להלן פסק דין בטענת ביצוע זריקה לווריד ברשלנות רפואית: פסק דין מבוא 1. ביום 3.6.94 הזעיקה התובעת את אנשי מד"א לביתה מאחר ולא חשה בטוב, במסגרת הטיפול שקבלה הזריק לה הרופא ממד"א זריקה לווריד, אשר נעשתה לטענתה ברשלנות שלא בהסכמתה מדעת ותוך גרימת נזקי גוף. 2. ביום 22.10.00 הגישה התובעת תביעה לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לה, התביעה הוגשה כנגד הרופא המטפל (שיכונה להלן-"הנתבע"), כנגד מדינת ישראל וכנגד ענבל. 3. יצוין כי פרופ' שטהל המומחה מטעם התובעת העריך נכותה הרפואית בשל צלקת שנותרה בידה בשיעור של 3% ואילו פרופ' מלר המומחה מטעם הנתבעת העריך כי לתובעת לא נותרה נכות כלשהי. 4. במהלך שמיעת העדויות העידו התובעת והמומחה מטעמה פרופ' שטהל, הנתבע והמומחה מטעם הנתבעים פרופ' מלר. בהתאם לבקשת הצדדים סיכמה התובעת טיעוניה בכתב והנתבעים סיכמו טיעוניהם בע"פ. השאלות שבמחלוקת 5. אין מחלוקת כי לרופא מטפל קיימת חובת זהירות מושגית כלפי המטופל, יש לבחון האם במקרה זה הופרה חובת הזהירות הספציפית כלפי התובעת, תוך התייחסות לשאלת העברת נטל ההוכחה. 6. יש לבחון האם ניתנה הסכמה מדעת של התובעת לטפול שקבלה. 7. במידה ותקבע חבות יש לבחון את גובה הנזק תוך התייחסות לשאלות שבמחלוקת ובעיקר לשאלות האם הותירה הצלקת נכות רפואית והאם יש לה משקל באשר ליכולת ההשתכרות של התובעת. דיון האם חל במקרה זה הכלל של העברת נטל ההוכחה-הדבר מדבר בעדו 8. הארוע הנטען הינו אירוע עובדתי ובו פרוצדורה רפואית פשוטה, זריקה רגילה של חומר ידוע (פרמין) לתוך הווריד כשהתובעת נמצאת בביתה בהכרה מלאה ולצידה חברתה הבוגרת. 9. הכלל המעביר נטל הוכחה בשל "הדבר מדבר בעדו" מתאפיין במצב של "עמימות" שבו התובע נמצא בנחיתות ביחס לנתבע. אם אתמצת את פסק דינו של כב' הש' ריבלין בע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 1746 , 1760 006) הרי "כשאין מסתורין - אין תחולה לכלל" ובמפורט "התנאי הראשון לתחולת הכלל דורש, כזכור, כי "לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק". תנאי זה - תנאי אי-הידיעה - גם הוא פשט ולבש צורה לאורך השנים. הדגש החשוב ביותר, שאף קיבל ביטוי מפורש בהצעת הקודיפיקציה, הוא כי המוקד של תנאי זה אינו גלום בשאלת ידיעתו של התובע (בפועל או בכוח) בעת התרחשות התאונה, אלא בשאלה האם נתבררו נסיבות המקרה לאשורן עד תום המשפט (ראו פרשת שטרנברג הנ"ל; והשוו למשל לדברי הנשיא אגרנט, בפרשת נוימן הנ"ל, בעמ' 257). אכן, אם בשעת האירוע לא ידע התובע - אף לא יכול היה לדעת - מניין באה לו הרעה, אולם עד המשפט או אף במהלכו הוסר מעטה העמימות באופן שבית המשפט יודע את שאירע - אין כל טעם לפנות לראיות סטטיסטיות". 10. אין בתיק זה כל עמימות ראייתית, מהרגע הראשון ידעה התובעת כי קבלה זריקה של חומר פרמין לתוך הווריד, (היא קבלה לידיה מסמך המתאר זאת ת/1). לגרסתה (וכנראה שאין מחלוקת בנושא זה) חלק מהחומר חרג מעבר לדפנות הווריד, מצב המכונה "פארא" ומכאן שעל התובעת להוכיח כי נסיבות אלו מהוות רשלנות מצד מי מהנתבעים. 11. זה השלב להבהיר כי שגה ב"כ התובעת בניתוח ההלכה המשפטית כמתואר בסעיף 30 לסיכומיו. נקודת המבחן לבחינת קיומה של "התרשלות סטטיסטית" הינה סופו של המשפט כפי שקובע כב' הש' ריבלין באותו פסק דין ע"א 1071/96 "דעתי היא כי הגישה הראויה היא זו המביאה בחשבון, בעת בחינת התקיימותו של הכלל, את הראיות הסטטיסטיות של התובע ושל הנתבע גם יחד. הטעם העיקרי לכך הוא, שאין מקום ליתן לתובע "בלעדיות" על האפשרות להביא ראיות כלליות....ההתערבות הרפואית טיפולית או כירורגית, באה על רקע מצב של חולי או פגיעה גופנית או נפשית. לא תמיד ניתנים אלה לשיפור או ריפוי מלא או חלקי או בכלל ולא אחת צפוי המצב להתדרדר ללא כל רשלנות מצד הרופאים, כגון: ניתוח שלא הביא לתוצאה המיוחלת או ניסיון למנוע החמרת מצב, שלא צלח. אין המשפט אמור להעמיד את הרופאים במצב של "אשמים" לכאורה ולהעביר באופן גורף את נטל השכנוע לשכמם על סמך ראיות התובע בלבד. טעם זה נותן משנה תוקף להכרעה בשאלת החלת הכלל בסוף המשפט על סמך החומר הראייתי כולו ולא רק על סמך ראיות התביעה. על כן, סבור אני כי במסגרת ההוראה הקיימת בפקודה, ובהתחשב בהלכות שנפסקו בבית משפט זה ובשיקולי המדיניות שלעניין, ראוי לאמץ את הגישה לפיה על בית המשפט לבחון, בעת בדיקת התקיימותו של כלל "הדבר מעיד על עצמו", את הראיות הכלליות כולן - אלה מטעם התובע ואלה מטעם הנתבע". 12. אין בנסיבותיו של תיק זה עמימות ראייתית ובחינת הראיות כולן אינה מצביעה על התרשלות הנתבעים ולכן על התובעת להתכבד ולהוכיח טענותיה. האם הופרה חובת הזהירות ע"י מי מהנתבעים 13. התנהגותה של התובעת באשר לניהול ההליך שבפניי תמוהה. האירוע ארע ביום 3.6.94, התובעת המתינה 6.5 שנים ורק ביום 22.10.00 הגישה את תביעתה. למרות הזמן הרב שחלף ולמרות שמדובר בתביעה שבבסיסה טענת רשלנות רפואית אותה יש להוכיח באמצעות מומחה, בחרה התובעת שלא לצרף חוות דעת מומחה לתביעתה ואם נזכור את מצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 "רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי הענין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן - חוות דעת)" הרי שלכאורה לא היה מקום להתחיל ולדון כלל בתביעה ללא הבסיס ההכרחי. 14. ביום 13.2.02 הגישה התובעת לראשונה חוות דעת מומחה מטעמה, חוות דעתו של פרופ' שטהל ואז הסתבר כי אין בחוות הדעת טענה ולו ברמז באשר להפרת חובת זהירות כלשהי מצד מי מהנתבעים. ב"כ התובעת הסביר בישיבת קדם המשפט מיום 19.5.03 כי "חוות הדעת מטעמנו לא התייחסה לשאלת האחריות" ולכן ניתנה לתובעת הזדמנות להגיש חוות דעת בשאלת הרשלנות, באופן מפתיע בחרה התובעת שלא לנצל האורכה שניתנה לה וב"כ התובעת הצהיר בישיבת 3.11.03 כי "אין בכוונתו להגיש חוות דעת נוספת" והתיק נקבע לשמיעת הראיות. בנסיבות בהן התובעת טוענת לרשלנות רפואית מבלי שטענתה נתמכת בחוות דעתו של מומחה, לא היה מקום להמשיך ולדון לכאורה בתביעה הנעדרת את התשתית הראייתית ההכרחית לבירורה. 15. ביום 2.2.06, יותר מחמש שנים לאחר הגשת התביעה ויותר מחמש שנים לאחר המועד הקבוע בתקנות להגשת חוות דעת מומחה, בחרה התובעת לבקש מהמומחה מטעמה פרופ' שטהל במסווה של שאלות השלמה בחקירה ראשית שיתייחס לחוות דעת מומחה הנתבעת ולמעשה הוא נתבקש מפורשות (ללא חוות דעת כתובה) להביע עמדתו בשאלת הרשלנות. אלא שגם דרך בלתי ראויה זו לא הועילה לתובעת (ואולי בגלל הדרך הלא ראויה של העמדת המומחה בפני החובה להשיב בע"פ לשאלה אליה סרב להתייחס בחוות דעתו הכתובה). כבר בשלב החקירה הראשית כמתואר בעמ' 5 הסביר מומחה התובעת פרופ' שטהל כי האירוע מהסוג שארע אינו יכול להחשב כרשלנות או במילותיו בע"מ 5: "ש. מה ההתייחסות שלך כאשר קורים דברים כאלו? ת. בחלק גדול מהמקרים שהדברים האלו קורים אתה לא ער לכך ואתה לא יכול לדעת אם זה קרה או לא קרה. אתה יכול לדעת בשלב מאוחר יותר כאשר יש תגובה של העור אם זה היה סמוך לעור או לרקמות סביב, תגובה לחומר שמוזרק ולא היה צריך להימצא שם". בחקירתו הנגדית חזר למעשה פרופ' שטהל על דברים אלו בפתח החקירה הנגדית כמתואר בעמ' 9: "ש. החדרת המחט לוריד היא פעולה שלא נעשית בבקרה של עין אלא בצורה עיוורת? ת. נכון. ש. המחט מוחדרת אל תוך הריקמה התת עורית לשם היא מכוונת אל הווריד שהרופא או מי שמזריק לא רואה אלא רק את ההשתקפות דרך העור? ת. לא בהכרח כי לעיתים נכנסים לתוך וריד שהוא נמצא עמוק ביותר ולא תמיד רואים את הווריד. לא עושים זאת תחת אולטראסאונד". הוא הסביר כי החדרת המחט נעשית בצורה עיוורת על סמך תחושה של המזריק והקושי גדול במיוחד שהווריד קשה לזיהוי או כשהוא דק או במצב של פארא ובצורה מפורשת הוא שלל רשלנות כמתואר בסיום חקירתו הנגדית כמתואר בעמ' 12: "ש. לעובדות האלו כשלעצמן אין כדי להוות רשלנות רפואית? ת. אין לי נתונים כדי שאני אקבע שההזרקה נעשתה בדרך לא נכונה. התוצאה הסופית היא שחומר שצריך היה להיות בתוך הווריד מצוי מחוץ לוריד ולאחר מכן יש השתלשלות.... ש. כמו אז וגם היום וגם שהעדת ב - 2/2/06 אין בפניך נתונים המראים כי ההזרקה בוצעה תוך כדי רשלנות רפואית בין על פי הגדרתך ובין על ידי מבחן הרופא הסביר? ת. אין לי נתונים לגבי אופן ההזרקה בכלל ולכן בהעדר נתונים לא אוכל למתוח ביקורת בין שלילית ובין חיובית על אופן הפעולה". 16. הבירור בתביעה שלא היה צריך להתחיל להתברר כלל ללא חוות דעת, היה צריך להסתיים מיד עם שמיעת דברי המומחה מטעמה של התובעת, פרופ' שטהל לפיהם אין הוא יודע אם היתה רשלנות בעת הטפול בתובעת. 17. שאלת תפקודו של רופא סביר (או איש צוות רפואי סביר המזריק חומר לווריד) הינה שאלה שצריכה להבחן על פי חוות דעת מומחים ואזכיר כי אין בתיק זה אי בהירות באשר לעובדות. התובעת בחרה במודע שלא להציג הנתונים בפני מומחה מטעמה ושלא להציג חוות דעת מומחה בנושא זה ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה. לכך אוסיף כי הנתבע עשה עליי רושם של רופא יסודי ומקצועי המקפיד לשמור על כללי הזהירות והוא לא חרג מהם. כך למשל הוא תאר את פעולת ההזרקה בעמ' 21 "נותנים למקום להתייבש ואז בצורה מקובלת מבלי לנגוע בחלקים של המחט שנכנסת לוריד לא נוגעים בחלקים, אחרי פיקיססיה של הווריד מכניסים את המחט ועושים שאיבה כלומר מושכים את החלק העליון של המזרק וכאשר רואים שהדם יוצא עושים פיקיססיה כלומר מחזיקים חזק את המחט ובהדרגה מזריקים את החומר. לעיתים קרובות אני עושה גם באמצע ההזרקה פעולה של שאיבה אבל לא בטוח וזה כדי לראות אם יוצא דם. יחד עם זאת אנחנו מסתכלים על הפנים של החולה אם יש לו סימן של כאב או אם החולה אומר שכואב לו", דרך פעולה נכונה וראויה גם לפי תיאורו של מומחה התובעת פרופ' שטהל. 18. גם ההחלטה ליתן טיפול בפרמין דרך הווריד היתה נכונה וראויה לנוכח המצוקה של התובעת וההקאות מהם סבלה, מצב אותו הגדירה התובעת בעדותה ככאבים בלתי נסבלים שלא חשה כאלו בעבר (עמ' 7 לפרוטוקול). ההקאות מנעו את האפשרות לתת לה טיפול דרך הפה וזריקה לתוך הווריד היתה הדרך הבטוחה והמהירה להביא להקלה במצבה (עמ' 28 לפרוטוקול) . 19. אמנם הנתבע לא זכר את כל הפרטים הספציפיים של המקרה, אך בהתחשב בעובדה כי מדובר באירוע ובפעולה שגרתית ובתביעה שהוגשה בחלוף 6.5 שנים, אין לצפות מהנתבע כי יזכור למשל האם הוא או החובש הביאו את ארגז התרופות מהאמבולנס ביום הארוע, ר' הסברו כמתואר בעמ' 23: "ש. מתי לראשונה נודע לך שהיא טוענת שהזריקה שנתת לה גרמה לה לנמק או פצע במרפק? ת. אחרי כמה שנים שהזמינו אותי ללשכת הבריאות לגבי התלונה הראשונה בחיי". או בעמ' 25: "ש. האם אתה זוכר את יום האירוע? ת. לא יכול לזכור יום אחד מלפני 13 שנה. ש. אבל אתה פירטת פרטים מאוד ספציפיים בעדותך בחקירה הראשית? ת. זה פרטים של כל מקרה". 20. למעלה מן הצורך אבהיר כי מומחה הנתבעת פרופ' מלר הסביר בסעיף 4 לחוות דעתו נ/6 "הזרקת פראמין לתוך הווריד היא פעולה רפואית מוכרת ומקובלת בטפול כנגד בחילות קשות. חריגת בחומר המוזרק לתוך הווריד אל מעבר לדפנותיו מוכרת וידועה כחלק בלתי נפרד של הזרקות לכלי דם כלשהם" והוא שב ואישר זאת בחקירה הנגדית גם על סמך ניסיונו ומכאן שלא נפל כל פגם בדרך ההזרקה ע"י הנתבע שהתבטאה בתוצאה של בריחת חומר גם מעבר לדפנות הווריד. 21. אין לי אלא לשוב ולהזכיר כי הפעולה של דקירה באמצעות מזרק הינה פעולה בסיסית פשוטה ושגרתית המבוצעת גם ע"י מי שאינו רופא (לעיתים ע"י החולה בעצמו). אין דרך טובה או סבירה יותר מהדרך בה פעל הנתבע והתוצאה של "פארא" שהתובעת מגזימה מאד באשר לחומרתה, אינה תוצאה המצדיקה קביעה כי הופרה חובת הזהירות במקרה זה. 22. בטרם סיום בחינת נושא זה אבהיר כי הטענה בדבר פגם בסטריליזציה שעלתה מפי ב"כ התובעת כבדרך אגב נטענה ללא בסיס ולמעשה לא נסתרה עדותו של הנתבע לפיה באופן קבוע וגם במקרה הזה הוא השתמש בציוד חד פעמי, לרבות המחט שכל פעם היא מחט חדשה (עמ' 22 לפרוטוקול). 23. לסיכום- בלי קשר לשאלת נטל הוכחה או העברתו (לרבות לפי סעיף 38), בתיק זה לא הוכחה רשלנות ודין התביעה להדחות. העדר הסכמה מדעת 24. בתיק זה נשמעה עדות התובעת ללא תצהיר מקדים. בחקירתה הראשית לא טענה התובעת טענה כלשהי בדבר פגם בהסברים שקבלה ולכן בצדק לא נחקרה כלל בנושא זה בחקירתה הנגדית. 25. הנתבע שכאמור נדרש להתייחס לראשונה לארוע בחלוף שנים הסביר בעדותו כמתואר בעמ' 29: "ש. מה אמרת למטופלת? ת. אני לא זוכר מה אמרתי אך אני זוכר מה אני אומר כל פעם. במקרה זה אני מסביר לחולה מה הבעיה שלו, מה הסכנות, איזה טיפול והאם מסכימה או לא מסכימה שאבצע זאת. אין אפשרות להזריק חומר לוריד אם מישהו לא מסכים. ש. אתה אומר שהסברת לה מה ההבחנה מה הטיפול סיכויים וסיכונים? ת. כן ותמיד אני מסביר את זה". 26. אם אשוב ואזכיר כי הפעולה של מתן זריקה הינה פעולה כה פשוטה ואלמנטרית הרי שלא היה מקום לתת לתובעת הסברים מיוחדים ושוכנעתי כי הנתבע הסביר לתובעת את כל שנדרש היה להסביר ואף מעבר לכך. לכך אוסיף כי במעמד ההזרקה נכחה במקום בוגרת- חברתה של התובעת והתובעת מסיבות השמורות עימה בחרה להישאר עדה יחידה בתיק זה ללא השמעת גרסת חברתה וגם מסיבה זו עדיפה בעיניי עמדת הנתבעים. 27. לאור האמור לעיל הנני דוחה טענת התובעת בדבר העדר הסכמה מדעת לקבלת הזריקה. גובה הנזק 28. מוטב כי תביעה זו לא היתה מוגשת כלל ולא רק בשל אי קיומה של רשלנות. לתובעת נותרה צלקת באזור קפל המרפק, על פי התמונה מיום 2.5.02 המהווה חלק בלתי נפרד מחוות דעתו של פרופ' מלר ניתן לראות כי ניתן להבחין בצלקת רק במאמץ רב, פרופ' מלר מתארה כ"כתם בהיר ועדין בעור". 29. מומחה התובעת העריך נכותה הרפואית של התובעת ב-3% על פי סעיף 75(1)א-ב לתקנות המל"ל, אלא שסעיף זה מדבר על צלקות בלשון רבים ועל מנת שתוקנה נכות לצמיתות הצלקות צריכות להיות "מכאיבות או מכוערות". הצלקת היחידה הקטנה אינה יכולה להחשב כמכוערת. גם בשאלת קיומו או אי קיומו של כאב עדיפה בעיניי עמדתו של פרופ' מלר. פרופ' מלר הסביר בחוות דעתו נ/6 כי בעת בדיקת התובעת "מגעים חוזרים ונשנים בה (בצלקת) אינם מעוררים תגובת רתיעה ואינם מעלים טענות בדבר כאב" בחקירתו הנגדית הוא הבהיר את שיטת בדיקתו כמתואר בעמ' 19 "..אין לנו כל כלי אובייקטיבי למדוד קיומו של כאב לאמת טענת כאב או לקבוע את מידת הכאב. לכן כאשר אני בודק חולה ובמקרה זה צלקת, אני רוצה לאמת או לשלול טענת כאב מפי התובע או מפי מי שנתן את חוות הדעת אני ממשש את הצלקת לוחץ עליה בעוצמות שונות אך מצב מאוד מיוחד למשל איני אומר לחולה האם התנועה שאני עושה לה כואבת לה. אני שואל אותה בת כמה היא ובאותו זמן אני נוגע בצלקת. הבדיקה היא מוסחת אני בודק אותה בהיסח הדעת על מנת שלא תתמקד בעצם הבדיקה. אז אם הצלקת אובייקטיבית ומכאיבה היא תעשה אחד משני הדברים או תנועת רתיעה אינסטנטיבית או שהיא תגיד אוי ושום דבר מהדברים האלו לא היו". 30. לאור האמור לעיל עדיפה בעיני חוות דעתו של פרופ' מלר לפיה הפגיעה בעור לא הותירה נזק שיש לו משמעות כלשהי ולתובעת לא נותרה נכות. 31. התובעת טוענת כי ייגרמו לה הפסדי שכר בעתיד בגובה של 25,000 ש"ח, הייתכן? הכיצד צלקת או ליתר דיוק כתם בעור פוגע ביכולת תפקודה של התובעת. המומחה מטעמה של התובעת בדק התובעת וקבע בחוות דעתו ת/6 כי לתובעת "תנועות טובות במרפק ושורש כף היד" ואם נזכור כי האירוע ארע בשנת 1994, הרי שלו היתה לתובעת פגיעה ביכולת תפקודה הייתי מצפה לגלות זאת במשך 13 השנים שחלפו מאותו אירוע וראיה כלשהי לא הובאה בנושא. התרשמתי מעדותה של התובעת כי היא נוטה להגזים ולהפריז באשר לנזק שנגרם לה ואולי לא במקרה היא נגשה מיד לאחר הארוע לצילום היד ע"י "צלם מקצועי" כדבריה, התובעת כבר מחודש 6/94 טרחה להנציח את הפצע או הצלקת, אך לא טרחה לבסס בראיות גם לא מרכיב כלשהו ממרכיבי הנזק. 32. התובעת בחקירתה הראשית בעמ' 4 תארה כך את מצבה "עברו חודשים של כאבים וקושי בתפקוד היד של דברים מינימאליים כמו למשל אכילה מקלחת מלבוש, נעזרתי כמובן בבני מבני המשפחה. היד הדומיננטי שלי היא יד ימין", הייתכן כי פצע קטן או צלקת כפי שנראה בתמונה, מנעו מהתובעת במשך חודשים לאכול, להתקלח או להתלבש? 33. התובעת דורשת בסיכומיה 6,500 ש"ח עבור הוצאות רפואיות, ללא אסמכתא. היא טענה כי נגרמו לה הפסדי שכר מבלי שניתן להבין הכיצד פצע או צלקת במימדים כה קטנים גרמו לתובעת להפסיק לעבוד כגרסתה. לא מפתיע היה לראות כי המעביד לא תומך בעמדת התובעת ולפי מכתבו מיום 11.7.94, (נ/5), עבודתה הופסקה בסוף חודש מאי (הטפול בגינו הוגשה התביעה היה ביום 3.6.94!) "עקב שינוי באופי העבודה" ולא עקב בעיות תפקוד של התובעת. 34. לו היתה רשלנות, היתה זכאית התובעת לפיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 1,500 ש"ח לכל היותר. סיכום 35. לאור האמור לעיל הנני דוחה התביעה כנגד הנתבעים. 36. בהתחשב במשך ניהול ההליכים ובתוצאה הנני מחייב התובעת לשלם לנתבעים ביחד שכר טרחת עו"ד בשיעור של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. 37. בנוסף תשיב התובעת לנתבעים את שכר הטרחה ששולם לפרופ' מלר עבור חוות דעתו ועבור עדותו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד ליום ההשבה בפועל. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות