המשפט את קביעתו על האמור בספרו של ווילאמס עמ' 581, 585. בענייננו, לא היתה מחלוקת בין הצדדים בדבר הצורך בהרפיית שרירי הרחם, ולכן אין ללמוד לענייננו מהאמור בפסק - דין וידר. אוסיף כי הלידה בוידר היתה בשנת 1993 ויתכן שהפרקטיקה שהיתה נהוגה אז שונתה עם חלוף השנים. 39. עולה מהאמור כי השאלה אם שרירי הרחם של התובעת היו רפויים, כנדרש, בעת נסיונות ההיפוך, אם לאו - נותרה בלתי מבוררת. לנוכח עובדה זו מתעורר הצורך לדון בטענת התובעים בדבר תחולת הכלל "הדבר מעיד על עצמו". (ח) הדבר מעיד על עצמו 40. התובעים טענו כי יש ליישם במקרה זה את הכלל הדבר מעיד על עצמו (להלן: "הכלל"). לטענת הנתבעים, גם אם התקיימו בענייננו שני התנאים הראשונים של הכלל - התנאי השלישי אינו מתקיים מאחר שהנסיבות שהוכחו אינן מצביעות על סטייה מרמת הזהירות הסטנדרטית. 41. על כך שהתקיימו שני התנאים הראשוניים של הכלל, לאור הפסיקה, לא יכולה להיות עוד מחלוקת. (ראו, בין היתר, ע.א 1146/99 קופת חולים כללית ואח' נ' מוטי סולן פ"ד נה(4) 989; ע.א 206/89 רז נ' בית חולים אלישע פ"ד מז(3) 805). 42. האם התקיים בענייננו התנאי השלישי להחלת הכלל- התשובה לדעתי חיובית. טענת התובעים כי פעולות ההיפוך בוצעו עוד בטרם נעשתה הרפיה של שרירי רחמה של התובעת לא נסתרה. על הצורך בהרפיית שרירי הרחם, בטרם תעשנה פעולות ההיפוך העידו אף עדי הנתבעים. ערה אני לטענת הנתבעים באשר ללחץ הזמן בו היו נתונים הרופאים בשל סימני המצוקה של העובר השני. הצורך לפעול במהירות - כפי שאכן פעלו - לחילוץ העובר השני כדי למנוע חלילה פגיעה בו מבורך ומובן. יחד עם זאת - כפי שצויין בסיפרו של וויליאמס - (בתרגום ד"ר גרנט, עמ' 3 לפרוט' - הקטע כבר צוטט לעיל): "...יילוד מהיר של התאום השני ע"י ניתוח קיסרי היא בחירה טובה יותר אם... אין אפשרות לתת הרדמה אפקטיבית שתרפה את הרחם באופן מיידי". 43. הנתבעים אף טענו כי לא הוכח קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ביצוע ההיפוך לבין הקרע ברחם. ד"ר גרנט בחוות דעתו מיום 4.1.2000 ציין "הקרעים בחלק האחורי של צוואר הרחם והנרתיק הם, קרוב לוודאי, תוצאת המניפולציה הידנית בתוך הרחם להוצאת תאום B". פרופ' שיף בחוות דעתו לא התייחס לשאלה ממה נגרמו הקרעים אך הביע דעתו כי: "אין בעצם התרחשות דימום בלתי נשלט לאחר הריון תאומים המסתיים בלידה ניתוחית משום אינדיקציה כי לא ניתן לאישה טיפול סביר ומיומן". לדברי פרופ' שיף בחוות דעתו, יש להוסיף את שאמר בעדותו ( עמ' 114 לפרוט') "ולשאלתך מה הסיכונים מבחינת האישה כאשר מפעילים כוח מוגבר מדי כאשר העובר תקוע, אני משיב שבאופן נדיר ביותר, למרות שלעולם לא ראיתי או חוויתו, יכול בכוח מוגבר מאוד, להיגרם נזק לרחם, תאורטית אם מפעילים כוח מוגבר מדי, קיצוני, אפשר גם לפגוע ברחם וליצור קרע ברחם, אבל נקודת ההנחה הבסיסית היא שהסיכון לאישה בילוד כזה וגינלי, מבחינת פגיעה ברחם, הוא קטן משמעותית מהסיכון לרחם בניתוח קיסרי דחוף, בפתיחה גמורה". פרופ' שיף העיד (עמ' 16 לפרוט') "אני אף פעם לא קרעתי רחם". ועל נדירות התופעה שארעה בענייננו, ניתן אף ללמוד מעדות ד"ר בר חוה (עמ' 101 לפרוט') "תודה לאל שבכל הקריירה הרפואית שלי הייתי בשניים או שלושה מקרים שבהם נאלצנו לכרות רחם במהלך ניתוח קיסרי". 44. משאין מחלוקת בדבר הצורך בהרפיית שרירי הרחם בטרם תבוצענה פעולות ההיפוך, הנתבעים לא סתרו את טענת התביעה כי פעולות ההיפוך נעשו עוד בטרם בוצעה ההרפיה, כריתת רחם בנסיבות דומות, היינה תופעה נדירה, ומומחה התובעים הביע דעתו - שלא נסתרה באופן חד משמעי - כי הקרעים בצוואר הרחם והנרתיק, קרוב לוודאי, הם תוצאה של המניפולציה הידנית - מתקיים, כאמור, לדעתי התנאי השלישי של הכלל. על הנסיבות שבהן מתקיים הכלל נאמר בע.א 1146/99 קופת חולים כללית ואח' נ' מוטי סולן פ"ד נה(4) 898, 910: "בהינתן תוצאה של היגרמות נזק מנכס המצוי בשליטת הנתבע והתובע - הניזוק אינו יודע ואין לו אפשרות לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה שהסב את הנזק, אזי, כאשר מנסיון החיים מסתברת יותר קיומה של רשלנות מצד הנתבע מאשר העדרה, נוצרת הנחה שהנתבע התרשל..." לנסיבות שתוארו בענייננו, כוונו המילים "...כאשר מנסיון החיים מסתברת יותר קיומה של רשלנות..." . אשר לטענה של אי הוכחת קשר סיבתי, נאמר בדנ"א 6714/02 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' מרדי שי שמעון (קטין), (טרם פורסם) "... יצירה רשלנית של סיכון, ובלבד שאין המדובר בסיכון זניח, מצדיקה את העברת הנטל לנתבע להוכיח העדר קשר סיבתי בין התרשלותו לבין הנזק". בע.א 1/01, מרדכי שי שמעון נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד נו(5) 502, שעליו נסב דנ"א 6714/02, פסק בית המשפט, בהתייחסו לטענה כי לא הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לנזק שגרם, שם היה מקרה של "עצירת כתף", נאמר (בעמ' 510): "על מנת שהנתבעת תעמוד בנטל זה, (הוכחת העדר רשלנות ר.א), עליה להוכיח אחד משניים אלה: את הסיבה המדוייקת שגרמה לנזקו של התובע השוללת רשלנות מצידה; ואם אין בידה להצביע על הסיבה עליה להוכיח כי הצוות הרפואי נהג בזהירות סבירה כדי למנוע את האירוע גורם הנזק". בענייננו, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את הסיבה שבעטייה נגרמו הקרעים ברחמה ובנרתיקה של התובעת. כן לא עלה בידי הנתבעים להוכיח לאור האמור לעיל, שלא התרשלו במהלך הלידה, שכן לא הוכיחו כי נסיונות ההיפוך נעשו לאחר הרפיית שרירי הרחם. משעבר נטל השכנוע לכתפי הנתבעים, והם לא הרימו את הנטל, אחראים הם לנזקים שנגרמו לתובעת בלידת התאומות. אוסיף כי הפסיקה הכירה במעבר נטל השכנוע, אף כאשר לא מתקיימים התנאים להחלת הכלל, כאשר מאזן ההסתברויות מצביע יותר על קיום התרשלות מאשר על העדרה, בע.א 612/78 סמית נעים פאר נ' ד"ר ישראל קופר ואח', פ"ד לה(ו) 720, ציטט כבוד השופט ש.לוין מתוך פסק דין של השופט דניג כדי להמחיש מתי חל הכלל, וכך נאמר (שם עמ' 725-726): "נכנסתי לבית החולים כדי לרפא שתי אצבעות קשויות; יצאתי ממנו עם ארבע אצבעות קשויות וידי יצאה מכלל שימוש..." בענייננו, יכולה התובעת לומר "נכנסתי לבית חולים כדי ללדת תאומות, ויצאתי בלי רחם..." בע.א 612/78 היה מדובר בתובע שנכנס לבית חולים כדי שיסירו משוקו בליטה שלא היתה אסתטית אך לא הפריעה, ויצא מבית חולים ללא רגלו שנקטעה מתחת לברך. (ט) התעלמות מבקשת התובעת ללדת בניתוח קיסרי, והפרת החובה להסביר לה את הסיכונים הכרוכים בנסיון להיפוך פנימי 45. לטענת התובעת היא ביקשה ללדת בניתוח קיסרי מרופאים שטיפלו בה בבית החולים באשפוז של יומיים שהחל ביום 4.4.98, בפניה לחדר מיון ביום 21.4.98, וביום שילדה. כן טענה התובעת כי ביקשה מפרופ' פלדברג, נתבע 1, שהיתה בטיפולו, לסיים את הריונה בניתוח קיסרי. גם התובע טען כי מלכתחילה ביקש מנתבע 1 לסיים את ההריון בניתוח קיסרי וכי חזר על הבקשה במהלך אישפוזה של התובעת ביום 4.4.98, בביקור בחדר מיון ביום 21.4.98, וביום הלידה. 46. פרופ' פלדברג טען כי התובעת לא דרשה ולא ביקשה לסיים את ההריון בניתוח קיסרי. לדבריו, בתצהירו, שוחח עם התובעת על האפשרות לסיים את ההריון בניתוח קיסרי, במסגרת התייעצות בנוגע לאפשרות שההריון יסתיים בניתוח קיסרי, ולא כתוצאה מדרישות או בקשות של התובעת. פרופ' פלדברג טען כי אמר לתובעת כי תשקל האפשרות לסיים ההריון בניתוח קיסרי, על ידי הרופאים המיילדים, בהתאם למנח העוברים בעת הלידה. ד"ר בר חוה וד"ר אורבייטו טענו כי לא התובעת ולא בעלה ביקשו מהם לסיים ההריון בניתוח קיסרי. 47. לטענת התובעים בסיכומיהם יש להעדיף את גירסתם על פני גירסת הנתבעים, בין היתר, משום שפרופ' פלדברג לא הציג להם לבקשתם, ולא בבית המשפט, את כרטיס הטיפולים של התובעת שניהל במרפאתו. אכן ב"כ התובעים פנה לפרופ' פלדברג מספר פעמים בבקשה שימציא לו את כרטיס הטיפולים, אך פרופ' פלדברג נמנע מהצגתו והכרטיס אף לא הוצג בבית המשפט. כידוע הלכה היא שאי הבאת ראיה רלבנטית, שהיא בהישג ידו של בעל דין ללא הסבר סביר, עשויה לעורר את החשד שאילו הובאה הראיה היא היתה פועלת כנגד בעל הדין שנמנע מהבאתה. פרופ' פלדברג הסביר בעדותו (עמ' 128 לפרו') כי ברוב המקרים בהם פונים אליו עורכי דין בבקשה לקבל כרטיס רפואי הוא אינו שולח את הכרטיס הרפואי אלא מכתב סיכום משום שהבנת הרישומים בכרטיס הרפואי קשה, שכן "כל רופא רושם עם קיצורים משלו" לטענת פרופ' פלדברג מאחר שהתובעים לא ביקשו לקבל את הכרטיס הרפואי, לאחר ששלח את מכתב הסיכום, הוא הניח כי מכתב הסיכום מספק אותם. פרופ' פלדברג ציין כי לא היתה מניעה מצידו להמציא לתובעים את הכרטיס הרפואי, אילו נתבקש לעשות זאת, לאחר ששלח את הסיכום הרפואי לב"כ התובעים. כן טען בעדותו כי לא צירף את הכרטיס הרפואי לתצהירו, שהוגש במקום חקירה ראשית, משום שלא התבקש לעשות כן על ידי ב"כ הנתבעים. לנוכח הסבריו של פרופ' פלדברג, אין לראות באי הצגת הכרטיס הרפואי בבית משפט משום ניסיון להימנע מהצגת ראיה מזיקה, ולכן אין בכך כדי להחליש את גרסת הנתבעים. 48. לטענת התובעת, כאמור, גם ביום הלידה ביקשה ניתוח קיסרי, לדבריה (עמ' 56 לפרוט') "כאשר הגעתי ללידה גם ביקשתי ניתוח קיסרי אבל עם הכאבים שהיו לי הבנתי שמורידים אותי לחדר ניתוח ושיערתי שזה יסתיים בניתוח קיסרי". ד"ר אורבייטו העיד שבשום שלב התובעת לא ביקשה ממנו ניתוח קיסרי, גם לא כאשר הסביר לה כי תורד בדחיפות לחדר הניתוח כיוון שיתכן שיהיה צורך להרדימה כדי לבצע מניפולציה על מנת לילד את העובר השני. ד"ר בר חוה העיד כי הוא כלל לא שוחח עם התובעת. עדויותיהם של ד"ר אורבייטו וד"ר בר חוה מהימנות עלי, והנני מקבלת את גרסתם כי ביום הלידה התובעת לא ביקשה מהם ללדת בניתוח קיסרי. 49. איני פוסלת את האפשרות שייתכן שבמהלך הריונה הביעה התובעת רצון ללדת בניתוח קיסרי. אולם, לנוכח גישתה המסתייגת של הרפואה, באותה עת, מניתוחים קיסריים יזומים, כפי שמסר פרופ' פלדברג בעדותו, היינו, ללא סיבה רפואית, הרי שגם אם הביעה רצון שכזה, ניתן להניח מכך שלא חזרה וביקשה ניתוח קיסרי ביום הלידה, ששוכנעה על ידי רופאיה לשנות את דעתה. פרופ' פלדברג מסר בעדותו כי אילו ביקשה התובעת ללדת בניתוח קיסרי היה מפנה אותה לועדת ניתוחים, כדי שזו תקבל החלטה בעניין. מכך שלא הופנתה לועדת ניתוחים, ניתן ללמוד, שפרופ' פלדברג הניח, לאחר שיחותיו עם התובעת כי אינה מעוניינת בניתוח. אוסיף כי עולה מהתיעוד הרפואי, שצורף לתיק, כי יום לאחר ניתוח כריתת הרחם, שוחח ד"ר פלג עם התובע והסביר לו מדוע נכרת רחמה של התובעת. ד"ר פלג רשם את תגובתו של התובע שהיתה שהקושי מבחינתו, לנוכח אובדן הרחם, כי עתה התובעים לא יוכלו להביא בן זכר לעולם. סביר לצפות, אילו כטענת התובעים הם התעקשו על ניתוח קיסרי, שבאותה הזדמנות יטיח התובע בפני הרופא, שהיה צריך לעשות לתובעת ניתוח קיסרי, כפי שהיא והוא דרשו כל העת. 50. מאחר שהתובעים הינם בני זוג, ובעלי הדין, ועדותם באשר לטענה כי ביקשו שהתובעת תלד בניתוח קיסרי, הינה עדות יחידה, איני מוכנה להסתמך על עדותם היחידה ללא סיוע. (לכך שעדויות בני זוג משולות לעדות יחידה ראו ע.א 761/79 חנוך פינקל ואח' נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ פ"ד לה(2) 48; ע.א 2541/02 צבי לנגר ואח' נ' ששון יחזקאל פ"ד נח(2) 583.) בהעדר סיוע לעדות התובעים, ומאחר שלא מצאתי להסתפק בעדותם בלבד, איני מקבלת את גרסת התביעה שהתובעים חזרו ודרשו מהרופאים כי התובעת תלד בניתוח קיסרי. 51. אשר לטענת התובעים שהמניפולציה נעשתה לתובעת מבלי להסביר לה את הסיכונים הכרוכים באותה פרוצדורה רפואית, ומבלי לקבל את הסכמתה, לאחר אותם הסברים, הרי שאף טענה זו דינה להידחות. ד"ר אורבייטו בפירוש רשם בתיעוד הרפואי כי הוסבר לתובעת שיתכן שיהיה צורך לבצע מניפולציה ללידת התיאום השני - ודבריו של ד"ר אורבייטו מהימנים עלי. זאת ועוד, הצורך בביצוע המניפולציה התעורר לאחר שהעובר השני נותר עדיין שוכב לרוחב הרחם, וסבל מברדיקרדיה. בנסיבות אלה, כאשר היה על הרופאים לילד את העובר השני במהירות המירבית, על מנת שלא יפגע בצורה כלשהי, די היה בהסבר שניתן לתובעת. התובעים הסתמכו בסיכומיהם על פסק דינו של הנשיא שמגר ע.א 3108/96 רייבי נ' ד"ר וייגל, פ"ד מז(2) 497. מאותו פסק דין עולה כי לא הרי קבלת הסכמה לביצוע פרוצדורה רפואית, כאשר היא נעשית לשם הצלת חיים או מניעת פגיעה חמורה בחולה, כקבלת הסכמתו של החולה במקרים האחרים. בענייננו, המדובר היה בפרוצדורה שנעשתה בדחיפות ולשם הצלת חיים או מניעת פגיעה חמורה ולכן, כאמור, די היה בהסבר שניתן לתובעת על ידי ד"ר אורבייטו. (י) אי נקיטת כל האמצעים הנדרשים כדי להימנע מכריתת הרחם. 52. לטענת התביעה, היה על רופאיה של התובעת, בטרם החליטו על כריתת הרחם, לבצע נסיונות לקשור את עורקי הרחם או העורקים ההיפוגסטריים. ד"ר גרנט בחוות דעתו (מיום 4.1.2000) כתב בעניין זה - "אין ברשומות הרפואיות כדי להשיב על השאלה: האם ניתן היה למנוע את כריתת הרחם? בדו"ח הניתוח ובדיון שבגליון החולה אין התייחסות לפעולות שניתן לנקוט בהן, לעיתים, לפני שמחליטים על כריתת רחם, כגון קשירת עורקי הרחם או קשירת העורקים ההיפוגסטריים". 53. פרופ' שיף, בעדותו, אישר כי קשירת עורקי הרחם, או העורקים ההיפוגסטריים, הינם טיפוליים שאפשר לנקוט בהם כדי לנסות ולמנוע כריתת רחם. לטענת הנתבעים בסיכומיהם, גם אם עמדו בפני הצוות הרפואי שתי שיטות פעולה ולטענתם לא עמדו - עדיין אין בעובדה שבחרו בשיטה אחת, על פני השניה - כדי ללמד על כך שהתרשלו. 54. ד"ר לבבי, שנקרא לחדר הניתוח לאחר חילוץ התאומה השניה, בשל הדימום שלא ניתן היה לעצור, לא הזכיר בתצהירו את האפשרות של קשירת עורקי הרחם או העורקים ההיפוגסטריים. לנוכח העלאת טענה בעניין זה על ידי התביעה, ראוי היה כי הנתבעים יתייחסו אליה - ולו על מנת להסביר מדוע בחר הצוות הרפואי, שטיפל בתובעת, לאחר ששקל את האפשרות של קשירת עורקים כאמור, שלא להשתמש באפשרות זו. 55. השאלה האם ניתן היה להימנע מכריתת הרחם, אילו נעשה נסיון לקשור העורקים האמורים נותרה, בנסיבות ללא מענה. אין לי ספק שכריתת הרחם, כאשר בוצעה על ידי הצוות הרפואי, בוצעה כדי להציל את חייה של התובעת, וכי נעשו נסיונות אמיתיים כדי להימנע מצעד מרחיק לכת זה. האם ניתן היה לבצע נסיונות לקשירת העורקים במקרה זה, ומה היו התוצאות מהנסיונות, אילו בוצעו, לכך אין תשובה בחומר הראיות. 56. נמצא כי יש להחיל בענייננו את הכלל "הדבר מעיד על עצמו". החלת הכלל מתפרשת על מכלול נסיבות האירוע, שבסיומו נכרת רחמה של התובעת, וכולל את השאלה האם ניתן היה להציל את חייה של התובעת מבלי לכרות את רחמה. הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי לא התרשלו, ובהעדר הוכחה כאמור אחראים הם לנזקה של התובעת. (יא) השארת מפית בבטנה של התובעת 57. שלושה ימים לאחר ניתוח כריתת הרחם נאלצה התובעת לעבור ניתוח נוסף כדי להוציא מפית שנשכחה בבטנה. התובעים טענו כי השארת המפית הינה רשלנות חמורה. הנתבעים טענו כי המדובר בטעות אנוש, וכי לא נגרם לתובעת נזק מהשארת המפית, משהתגלתה תוך שלושה ימים. 58. השאלה אם נגרם נזק לטווח ארוך כתוצאה מהשארת המפית אם לאו, רלבנטית לעניין הנזק. הצורך בניתוח נוסף, כשלעצמו, הסב לתובעת נזק. השארת המפית בחלל הבטן, אינה מתיישבת עם נורמת התנהגות מקובלת, בהעדר ראיה לסתור, אי הוצאתה, בטרם הסתיים ניתוח כריתת הרחם, היה מחדל רשלני. (יב) אחריות פרופ' פלדברג 59. התביעה כנגד פרופ' פלדברג התבססה על טענת התובעים כי ביקשו ממנו שהנתבעת תלד בניתוח קיסרי והוא סירב לבקשתם. כאמור לעיל, איני מסתפקת בעדותם היחידה של התובעים כדי לקבל את גרסתם בעניין זה, לכן בהעדר סיוע לגירסתם, דין התביעה כנגד פרופ' פלדברג להידחות. ג. הנזק (א) נכותה של התובעת 60. אין מחלוקת בין הצדדים כי נכותה של התובעת, כתוצאה מכריתת הרחם היא בגובה של 40%. הצדדים אף הסכימו להעמיד את נכותה הנפשית של התובעת על 10%, לאחר שהמומחה מטעם התובעת העניק לה 20% בתחום הנפשי בעוד המומחית מטעם הנתבעים, קבעה כי לתובעת לא נותרה נכות נפשית. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לנכותה של התובעת בתחום הגסטרואנטרולוגיה (להלן: "גסטרו"). התובעים הסתמכו על חוות דעתו של המומחה מטעמם פרופ' דינבר, כירורג, אשר קבע כי לתובעת 30% נכות לפי סעיף 18(ו) 3 לתקנות מל"ל, בשל "הפרעות קשות הנובעות מהידבקויות לאחר הניתוחים". הנתבעים סמכו ידיהם על חוות דעתו של המומחה מטעמם, פרופ' סקפה, גסטרואנטרולוג שהעריך את נכותה של התובעת ב - 15%, מהם 10% בגין האירועים נשוא התביעה. בעדותו (עמ' 89 לפרוט'), הסביר פרופ' סקפה כי קבע שלתובעת 15% נכות מאחר שהתרשם כי מצבה גרוע יותר מהתופעות המתוארות בסעיף 18(ו)(ב), אך פחות מהמתוארות בסעיף 18(ו)(ג) לתקנות המל"ל. 61. שני המומחים אישרו בעדויותיהם כי קבעו את אחוזי הנכות בחוות הדעת שהגישו בהסתמך על התרשמותם ממידת הסבל של התובעת (פרופ' דינבר עמ' 30 ופרוט', פרופ' סקפה עמ' 89). שני המומחים אף אישרו כי כתוצאה מהניתוחים שהתובעת עברה היא סובלת מהידבקויות. עיקרה של המחלוקת בין המומחים מתייחסת לשתי שאלות, האחת עד כמה סבלה התובעת בעבר מתסמינים מהם היא סובלת כעת, והשניה האם התובעת סובלת מחסימת מעיים - כפי שפרופ' דינבר סבור - או ממעי רגיז - כסברת פרופ' סקפה. 62. התובעים טענו, בין היתר, כי יש להעדיף את האמור בחוות דעתו של פרופ' דינבר על פני האמור בחוות דעתו של פרופ' סקפה, שכן נדרשת מומחיות בתחום הכירורגיה כדי לאבחן את מצבה של התובעת לשם קביעת אחוזי נכות, בעוד שפרופ' סקפה אינו מומחה בתחום זה. איני מקבלת את טענת התובעים. כפי שפרופ' סקפה הסביר הפניית חולים לכירורגיה נעשית לאחר שמאבחנים אצלם חסימת מעיים. התובעת מעולם לא אושפזה במחלקה הכירורגית בגין תלונותיה על כאבים בבטן והפרעות במערכת העיכול, אלא שטופלה, בין השאר, במרפאת הגסטרו. 63. פרופ' דינבר נתן שתי חוות דעת. בעת שכתב את חוות דעתו הראשונה עמד בפניו תיעוד רפואי אך מהתקופה 64. למרות פניותיה המרובות של התובעת לאחר הניתוחים למרפאות וחדרי מיון בשל כאבי בטן ובעיות במערכת העיכול, היא לא אובחנה אף פעם כמי שסובלת מחסימת מעיים. פרופ' דינבר הסביר עובדה זו בכך שהתובעת - לגירסתו - תמיד הגיעה לטיפול רפואי לאחר שחסימת המעיים חלפה. פרופ' דינבר שלל את האפשרות שהתובעת סובלת ממעי רגיז, ולא מחסימת מעיים, למרות שציין (עמ' 22 לפרוט'), כי חלק מהתסמינים שבעטיים קבע שהתובעת סובלת מחסימת מעיים, יכולים להתיישב עם תסמינים של מעי רגיז. לדעת פרופ' דינבר. (עמ' 86 לפרוט') לתובעת "אין תסמונת המעי הרגיז בגלל שהבטן שלה נפוחה, וזה סימפטום שלא קיים בתסמונת המעי הרגיז. בנוסף לכך הכאבים שלה הם כאבים עוויתים שהם תופסים ועוזבים ובמעי הרגיז הכאבים הם ממושכים, והדבר השלישי שאף אחד לא הוכיח שיש לה מעי רגיז, הכל השערות. חלקם הגדול של המעי הרגיז נובעים מרקע נפשי". 65 . אשר לנימוק השלישי שבעטיו שלל פרופ' דינבר את האפשרות שהתובעת סובלת ממעי רגיז - הנימוק "שאף אחד לא הוכיח" שהיא סובלת מכך - הרי שכאמור, למרות בדיקות רבות שהתובעת עברה, מעולם לא אובחנה כסובלת מחסימת מעיים. אשר לשני הנימוקים האחרים שבעטיים פרופ' דינבר שלל את האפשרות שלתובעת מעי רגיז - הבטן התפוחה ואופיים של הכאבים, העיד פרופ' סקפה, שדעתו מקובלת עלי (עמ' 86 לפרוט') "ברצוני להעיר לעניין זה שנפיחות הבטן הוא אחד הסימנים הנפוצים למחלת המעיים הרגיז". ובהמשך (שם) "אני לא מסכים איתך שכאבי בטן עוויתים בבטן התחתונה, הינם סימפטום בלעדי של הידבקויות, יש את הסימפטום הזה, גם אצל אלה הסובלים ממעי רגיז, זהו סימפטום נפוץ אצל כאלה הסובלים ממעי רגיז". יצויין כי במהלך השנים, הן לפני הניתוחים נשוא התביעה, והן לאחריהם, טופלה התובעת במרפאת הגסרטו, אשר רופאיה מאבחנים הן תסמינים שכירורגים מטפלים בהם, והן תסמינים שאינם מעניינם של כירורגים. 66. נאמר בחוות הדעת של פרופ' דינבר "במקרה של רחל היו שני ניתוחים... והשני כעבור יומיים בגלל שכחה של המנתח, שהשאיר מפית בבטנה של רחל, מפית אשר גרמה לתהליך זיהומי מוגלתי חמור". בעדותו אישר פרופ' דינבר (עמ' 30 לפרוט') כי אין אסמכתא בתיעוד הרפואי שהתובעת סבלה מ "תהליך זיהומי מוגלתי חמור" כתוצאה מהשארת המפית. לא הוברר על סמך מה כתב פרופ' דינבר את האמור בחוות דעתו. עוד כתב פרופ' דינבר בחוות דעתו השניה "אין כל צל של ספק (דגש במקור ר.א) שבבטנה התחתונה של רחל קיימות הידבקויות קשות, אשר גורמות להפרעה כרונית, בינונית עד קשה, למעבר תוכן המעי. אין כל דרך אחרת להסביר את תפיחות הבטן, אלא על ידי מעיים נפוחים מתוכן וגזים, אשר אינם מתקדמים באופן חופשי בגלל ההידבקויות" כאמור עלה מעדותו של פרופ' סקפה שבטן תפוחה יכולה להיגרם גם כתוצאה ממעי רגיז. לכן יש עוד דרך להסביר תופעה זו. אשר לקביעה החד משמעית של פרופ' דינבר - עד כי "אין כל צל של ספק" בדבר קיומן של הדבקויות אצל התובעת, ראוי להביא את דבריו בעדותו (עמ' 22 לפרוט): "כדי שניתן יהיה לאבחן הידבקויות, יש צורך בכאבים וסימנים אחרים וגם אז המחשבה על הידבקויות יכולה להיות רק השערה המבוססת על כך שהיה לו ניתוח קודם. ההוכחה של הידבקויות היא בזמן פתיחת הבטן". התובעת לא עברה ניתוח נוסף מאז הניתוחים נושא התביעה לכן, למרות הסבירות הגבוהה, כמצויין על ידי פרופ' סקפה, שהתובעת אכן סובלת מהידבקויות, אין לגביה הוכחה - המאפשרת קביעה חד משמעית עד כי "אין כל צל של ספק" שאכן היא סובלת מכך. 67. פרופ סקפה חזר ואישר כי קיים סיכוי גבוה מאוד שהתובעת סובלת מהידבקויות. לדבריו (עמ' 81 לפרו'ט) "אני מסכים לעובדה, או הנחה שאחרי ניתוחים שעברה התובעת נוצרות הדבקויות... אני מדבר בעיקר על הניתוח הנוסף להוצאת המפית שלאחריו קרוב ל - 100% מהמקרים יש הידבקויות". פרופ' סקפה, אף העיד, כי למרות שלדעתו התובעת סובלת ממעי רגיז, הוא אינו שולל את האפשרות שחלק מתלונותיה נגרמות מן ההדבקויות (עמ' 35 לפרוט'). עשרת אחוזי הנכות שפרופ' סקפה העניק לתובעת (עמ' 89 לפרוט'). הוענקו לה בשל ההדבקויות. פרופ' סקפה אף ציין (עמ' 90 לפרוט), כי יתכן שתסמונת המעי הרגיז גורמת לתובעת לסובל יותר מהדבקויות, מאשר היתה סובלת, אילמלא סבלה מאותה תסמונת, וכן (עמ' 85 לפרוט) שיתכן שבעתיד התובעת תסבול מחסימת מעיים. 68. מבין שתי חוות הדעת עדיפה בעיני זו של פרופ' סקפה. פרופ' סקפה העיד כי הענקת אחוזי נכות על פי סעיף 18 לתקנות הנכים, שעל פיו הוענקו לתובעת אחוזי נכות בגין בעיותיה בבטן, מתבססת על התרשמות, ולכן רופא אחר יכול היה להעניק לתובעת אחוזי נכות גבוהים יותר מאלה שהוא קבע בחוות דעתו (עמ' 89 לפרוט). נאמר בסעיף 18 לתקנות הנכים: "(1)התדבקויות או תוצאות אחרות לאחר ניתוח, פציעה או מחלה בחלל הבטן א. ישנן הפרעות נדירות וקלות 0% ב. ישנן הפרעות בינוניות כגון תקופות של שלשול , עצירת או מטאוריזמוס 10% ג. ישנן הפרעות כנ"ל והן קבועות 20% ד. ישנן הפרעות קשות 30% " איני מוכנה לשלול את טענת התובעת שהיא סובלת באופן קבוע מעצירויות והתופעות האחרות שתארה, לכן נראה לי מתאים יותר לקבוע כי נכותה של התובעת עומדת על 20% , כאשר הנכות בגין הניתוחים היא 15% - ולא 10% כפי שפרופ' סקפה קבע. 69. לטענת התובעת, בנוסף לכאבים בבטן שאליהם התייחסו פרופ' דינבר ופרופ' סקפה בחוות הדעת שמסרו, היא גם סובלת מבעיות אורולוגיות וגניקולוגיות. אין התייחסות לבעיות אלה בחוות הדעת שהוגשו מטעם המומחים, פרופ' סקפה אף ציין כי לא התייחס לבעיות אלה משאינן בתחום התמחותו. בהעדר חוות דעת מומחה לא ניתן לקבוע אם הבעיות האורולוגיות של התובעת - חוסר שליטה מלא על שלפוחית השתן הגורם לעצירויות שתן, לדליפת שתן, ולדלקות חוזרות בדרכי השתן - הם תוצאה של הניתוחים שעברה, אם לאו. התובעת סבלה מדלקות בדרכי השתן עוד לפני הניתוחים. אשר לבעיות הגיניקולוגיות שנטען כי מהן היא סובלת - ולטענתה לא סבלה מהן לפני שעברה את הניתוחים - לא הוכח כי יש לחייב את הנתבעים בגין הבעיות האמורות, בהעדר הוכחה שאכן התופעות הללו הן תוצאה של הניתוחים, ובמידה שכן עד כמה הן תוצאה של הניתוחים, והאם, ועד כמה היתה התובעת סובלת מהם אחרי ניתוח קיסרי. (ב) פיצוי עבור כאב וסבל ועוגמת נפש 70. לטענת התובעים העובדה שהתובעת לא תוכל עוד ללדת בן זכר, היא אחד הרכבים שיש להתייחס אליהם במסגרת פסיקת הפיצוי בראש נזק זה, מעבר לנכויות שמהן התובעת סובלת, וכאביה. מבלי להכנס לדיון בשאלה איזה משקל יש ליתן לעובדה זו - כאשר יתכן כי גם אלמלא עברה התובעת את הניתוחים שעברה לא היתה הורה לבן - הרי שברור כי עצם העובדה שנבצר מהתובעת להעמיד צאצאים נוספים, הינה, בין יתר העובדות, שיקול בקביעת גובה הפיצוי. כן טענת התובעת כי מאז הניתוחים היא נוחה להתרגז ביתר קלות, חסרת סבלנות, סובלת מכאבי ראש, ומסתכסכת עם בעלה. הוסכם, כאמור, בין הצדדים כי לתובעת 10% נכות בתחום הנפשי, והתופעות האמרות נכללות במסגרת נכות זו. 71. הצדדים בסיכומיהם איזכרו פסיקה בה נדונה הסוגיה שבעניננו. כל אחד מהם ביקש ללמוד גזירה שווה מאותה פסיקה שאיזכר, לגבי גובה הפיצוי בגין כאב וסבל לו זכאית התובעת. כידוע - למרות הנסיון לאחידות בפסיקה - כל מקרה ונסיבותיו. אין דומה מקרה אשר בו נשללה מזוג חשוך ילדים, האפשרות להעמיד צאצאים ביולוגיים, לבין הנסיבות בעניננו, כאשר יש לתובעת שלוש בנות בריאות. יחד עם זאת גילה הצעיר של התובעת כאשר נכרת ריחמה, נכויותיה, על כל המשתמע מכך, מצדיקים פסיקת פיצוי בגין כאב וסבל בסכום גבוה יותר מהסכום שהוצע על ידי הנתבעים. לאחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות הנני מחייבת הנתבעים לשלם לתובעת עבור כאב וסבל ועוגמת נפש את הסכום של 500,000 ₪ , נכון ליום מתן פסק הדין, בסכום זה כלולים הפרשי הצמדה וריבית מיום לידת התאומות. (ג) פיצוי עבור פגיעה באנטומיה 72. משלא עלה בידי התובעים להוכיח כי הנתבעים סירבו להענות לבקשתם לילד את התאומות בניתוח קיסרי, התובעת אינה זכאית לפסיקת פיצוי בראש נזק זה. (ד) פיצוי עבור הפסדי שכר בעבר והפסד כושר השתכרות כולל פנסיה 73. התובעת העידה כי היא עובדת מזה 15 שנים בבית חולים איכילוב, במחלקת רשומות רפואיות, כמזכירה רפואית, מקצוע אותו למדה. התובעת מסרה את עדותה במרץ 2003. לאחר לידת התאומות שבה התובעת לעבודתה באוקטובר 1998 - היינו כחודשיים לאחר תום חופשת הלידה לה היתה זכאית על פי חוק. התובעת עתרה לפסיקת פיצוי בגין אובדן שכר של כחודשיים וחצי בשל הניתוחים שעברה. לאחר לידת בתה הבכורה שבה התובעת לעבודה כחצי שנה לאחר הלידה. עולה מהראיות כי לאחר לידת הבת הבכורה סבלה התובעת מדיכאון שלאחר לידה שלווה בחוסר תפקוד, ירידה דרסטית במשקל כולל הקאות ובחילות עד שנזקקה לאישפוז וטיפול נפשי. אמנם לא הוכח - פרט לעדות התובעת - כי נבצר ממנה לשוב לעבודה לאחר חופשת הלידה בשל הניתוחים שעברה, ואולם מוכנה אני להניח - שהיה לתובעת קושי לשוב לעבודה לאחר חופשת הלידה - ולו בשל השילוב של העומס הכרוך בטיפול בתאומות, והצורך להחלים מהניתוחים הגדולים שעברה. לפיכך זכאית התובעת לפיצוי בגין הפסד של חודשיים עבודה. הנתבעים בקשו כי חישוב הפסד השכר יעשה לפי תלוש השכר של חודש אפריל, הצעה זו אין לקבל שכן באפריל התובעת לא עבדה חודש מלא. לכן החישוב יעשה על בסיס השכר כמוצע על ידי התובעים והמבוסס על הרשום בתלושי השכר של התובעת - 6,242 ₪ . 6,242 ₪ x 2 = 12,484 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מספטמבר 1998 - 22,789 ₪. 74. התובעת וחברתה לעבודה ע.ת 2 גב' פלורה בר משה, שהיא סגנית בכירה במחלקת רשומות רפואיות, העידו על תפקידה של התובעת במחלקה, ודרישות התפקיד. עולה מעדותן שבמסגרת תפקידה של התובעת כמזכירה רפואית עליה לסדר תיקי אישפוז, ולטפל בפונים לבית החולים המבקשים סיכום תיקי נפטרים. התובעת אישרה כי רוב עבודתה - שהיא עבודה פקידותית - נעשית בישיבה. יחד עם זאת גם התובעת וגם גב' בר משה ציינו כי חלק מעבודתה של התובעת כרוך בחיפוש אחר תיקים הנמצאים בארגזים, שיש להזיזם תוך כדי חיפוש אחר תיקים המאוחסנים בהם. התובעת וגב' בר משה אף הסבירו כי לשם ביצוע עבודתה של סידור התיקים, על התובעת להביא לשולחנה ארגז אשר בו נמצאים התיקים. לאחר שהתובעת גומרת לסדר את התיקים, עליה להעביר את הארגז לחדר אחר במחלקה לשם המשך טיפול. לטענת התובעת מאז הניתוחים אין באפשרותה להרים משאות, הרמת משאות מכאיבה לה, ולכן חברותיה לעבודה מסייעות לה בהרמת הארגזים והבאתם לשולחנה. מידי יום עוזרות לה חברותיה לעבודה בהרמת התיקים חמש, שש פעמים. התובעת העידה שכאשר שוחררה מבית החולים לאחר הניתוחים נרשם במכתב השחרור שאסור לה להרים משאות. יחד עם זאת כאשר נשאלה התובעת במהלך הישיבה הראשונה כאשר העידה, אם יש בידה אישור רופאי הפוטר אותה מלהרים משאות, אישרה שאין בידה אישור שכזה. בהמשך הדיון, בישיבה שהתקיימה ביום 7.9.2003, חזרה התובעת לדוכן העדים, על מנת לסיים את עדותה, והציגה אישור מיום 27.4.2003, מרופא הפרסונל בבית החולים איכילוב, בו נרשם "אבקש לאור מצבה כולל הניתוח להמנע ככל האפשר מהרמת ארגזים ומשאות כבדים." התובעת אישרה כי המכתב ניתן לה לבקשתה. המומחים הרפואיים לא ציינו כי יש מניעה רפואית כלשהיא אשר בעטיה על התובעת להמנע מהרמת משאות. הרופאים אף לא נשאלו על כך במהלך עדויותיהם. בהעדר עדות של מומחה רפואי בענין זה, הרי שגם אם מוכנה אני להניח בהסתמך על עדות התובעת בדבר הקושי שיש לה בהרמת ארגזים במקום עבודתה, עדיין אין בכך כדי להוכיח כי הקושי מקורו בניתוחים, ומה מידת הקושי, באם הוא אכן קיים. 75. לטענת התובעת כושר עבודתה , נפגע כתוצאה מהניתוחים, לא רק בשל קשיה להרים ארגזים עם תיקים, אלא גם בשל הכאבים והתופעות האחרות מהם היא סובלת ואשר בגינם היא נעדרת לעיתים קרובות שעות וימים. בתצהירה הביעה התובעת חשש שמא תפוטר בשל קשיה והכאבים מהם היא סובלת ושבעטיים היא נעדרת מהעבודה. בעדותה (עמ' 50 לפרוט') טענה התובעת כי למנהלת המחלקה בה היא עובדת, יש תלונות לגבי אופן תפקודה. הנתבעים בסיכומיהם טענו כי החשש שהביעה התובעת מפני איבוד מקום עבודתה אינו ממשי, שכן התובעת עובדת באותו מקום כבר 15 שנים. גם לפני הניתוחים נהגה להעדר מהעבודה מידי פעם בשל סיבות רפואיות. מעולם לא נוכה משכרה של התובעת סכום כלשהוא בשל העדרויותיה , הן אלה שלפני הניתוחים, והן אלה שלאחריהם. עוד טענו הנתבעים כי היה על התביעה להוכיח, באמצעות הרישומים המתנהלים במקום עבודתה של התובעת, את העדרויותיה הנטענות. אכן עד כה הכנסתה של התובעת מעבודתה לא נפגעה. יחד עם זאת בשל מצבה הגופני והנפשי בעתיד עלול להיפגע כושר השתכרותה. 76. לטענת התובעים הפגיעה בכושר השתכרותה של התובעת היא בגובה נכויותיה הכירורגית והנפשית - היינו בגובה 37% . את הפסד כושר השתכרותה של התובעת, טענו התובעים, יש לחשב על בסיס שכרה הממוצע של התובעת בשנת 2002, משוערך, שהוא הסכום של 7,336 ₪. הנתבעים טענו כי שכרה הממוצע של התובעת בשנת 2002 היה 7,158 ₪ . לטענת הנתבעים לנוכח הנסיבות שהוכחו, אי פגיעה בשכרה של התובעת במשך שנים למרות העדרויותיה - לפני הניתוחים ואחריהם - יש להסתפק בפסיקת סכום גלובלי של 50,000 ₪ , מאחר שפגיעה בשכרה של התובעת נראית "תיאורטית או ספקולטיבית גרידא". הפגיעה בכושר השתכרותה של התובעת, תוך הבאה בחשבון את החשש שתפלט ממקום עבודתה, נמוכה, אך אינה "תיאורטית או ספקולטיבית". לפיכן אין לערוך את החישוב של הפסד כושר ההשתכרות על בסיס מלוא נכותה הרפואית של התובעת - ללא אחוזי הנכות בגין כריתת הרחם. לנוכח מכלול הראיות הנני קובעת כי הפגיעה בכושר השתכרותה של התובעת, כלל הסיכוי שתפלט ממקום עבודתה , הינה בגובה של 15% משכרה הממוצע החודשי של התובעת במהלך החודשים אפריל עד ספטמבר 2002 -שהיה בסכום של 7,336 ₪ . מאחר שהתובעת ילידת ספטמבר 1969 נותרו לה עוד 29 שנות עבודה. לכן הפיצוי עבור הפסד כושר השתכרות לעתיד כולל החשש לאובדן מקום העבודה הוא 255,553 ₪ . 7336= 15%x232.2373x 255,553 ש"ח 77. התביעה עתרה לפסיקת פיצוי בגין הפסדי פנסיה. לטענת הנתבעים, מאחר שהסיכוי לפגיעה בשכרה של התובעת הינו נמוך ביותר, אין לפסוק סכום כלשהו בגין הפסד פנסיה. לאור הקביעה בדבר הפגיעה בכושר השתכרותה של התובעת, יש לפסוק פיצוי אף בגין הפסד פנסיה, שמקובל כי היא בגובה 70% מהשכר. הפיצוי בגין הפסדי פנסיה הינו 52,177 ₪ כאשר החישוב נעשה על בסיס ההנחה שהתובעת תזכה לתשלום פנסיה במשך 17 שנים, לאחר שימלאו לה 65 שנים. 7336x 0.7 x 0.4243 (הוון כפול ל-29 שנים) x 159.6488(הוון רגיל) x 15%= 52,177 ₪ . (ה) פיצוי עבור עזרה בבית 78. לטענת התובעים מאז ילדה התובעת את התאומות היא מתקשה לעשות את עבודות הבית, ואת מרביתן מבצע התובע, שקודם ללידה כלל לא נטל בהן חלק. בתצהירה טענה התובעת כי היא מתקשה לבצע את עבודות הבית משום שאינה יכולה להרים דברים כבדים, וכן משום שהיא עייפה בשל קשיים בשינה. בסיכומי התובעים נטען כי "התובעת שסובלת מכאבים חזקים הן מכאבים עוותיים בבטן הן מהדבקויות שמסיבות לה סבל רב וחסימות מעיים ... שסובלת מציסטות בשחלות, מזיהומים חוזרים בדרכי השתן שמחייבים בדיקות ובקורים בבתי חולים שסובלת ממתח מהתפרצויות ומחוסר סבלנות תתקשה לעשות את עבודות הבית..." הנתבעים טענו כי לא הוכח שנכותה של התובעת מגבילה או מפריעה לה בביצוע עבודות משק הבית. 79. אכן, כטענת הנתבעים, לא הוכח שבשל נכותה נאסר על התובעת להרים חפצים כבדים. אוסיף שגם לא הוכח כי הציסטות בשחלות והזיהומים החוזרים בדרכי השתן הן תוצאה של הניתוחים שהתובעת עברה. התובעת אישרה כי גם לפני לידת התאומות סבלה מעצירויות ודלקות בדרכי השתן. 80. בעדותה לשאלה אם יש איזה שהן עבודות שהיא מבצעת בבית, השיבה התובעת שהיא מבשלת עושה כביסה וכלים, וכי היא זקוקה לעזרה "בשטיפת הבית, להרים דברים למעלה, להרים את הכביסה להוריד את הכביסה, רחצה של הבנות אני לא מסוגלת לעשות..." (עמ' 52 לפרו') ובהמשך "הסיבה שאני לא יכולה לרחוץ את הילדות באמבטיה זה כי אני צריכה להתכופף אליהן..." ומסתבר כי הקושי של התובעת להתכופף נובע מכך שלתובעת יש גם " כאבים בגב התחתון שמקרין לי לבטן התחתונה, ומונע ממני להתכופף". לא הוכח קשר בין הניתוחים לכאבי התובעת בגב התחתון. כאמור בתצהירה כאשר פרטה התובעת את הסיבות לאי יכולתה לבצע עבודות משק בית היא הזכירה את קשייה בהרמת משאות כבדים, והעייפות שהיא סובלת ממנה בגלל חוסר שינה, ולא את כאבי הבטן. גם בעדותה לא טענה שהכאבים בבטנה הם שמונעים ממנה לבצע את עבודות משק הבית. למרות האמור מוכנה אני להניח שלאחר הלידה השניה, בשל כאבים שהתובעת סובלת עקב ההידבקויות, כושרה בביצוע עבודות הבית ירד במידת מה. 81. התובעת עתרה לפסיקת פיצויי המבוסס על עזרה של עשר שעות שבועיות, כאשר השכר עבור כל שעה 35 ₪ , וזאת עד הגיעה לגיל 75. הנתבעת טענה כי נכותה של התובעת אינה מצדיקה פסיקת פיצוי בראש נזק זה. אף כי התרשמתי שהתובעים הגזימו - במידת מה - כאשר תארו את נזקי התובעת, מוכנה אני לקבל את טענת התובעת כי היא מתקשה לבצע את עבודות הבית, אם כי לא כפי שנטען על ידה ועל ידי התובע. לכן, ולנוכח נכויותיה של התובעת, סבורתני כי התובעת זקוקה לעזרה שבועית של ארבע שעות, כאשר עלות כל שעה 35 ₪ . מאחר שעם השנים התובעת ממילא תזקק לעזרה, יוענק לתובעת פיצוי בראש נזק זה עד הגיעה לגיל 65 שנה. לפיכך נפסק לתובעת פיצוי בסכום של 137,530 ₪ עבור עזרה לעתיד. 35x 4 x 4.23x 232.2373 = 137,530 ₪ (ו) שכר ראוי לתובע עבור עזרה לתובעת 82. התובעים טענו כי התובע זכאי לפיצוי עבור העזרה שהעניק לתובעת. הנתבעים טענו כי עזרתו של התובע לא חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. עזרתו של התובע, בעטיה מבוקש הפיצוי, אינה עזרה לתובעת עצמה, אלא עזרה בעבודות משק הבית וטיפול בבנות. מטלות אלה, הטיפול בבנות ועבודות משק הבית אמורות להתחלק בין שני בני הזוג באופן שווה - ככל שניתן. משנקבע כי התובעת מתקשה בביצוע חלק מהמטלות, ולכן גדל חלקו של התובע בביצוען, זכאי הוא לפיצוי על בסיס של ארבע שעות שבועיות, כאשר עלותה של כל שעה 35 ₪ . משחלפו כשבע שנים מאז נולדו התאומות זכאי התובע לפיצוי של 56,709 ₪ , בסכום זה כלולה ריבית שחושבה למחצית התקופה. 35 x 4 x 4.23 x 84 x 1.14 = 56,709 ₪ (ז) הוצאות רפואיות בעתיד ובעבר 83. התובעים עתרו לפסיקת סכום של 50,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות שנטען על ידם כי התובעת תוציא בעתיד עבור טיפולים רפואיים ותרופות שלהם תזדקק כתוצאה מכריתת הרחם והשארת הגוף הזר בביטנה. הנתבעים טענו כי לא הוכחו הוצאותיה הרפואיות של התובעת. לטענת התובעים יש לראות את טענותיהם מוכחות מאחר שהנתבעים לא חקרו את התובעים באשר להוצאות הרפואיות הנטענות. בסיכומיהם ציטטו התובעים מתוך תצהירה של התובעת שם נרשם כי התובעת נוטלת תרופות בגלל הציסטות שיש לה בשחלות ואשר לטענתה החלה לסבול מהן מאז נכרת ריחמה. כן טענה התובעת בתצהירה כי היא נוטלת תרופה בגלל הצרבות שמהן היא סובלת, תרופה שלטענתה עולה לה 60 ₪ עבור קופסא, וכן שהיא נוטלה תרופה נגד הדלקות החוזרות בדרכי השתן.לטענת התובעת בתצהירה "ההוצאה החודשית שלי ותרופות בשל הבעיות שנגרמו לי ותוארו לעיל היא בסכום של 200 ₪ ". 84. לא הוכח על ידי התובעים כי הציסטות על שחלות התובעת הן תולדה של האירועים נשוא התביעה. אשר לתרופות נגד צרבת ונגד דלקות בדרכי השתן - הרי שלא הוכח כי אלה נגרמו לתובעת בגין האירועים נשוא התביעה - יצויין כי התובעת אישרה שגם בעבר סבלה מהתופעות של צרבת ודלקות בדרכי השתן. בהעדר הוכחה - גם אם התובעת לא נחקרה בחקירה נגדית בענין זה - כי התופעות הנזכרות בתצהירה של התובעת - ואשר בעטיין נטען על ידה כי היא נאלצת לקחת תרופות שונות - הן אכן תולדה של האירועים נשוא כתב התביעה - הנני דוחה את תביעת התובעת ככל שהיא מתייחסת לראש נזק זה של פיצוי עבור הוצאות רפואיות בעתיד. 85. אשר לפיצוי עבור הוצאות רפואיות בעבר, עתרו התובעים לפיצוי בסך 2,000 ₪ שלטענתם הוצאו על ידם לשיקום ריצפת האגן של התובעת. לא הוכח הקשר בין מצב ריצפת האגן של התובעת והאירועים נשוא כתב התביעה. לפיכך בקשת התובעים לפיצוי עבור שיקום ריצפת האגן נדחית. ד. סיכום 86. סיכום הפיצוי שנפסק לתובעים הינו כדלהלן: לתובעת: א. כאב וסבל 500,000 ₪. ב. הפסד השתכרות בעבר 22,789 ₪. ג. הפסד השתכרות לעתיד 255,553 ₪ ד. הפסדי פנסיה 52,177 ₪ ה. עזרה בבית בעתיד 137,530 ₪ סה"כ 968,049 ₪ לתובע: 56,709 ₪. 87. הנתבעת 2 תשלם לתובעת את הסכום של 968,049 ₪ ולתובע את הסכום של 56,709 ₪. כמו כן, תשלם הנתבעת 2 לתובעים את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בגובה של 188,000 ₪, בצירוף המע"מ כחוק. הסכומים שנפסקו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלומם המלא בפועל. התביעה נגד נתבע 1 נדחית. לידהרשלנות רפואית (בלידה)