בית המשפט פסק כי החובה למסור למחוסן מידע רפואי, לשם קבלת הסכמתו מדעת לחיסון הנדרש, אינה כוללת את הפרטים אודות סיכונים נדירים. סיבוכיו של החיסון דנן - נדירים ביותר. לפיכך, אין באי הצגתם, כדי הטעייה או הסתרת מידע חשוב ומהותי. בעניין הסכמת הורים לחיסון תינוק נפסק כי בעצם הבאת התינוק לטיפת חלב לשם קבלת החיסון, גילו הוריו את דעתם, כי הינם מסכימים - מדעת - לחסנו ולפיכך, אף זכותם לאוטונומיה לא נפגעה. להלן פסק דין בסוגיית הסכמת הורים לחיסון לתינוק: פסק דין א. כללי 1. התובע נולד ביום 15.9.78, בבאר שבע. ביום 14.12.78, בהיותו כבן 3 חודשים, חלה במחלת פוליו - שיתוק ילדים; שתי גפיו התחתונות וידו השמאלית שותקו. בבדיקת דם שנלקחה מגופו, נמצאו נוגדנים לנגיף פוליו מזן 2. נגיף זה בודד אף מדגימת צואה שנלקחה מהתובע. הנגיף אובחן בבדיקת "עמידות לטמפרטורה" כזן "אלים", הינו, זן שמקורו בטבע ולא בתרכיב חיסון. 2. 26 ימים טרם שאובחנה מחלתו - בתאריך 16.11.78, חוסן התובע נגד מחלת הפוליו, בתרכיב "חי-מוחלש" מסוג "סייבין", המכיל את שלושת הזנים של נגיף הפוליו (1, 2, 3) כשהם מוחלשים. התרכיב ניתן באמצעות האכלה, דרך הפה. 3. בתביעה זו, עותרים התובע והוריו לחייב את הנתבעת, מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת" או "המדינה"), לפצותם בגין נזקיהם, עקב מחלת הפוליו בה לקה התובע (להלן: "המחלה"). הדיון בתביעה פוצל באופן שתחילה נדונה שאלת חבות הנתבעת בגרימת המחלה. 4. ביסוד התביעה עומדות העילות והטענות כדלקמן: א. המחלה נגרמה כתוצאה מהדבקת הנגיף התרכיבי, שמקורו בחיסון שקיבל התובע כחודש קודם פרוץ המחלה. החיסון בוצע מבלי שנתקבלה "הסכמתם מדעת" של הוריו, שכן המדינה לא העמידה אותם על הסיכונים הכרוכים במתן החיסון. אם המדינה היתה עושה כן, כי אז, הם לא היו נותנים את הסכמתם לעריכת החיסון. הואיל וכך, ובהינתן הקשר הסיבתי שהוכח, כך על פי הנטען, בין פריצת המחלה לבין התרכיב החיסוני שהתובע קיבל עובר לפריצתה, טוענים התובעים כי המדינה הפרה כלפיהם את חובת הזהירות שהינה חבה כלפיהם ולפיכך, עליה לשאת בנזקיהם, מכוח עוולת הרשלנות. ב. העדר קיומה של הסכמה מדעת - מקים עילה נוספת, שעניינה פגיעה באוטונומיה הקנויה להורי התובע, לקבל את כל המידע הכרוך במתן החיסון, וזאת לשם קבלת החלטה מושכלת, הנסמכת על בחירה חופשית, ביחס לגורלו של התובע. פגיעה זו בחירותם, כמו גם ברגשותיהם של הורי התובע, לרבות תחושות העלבון והצער שנגרמו להם, מקימה עילה לפיצוי כספי, כך על פי הנטען. ג. המדינה חבה בעוולת הרשלנות, בשל כך שלא דאגה לקיומו של הסדר חקיקתי, אשר יבטיח פיצוי לנפגעים מסוגו של התובע. ד. התובענה כוללת עילה נוספת, שעניינה ליקוי בתרכיב החיסוני או בדרך נתינתו, אשר גרם, לכאורה, לפריצת המחלה, אולם התובעים זנחו עילה זו. 5. הנתבעת עותרת לדחיית התובענה וסומכת טיעוניה על הנימוקים להלן: א. הנתבעת טוענת כי התובע לקה בפוליו כתוצאה מהדבקה בנגיף "אלים" או "פראי" להבדיל מנגיף תרכיבי. עובדה זו הוכחה בבדיקת "עמידות לטמפרטורה", שנערכה לנגיף שבודד, סמוך לאחר אבחון המחלה. ב. המדינה, באמצעות משרד הבריאות, מתווה תוכנית חיסונים לכלל הציבור ובכללה, ההסברים שיש למסור למחוסנים ו/או להוריהם, עובר לעריכתם. ההסברים שעל המדינה למסור לציבור אודות החיסונים, נגזרים משיקולים ציבוריים, המשקללים ומאזנים בין אינטרס הפרט לדאוג לבריאותו האישית לבין האינטרס הציבורי, שעניינו למגר מגיפות ולשפר את רמת הרפואה הציבורית. כך, ראוי שלא לזרוע פחד ובהלה בקרב הציבור, אשר עלול למנוע מבעדו לפנות לשם קבלת חיסון, אשר חשיבותו לכלל הציבור - נעלה ואינה מוטלת בספק. לפיכך, אף אם המדינה לא העמידה לרשות התובעים, כמו גם לרשות הציבור בכללו, את מלוא ההסבר בדבר הסיכון הכרוך במתן החיסון - הדבר נעשה מתוך שיקולים של מדיניות ציבורית, אשר אינה בת-תביעה. ג. לחילופין ו/או במצטבר, טוענת המדינה, כי לא הפרה את חובתה למתן הסבר מלא, עובר למתן החיסון, הואיל ובהתאם לפרקטיקה המקובלת, קיבלו הורי התינוקות הסברים אודות החיסון, נחיצותו ותופעות הלוואי ו/או הסיבוכים השכיחים והעיקריים, הכרוכים בביצועו. הסיכון ללקות במחלת הפוליו כתוצאה ממתן החיסון הוא זעיר במידה כזו, שאין חובה להעמיד את הורי התינוקות על קיומו, מפאת נדירותו. ד. אף אם יימצא כי הנתבעת הפרה את חובתה ליתן הסבר כנדרש, קודם למתן החיסון, יש לדחות את התביעה בהעדר קשר סיבתי, בין המחדל האמור לבין נזקו של התובע, שכן, ניתן להניח, כי חרף הכחשתם במסגרת ההליכים שבנדון, לא היו הורי התובע נמנעים ממתן החיסון אף לו קיבלו ההסבר ה"מלא". ה. הגם שחוקק חוק ביטוח נפגעי חיסון, התש"ן-1989 - המחוקק בחר שלא להחילו רטרואקטיבית ועל כן, אין התובע חוסה בצילו ואין הוא זכאי מכוחו לפיצוי. אין באי החלת החוק רטרואקטיבית, כדי להקים עילת תביעה שעניינה עוולה בנזיקין. ב. על מחלת הפוליו 1. המומחים מטעמם של הצדדים, ד"ר דרוקר מטעם התובעים ופרופ' דגן מטעם הנתבעת, העידו אודות המחלה ודרך היווצרותה. מעדויותיהם עולה, כי מחלת הפוליו הינה מחלה נגיפית, זיהומית, המועברת באמצעות נגיפי המעיים ועלולה לגרום לשיתוק הגפיים. שלושה זנים מחוללים את המחלה, זן 1, זן 2 וזן 3. אין חולק כי זן 1 הוא הזן השכיח והשניים האחרים, נדירים. 2. הנגיף המצוי בטבע מוגדר "נגיף פראי" או "נגיף אלים" והנגיף אשר מקורו בתרכיב החיסון קרוי "נגיף תרכיבי". ניתן לבודד את הנגיף במעבדה וירולוגית ולקבוע אם מדובר בנגיף אלים או שמא בנגיף תרכיבי. 3. בעקבות מגיפות הפוליו שפרצו במהלך השנים בעולם, פותחו תרכיבי חיסון, אשר נועדו למגר את המגיפות ולהדביר את המחלה. שלושה תרכיבים עיקריים פותחו במהלך השנים; · תרכיב "סייבין" - (על שם מפתח החיסון), שמקורו בנגיף חי - מוחלש מכל אחד מן הזנים. התרכיב ניתן דרך הפה, מגיע למערכת העיכול וגורם ליצירת נוגדנים נגד המחלה ולחיסון המקבל. יתרונו של תרכיב "סייבין" בכך, שהוא גורם לחיסון סביבתי, עם הפרשתו של הנגיף, באמצעות מערכת העיכול. חולשתו, בכך שחיסון תרכיבי זה עלול לגרום להדבקת המחוסן במחלת הפוליו. על שיעור התחלואה כתוצאה מהחיסון התרכיבי מסוג "סייבין" והסכנה לחלות בנגיף התרכיבי נעמוד בהמשך. · תרכיב מומת - תרכיב אשר אינו כרוך בסיכון ללקות בנגיף התרכיבי, אך מנגד, אינו תורם דבר לחיסון הסביבתי. · חיסון משולב - המשלב מתן שני התרכיבים. בישראל הונהג החיסון החל משנת 1988 ובארה"ב הונהג משנת 1997. 4. עובר ללידת התובע ועד לתחילת שנות ה - 80, נהגו לחסן בישראל באמצעות תרכיב "סייבין", בין היתר, בשל החיסון הסביבתי שהעניק וזאת, לשם מניעת מגיפות והדברת המחלה. מחוות דעתו של פרופ' דגן עולה, כי מתחילת שנות ה - 80, לא אובחנו בישראל מקרי פוליו, זולת מקרים נדירים ביותר של סיבוך תרכיבי. מהטעם הזה, החליט משרד הבריאות לעבור לתרכיב המומת, אשר אינו כרוך בסיכון שיתוקי. עם פרוץ "מגיפת הפוליו" בשנת 1988, שונתה המדיניות, נוכח מסקנת המומחים, לפיה, החיסון באמצעות הנגיף המומת אינו יעיל למניעת המחלה. בשל כך, החלו לחסן באמצעות החיסון המשולב. ג. מדיניות החיסון התרכיבי והסיכון שבנטילתו 1. אין חולק, כי כ - 93% מכלל האוכלוסייה בישראל מחוסנים מפני מחלת הפוליו. חובתה של המדינה לדאוג לבריאות הציבור, באמצעות מתן חיסון המוני נגד מחלת הפוליו מוסכמת על הכל. זו הדרך למניעת התפרצות מגיפות של המחלה ולראיה, קיומן של המגיפות שפשטו בעולם, שנים טרם הנהגת החיסון ההמוני. 2. כפי שיבואר בהמשך, נדיר הסיכון ללקות במחלה כתוצאה ממתן החיסון. מנגד, הסכנה שמא מגיפת המחלה תכה בציבור, אם לא יינתן חיסון להמונים - רבה וניכרת. ד"ר דרוקר, המומחה מטעם התובעים, למחלות זיהומיות של ילדים, ציטט בחוות דעתו ממאמרו של אינלהרט שהופיע בשנת 1987 בעיתון הרפואי NEJM : "כ - 75 ילדים מדי שנה נפגעים בהקשר לחיסונים והם המחיר שיש לשלם עבור הגנת יותר מ - 3.8 מיליון ילדים שנולדים בארה"ב מדי שנה". הוא הוסיף וציטט מדברי יו"ר הוועדה לבריאות בקונגרס האמריקאי מר ווקסמן: "הטרגדיה והפרדוכס בפגיעות מחיסונים היא שהילדים נפגעים למעשה תוך כדי מילוי חובתם הציבורית. הם נדרשים לקבל חיסונים לא רק למען הגנתם העצמית כי אם גם למען החסינות הקבוצתית הדרושה להגן על האוכלוסיה בפני מחלות ובפני המחיר הקטסטרופאלי של מגפות." פרופ' דגן קובע בחוות דעתו : "ראוי להבהיר כי המדובר בסיכון נדיר ביותר, הנאמד (לפי נתונים סטטיסטיים שונים) בין מקרה אחד לארבעה מיליון חיסונים ועד מקרה אחד ל - 500,000 חיסונים!". ד"ר רוזנטל, רופא כללי העוסק ברפואה משלימה, אשר ערך חוות דעת מטעם התובעים, ציין אף הוא, בהגינותו, כי הגם שאין הוא ממליץ בפני מטופליו לחסן את ילדיהם בשנתם הראשונה, אין מדובר בהמלצה כללית, אלא פרטנית, ראה דבריו בפר' בעמ' 18: "אני לא קובע מדיניות כללית לאוכלוסיה. הכללים הם שונים בנוגע לאלו שפונים אלי. לא הייתי ממליץ על אותם כללים אם הייתי צריך לטפל בכל המדינה. יש הבדל בין אפידמיולוגיה לבין טיפול פרטני". פרופ' דגן ציין בעדותו, בעמ' 31: "אני מסכים שיש קשר מוכח בין החיסון ובין המחלה, אבל הוא נדיר ולכן ממשיכים לחסן. בשנות השבעים והשמונים, לא לחסן פירושו של דבר מגיפות של פוליו. כן לחסן, פירושו מקרים נדירים של פוליו כתוצאה מהחיסון. הנתונים בארץ ידועים, אך השכיחויות לא. אפשר לספור כמה ילדים נולדו וכמה ילדים חלו במחלה כתוצאה מהחיסון. אני מדבר על כ - 10 15 עד 20 ילדים, סדר גודל של ילדים שחלו במחלה כתוצאה מהחיסון ואני מתייחס לשנים 1951- 1988. לא מדובר במאות ובאלפים. יכול להיות שמדובר ב - 30 או ב-20 ילדים. לא יודע בדיוק". 3. מוסכם אפוא, על כלל המומחים, כי החיסון ההמוני אינו בבחינת "כורח בל יגונה", אלא מעשה מבורך וכי בלעדיו - סכנת המגיפה תמשיך לרחף מעל ראשה של האוכלוסייה בישראל ובעולם. הנתונים שהובאו על ידי פרופ' דגן נתמכים, במידה ניכרת, בראיות שהוצגו מטעמם של התובעים. כך, מתוך תע"צ שהוגש מטעם ד"ר סלייטר (ת/2,), מנהל המחלקה לאפידמיולוגיה במשרד הבריאות עולה, כי בין השנים 1970 ועד 1988, לקו בישראל במחלת הפוליו מזן פראי 142 חולים. ב- 1978, שנת הולדתו של התובע ובשנה שלאחריה- 1979 לקו במחלה 53 חולים, קרי כ- 1/3 מכלל החולים שלקו במחלה לאורך 18 שנים. משנת 1989 ועד לשנת 1998 - לא דווחו מקרי תחלואה בישראל, ללמדך על הדברתה של המחלה באמצעות החיסון. באשר למחלה התרכיבית, שמקורה בחיסון - הוצגו נתונים המתייחסים אך ורק לשנים 1978-1979 בישראל (ת/5) ולפיהם, אובחן מקרה תרכיבי אחד מזן 3 ומקרה נוסף מסוג זן 1 אלים וזן 3 "ביניים". לא הוצגו נתונים סטטיסטיים נוספים, על שיעור התחלואה כתוצאה מהזן התרכיבי, על סוגיו השונים, במהלך השנים. פרופ' דגן גרס, כי אין בנמצא נתונים מדויקים, על שיעור תפוצתה של המחלה בישראל, יחסית לגודלה של האוכלוסייה ומידת התרבותה. בהעדר נתונים, הוא סמך את חוות דעתו, לעניין זה, על נתונים שפורסמו בארה"ב ולפיהם, הסיכון ללקות במחלה על ידי הזן התרכיבי נע בין 1:4,000,000 ל- 1:500,000. נתון זה לא נסתר באמצעות ראיות התובעים. 4. באת כוח התובעים עתרה להציג כראיה את מוצג א' - "סיכום אפידמיולוגי חודשי" מחודש אפריל 95', שהופץ על ידי משרד הבריאות, המחלקה לאפידמיולוגיה, אשר התייחס, בין היתר, לנתונים סטטיסטיים הנוגעים לשיעור התחלואה של הפוליו התרכיבי בישראל ובעולם ואשר לטענתה, קיימת התייחסות אליו בחוות דעתו של ד"ר דרוקר. באת כוח הנתבעת התנגדה להצגתו כראיה, בנימוק כי לא צורף לחוות הדעת מטעם התובעים. העיון במסמך מעלה, כי מדובר בפרסום של משרד הבריאות, אשר אינו נופל מפרסומים אחרים, אשר הוצגו כראיה, בהסכמה. לפיכך, אין מניעה לקבלו. באשר לתוכנו - משקלו ייבחן, תוך שימת לב למועד פרסומו, כ - 17 שנים לאחר האירוע הנדון. 5. ממסמך א' עולה, כי החל משנת 1972, אובחנו בישראל 9 מקרי פוליו מזן תרכיבי וכן נודע על מקרה נוסף, נשוא הפרסום, משנת 1995. שיעור התחלואה הנאמד על פי המסמך, עומד על יחס של 1:4,000,000 מנות חיסון - נתון הזהה לזה שהוצג על ידי פרופ' דגן. במסמך (אשר אינו חתום על ידי איש), מצוין, כי שיעור התחלואה גבוה יותר, כאשר מדובר במנה ראשונה של חיסון חי-מוחלש, שיעור של "כשליש מהמקרים מופיעים במתחסנים וכשני שלישים במגעים של מתחסנים". הנתון מעורר תמיהה ולא ניתן לסמוך עליו ממצא, ללא הצגת נתונים ברורים ומדויקים יותר. יחד עם זאת, באת כוח הנתבעת מסכימה, כי על פי נתונים שפורסמו בארה"ב, שיעור התחלואה לאחר החיסון הראשון, עומד על 1:1,400,000 מנות חיסון. ראה ציטוט מתוך הספר "Vaccines”, על ידי פרופ' דגן, ולפיו, הסיכון ה"כללי" ללקות בפוליו תרכיבי, כתוצאה ממתן החיסון עומד בארה"ב על 1:6,200,000 מקרים ואילו הסיכון ללקות במחלה לאחר מתן מנת החיסון הראשונה הינו 1:1,400,000. הנתון המתאים לכלל העולם נע, כאמור בין 1:4,000,000 לבין 1:500,000 . 6. בין אם מדובר בסיכון בשיעור של 1:4,000,000 ללקות במחלה כתוצאה ממתן החיסון ובין אם הסיכון עומד על 1:500,000 - שני הנתונים, חרף הפער שביניהם - מצביעים על סיכון מזערי, אפסי. בע"א 470/87 ג'והר אלטורי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות פ"ד מז(4) 146 עמ' 152-153 (להלן: "פס"ד אלטורי"), נקבע על ידי כב' השופט מצא, בהתייחסו לסיכון לחלות במחלת השעלת, כתוצאה ממתן חיסון, העומד על 1:310,000 כי מדובר בסיכון מזערי: "בנסיבות האמורות אין כלל לומר, שבמתן החיסון יש משום התנהגות רשלנית, במשמעות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. טעמו של דבר הוא, שכל המומחים היו תמימי-דעים כי הסכנות לבריאות הציבור הטמונות בהימנעות ממתן החיסון הינן גדולות וכבדות לאין ערוך מן הסיכון המזערי הכרוך בשימוש בתרכיב המצוי (ראה והשווה דברי השופט בייסקי בע"א 323/89 קוהרי ואח' נ' משרד הבריאות, פ"ד מה (2) 142, עמ' 172 -171". וכן: "לנוכח מה שנתבאר לעיל נקל לקבוע שבהחלטה להעניק חיסון לרבים, חרף הסיכון הטמון בכך ליחידים ובודדים, איננו יכול להיחשב כמעשה רשלני." לסיכום - התועלת הגלומה במתן החיסון רבה ומבורכת. הסיכון ללקות בפוליו תרכיבי, שמקורו בחיסון - מזערי. אין בתרכיב המחסן כדי לסכן את המחוסן, שמא יחולל את המחלה בגופו, אלא בשיעור נדיר ואפסי, בבחינת "סיכון נידח" (ראה פס"ד אלטורי) . על רקע עובדות אלו, תיבחן הסוגיה באשר להיקף המידע שעל הנתבעת היה להעמיד לרשות הורי התובע, עובר לחיסונו, לצורך קבלת החלטה מושכלת, באשר למתן החיסון, באם שומה היה עליה לגלות את העובדות הנוגעות לשיעור הסיכון הקיים ללקות במחלה כתוצאה מהחיסון והאם אי - גילוין של העובדות הללו, מהווה הפרת חובת הזהירות שהמדינה חבה כלפי התובעים. מילים אחרות - האם נתקבלה "הסכמתם מדעת" של הורי התובע למתן החיסון לבנם, הגם שהמדינה לא הביאה לידיעתם את הסיכון הכרוך בקבלתו, ללקות בזן התרכיבי, לרבות שיעורו של הסיכון, כמו גם, האם פגעה המדינה בחירות ההורים לקבל החלטה עצמאית ומושכלת, באשר לחיסון שיינתן לבנם הרך, אם יינתן. ד. הסכמה מדעת והזכות לאוטונומיה 1. הסכמה מדעת יכול ותינתן, לאחר שהובא לגדר ידיעת המטופל כל המידע הרפואי הנדרש, לשם קבלת החלטה מושכלת ביחס לקבלת הטיפול. ניתן המידע והתקבלה ההסכמה - ניתן לקבוע כי ההסכמה ניתנה מדעת ונשמרה הזכות לאוטונומיה, היא זכותו של אדם להחליט באופן מושכל ועצמאי מה ייעשה בגופו ובחייו. 2. הזכות לאוטונומיה הינה מאושיות היסוד בשיטת המשפט הנהוגה בישראל, ערך מערכי הדמוקרטיה, המוגן על ידי המשפט והחוק (ראה ע"א 2781/93 דעקה נ. בי"ח 'כרמל', חיפה, פד"י נ"ג (4) עמ' 570, להלן: "פס"ד דעקה"). בבג"צ 4330/93 גרנם נ. ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין, כב' הנשיא ברק קבע: "אוטונומיה זו של הרצון הפרטי מהווה ערך יסוד במשפטנו. היא מעוגנת כיום בהגנה החוקתית על כבוד האדם". כיום, זכות זו מעוגנת בחוק זכויות החולה התשנ"ו - 1996, ברם היא הוכרה בפסיקה עוד טרם שחוקק החוק, תחילה במסגרת עוולת התקיפה (ראה ע"א 3108/91 נועם רייבי ואח' נ. ד"ר קורט וייגל ואח' פ"ד מז (2) 497) ולאחר מכן במסגרת עוולת הרשלנות, כחלק מחובת הזהירות המוטלת על הרופא כלפי החולה המטופל על ידו, לספק לו את המידע הרפואי הנדרש, לשם גיבוש החלטה אישית ומושכלת, באם לבחור במסלול רפואי מסוים, תוך נטילת הסיכונים הכרוכים בו (ראה תא (ת"א) 1180/97 עזבון המנוח סולי בויום ז"ל נ. פרופ' רפי מור ואח' וכן ע"א 4384/90 שמעון ואתורי ואח' נ. בית החולים לניאדו ואח' פ"ד נא (2) 171). 3. המידע שיש להעמיד לרשות המטופל, חייב להיות מהותי וחשוב לצורך קבלת החלטתו בנוגע לטיפול הנדרש. ראה פס"ד דעקה בעמ' 612: "רצונו של החולה - לבצע את הטיפול או לסרב לו - לא יכול שיהא רצון מודע ומושכל אלא אם יהא מבוסס על המידע החיוני לקבלת ההחלטה העומדת על הפרק. מקום שחולה אינו מודע לסיכונים, לסיכויים ולהשלכות של הטיפול שהוא עומד לעבור, קיומן של חלופות טיפוליות והשלכותיהן וכיוצא באלו פרטים, כיצד ניתן יהיה לומר כי רצונו - רצון הוא ובחירתו בטיפול או בחירתו שלא לעשותו - בחירה של ממש היא". יחד עם זאת, אין להציף את המטופל במידע שולי, אשר יהא בו כדי "לבלבל" אותו מבלי שיסייע בידו להגיע להחלטה מושכלת. כך, נקבע בפס"ד דעקה בעמ' 620: "חובתם של הרופאים למסור את המידע אינה עשויה עור אחד ואיננה משתרעת על כל פרטי המידע עד אחרון הסיכונים הנידחים (ראו עניין ואתורי [3] בעמ' 182). אי מסירת מידע על אודות סיכונים מוחשיים וממשיים, שאינם ‘fetched or fanciful far-' עשויה לעלות כדי התרשלות של הרופא. לפיכך, על הרופאים ועל בתי המשפט לשקול את היקפו ואת טיבו של המידע הטעון מסירה וגילוי מצד הרופא, ולהתייחס לערכו הסגולי של המידע שלא נמסר אל מול זה שנמסר". 4. הסכמה מדעת ניתנת, אפוא, מקום בו המטפל העמיד לרשות המטופל את המידע, הסיכון והסיכוי הנדרשים לשם קבלת החלטה מושכלת בדבר הטיפול המוצע. בהעדר הצגתו של המידע הרלבנטי - מופרת חובת הזהירות בה נושא המטפל כלפי מטופלו. הפגיעה באוטונומיה, יכול ותיגרם בין אם התקיים קשר סיבתי, בין מחדלו של המטפל לבין הנזק הגופני שנגרם למטופל ובין אם לאו. במקרה של העדר נזק גופני - קנויה למטופל עילה לסעד כספי, הנסמכת על הפגיעה בזכותו לאוטונומיה, אשר כתוצאה הימנה, נפגעו רגשותיו של המטופל, כמו גם חירותו להחליט מה ייעשה בגופו. 5. על רקע עקרונות אלו, תיבחן תחילה הסוגיה, אם הושגה הסכמתם מדעת של הורי התובע למתן החיסון או שמא נפגעה זכותם לאוטונומיה. לאחר מכן, תידון שאלת קיומו של הקשר הסיבתי, בין פרוץ המחלה לבין מתן החיסון, לרבות סוג המחלה בה לקה התובע. ה. האם ניתנה הסכמה מדעת של הורי התובע או שמא נפגעה זכותם לאוטונומיה? 1. המדיניות הציבורית הנהוגה בישראל, לפיה כלל הציבור מחוסן בפני המחלה (93%) - ברוכה, רצויה ומוסכמת על הכל. זו הדרך להגן על הציבור מפני מחלה קשה ואכזרית. הסכנה הנשקפת לחלות בנגיף התרכיבי, כתוצאה מקבלת תרכיב "סייבין", הגם שהיא קיימת - מידתה מזערית, שולית, בבחינת סכנה נידחת. אין מדובר בסיכון משמעותי, המהווה שיקול חשוב ומהותי, לצורך קבלת החלטת המחוסן לקבל את החיסון. במהלך השנים 1970 -1988 אובחנו בישראל 9 (!) מקרים בהם לקו תינוקות במחלה, כתוצאה מהחיסון התרכיבי. בשנים האחרונות, החל משנת 1988 ועד עצם היום, הסיכון ללקות במחלה תיאורטי, נוכח העדר תחלואה - אפס מקרים מדווחים. יוצא אפוא, כי המחלה התרכיבית נדירה ביותר, והסיכון לחלות מגיע לחלקיקי אחוזים, אשר אין בהם כדי להצדיק הצגת הסיכון בפני כלל הציבור, כחלק משיקוליו אם ליטול את החיסון אם לאו. יפים דבריו של פרופ' דגן בחוות דעתו (נ/5 עמ' 4): "לא אוכל להסכים לטענה... כאילו ראוי היה להזהיר במפורש את מקבלי החיסון בדבר 'סכנה ללקות במחלת הפוליו', כסיבוך של החיסון: ראשית לכל, ראוי להבהיר כי המדובר בסיכון נדיר ביותר, הנאמד (לפי נתונים סטטיסטיים שונים) בין מקרה אחד לארבע מיליון חיסונים ועד מקרה אחד ל - 500,000 חיסונים! על תועלתו של החיסון בהדברת המחלה האיומה אין צורך להרחיב את הדיבור, כשם שברור כי תועלתו עולה מונים רבים על הסכנה המאוד נדירה של סיבוכי החיסון. הטענה כאילו בנסיבות אלו, ראוי היה לזרוע בהלה אשר תרתיע את הורי הילדים על ידי מידע 'מפחיד', בפני הצטרפות לתכנית החיסונים הכללית אינה מקובלת עלי, כשם שאינה מקובלת על הרוב המכריע העוסקים באפידמיולוגיה ובחיסונים". לעניין זה, ראה דברי כב' השופט מצא בפס"ד אלטורי: "מעבר לצורך אוסיף: ממה שהובא לפנינו עולה, כי גם משנודעו תוצאות המחקר בדבר הסיכון הכרוך בחיסון נמנעו רשויות הבריאות, בהחלטה מודעת ומכוונת, מלהתרות מראש בהורי המחוסנים. בכך, לדעתי, לא הפרו כל חובה. הכלל המקובל במשפט האנגלי הוא, שחובת הרופא להתריע בפני החולה מראש על סיכונים הכרוכים בקבלת הטיפול מוגבלת לסיכונים שהם מהותיים בנסיבות העניין, כשמטרת האזהרה היא לספק לחולה את המידע הדרוש לגיבוש החלטתו אם להיזקק לטיפול אם לאו (ראה לדוגמא את פסק הדין בפרשת SIDAWAY V. BETHLEHEM ROYAL HOSPITAL GOVERNORS [1985] 1 ALL E.R. 643). זהו, כמדומה, גם לפי דיננו, גדר חובתו של הרופא להזהיר את החולה מפני הסיכון הכרוך בטיפול וליטול את הסכמתו לכך מראש (השווה דברי חברי השופט ד' לוין בע"א 323/89 [פרשת קוהרי הנ"ל] בעמ' 171). הדברים בענייננו הם בבחינת קל וחומר. כאן אין המדובר בהחלטה פרטנית למתן טיפול לחולה מסוים בשל מחלתו המוגדרת, אלא במתן חיסון המוני לכלל הילדים הבריאים, במטרה לחסנם מפני סכנותיה של מחלת ילדות קשה. בכגון דא אין ההורים כשירים, וממילא אינם נדרשים, לגבש החלטה פרטית אם ראוי להזקיק את ילדם לחיסון. הלוא הסיכון הכרוך בקבלת החיסון, אף שהוא עקרונית קיים, הינו רחוק ונדיר ביותר, בעוד שתועלתו וחיוניותו של החיסון לבריאותו של הילד אינם מוטלים בשום ספק. בנסיבות אלו, חיוב המדינה להתרות בהורים מראש מפני סיכון כה רחוק אינו בבחינת דין רצוי, שכן השמעתה של התראה כזאת היתה אך זורעת בהלה בקרב הורים רבים ומאלצת אותם לקבל החלטה פרטית, הנוגעת לבריאות ילדם, כשאין לרשותם (וגם אין כל דרך לספק להם) את הכלים הדרושים לגיבושה." הדברים יפים אף לענייננו. 2. טענת התובעים, לפיה לא נתקבלה הסכמתם מדעת לקבלת החיסון, בשל אי הצגת מלוא העובדות טרם קבלתו - נדחית אפוא. נדירות המחלה התרכיבית והסיכון המזערי ללקות בה, הופך נתון זה לבלתי רלבנטי ובוודאי שאין הוא בבחינת נתון מהותי וחשוב, לצורך קבלת ההחלטה באם לקבל את החיסון, אם לאו. אין מקום לקביעה המתבקשת על ידי התובעים, לפיה ההחלטה שלא לחשוף בפניהם את הסיכון להידבק בתרכיב החיסוני, חורגת מאמת מידה סבירה. יש לזכור, כי מדובר במדיניות ציבורית, המבקשת למנוע זריעת פחד ובהלה בציבור, לבל יגיע למסקנות נמהרות והחלטות שגויות. תימוכין לקביעה זו, ניתן למצוא בע"א 4384/90 ואתורי נ. בי"ח לניאדו פד"י נא (3) 171 בעמ' 183: "אכן חובת הגילוי המוטלת על רופא אינה מוחלטת ולא תמיד היא משתרעת על כל פרטי המידע הרפואי. כך, למשל, אין טעם למסור למטופל מידע אודות סיכון נידח הטמון בקבלת חיסון הניתן לכל ושלגבי חיוניותו הרבה אין כל המחלוקת". 3. טענת התובעים, לפיה, הנתונים שפורסמו על ידי המדינה שגויים - לא הוכחה ודינה להידחות. הטענה נסמכת על דו"ח מבקר המדינה (מוצג ת/10), אשר הנתבעת התנגדה להצגתו כראיה. הגם שאיני רואה פסול בהגשתו, בהיותו מסמך רשמי - הרי שהתייחסותו להפצת נתונים שגויים, לכאורה, היא כללית ובלתי מחייבת. יתירה מזו, הדו"ח פורסם בשנת 1988 - כ -10 שנים לאחר מתן החיסון לתובע. ברי, כי הנתונים בו אינם משקפים את פני הדברים במועד מתן החיסון. ספק רב, אם נתונים אלו מתאימים לנתוני שנת 1978 וספק רב יותר, אם הנתונים שפורסמו בדו"ח, היו ידועים עובר למתן החיסון לתובע. לפיכך, אין משקל לנתוני הדו"ח, המשקפים את פני הדברים, נכון למועד פרסומם. כך אף בנוגע לפרסום, לפיו מחצית ממקרי המחלה שדווחו בין השנים 1983-1987 - מקורם בזן התרכיבי. הנתון אינו מלמד, בהכרח, כי אלו היו פני הדברים 10 שנים קודם לכן. זאת ועוד, למעט מגיפת 1988 - אין חולק כי שיעור התחלואה הלך ופחת עם השנים, בעקבות החיסון ההמוני שניתן מדי שנה. לפיכך, ברי, כי היחס בין חולי הזן הפראי לבין חולי הזן התרכיבי גדל, עם הירידה בשיעור הכללי של התחלואה במחלת הפוליו. 4. לסיכום - החובה למסור למחוסן מידע רפואי, לשם קבלת הסכמתו מדעת לחיסון הנדרש, אינה כוללת את הפרטים אודות סיכונים נדירים. סיבוכיו של החיסון דנן - נדירים ביותר. לפיכך, אין באי הצגתם, כדי הטעייה או הסתרת מידע חשוב ומהותי. ברי אפוא, כי בעצם הבאת התובע לטיפת חלב לשם קבלת החיסון, גילו הוריו את דעתם, כי הינם מסכימים - מדעת - לחסנו ולפיכך, אף זכותם לאוטונומיה לא נפגעה. ו. חכמה שלאחר מעשה 1. אבי התובע העיד, כי אילו ידע את כל העובדות הידועות לו כיום, בדבר הסיכון הכרוך במתן החיסון, כי אז, לא היה נותן הסכמתו לחיסון התובע. האב העיד מעומק ליבו, וכאבו, למראה בנו הנכה - ניכר עליו היטב. חרף זאת, ספק רב אם אכן כך היה נוהג בזמן אמיתי. נפסק לא אחת, כי המבחן להתנהגותו של מטופל בנוגע לטיפול רפואי שהיה עליו לקבל, הוא מבחן אובייקטיבי, על פי אמות המידה של החולה הסביר. ברי, כי עמדת האב, אשר למרבה הצער, בנו לקה במחלה - אינה אובייקטיבית ואין בה כדי ללמד על הדרך בה היה נוהג עובר למתן החיסון ובעת נתינתו, שהרי במבט לאחור, הדברים נראים אחרת, למראה סבלו של התובע, אותו מייחס האב לתרכיב החיסוני. לעניין זה, ראה פס"ד דעקה, מפי כב' השופטת בייניש בעמ' 584: "בפסקי דין רבים עמדו בתי המשפט על כך כי אין זה אנושי להטיל על אדם המתייסר מטפול רפואי שניתן לו, להעיד ולהציג באופן אמין את התשובה לשאלה מה היה עושה בעת קבלת ההחלטה על הטיפול לו ידע על כל התוצאות האפשריות. " 2. כדי לקבוע מהי רמת ההסתברות שהורי התובע היו מסרבים לתת לבנם את החיסון, יש לשוב ולבחון את סוג החיסון ומידת חיוניותו, אל מול הסכנה הטמונה בו, ולהעריך מה הייתה תגובתם המסתברת, וזאת, על פי אמות המידה של המחוסן הסביר בנסיבות דומות. זו הדרך לבחינת קיומו של הקשר הסיבתי, בין המידע אשר קיומו "הוסתר" לכאורה מידיעת הורי התובע לבין הנזק שנגרם, אם אכן נגרם כתוצאה מהחיסון. 3. עמדנו על הסכנות הטמונות לבריאות הציבור ובכללו התובע, בהימנעות ממתן החיסון - סכנות רבות וכבדות, לפריצת מגיפות המוניות של המחלה. מנגד, הסיכון הכרוך בשימוש בתרכיב החיסוני - מזערי. לפיכך, סביר להניח, כי הסיכוי שהורי התובע היו נמנעים מלהסכים למתן החיסון, עובר לנתינתו - אפסי. לא בכדי, 93% מהאוכלוסייה מחסנת את ילדיה, הגם שאין חובה לכך, אלא בשל היתרונות הצומחים מהחיסון, אל מול הסיכון המזערי הקיים. ברי אפוא, כי אף אם הסיכון הנדיר והמזערי היה מובא לידיעת הורי התובע, שמא בנם ילקה במחלה מהזן התרכיבי כתוצאה מהחיסון - הם היו מחליטים לחסנו. 4. יש ב מסקנה זו כדי לחזק את הממצא, לפיו הורי התובע הסכימו מדעת למתן החיסון. ז. האם התובע לקה בנגיף אלים או שמא, נדבק מהנגיף התרכיבי 1. על פי הבדיקות שבוצעו בצואת התובע, סמוך לאחר אבחון המחלה, נמצא כי התובע לקה בנגיף אלים מסוג 2. התובע חולק על הממצא וטוען כי שיטת הבדיקה שהייתה נהוגה לא הבטיחה תוצאות מדויקות ולפיכך, אין לסמוך עליה. 2. עובר ללידת התובע ועד לשנת 1983, הייתה נהוגה בדיקת "עמידות לטמפרטורה", לזיהוי זן הנגיף ומקורו, לפיה, הנגיף שבודד, נחשף לטמפרטורה המגיעה ל- 40 מעלות; עמידותו בטמפרטורה זו, הובילה למסקנה כי מדובר בנגיף "אלים". אי עמידותו ברמת החום של 40 מעלות - הובילה לזיהויו כנגיף תרכיבי. 3. בשנת 1983 הוכנסה לשימוש שיטה מולקולארית, הבודקת נוגדנים ספציפיים לזן תרכיבי ולזן פראי. בשנת 1999 נוספה שיטה, לפיה, נבדק רצף חומצת הגרעין של הנגיף תוך השוואתו לרצף הידוע של הנגיף התרכיבי, לצורך קביעת אבחנה סופית (ראה מכתבה של ד"ר סופר, מנהלת מרכז הפוליו בארץ, ת/1). 4. אין חולק, כי שיטות הבדיקה הנהוגות משנת 1983 ואילך, מבטיחות זיהוי מדויק יותר של זן הנגיף וכי שיטת הזיהוי באמצעות "עמידות בטמפרטורה" - אינה מבטיחה דיוק מוחלט באבחון. יחד עם זאת, עד להכנסתן של שיטות הבדיקה החדשניות, הנגיפים זוהו על פי שיטת ה"עמידות בטמפרטורה", אשר הייתה השיטה היחידה הנהוגה ועליה סמכו הרופאים את ממצאיהם. באשר למידת הדיוק אליה הגיעה שיטת ה"עמידות בטמפרטורה" - המומחים נחלקו בדעותיהם. ד"ר דרוקר נמנע מלהעריך את מידת הדיוק של השיטה, ברם סבר כי ככל שמדובר בתובע, רמת הסבירות כי חלה טעות באבחון מגיעה לשיעור של 90% ואפילו 99%. (עמ' 7 לפר'). פרופ' דגן סבר מנגד, כי רמת הדיוק באבחון המחלה, בהתאם לשיטת ה"עמידות בטמפרטורה" הגיעה ל - 70% ואף ל - 85%. 5. ד"ר דרוקר סמך את מסקנותיו על שני נתונים עיקריים: א. סמיכות הזמנים, כבת 26 יום, בין מועד מתן החיסון לתובע לבין התפרצות המחלה. לדבריו, "הפוליו התרכיבי מוגדר כמחלת פוליו המופיעה 30 - 34 יום אחרי מתן התרכיב החי המוחלש, מחלה כזאת מופיעה במיוחד לאחר החיסון הראשון הניתן בחודשים הראשונים של החיים" (עמ' 3 בת/3). דבריו נתמכים, לשיטתו, במסמך א' - סיכום אפידמיולוגי חודשי, אפריל 95', שם נאמר: "לפי קונסנזוס בינלאומי, מוגדר פוליו הקשור לחיסון כמחלה שתוקית אשר מופיעה במתחסן בתרכיב החי המוחלש OPV בין 4 ל - 30 יום או במגע של המתחסן תוך 60 יום ממועד החיסון". ב. זן הנגיף שאובחן אצל התובע - פראי מסוג 2 - הנדיר בנפיצותו, תומך במסקנה כי חלה טעות בזיהוי הזן בו לקה התובע וכי בפועל הוא נדבק בזן התרכיבי. המסקנה נתמכת בעובדה הידועה, לפיה זנים 2 ו - 3 הינם זנים, כמעט בלעדיים המחוללים את מחלת הפוליו התרכיבי. ראה דברי ד"ר דרוקר בעמ' 7 לפר': "רמת ההסתברות שתינוק אשר קיבל תרכיב יחלה תוך חודש במחלה גבוהה בהרבה מהסיכוי שהוא יקבל זן פראי במקביל לקבלת החיסון. דווקא העובדה שהפוליו הופיע חודש לאחר קבלת החיסון מתיישבת יותר עם הפוליו התרכיבי שנגרם על ידי הזן המוחלש שהרי אחרת יכול היה הזן הפראי להופיע בכל שלב אחר בחיי התינוק. ....אם מביאים בחשבון שזן 2 שנמצא אכן היה פראי - עדיין רק 9 מקרים מתוך 142 מקרים נגרמו על ידי הזן הזה. לכן הסיכוי לחלות בזן 2 פראי הוא נמוך גם בהקשר הזה. צירוף שתי המסקנות הללו מביא להסתברות של פחות מ - 1% להגדרת המחלה שנמצאה כפוליו מזן 2 פראי" צירוף שני התנאים; סמיכות הזמנים וקיומו של זן תרכיבי בגוף התובע - מגבש את המסקנה לפיה החיסון הוא זה אשר חולל את המחלה בגופו. 6. פרופ' דגן חולק על ד"ר דרוקר. לשיטתו, ההגדרה הקבועה במסמך א' אינה מדויקת, קרי, התפרצות מחלת הפוליו בתוך 4 - 30 יום מיום מתן החיסון, אינה מלמדת בהכרח על קיומה של מחלה תרכיבית, הגם שזו אפשרות, דא עקא, אין היא מאיינת את אפשרות ההדבקה במחלה מסוג זן פראי באותה תקופה. הממצא לפיו, החיסון חולל במחוסן מחלה תרכיבית מתגבש בהתקיימם של שני תנאים מצטברים; תנאי ראשון, סמיכות הזמנים בין מתן החיסון לבין התפרצות המחלה ותנאי שני - בידודו של הנגיף וזיהויו כנגיף חיסוני. בענייננו, הגם שהתקיים התנאי הראשון, לא התקיים התנאי הנוסף ולפיכך, אין מקום לקביעה הנטענת על ידי התובעים, לפיה התובע לקה בנגיף החיסוני. (ראה דברי פרופ' דגן בעמ' 35 לפר'). 7. מקובלת עלי דעתו של פרופ' דגן מהטעמים הבאים: § סמיכות הזמנים, כשלעצמה, בין מועד מתן החיסון לבין התפרצות המחלה, אינה מעידה, אלא על הסתברות סטטיסטית גרידא. את דרגתה ומשקלה של ההסתברות יש לבחון על פי אמות מידה נוספות. הואיל ולא הוצגו חוות דעת מטעם מומחים בתחום הסטטיסטיקה - יש להיזהר מהסקת מסקנות נמהרות, הנכנסות בגדר סברות ותו לא. § מסקנותיו ה"סטטיסטיות" של ד"ר דרוקר, נסמכות על מסמך ת/5 המציג דיווחים אודות התפרצות מחלת הפוליו במהלך השנים 1978 - 1979. העיון במסמך מעלה את העובדות כדלקמן: א. מתוך 53 מקרי מחלה מדווחים בשנים 78' - 79', דווחו 19 מקרי תחלואה בשנת 78', אשר 7 מהם אירעו במהלך 30 הימים שלאחר מועד קבלת חיסון. ודוק; מהטבלה עולה, כי לא מדובר בהתפרצות המחלה דווקא לאחר החיסון ראשון. לפיכך, לא מן הנמנע, כי הדיווח מתייחס להתפרצות המחלה לאחר אחד מתוך ארבעת החיסונים הניתנים למחוסן במהלך חייו. יוצא, כי חלקם של המקרים המדווחים אירעו, מטבע הדברים, לאחר החיסון הראשון ואחרים, לאחר החיסונים האחרים, השני, השלישי או הרביעי. שלושה מתוך ארבעת החיסונים ניתנים במהלך השנה הראשונה לחיי המחוסן, דהינו, בכל 4 חודשים בממוצע. עובדה זו מעלה את רמת הסיכוי הסטטיסטי, ללקות במחלה, בתוך פרק זמן קצר בן ימים ספורים עד לתקופה בת חודש ימים, לאחר מתן החיסון - אף ללא קשר למועד קבלת החיסון. ב. לא ניתן, אפוא, לקבוע ממצא עובדתי, הנסמך על הזיקה שבין מועד מתן החיסון לבין פרוץ המחלה, על פי הדיווח בטבלה ת/5. בהעדר הסבר, מטעם מומחה בתחום הסטטיסטיקה, אשר ינתח את משמעות הנתונים המפורטים בת/5, נבצר מבית המשפט לפלח את הנתונים המפורטים בטבלה. כך, לא ברורה, מבחינה סטטיסטית, המשמעות, כמו גם המשקל, שיש לייחס לסמיכות הזמנים, בין אירועי התחלואה לבין מועדי החיסונים, כמו גם לא ברור איזה משקל יש לייחס למספרם של החולים המדווחים, אשר לקו במחלה בתוך כ- 45 יום מיום קבלת החיסון, וכן, חולים נוספים, אשר לקו בה בחלוף 80 - 96 יום מיום החיסון. ג. ד"ר דרוקר אישר, כי ההסתברות הסטטיסטית כשלעצמה, אינה מהווה ראיה ברורה ווודאית, להוכחת הקשר הסיבתי בין המחלה התרכיבית לבין מתן החיסון. ברם, לשיטתו, סמיכות הזמנים מהווה נתון אחד מתוך שני נתונים, המבססים את סברתו; נדירות הנגיף הפראי מסוג 2, אשר אובחן אצל התובע - הוא הנתון הנוסף, המצביע על טעות שנפלה בזיהויו, וזו מובילה למסקנה, כי בפועל, התובע לקה בנגיף התרכיבי. מילים אחרות - ד"ר דרוקר סבור, כי הקביעה לפיה התובע לקה במחלה מסוג זן 2 פראי, על פניה, מעידה על טעות שנפלה בזיהויו, נוכח נדירותו של נגיף זה. לפיכך, ברי, כך לסברתו, כי בפועל, התובע לקה במחלה מהזן התרכיבי ולפיכך, התקיימו בו, לכאורה, שני התנאים המצטברים, הנדרשים לביסוס מסקנתו לפיה החיסון חולל בתובע את המחלה התרכיבית, ממנה הינו סובל. · טענת ד"ר דרוקר, ביחס לטעות שנפלה, לכאורה, בזיהוי זן המחלה, נסמכת על אי דיוקן של תוצאות הבדיקות, על פי שיטת ה"עמידות בטמפרטורה". אין חולק, כי תוצאות הבדיקות שנערכו במהלך השנים, עד לשנת 1983, על פי שיטת העמידות בטמפרטורה, לא הגיעו לרמת דיוק של 100%, הקיימת בתוצאות בדיקות לפי שיטות שפותחו לאחר מכן. ד"ר דרוקר נמנע מלקבוע את שיעור דיוקן של בדיקות העמידות בטמפרטורה והעדיף שלא להעריכן. הוא דבק בעמדתו לפיה, נפלה טעות בזיהוי זן מחלת התובע, מבלי שהציג נתונים, באשר לרמת הסיכוי, מבחינה סטטיסטית, לקיומה. ראה דבריו בעמ' 7 לפר': "אין לי אינדיקציה לקבוע באיזו רמה של אחוזים הבדיקות באמצעות טמפ' היו שגויות, יחד עם זאת, אם את שואלת אותי אם מדובר ברמה של 99% שגיאות, אני אומר שלא סביר שזו רמת השגיאות. החישוב שעשיתי לא לקחתי בחשבון את בדיקת המעבדה, אלא האפידמיולוגיה של המחלה - האירעות של המחלה - מידת השכיחות שלה". · השאלה העולה ממסקנותיו של ד"ר דרוקר הינה, אם די בנדירותו של הזן מסוג 2 פראי, אשר מבין מקרי התחלואה שדווחו בשנים 1978 - 1979 - אובחן אך ורק אצל התובע, כדי ללמד על הטעות שנפלה בזיהויו ובאם כן, האם טעות זו מובילה למסקנה, לפיה התובע לקה במחלה התרכיבית, או שמא במחלה מזן אחר. שתי ההנחות העומדות ביסוד סברתו של ד"ר דרוקר - אינן מבוססות ואין להן אחיזה בראיות שהוצגו; כך, אין בפי ד"ר דרוקר הסבר מניח את הדעת, על שום מה נדירות הזן מסוג 2 פראי מצביעה על טעות בזיהויו. אף לא הוצג מטעמו הסבר, על שום מה הטעות לכאורה, מובילה למסקנה, לפיה התובע לקה במחלה התרכיבית - אשר נדירותה שקולה לנדירותו של הזן הפראי מסוג 2, לנוכח מקרי התחלואה המפורטים בטבלה ת/5, מהם עולה כי זוהה מקרה אחד של זן תרכיבי, מסוג 3. לפיכך, אף אם נפלה טעות בזיהוי הנגיף - עובדה אשר לא הוכחה, כאמור - מידת ההיגיון מתיישבת יותר עם המסקנה, כי הטעות בכך שלא זוהה בתובע הזן הפראי מסוג 1, אשר לפי הטבלה ת/5 - מרבית החולים לקו בו - 35 מתוך 53 חולים. · ד"ר דרוקר הניח בפני בית המשפט תיזה, הנסמכת על נתוני הטבלה ת/5, אשר מקורם, בתוצאות בדיקות עמידות בטמפרטורה. לשיטתו, בשל אי דיוק בתוצאות הבדיקות - נפלה טעות בזיהוי מחלת התובע - נתון אשר אינו נוח לתובעים - ברם, אם אכן כך, הרי שאף יתר הנתונים עליהם סמך ד"ר דרוקר את סברתו, המפורטים בטבלה ת/5 - אינם מדויקים, שהרי כל כולם נסמכים על תוצאות הבדיקות של עמידות בטמפרטורה. לא ניתן לבודד נתון אחד מכלל הנתונים ולטעון לגביו, כי בטעות יסודו, אם כל הנתונים האחרים, מקורם באותן בדיקות. · שיטת המשפט הנהוגה במחוזותינו, מחייבת את התובע להוכיח את טענותיו במאזן הסתברות, בשיעור של 51%. כאמור, ד"ר דרוקע נמנע מלהעריך את שיעור דיוקן של בדיקות ה"עמידות לטמפרטורה". מנגד, פרופ' דגן קבע, כי דיוקן של הבדיקות עומד על שיעור שבין 70% - 85%. גרסה זו לא נסתרה. הוא הוסיף, כי בדיקות אלו היו הנהוגות באותה תקופה ועל פיהן נקבעו ממצאים, אשר היו מקובלים בארץ ובעולם. עדותו של פרופ' דגן עולה בקנה אחד עם ההיגיון והסבירות. די בעובדה, לפיה הבדיקות לפי העמידות בטמפרטורה שירתו את הרפואה לאורך שנים רבות, כדי ללמד על שיעור דיוקן הגבוה, הגם שלא הגיע ל - 100%, אשר הצדיק את השימוש בהן לאורך שנים ארוכות. · מקובלת עלי דעתו של פרופ' דגן, ולפיה ניתן לקבוע כי שיעור הדיוק של תוצאות בדיקות העמידות בטמפרטורה עמד על 70% - 85%. על מנת לקבל את טענת התובעים, לפיה אין לסמוך על הבדיקות בשל אי דיוקן, שומה היה עליהם להוכיח, את שיעור אי - הדיוק של תוצאות הבדיקות. נוכח החובה המוטלת על התובעים, להוכיח תביעתם על פי מאזן ההסתברות, בשיעור של - 51% - היה עליהם להציג ראיות, לפיהן רמת הדיוק של הבדיקות אינה מגעת לשיעור זה. התובעים לא השכילו לעשות כן. · יוצא אפוא, כי לא די בנדירותו של הזן הפראי מסוג 2 - כדי ללמד על טעות שנפלה בזיהויו. אף מחלה נדירה - יכול ותפרוץ. כמו כן, אין בעובדה, לפיה תוצאות הבדיקות על פי עמידות בטמפרטורה, אינן מגיעות לדיוק בשיעור של 100% - כדי לשמוט את היסוד לנתוני הטבלה ת/5 אשר הוצגו מטעמם של התובעים!. 8. לסיכום - טענת התובע, לפיה התרכיב החיסוני שקיבל, חולל בגופו את מחלת הפוליו מסוג זן תרכיבי - לא הוכחה. הגם שהוכחה סמיכות הזמנים, ביו מועד קבלת החיסון לבין מועד פרוץ המחלה - לא הוכח כי יש בה כדי ללמד על כך שהתרכיב החיסוני, הוא זה אשר חולל את המחלה. הואיל וכך - לא הוכח הקשר הסיבתי בין התרכיב החיסוני שהתובע קיבל לבין מחלת הפוליו בה לקה. ח. האם המדינה התרשלה בכך שלא דאגה להסדר חקיקתי אשר יבטיח פיצוי לתובע 1. נוכח המסקנות דלעיל - הדיון בעילה זו מיותר, שכן, בהעדר קיומו של קשר סיבתי, בין מתן החיסון לבין פרוץ המחלה, אף אם התובע היה נכנס בגדר תחולתו של חוק ביטוח נפגעי חיסון התש"ן - 1989 - התקף ממועד חקיקתו ואילך - הוא לא היה זכאי לסעד הפיצוי המבוקש. 2. טענת התובעים, לפיה המדינה הפרה את חובת הזהירות שהינה חבה כלפי התובע, בכך שלא דאגה להסדר חקיקתי הולם, אשר יזכה אותו בפיצוי בגין מחלתו - אין לה יסוד ומוטב היה אילו לא הועלתה. היקף חבותה של המדינה בתחום הנזיקין, כמו גם מעמדה כבעלת דין, בתחומים אחרים, הוסדר בחוקים שונים; חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב - 1952, אשר קבע את גדר אחריות המדינה בנזיקין, בהשוותו את מעמדה של המדינה למעמדו של המזיק הפרטי, וכן, החוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958, בגדרו הוענק למדינה מעמד של בעל דין ב" הליך משפטי בענין אזרחי, לרבות הליך בפני פקיד מסדר כמשמעותו בפקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין)". (הדגש לא במקור - ו.מ.). 3. טענתם של התובעים, מתייחסת למעמדה של המדינה כרשות שלטונית, אשר לכאורה, לא עשתה שימוש נאות בסמכותה לחוקק חוק המיטיב עם התובע. בתוקף מעמדה כרשות שלטונית, לא ניתן להגיש נגד המדינה תובענה, הנסמכת על עילה על פי פקודת הנזיקין, כמו גם אין לעשות שימוש בהליך "אזרחי" כמשמעו בחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) תשי"ב 1958, למימוש הזכות הנטענת. 4. למעלה מן הדרוש יצוין, כי כלל לא ברור, אם המדינה אכן כשלה, כנטען על ידי התובעים. פקודת בריאות העם מעניקה למדינה, על זרועותיה, לרבות, משרד הבריאות, סמכויות רחבות, לנקוט צעדים ופעולות למניעת התפרצויות של מגיפות. כך, על פי הפקודה, קנויה למדינה הסמכות לאכוף מתן חיסונים - אם קיים חשש להתפרצות מגיפה מיידית ומסוכנת, בין אם מדובר באיזור מסוים ובין אם על כלל המדינה. די בהוראות אלו, כדי ללמד על הסמכויות הקנויות בידי המדינה , מכוחן היא פועלת. 5. אי חקיקת חוק להבטחת פיצוי לתובע בגין המחלה בה לקה, אינו מהווה, אפוא, עוולה ברשלנות ולפיכך, דין התביעה להידחות אף בעילה זו. ט. סיכום התובע לקה במחלת הפוליו, ממנה נותר, נכה בשיעור נכות גבוה. אכן, גורלו של התובע לא שפר עליו. נכותו קשה ומכבידה. הדבר מעורר צער רב. נטיית הלב היא, לפצות כל אדם פגוע באשר הוא, ולו על מנת להיטיב עמו ולהקל על מר גורלו. דא עקא - סמכותו של בית המשפט מוגבלת ומתוחמת בגבולות החוק. בחינת העובדות והראיות שהוצגו מטעמם של הצדדים, מובילה למסקנה ברורה וחד משמעית, לפיה, לא הוכחו העוולות והעילות העומדות ביסוד התובענה. לפיכך, התביעה נדחית. בהתחשב בנסיבות חייו הקשות של התובע ומשפחתו מחד, ומאידך, בעבודתה הראויה לציון של באת כוח הנתבעת, לרבות ההוצאות שהיו כרוכות בניהול המשפט מטעמה - אני מחייבת את התובעים לשלם לנתבעים סך כולל, בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד תשלומו בפועל. חיסונים