להלן פסק דין בנושא אי אבחון מום ביד עובר: פסק דין 1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, עקב רשלנות רפואית מצד הנתבעים. 2. התובע נולד בתאריך 24.3.98. מיד לאחר הלידה נמצא שהתובע סובל מחסר של כל האצבעות ביד השמאלית ומהקטנה משמעותית של האזור המקרפלי בכף היד. 3. במהלך הריונה של האם היא עברה 4 בדיקות אולטרסאונד. המום בידו של התובע לא אובחן בבדיקות אלה. 4. בתביעתו טוען התובע כי הנתבעים ועובדיהם התרשלו בביצוע הבדיקות הנ"ל וכי כתוצאה מהתרשלות זו לא אובחן מבעוד מועד המום ממנו הוא סובל. התובע הוסיף וטען כי אילו אובחן המום - היתה נמנעת לידתו. 5. הנתבעים טענו כי לתובע אין עילת תביעה נגדם וכי אין לאמר בעניינו של התובע, שהוא ילד בריא לחלוטין למעט המום בידו - כי "לידתו בעוולה" וכי "טוב מותו מחייו". לחילופין טענו הנתבעים כי לא התרשלו וכי פעלו באופן סביר ומקצועי. 6. לאור העובדה שקיומה של עילת "ההולדה בעוולה" בנסיבות שבפני קשה, מורכבת וסבוכה - אני מעדיפה בשלב ראשון לבחון את שאלת הרשלנות ולאור התוצאה אליה אגיע - אשקול האם יש מקום לדון בה. 7. אימו של התובע, ילידת 1959, והריונה עם התובע היה רביעי. מעקב ההריון של האם בוצע אצל הנתבעת מס' 2 בבאר טוביה ובדיקות האולטרסאונד בוצעו אצל הנתבע מס' 1 - מכון מור. 8. כאמור , לאם בוצעו 4 בדיקות אולטרסאונד במועדים ושהראו ממצאים כדלקמן (מתוך חו"ד ד"ר שפרה זוהר - ת/ 1): 8.1 ביום 13.8.97 (שבוע שביעי להריון). בבדיקה זו דווח על שק הריוני תוך רחמי וגיל ההריון הוערך ב- 7 שבועות. 8.2 ביום 10.11.97 (שבוע 20 להריון). בטופס ההפניה לבדיקה נרשם : "אולטרסאונד II טרימסטר" ומטרת הבדיקה היתה בדיקת האברים". 8.3 ביום 16.11.97 (שבוע 21 להריון) נערכה בדיקה שהוגדרה: "מעקב אחר הריון שאינו בסיכון - הדמיה על קולית במיילדות - טרימסטר שני". בבדיקה נצפה עובר יחיד, במנח אורכי, במצג ראש. כמו כן נרשם כי נצפו חדרי מוח תקינים. נצפו 4 מדורי לב, קיבה עוברית, כליות, שלפוחית שתן, השרשת חבל הטבור, עמוד שידרה ודופק הבטן. עוד צוין שהודגמו דופק לב העובר ותנועות העובר. נמדדו מידות ביומטריות של העובר שהתאימו לגילו. 8.4 ביום 6.1.98 (שבוע 28 להריון) נערכה בדיקה שהוגדרה שוב כנ"ל. דווח על הדגמת עובר, שק הריון יחיד, מנח אורכי, מצג ראש וכן נצפו הכליות . דווח על דופק עוברי, תנועות העובר ותנועות הגפיים. המדידה הביומטרית התאימה לגיל ההריון, למעט היקף הבטן. 8.5 ביום 10.2.98 (שבוע 33 להריון) נערכה בדיקה שהוגדרה: ""מעקב אחר הריון שאינו בסיכון - הדמיה על קולית במיילדות - טרימסטר ראשון/שלישי". בבדיקה זו לא נערכה סקירת מערכות. בדו"ח נאמר כי מדובר בעובר יחיד, במצג ראש, נצפו דופק ותנועות העובר. בוצעה מדידה ביומטרית שהתאימה לגיל ההריון. 9. אימו של התובע הצהירה כי מעקב ההריון בוצע אצל רופאי קופת חולים בקרית מלאכי. במסגרת המעקב היא הופנתה לבצע בדיקות שונות, לרבות אולטרסאונד מילדותי במכון מור. בשום שלב לא נאמר לה שקימת אופציה לבצע בדיקות אלה באמצעות מכון אחר או שהבדיקות שנערכות שם הן החלקיות בלבד,או שקימות בדיקות אחרות באיכות ובהיקף טובים יותר, שביכולתן להדגים את המום ממנו סובל התובע. 10. עובר לביצוע הבדיקה בתאריך 6.1.98 אצל הנתבע מס' 1, חתמה אימו של התובע על "הצהרת נבדקת" כדלקמן: "1) ידוע לי כי בדיקת האולטרסאונד המבוצעת לי הינה בדיקה בסיסית. 2) ידוע לי כי בדיקת אולטרסאונד בסיסית היא בדיקה מצומצמת שבה נסקרים נתונים בסיסיים בלבד, בהתחשב בגיל ההריון, כמופיע בטופס הבדיקה. 3) ידוע לי כי בדיקת האולטרסאנד מבוצעת לפי הפניית הרופא המטפל , וכי בדיקה זו מספקת לרוב הנשים בהריון. 4) ידוע לי כי בדיקת האולטרסאונד בהריון היא בדיקה מוגבלת, אשר איננה יכולה ואיננה מתיימרת לאתר מומים או פגמים בעובר בכל מקרה ובכל הריון. 5) ידוע לי כי תוצאות הבדיקה של העובר באולטרסאונד משקפות במגבלות הקיימות, את המצב בזמן הבדיקה, וכי יש מומים העלולים להתפתח או להתגלות רק בשלבים מתקדמים יותר של ההריון. 6) לאחר שהבנתי את כל האמור לעיל, אני מעוניינת ומסכימה לביצוע הבדיקה במכון במגבלות האמורות לעיל". על טופס זהה חתמה אימו של התובע גם ביום 13.8.97 וגם ביום 16.11.97. 11. בחוזר של המנהל הכללי של משרד הבריאות מיום 8.6.93 שעניינו "הנחיות לביצוע בדיקות אולטרסאונד במיילדות" נקבע, בין היתר כדלקמן: "א. אין חובה לעשות בדיקת אולטרסאנד בזמן הריון. ב. כאשר מתבצעת בדיקת אולטרסאונד בהריון, היא תעשה לפי הנוהלים הבאים: בדיקת אולרסאונד לסריקת מערכות במידה ונעשית, רצוי כי תתבצע בין השבוע ה- 19 עד 22 להריון ותכלול את המרכיבים הבאים: - מספר עוברים - כמות מי השפיר - תקינה, רבה, מועטה - הערכה סונוגרפית של גיל ההריון... - סקירה אנטומית : חדרי מוח עמוד שידרה מבט על 4 מדורי לב, דופק עוברי קיבה כליות וכיס שתן אזור השרשת חבל הטבור לדופן הבטן הקדמית ג. במידה ונעשית בדיקת אולטרסאונד שלא לסריקת מערכות בשליש הראשון או השלישי להריון, היא תכלול: שליש ראשון: - מספר שקי הריון/עוברים - חיות העובר עפ"י דופק עוברי - אורך ראש עכוז שליש שלישי: - מספר עוברים - מנח-מצג העוברים - גיל הריון עפ"י קוטר ביפריאסלי, היקף ראש ואורך הירך - משקל העובר עפ"י נוסחאות מקובלות - חיות העובר עפ"י דופק יש להדגיש שאין כיום אינדיקציות נוספות לברור אולטרסאונד במילדות, פרט לאינדיקציות מילדותיות אלה". גם בחוזר המנהל הכללי מיום 24.5.95 נקבעו הוראות דומות. 12. בשנת 2000 פורסם נייר עמדה של ההסתדרות הרפואית בישראל, האיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה (נ/2) ובו "עמדתה של החברה הישראלית לאולטרסאנד במיילדות וגניקולוגיה בדבר ההוראות הרפואיות לביצוע בדיקות אולטרסאונד בהריון (לפי שלישים) וההנחיות לבדיקות בסיסיות ומכוונות" כדלקמן: "הנחיות לביצוע אולטרסאונד בשליש הראשון להריון: הבדיקות הבסיסיות בשליש הראשון כוללות את המאפיינים הבאים: מיקום שק ההריון ומספר השקים מספר עוברים אורך עובר נוכחות או חוסר דופק עוברי אם הבדיקה הבסיסית מעלה ממצאים מחשידים או מעלה ספק לגבי תקינות הממצאים יש להפנות את האשה לבדיקה מכוונת. הנחיות לביצוע אולטרסאונד בשליש השני להריון: הוראות 1 עד 10 תבוצענה כבדיקות בסיסיות הכוללות את המאפיינים הבאים: מספר עוברים מצג ומנח קיום דופק עוברי מיקום שיליה הערכת כמות מי שפיר הערכת גיל הריון ע"י מדדים ביומטריים: - קוטר דו קודקודי - היקף ראש - היקף בטן - אורך עצם הירך ". בנוסף, מפורטים בנייר העמדה מאפיינים שיש לבדוק בבדיקה מכוונת: "(1) הבדיקה הבסיסית (2) חדרי מוח (3) אזור הגומה האחורית כולל מוחון (4) אזור צוואר ועורף (5) ארבעת מדורי הלב ומיקומו בבית החזה (6) קיבה (7) כליות ושלפוחית שתן (8) אזור השרשת חבל הטבור לדון הבטן (9) עמוד שידרה". בסיפא נאמר: "במקרים מיוחדים שבהם יש הוראה ספציפית לבדיקה נוספת יש לעשות מאמץ להגיע לאבחנות נוספות". 13. לכתב התביעה צורפה חוות דעת ד"ר שפרה זוהר, מומחית במיילדות ורפואת נשים משנת 1980, מנהלת מחלקת נשים ויולדות בבי"ח ע"ש זיו בצפת (ת/1). בחוות דעתה , בפרק "דיון ומסקנות" נאמר כדלקמן: "באף בדיקה לא הודגמו הגפיים לכל אורכן, אף שבאחת מהן דווח על תנועות גפיים שנצפו. למרבה הצער, עד עצם היום הזה, למרות שבדיקות האולטרסאונד המיילדותיות מוכרות כבר שנים רבות, טרם נקבעו כללים מחייבים על ידי משרד הבריאות בנוגע להיקפן. יחד עם זאת, קיימת פרקטיקה מוכרת ומקובלת שבעת סריקת מערכות נבדקות 4 הגפיים לכל אורכן. על כן, אילו נערכה סריקת המערכות במתכונת המלאה, כי אז ברור לחלוטין שהמום המולד שממנו סובל יחד היה מתגלה בנקל ובסבירות של 100%. מובן מאליו שכאשר מתגלה מום מסוג יש להביא את המידע אודותיו לידיעת ההורים לעתיד, על מנת שאלה יחליטו כיצד לנהוג - האם להמשיך בהריון או לפנות בבקשה להפסיקו. מכל מקום, אני בדעה שכאשר שרות רפואי מחליט, מטעמיו ומראש לבצע סריקת מערכות חלקית בלבד, שבה לדוגמא אין הבודק מבצע סריקה של הגפיים לכל אורכן, עליו ליידע את ההורים בדבר ולהציג בפניהם את האפשרות לפנות לגורם רפואי אחר הנוהג לבצע בדיקות אלה במתכונת המלאה במיומנות רבה יותר. מן הראוי לציין בהקשר שמומים מולדים בגפיים בחומרות שונות מופיעים בשכיחות גבוהה למדי (מקרה אחד ל- 3,000 - 5,000 לידות) וכי ראוי לתת את הדעת לגורם ולהשלכות שיש למומים אלה על תפקודם של הילודים בהמשך חייהם". בחקירתה הנגדית השיבה ד"ר זוהר כי אין לה התמחות ספציפית באולטרסאונד, אך במסגרת עבודתה היא עורכת בדיקות כאלה. עוד השיבה כי שתי בדיקות האולטרסאונד שבוצעו לאם בשבוע ה- 7 ובשבוע ה- 33 לא רלבנטיות לענין גילוי המום אצל התובע. ד"ר זוהר נשאלה האם מבצעי הבדיקות פעלו על פי הכללים המקובלים והיא השיבה: "כן. פעלו לפי הכללים שהיו מקובלים אז". כשנשאלה, לאור תשובה זו : "אז מה לא בסדר" השיבה: "עברתי על התיק ועברתי גם על הספרות ואני אגיד לך מה אני חושבת שלא בסדר. אמנם, כפי שאני ציינתי האשה צעירה, אבל יש הרבה מאמרים מובילים גם בספרות הרפואית האמריקאית שמציינים... יש עבודה מאד גדולה שנעשתה בטקסס שהיא כללה מ- 88 עד 94, שזה לפני שהאשה היתה בהריון על גילאים של יולדות שצריך לשים אליהם יותר לב בגלל שיש להם שכיחות של מומים יותר גדולה ובין השאר מצויינים המומים בגפיים. זה אומר שאשה בגיל שלה, כמו שהיא היתה, בגיל 38-39 בהריון הזה, לפחות היה צריך להגיד לה , גם בגלל הגיל, למרות שהיא עשתה את הסיסי שיליה, צריך היה להבהיר לה לפחות את סוג הבדיקה שהיא עברה, שהבדיקה הזו לא כוללת רק גפיים, לא בודקים כבד, ולא בודקים כיס מרה, שאלה דברים מאד חשובים, לא בודקים עוד דברים אחרים, שתדע לפחות והיא תחליט מה היא עושה עם זה...אשה צריכה לדעת בדיוק מה נעשה לה". ד"ר זוהר לא ידעה על מה חתמה אימו של התובע אך לדבריה "רפואה זה מקצוע שצריך להבהיר טוב לאנשים בפני מה הם עומדים...", וכי גם אם האם חתמה על טופס לפיו הבדיקה שהיא עוברת הינה בדיקה בסיסית בלבד, היו צריכים לאמר לה "מהם הדברים הבסיסיים שבודקים". ד"ר זוהר נשאלה האם לא היה מקום שהאם עצמה תשאל על ההבדל בבדיקות, לאור חתימתה על הצהרה כי ידוע לה שהבדיקה מצומצמת, והשיבה "יכול להיות". ד"ר זוהר השיבה כי בבית החולים זיו כמעט לא עושים סקירות בסיסיות אלא מקיפות, אבל גם באלה סורקים גפיים אך לא את האצבעות. עוד השיבה כי כשעושים שם מה שמקביל לסקירה בסיסית - לא מסתכלים כלל על כף היד. ד"ר זוהר השיבה כי היא מכירה את ההנחיות של משרד הבריאות משנת 1993 אך "לא כתבו במשרד הבריאות שצריכה להיות חובה לעשות את הדבר הזה" ואפשר לעשות, אפילו פחות. ד"ר זוהר גם אישרה כי היא מכירה את נייר העמדה של האגודה הישראלית למיילדות אך "זה בגדר המלצות בלבד". ד"ר זוהר ציינה כי היא היתה חברה בפורום הזה, שהוציא את ההמלצות, אך לא הביעה כל הסתייגות להמלצות שם. ד"ר זוהר הופנתה לעמוד הרביעי של ההמלצות משנת 2007 (נ/ 1) שם נאמר במפורש "קיום עצמות ארוכות בגפיים העליונות והתחתונות וקיום כפות ידיים רגליים - לא כולל אצבעות" והשיבה: "אז מה שאני טוענת וטענתי את זה גם בהתחלה שלדעתי פה יש בעיה של חסר גם..יש חסר חלקי של כף יד, גם כפות ידיים, פה כתוב להסתכל בכפות ידיים, אני חושבת שאם היו מתבוננים טוב בכפות ידיים, היו רואים שיש חסר בכף יד, כמעט חסר שלם של כף יד, שליש של כף יד ישנו והשני שליש הנותרים אינם, המטה - קרפליה שקשורים לכף היד כמעט ואינם , אז הנה אתה מראה לי פה דבר שהיה צריך לראות". בהמשך, היא לא יכלה להשיב באיזה חוסר בדיוק מדובר. היא גם לא ידעה בדיוק מתי הוצע לראשונה נייר עמדה (ב"כ הנתבעים הגיש את נייר העמדה הראשון שהוצא - נ/ 2 משנת 2000). ד"ר זוהר אישרה בחקירתה כי בהרבה מקרים עוברים בשבוע ה- 15 לערך מאגרפים את הידיים ואז יש בעיה לראות אצבעות ולכן לטענתה "בגלל זה צריך להגיד לאשה, היא צריכה לדעת, הכל יכול להיות. אני טוענת שתמיד צריך ליידע את האשה". ד"ר זוהר אישרה כי גם בבי"ח זיו יש טפסים שמיידעים את הנשים אבל גם אצלם בטופס לא נאמר מה לא רואים , אבל מסבירים את זה לאשה. ד"ר זוהר אישרה כי בית חולים זיו נמצא באותו מצב של הרופא שביצע לאם את הבדיקה "שגם הוא הסביר לה אבל אין טופס". ד"ר זוהר נשאלה באשר לסבירות שקבעה - 100% לאיתור הפגם והשיבה שהיום יש מומחים לדבר, שהם מיומנים וטובים. היא אישרה שאין 100 אחוז ברפואה "אבל יש אנשים שזה שואף ל- 100 אחוז אם היו עושים את הבדיקה". היא גם אישרה כי לפי הספרות גילוי מומים בקצות הגפיים - כאשר כן בודקים - הוא בשעור של 40 או 50 אחוז. עוד היא אישרה כי מומים מולדים בגפיים קיימים בשכיחות של אחד ל- 1500. ד"ר זוהר נשאלה, לאור התשובות הנ"ל "מצד אחד אפשר לגלות 100 אחוז ומצד שני תראי כמה זה שכיח. מה ההסבר. אולי לא כל כך פשוט לגלות?" והשיבה: "האיכות של האולטרסאונד היא הרבה יותר גדולה וחוץ מזה - אני אומרת שבידיים הטובות והנכונות ועם זמן להקדיש זמן לכל אשה, אפשר לגלות כמעט 100 אחוז, זה בספרות מצויין 40 עד 50 אחוז, כי זה כללי, זה כוללני, אבל שמדברים על הפרט וזה נעשה ב... זמן צריך קודם כל לתת לבדיקה להעשות, לא בחמש דקות לגמור אותה, אלא אם מקדישים זמן, 20 עד 30 דקות, לכל סקר מערכות, הם רואים את זה כמעט בודאות של 100 אחוז". 14. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' הרמן, מומחה במיילדות וגניקולוגיה, מנהל מחלקת נשים ויולדות בבי"ח אסף הרופא (נ/4). בחוות דעתו הוא מפנה לשני החוזרים של המנהל הכללי של משרד הבריאות וקובע כי מבצעי הבדיקות נהגו בהתאם לאמור בחוזרים אלה, ורשימת האיברים המפורטת בטופס הבדיקה זהה בדיוק לרשימה שבחוזרי משרד הבריאות. פרופ' הרמן שלל את קביעתה של ד"ר זוהר לפיה "פרקטיקה מוכרת ומקובלת" בשנת 1998 כללה בדיקת אצבעות והוא מפנה, פרט לחוזרי משרד הבריאות, גם להנחיות הגופים המקצועיים בארה"ב, שגם אצלם לא נכללת בדיקת גפיים במסגרת הבדיקה הבסיסית, למעט בדיקה של עצם ירך אחת. פרופ' הרמן מסכים כי במידה והבודק היה מתבקש במיוחד לבדוק את האצבעות הוא היה מבחין בממצא חריג במבנה האצבעות. מאידך, הוא קובע כי גם אם היתה מבוצעת "בדיקה מורחבת" היא היתה כוללת רק "גפיים עליונות וגפיים תחתונות", כפי שמפורט במתכונת הבדיקה של הנתבעת מס' 2 משנת 1994, וכי גם במקרה כזה לא היתה נדרשת בדיקת אצבעות. לפיכך, לדעתו, קביעת ד"ר זוהר, לפיה במידה והיתה מבוצעת בדיקה מורחבת (שנעשית רק במקרה של סיכון למומים) - הסבירות של 100% אינה נכונה. פרופ' הרמן משיג גם על הקביעה כי ניתן היה לזהות את המום בודאות של 100%. הוא מפנה למאמר אנגלי בו נסקרו חמישה מחקרים שעסקו ביכולת איתור מומים באולטרסאונד. סיכום המחקרים באשר שיעור איתור של "חסר של חלק מגפה" עמד על 42.9% בלבד. פרופ' הרמן גם חולק על קביעתה של ד"ר זוהר באשר למידע שיש למסור לאם: "בחוות דעתה התייחסה ד"ר זוהר למידע שעל הגורם המבצע למסור לאם בעת שהוא מבצע בדיקה מורחבת ולשיטתה היה צריך מכון מור להציג לאם "את האפשרות לפנות לגורם רפואי אחר הנוהג לבצע בדיקות אלה במתכונת מלאה". נראה גם בנקודה זו שגתה ד"ר זוהר בכך שהיא התעלמה ממרכזיותו של הרופא המטפל האחראי על מעקב ההריון. האשה ההרה נשלחת לבדיקה מסוימת על ידי הרופא המטפל והיא שבה אליו עם התשובה והוא זה שצריך לציין לפניה את היקף הבדיקה שבוצעה. במקרה שלפנינו היה מדובר בהריון בסיכון נמוך למומים והרופא המטפל הפנה את האם לבדיקה בהיקף הנדרש למצב זה. אין בידינו תיעוד לגבי המידע שמסר הרופא המטפל בעל פה אך יש בידנו תיעוד על הטופס עליו חתמה האם פעמיים בעת שבוצעו לה הבדיקות. הטופס עליו חתמה האם איננו מורכב ומסובך ואין בו משפטים עם אותיות קטנות בעלי משמעות נסתרת. בטופס מופיע שמבוצעת "בדיקה בסיסית" וכי בדיקה זו היא "בדיקה מצומצמת" המבוצעת "לפי הפניית הרופא המטפל". מכאן שעל האם - שהיא דוברת עברית על בוריה, קראה משפטים חד משמעיים אלה, הבינה אותם (בטופס מופיע "לאחר שהבנתי את האמור לעיל") וחתמה על הטופס - חלה אחריות לחקור ולדרוש אצל הרופא המטפל על היקף הבדיקה שבוצעה על והאפשרות לבצע בדיקות נוספות על חשבונה. איננו יכולים לדעת היום מה היה תוכן השיחות בין הרופא המטפל והאם, בעת שהיא שבה אליו בכל פעם עם תשובת הבדיקה שבוצעה. קודם לכן הצבעתי על כך שגם אם היתה האם מבצעת בדיקה מורחבת בהיקף שנקבע על ידי קופת חולים כללית קיימת סבירות גבוהה שהמום של חסר האצבעות לא היה מאובחן". בחקירה נגדית השיב פרופ' הרמן כי במעקב טרום לידתי אין זה הכרחי לבצע הדמיה של השלד. פרופ' הרמן אישר כי בבדיקה פרטית הוא בודק את מערכת השלד, את עמוד השידרה וגם מסתכל על כפות הידיים והאצבעות. לשאלה האם יש הבדל בין "רפואה של בית משפט, רפואה של בית חולים ורפואה פרטית" השיב: "התשובה היא שהמערכת הציבורית נותנת, מה שנקרא, רפואה בסיסית ראויה ומה שנעשה במסגרת רפואה פרטית זה כל אחד יכול להחליט, למשל, הבדיקות שאני עושה הן פחות מפורטות מבדיקת הלב מעמית שלי שקוראים לו ד"ר שפירא ואין סטנדרט, אין סטנדרט במסגרת הרפואה הפרטית וכל אחד בודק את מה שהוא חושב שזה ראוי ונכון במסגרת הבדיקות שהוא עושה אבל אני מבקש לסייג את התשובה לגבי המערכת הציבורית והפרטית. ברגע שאני בבית החולים בודק שלד על פי יועץ גנטי או שיש חשד לגמדות או שיש בעיה אין שום הבדל ברמה של הבדיקה שאני עושה בקליניקה הפרטית ובבית החולים". 15. פרופ' הרמן שב ונשאל על ההגיון בביצוע בדיקות שונות ברפואה בפרטית והציבורית ושב והשיב כי: "ההגיון הרפואי הוא, שזה שילוב של מה שנראה כלכלת בריאות ורפואה לכולם. המשאבים של המערכת הם מוגבלים, הם מצומצמים ועל רקע המשאבים המוגבלים האלה זה היה היקף הבדיקה שהחליטו לתת לתושבי ישראל". במענה לתשובת פרופ' הרמן הגיב ב"כ התובע כי "זה שטויות כל האילוצים" וביקש לדעת כמה זמן לוקח להסתכל על האצבעות והוא נענה: "זה בדיוק כל הפואנטה, שכשאתה מעלה את הרף ואתה מבקש להסתכל על האצבעות אתה גם צריך להסתכל על השפה ועל העדשות של העיניים ועל העורף . אתה לא יודע מה..." בהמשך נשאל פרופ' הרמן פעם נוספת על הבדל בין רפואה פרטית וציבורית והוא שב והשיב כי הרפואה הציבורית היא רפואה ראויה והמדינה קובעת איזה סטנדרט ניתן - "שהוא ראוי אבל יותר מצומצם". עוד השיב פרופ' הרמן כי התוספת של עליה בסיכון למומים בין גיל 35 לגיל 39 היא שולית ואינה מצדיקה השקעת משאבים של סקירה מורחבת. פרופ' הרמן נשאל האם יש לאמר לנבדקת כי לא בודקים אברים מסויימים ואם היא רוצה בדיקה "אמיתית" שתלך לקליניקה פרטית ושלל זאת באופן חד משמעי. הוא נתן דוגמאות של בדיקות שאינן מבוצעות ואמר לגבי הלשון למשל, שהוא אינו אומר לנבדקת שלא בדק את הלשון . מה שנבדק נרשם בטופס ונמסר לנבדקת. לדבריו: "אם אני צריך להגיד לה מה לא בדקתי מבחינת מה האולטרסאונד יכול להראות אני צריך לקחת ספר ולהגיד לה הנה מה שאפשר לראות באולטרסאונד...זה לא יהיה רק הסבר. זה יהיה חוברת עם עשרות פריטים". עוד השיב כי נשים יודעות שיש אפשרות ללכת לבדיקות פרטיות ואין צורך לאמר להן דבר כזה במפורש". 15. פרופ' אפלמן ערך לאימו של התובע סדקת אולטרסאנד בשבוע ה- 7 להריון - מועד בו לדבריו לא נבדקים איברי העובר. בחקירה נגדית הוא השיב כי בבדיקה פרטית שהוא עורך הוא בודק את כפות הידיים והרגליים אך אינו בודק את האצבעות. לדבריו: " סקירה ראויה לא כוללת לדעתי ולדעת האיגוד הגניקולוגיה, האיגוד הישראלי לאולטרסאונד לא כוללת סקירת אצבעות, רק הדגמת כפות ידיים ורגליים". הוא לא סופר אצבעות וגם "לא מתחייב על תקינות אצבעות ועל עיקום של אצבעות ועל כל מיני דברים אחרים שיכולים להיות". פרופ' אפלמן השיב כי עבד במסגרת מכון מור (הנתבע מס' 1) והסטנדרט שם היה בדיקה של משרד הבריאות שלא כוללת כפות ידיים, לא כוללת זרועות, לא כוללת כפות רגליים. רק בבדיקות שערך באופן פרטי היה עורך סקירה מורחבת במסגרתה נבדקו כפות ידיים ורגליים. גם פרופ' אפלמן נשאל מדוע ערך סוג בדיקות שונה במכון מור ובאופן פרטי והשיב: "כשאני נמצא במכון מור אני פועל לפי הגיון רפואי של מכון מור. למכון מור יש הנהלה רפואית והם קבעו את הסטנדרטים הנדרשים לבדיקות ואותם מילאתי. מה שאני עושה בקליניקה הפרטית שלי זה לפי מה שאני רוצה". פרופ' אפלמן שב ונשאל "מה ההגיון הרפואי ומה האתיקה הרפואית שמסתתרת מאחורי התנהגויות שונות. למה אתה לא קם ואמרת למכון מור רבותי, מה שאתם עושים זה לא נכון. אני אצלי עושה אחרת וכך צריך לעשות אחרת. למה לא יצאת למסע צלב בענין זה?" והוא השיב: "משרד הבריאות הוציא את ההנחיות שלו בהתאם להמלצות של הועדה הכי מכובדת שישנה, זו הועדה שמיעצת למשרד הבריאות באותה תקופה בתחום זה שעד היום אני חושב זה אנשים מאד מכובדים וזה מה שהם החליטו שזה הדברים החשובים ביותר שאותם ניתן לסקור בצורה שגרתית, רוטינית, לכל אדם. ולא נראה להם שצריך לחפש את כף היד לכל אדם". פרופ' אפלמן נשאל האם היה נהוג להזהיר נשים שהבדיקות שנערכות הן חלקיות בלבד ואפשר לעשות אחרת בבדיקה פרטית והשיב: "עד שלא הופיעו פסקי דין שהשפיעו כמובן את הרופאים והאשימו אותם בזה שהם לא הסבירו את הדברים שאתה אומר שאף אחד לא קרא, הרופאים אנשים הגיוניים,הסקירות הפרטיות זה כל העולם ידע עליהם ואנשים מיתממים ובאים ואומרים שהם לא יודעים זה טוב למישפטיזציה אבל זה לא, לא , בקיצור התשובה היא שלילית, לא הזהירו...". 16. ד"ר סגל, שערך לאימו של התובע בדיקת אולטרסאונד בשבוע ה-28, השיב כי כאשר הוא עושה בדיקה במסגרת פרטית הוא בודק גם את כפות הידים והרגליים וסופר את האצבעות, כי כך כולם עושים. לשאלה מדוע לא עשו זאת במסגרת הרפואה הציבורית השיב כי אלה ההנחיות של משרד הבריאות. במכון מור נאמר לו שהוא צריך לערוך בדיקה בסיסית בלבד. 17. ד"ר פרידמן, שערך את מעקב ההריון לאימו של התובע בקופת חולים, השיב בחקירתו הנגדית כי הוא עובד לפי הנחיות של קופת חולים ושל משרד הבריאות ולפיהן "כל אישה בהריון צריכה לקבל את ההדרכה ..איזה בדיקות היא צריכה לעבור, הבדיקות דם וחלבון עוברי וגם לגבי אולטרסאונד. לפי ההוראות אנחנו נותנים את ההנחיות לאולטרסאנד בערך זה 3, 4 פעמים במשך ההריון. אולטרסאונד ראשון בתחילת ההריון כדי לברר את גיל ההריון. אולטרסאונד שני ב- 20, 21 שבועות, זה סריקת מערכות בסיסית ועוד אולטרסאונד אם יש צורך להערכת משקל ומצב של העובר לפני הלידה. וככה זה רוטינה...כל אישה מקבלת את ההסבר. למשל אם יש איזשהי בעיה, בזמן האולטרסאונד הבסיסי יש בעיה ויש המלצה מרופא אולטרסאונד שעשה את הבדיקה אנחנו נותנים הפניה לאולטרסאונד סקירת מערכות מכוונת, מורחבת...". ד"ר פרידמן השיב כי הוא ידע שהבדיקה בשבוע ה- 20 מוגבלת בהיקפה ושיש הבדל בין בדיקה בסיסית ומורחבת. הוא ידע גם שיש רופאים פרטיים שעושים משהו אחר.לדבריו הוא אמר לנשים שאם יש בעיה בבדיקה הבסיסית יעשו הפניה לבדיקה מורחבת ועוד הוסיף: "תמיד אמרתי רק דבר אחד אם יש הצדקה את יכולה לעשות את הבדיקה דרך קופ"ח בתשלום קופ"ח. אם את רוצה לעשות, אין אינדיקציה אבל את רוצה לעבור את הבדיקה את יכולה לעשות זה דרך פרטי". הוא השיב כי הוא אומר זאת לכל הנשים אך לא זכר אם אמר זאת באופן ספציפי לאימו של התובע. הוא גם לא רושם דברים אלה בכרטיס הרפואי. 18. להלן אתייחס לכל אחת מטענות התובע , כפי שמופיעות בסיכומיו: א. ב"כ התובע הביא באריכות את תצהירה של אימו של התובע, שם טענה כי לא היתה מודעת לכך שניתן לבצע בדיקות באופן פרטי או לעובדה כי מדובר בבדיקות חלקיות בלבד. לטענתו: "עיון בראיות הנתבעות מלמד, כי העובדות שפורטו לעיל אינן שנויות במחלוקת וכי המחלוקת מתמקדת , בפועל, במישור המשפטי ובמישור הערכי אתי". דין הטענה להידחות. בחקירתה הנגדית השיבה אימו של התובע כי במהלך שני הריונות שקדמו להריון עם התובע הלכה לרופאים פרטיים ואצלם ביצעה את הבדיקות ולפיכך הטענה כי לא היתה מודעת לכך שניתן לבצע את הבדיקות במסגרת אחרת נעדרת בסיס. גם הטענה לפיה לא נמסר לאם מידע כי מדובר בבדיקה חלקית מופרכת על פניה באשר האם אישרה כי חתמה 4 פעמים על טופס בו צויין במפורש כי מדובר בבדיקות חלקיות בלבד ובטופס התוצאות של הבדיקות יכולה היתה לראות (ומן הסתם גם ראתה) בדיוק איזה איברים נבדקו ומה היו ממצאי הבדיקות. ודוק : האם היא אקדמאית, בוגרת אוניברסיטה ובחקירתה הנגדית אישרה כי אין לה קשיים "לא בקריאה ולא בהבנת הנקרא". ב. ב"כ התובע הביא ציטוטים מחוות דעתה של המומחית מטעם התובע, ד"ר זוהר, וטען כי יש לאמץ את קביעותיה לפיהן עד היום אין כללים מחייבים על ידי משרד הבריאות אך קיימת פרקטיקה רפואית מוכרת ומקובלת לפיה במסגרת סריקת מערכות במתכונת מלאה נסרקות 4 הגפיים במלואן ואילו נערכה בדיקת שכזו היה מתגלה המום ממנו סובל התובע ב- 100%. עוד הוסיפה המומחית, כפי שהובא כבר לעיל, כי בכל מקרה היה מקום ליידע את ההורים על כך שהבדיקה חלקית, על כך שמומים מולדים בגפיים מופיעים בשכיחות גבוהה וכי ניתן לבצע את הבדיקה במקום אחר. לטענתו, ההנחיות של מנכ"ל משרד הבריאות אינן יכולות לשמש "כאמצעי לקביעת נורמות מקצועיות בתחום הרפואי הנדון בתובענה זאת ויש לדחות כל נסיון להופכו לקרני מזבח ולמפלט מפני הטלת ה אחריות בנזיקין ללידתו של התובע במום". לטענתו - הנתבעים לא קבעו הוראות עבודה ונוהלי בדיקה בעוד שבבדיקות פרטיות נעשית, כדבר שבשיגרה, בדיקה מקיפה ומעמיקה של כפות הידיים והאצבעות ואילו נערכה לתובע בדיקה שכזו, בודאות מלאה היה מתגלה הפגם. גם בטענות אלה חרג ב"כ התובע וחטא לראיות. ראשית, המומחית מטעם התובע, ד"ר זוהר , אישרה בחקירתה הנגדית כי חרף האמור בחוות דעתה אין ברפואה 100% וכאשר נחקרה על סטטיסטיקה השיבה כי גילוי מומים בגפיים הינו בשעור של 40 עד 50 אחוז בלבד (כפי שקבע המומחה מטעם הנתבעים, פרופ' הרמן). באשר לפרקטיקה המוכרת והמקובלת לה טוען ב"כ התובע, הרי שבחקירתה הנגדית נשאלה ד"ר זוהר היכן יש "פרקטיקה מקובלת" לפיה בעת סריקת מערכות נבדקות 4 הגפיים לכל אורכן, כולל אצבעות, כפי שנאמר בחוות דעתה והשיבה: "בגלל שהאולטרסאונד זה מקצוע שהוא נוצר בשנים האחרונות והוא הולך ומתפתח בשנים האחרונות, אז הנוהלים גם לא היו כל כך ברורים ובהירים, אבל תמיד היו אנשים שיכול להיות שאם היו מיידעים את האשה שלא רואים את כל הגפיים, היא היתה הולכת למישהו שכן היה עושה לה את כל הגפיים בשלמות". ב"כ הנתבעים חזר על השאלה "איפה קיימת פרקטיקה מקובלת ומוכרת" והשיבה: "הפרקטיקה הזו קיימת אצל סוקרי מערכות שעושים את זה באופן פרטי". באשר לחוזרי מנכ"ל משרד הבריאות וההנחיות לביצוע בדיקות אולטרסאנד בהריון מטעם האגודה הישראלית למיילדות וגניקולוגיה - אכן אני מסכימה כי מדובר בהמלצות בלבד ולא בהוראות מחייבות - אך מאידך אין חולק כי אין הוראות מחייבות אחרות, של גוף כלשהו בארץ ובעולם - המחייבות ביצוע סריקת מערכות מורחבת או "מכוונת", בה נבדק למעלה מאשר נבדק על ידי הנתבעים במסגרת הבדיקה הבסיסית שהם עורכים , וגם אם נערכות סריקות של הגפיים - ספק גדול אם נבדקות האצבעות. ודוק: מנייר העמדה של האגודה הישראלית למיילדות וגניקולוגיה נ/ 1, עולה כי בדיקת הגפיים לא נכללה במסגרת הפרמטרים למדידה ודיווח וכי ד"ר זוהר עצמה היתה חברה ב"מליאת ועדת העמדה" . בחוות דעתה ובעדותה הביעה ד"ר זוהר עמדה שונה מזו שקבעה הועדה בה היתה חברה ותמוה מדוע אין ב"כ התובע מטיח בה, כפי שעשה לפרופ' אפלמן "למה לא יצאת למסע צלב בענין זה". אין זאת כי מעצם היתה חברה במליאת הועדה יש להסיק כי מסקנותיה מקובלות עליה. יתירה מזאת - גם בנייר העמדה של האגודה הנ"ל משנת 2007 לא נכללת בדיקת אצבעות, אלא בדיקת גפיים בלבד. ובאשר לתוקפן של ההנחיות - הן אלה של משרד הבריאות והן נייר העמדה - אני מקבלת את חוות דעתו של פרופ' הרמן לפיהן היקף הבדיקה שבוצע נחשב באותה עת "להולם וראוי". בת.א. (ירושלים) 8256/06 היימברג ואח' נ' הסתדרות מדיצינית הדסה ואח', קבעה כב' השופטת ת. כנפי-שטייניץ כי: "חוזר זה (חוזר מנכ"ל משרד הבריאות מיום 24/5/95 - הערה שלי ב.ב.) המשקף, לכאורה, סטנדרט רפואי ראוי באותה עת (ראה ע"א 434/94 ברמן נ' מור - המכון למידע רפואי בע"מ, פ"ד נא(4) 205 (1997)), איננו כולל המלצה לבדיקת גפיים או אצבעות. כפי שעולה מנוסח החוזר, אף אין הוא מבחין בין סקירת מערכות "בסיסית" או מורחבת". במקביל להנחיות משרד הבריאות, מפרסם האיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה של ההסתדרות הרפואית בישראל, מעת לעת, "נייר עמדה", הכולל הנחיות לביצוע בדיקות אולטראסאונד בהריון. נייר עמדה מס' 13 של האיגוד הישראלי נכנס לתוקפו בחודש מרץ 2007, כעשר שנים לאחר ביצוע הבדיקה הנדונה, במטרה להנחות את קהילת הרופאים ולקבוע סטנדרטים עדכניים של בדיקות אולטראסאונד בהריון (ראה ת/1). כפי שהעיד פרופ' וינר, נייר נמדה זה ביטל את ההבחנה בין סקירת מערכות בסיסית ומורחבת וקבע אלו איברים מאיברי העובר הם מחוייבי בדיקה במסגרת בדיקות האולטראסאונד הטרום-לידתיות השונות. ב"הבהרות" שניתנו באותו נייר נמדה צויין כדלהלן: "1. בבדיקות האולטרה-סאונד השונות המבוצעות בהריון אין מדגימים כשיגרה את כל האיברים שאופן הדגמתם תואר בספרות. כמו כן לא ניתן לאבחן את כל המומים הקיימים בעובר ולא תמיד ניתן לאבחן את המומים שגילויים האפשרי דווח בספרות. ביצוע בדיקות ע"פ ההיקף המפורט להלן יאפשר גילוי מרב המומים המתפתחים בעובר, בכפוף לשבוע ההריון ויכולת הדימות. 2. היקף הבדיקות שיפורטו להלן עומד בכל קנה מידה של שירות רפואי ראוי בכל המסגרות. ביצוע בדיקות בהיקף רחב יותר, ללא התוויה רפואית מוגדרת, נתון לשיקול דעת המבצע או המסגרת הרפואית שבה מבוצעת הבדיקה אך אין להקיש ממנו על ההיקף הנדרש מכלל הבודקים. הפרמטרים אותם יש למדוד מפורטים בסוגי הבדיקה השונים. אין אפשרות למדוד את כל האיברים שפורסמו לגביהם ערכי נורמה. יש מקום למדוד איברים ופרמטרים נוספים אך ורק כאשר הבודק מתרשם שיש גודל חריג של איבר כלשהו או על פי התוויה רפואית" (ההדגשה אינה במקור). בפרק "סקירת מערכות" מפורטת רשימת האיברים והמערכות שיש לבדקם במסגרת סקירת מערכות העובר. באשר לגפיים צויין: "קיום עצמות ארוכות בגפיים העליונות והתחתונות וקיום כפות ידיים ורגליים (לא כולל אצבעות)". למעשה, איש מן המומחים, אף לא פרופ' שנפלד, מומחה התובעים, איננו טוען כי חלה על הרופא הבודק החובה לבדוק את אצבעות כף היד. שלושת המומחים מסכימים כי קיימת חובה לבדיקת האצבעות רק מקום בו נמצא ממצא חריג בסגירת המערכות, ממצא המקים סיכון למומים באצבעות. שלושתם מסכימים גם כי מקום בו נצפו שרכות במי השפיר, קיימת התוויה רפואית לבדיקת אצבעות. הפער בין חוות דעת המומחים נעוץ, אפוא, אך במסקנתם השונה בסוגיית קיומן של שרכות. משנקבע ע"י המומחה מטעם בית המשפט, שחוות דעתו מהימנה עלי, כי לא נראו שרכות במי השפיר, ממילא לא חלה על הרופא הבודק, על פי הפרקטיקה הרפואית שהיתה מקובלת בשנת 1996, והמקובלת גם כיום, לבדוק אצבעות. יש לדחות, אפוא, את טענת התובעים להתרשלות הנתבע בשל אי בדיקת אצבעותיה של התובעת 1". יפים בעניין זה דברי כב' השופט י. כהן בת.א. (חיפה) גרסטל ואח' נ' ד"ר גל ואח': "יש איפוא הנחיות מקצועיות, ואין לומר שאין כאלה. שאלה אחרת היא, האם ההנחיות טובות או נכונות. במילים אחרות, נשאלת השאלה, האם בית המשפט יכול לבחון את ההנחיות שהגורמים המקצועיים הוציאו, ולעשות עצמו לגורם על מקצועי, שיקבע האם ההנחיות נכונות, או אולי יש צורך לתקנן ולשנותן. כאשר מדובר בשיקול מקצועי גרידא, בתחום הרפואה, טוב יעשה בית המשפט, אם ישאיר את הדבר לבעלי המקצוע. הכללים בדבר חובת הגילוי וזכויות החולה, הם כללים חשובים, וכבודם במקומם שמור. ואולם, חשיבות הכללים המשפטיים אינה יכולה לעלות על אינטרסים חשובים אחרים. על בית המשפט להזהר, שמא השמירה על קדושת הכללים המשפטיים תהפוך את עולם הרפואה על פיו, ובמקום שהרופאים יעסקו ברפואה, יעסקו הם בשאלה, מה יאמר על כך בית המשפט. ער אני לכך, שבדברים שלעיל יש מידה מסויימת של כפיית פטרונות על האם ההרה (ובלעז Paternalism), במובן זה שבמקרה המסויים שלפני אנשי הרפואה מחליטים מה טוב עבורה, ואינם מותירים בידה את האוטונומיה לבחור בין חלופות שונות. ואולם, לדעתי אין מנוס מקיום מידה מסויימת של כפיית פטרונות, שכן מדובר בהחלטה מוסדית מקצועית, שבבסיסה מונח ידע מקצועי מובהק, שהתקבלה בשל טעמים שביסודם ראיה כוללת של טובת הכלל, תוך הסגתה של האוטונומיה הפרטית לאחור. אף אם סברתי שבית המשפט רשאי לבדוק את נכונות ההנחיות הרפואיות והמקצועיות, כי אז הייתי פוטר עצמי מלעשות כן, מהטעם הבא. הנחיות משרד הבריאות (חוזר מנכ"ל 17/96) ניתנו בתאריך 8/7/96. בחודש פברואר 2001 נבחן העניין על ידי גוף מקצועי אחר, הוא האיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה (מוצג נ/1). והנה, הגורם המקצועי שבחן את הסוגיה בשנת 2001, הגיע למעשה למסקנה זהה. הנה כי כן, הנחיות משרד הבריאות נבחנו על ידי גורם מקצועי בתחום הרפואה, אשר הגיע למסקנה כי הן נכונות. לפיכך, את הגושפנקא לנכונות ההנחיות המקצועיות שהוציא משרד הבריאות נתן גוף מקצועי בתחום הרפואה הרלבנטי". ועוד הוא קבע שם: "השאלה שיש לשאול בכל מקרה של רשלנות במתן טיפול רפואי, היא השאלה המונחת בבסיסו של סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: האם הרופא עשה מעשה שרופא סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שרופא סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבעבודתו לא השתמש הרופא במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שרופא סביר ונבון וכשיר לפעול היה משתמש או נוקט באותן נסיבות. הנני סבור, כי לאור הנחיית הגורמים המקצועיים, הן במשרד הבריאות והן באיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה, לא ניתן לומר, כי בהימנעות הנתבע מס' 1 לייעץ לתובעת לבצע בדיקת Torch, בלא שהיתה סיבה נראית לעין לעשות כך, יש משום מעשה שרופא סביר ונבון לא היה עושה או הימנעות ממעשה שרופא סביר ונבון לא היה נמנע מעשותו. למעשה פעל הנתבע מס' 1 על פי הכללים הרפואיים והמקצועיים שנהגו, ועדיין נוהגים, והעובדה שקיימת אסכולה אחרת (אם בכלל ניתן לכנות זאת אסכולה, וראה: רע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529 (1995)), המורה לבצע בדיקת Torch, בין אם כעניין שבשגרה ובין אם מטעמים של רפואה מתגוננת, אינה משנה את העובדה, כי הנתבע מס' 1 פעל על פי הכללים המקצועיים, ואין לראותו כרשלן. גם אם היה מקום לקבוע, כי קיימת אסכולה רפואית, המצדיקה הפניית נשים הרות לבדיקת Torch בשל החשש להידבקות סמויה ב - CMV, הרי אין לומר שמי שנוהג על פי האסכולה האחרת, שאינה מצדיקה הפנייה לבדיקה זאת, הוא רופא רשלן. הכלל הוא, כי יש לבחון את התנהגות הצוות הרפואי לפי הידע הרפואי המקובל בעת הרלבנטית לטיפול, ורופא שפעל על פי הפרקטיקה הידועה והמקובלת לא ייחשב לרשלן. אמנם, כאשר הצוות הרפואי קובע לעצמו סטנדרטים גבוהים יותר מהמקובל, התנהגותו תבחן על פי הסטנדרטים המחמירים יותר שקבע לעצמו (ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש שיבא, פ"ד נ"ו(2) 936, בעמ' 951 ובעמ' 956 (2002); ע"א 1/01 מרדכי שי שמעון נ' קופת חולים של ההסתדרות, פ"ד נ"ו(2) 502, בעמ' 509 (2002)), אך לא זה המצב שלפני. במקרה שלפני הנתבע מס' 1 נהג על פי ההנחיות המקצועיות, ועל כן הנני דוחה הטענות כי התרשל בתפקידו". יש לחזור ולציין כי גם ד"ר זוהר אישרה בחקירתה הנגדית כי הנתבעים פעלו בהתאם לכללים שהיו נהוגים אז וכשנשאלה "מה לא בסדר" השיבה לענין יידוע ההורים בלבד. ג. ב"כ התובע טען כי "למרות נסיונות חוזרים לקבל הסבר ענייני ומקצועי מעדי הנתבעות לפער המהותי בין היקף ועומק הבדיקות האולטרה סונוגרפיות שנערכו על ידי הנתבעות לאלה שבוצעו אותה שעה במרפאות הפרטיות, הדבר לא צלח" וכי אין מקום לאבחנה בין רפואה פרטית לציבורית , כאשר "רפואה סבירה" צריכה להבחן במבחן התוצאה וכל סוג רפואה שאינו עומד במבחן זה - הינו בהכרח רפואה בלתי סבירה". עוד טען כי המום בו לוקה התובע הינו מום המופיע בשכיחות גבוהה יחסית, ודי בשכיחות שכזו כדי לקבוע כי רופא שמתעלם ממום כזה הוא רשלן. צר לי כי כל טענותיו של ב"כ התובע בענין זה הינן סתמיות ואינן מגובות בראיות. במידה וב"כ התובע היה סבור כי אין מקום ל"פער" בין היקף הבדיקות במסגרת הרפואה הפרטית והציבורית - היה עליו להביא ראיות בקשר לכך ולא לצפות לתשובות מטעם עדי הנתבעת (תשובות שניתנו אך אינן מניחות את דעתו, כאשר גם המומחית מטעם התובע מבחינה בין רפואה פרטית וציבורית). כמו כן היה על התובע להוכיח כי הרפואה כפי שניתנה על ידי הנתבעים "אינה רפואה סבירה" - דבר שלא הוכח. העובדה שברפואה הפרטית נעשות בדיקות נרחבות יותר - אינה מלמדת כי הרפואה הניתנת במסגרת הרפואה הציבורית אינה סבירה (וכאמור, קיבלתי את חוות דעתו של פרופ' הרמן באשר לטיב הרפואה הנ"ל) ובכל מקרה - מבחן התוצאה אינו המבחן הראוי. בעוולת הרשלנות שולט מבחן הסבירות וזה אינו מקים חובה מוחלטת למנוע כל סיכון. ההלכה היא כי "לשם פתרון השאלה האם הרופא הפר את חומת הזהירות שהוא חב לחולה, יש לבחון את סטנדרט הטיפול הרפואי הסביר בעת ההפרה. אין לבחון את סטנדרט הטיפול הסביר בראיה מאוחרת או ב"חכמה שלאחר מעשה"" (ע"א 323/90 קוברי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(ד) 142). התובע לא הביא כל ראיה כי "התעלמות" מהמום ממנו הוא סובל ואי עריכת בדיקות מתאימות בענין - מהוה רשלנות מצד הרופא - כאשר מכל העדויות עולה כי בדיקת הגפיים אינה מסוג הבדיקות השכיחות והנחוצות, בארץ ובעולם וגם כיום, בשנת 2007 - לא נעשית בדיקת אצבעות שיכולה היתה אולי לגלות את הפגם ממנו סובל התובע. ויש להדגיש בנושא זה כי מתשובות העדים לא עלה כי ניתן היה לאתר את המום הספציפי ממנו סובל התובע בודאות מלאה אלא בבדיקה ממוקדת ויתכן שאפילו היו נדרשות לכך מספר בדיקות, בשים לב למנח העובר וכאשר בעניינו של התובע לא היתה כל אינדיקציה לצורך בבדיקה ממוקדת של האצבעות. ד. על סטנדרט הבדיקות ברפואה הפרטית והציבורית כבר נאמר בע"א 434/94 ברמן נ. מכון מור, פ"ד נ"א(4) 205 מפי כבוד השופטת דורנר, (כפי שהובא בסיכומי ב"כ הנתבעים) כי: "בעניין שלפנינו, מתכונת הבדיקה המצומצמת הינה פרי שיקלול ההסתברות לקיומו של חסר בגפה כנגד עלות הבדיקה שבאמצעותה ניתן לגלות את החסר והתקציב העומד לרשות הרפואה הציבורית. שקלול זה משקף רמת זהירות סבירה, הוא מאפשר מתן שירות רפואי ברמה סבירה לאוכלוסיה כולה. מסקנתי היא איפוא שיש לדחות את הטענה כי עריכת בדיקה בסטנדרט נמוך מן המקובל ברפואה הפרטית היא מעשה רשלני". ומפי כבוד השופטת (כתוארה דאז) בייניש נקבע כי ההנחיות בחוזר המנכ"ל "...לכאורה משקפות את הסטנדרט הראוי באותה עת". ה. ב"כ התובע טען כי הנתבעים לא טרחו ליידע את הורי התובע בדבר העובדה שמדובר בבדיקות חלקיות וכיו"ב. לטענה זו כבר התייחסתי לעיל - כאשר קבעתי כי האם קיבלה מידע מלא אודות חלקיות הבדיקה וידעה גם כי במסגרת הפרטית הבדיקה שונה ורחבה יותר. אני גם מקבלת את טענת הנתבעים כי פרוט כל הבדיקות האפשריות - משמעות לימוד ההורים פרק ברפואה, תוך סקירת כל המומים האפשרים והאופן בו ניתן לצפות בהם והיכן - משימה שהינה בלתי אפשרית וגם בלתי רציונלית. ו. מכל האמור - אני קובעת כי לא הוכחה כל רשלנות של הנתבעים וכי הנתבעים אינם אחראיים לפיצוי התובע בגין נזקיו. אני ערה להלכה שנפסקה בע"א 4960/04 ע.ס. ואח' נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית ואח' (לא פורסם - פסק דין מיום 19/12/05), לפיה אין לייחס לנתבעים שם רשלנות באי איתור המום של חוסר כף יד ימין אך יש לייחס להם רשלנות באי מסירת מידע אודות חלקיות המדינה והאפשרות לבצע בדיקה מורחבת יותר. יחד עם זאת, גם כב' השופט ריבלין קבע שם כי: "ברי כי מבחן החולה הסביר איננו מקים חובה על הרופא להעמיד את המטופל על כל סיכון חבוי בלתי-רלבנטי ועל כל בדיקה נוספת שאין הוא זקוק לה. בוודאי אין לראות בגדר חובתו השגרתית של רופא המטפל בחולה במסגרת הרפואה הציבורית, למסור מידע מפורט על כל היתרונות שעשויים לצמוח לו אם יבחר ברפואה פרטית. ברגיל, מי שפונה לרופא במסגרת חברותו בקופת חולים, למשל, מצפה לקבל טיפול הולם במסגרת זו. אולם, בנסיבות מתאימות, עשוי להיווצר צורך ליידע את המטופל לגבי אפשרויות טיפול הזמינות רק במסגרת הרפואה הפרטית - אולי אף במסגרת שירותי-רפואה מעבר לים - וזאת אם אכן מדובר בטיפול או בתרופה שעשויים לסייע למצבו ואינם זמינים ברפואה הציבורית בארץ. הבריאות עומדת בראש מעיינם של רוב בני האדם, וברגיל, אל לו לרופא להכמין מידע העשוי - ולו בהשקעת ממון רב - ליתן סיכוי עדיף לריפוי. את הבחירה עליו להותיר בידי החולה; אל לו לצאת מן ההנחה כי ממילא אין החולה מסוגל להגיע לכלל הכרעה מושכלת. מאידך גיסא, אין כמובן צורך להציף את החולה במידע רב ומורכב, שאיננו רלבנטי למצבו או שאיננו בר-מימוש". ואולם, בענייננו, כפי שכבר ציינתי לעיל, איני סבורה כי יש מקום לייחס לנתבעים רשלנות שכזו (ואפילו ב"כ התובע לא מצא לנכון להפנות לפסק דין זה בסיכומיו) מאחר והודע לאם במפורש על חלקיות הבדיקה והיא היתה מודעת לאפשרות ביצועה במסגרת פרטית (כפי שעשתה בעבר). הדברים גם עולים בקנה אחד עם דעתה של כב' השופטת חיות, שהצטרפה לפסק דינו של כב' השופט ריבלין ביחסה. לנתבעים רשלנות באי גילוי אפשרות לביצוע בדיקה מורחבת בלבד. יחד עם זאת, לא אוכל להימנע מלציין כי דעתי כדעתה של כב' השופטת נאור (על אף העובדה שמדובר בדעת מיעוט) ולפיה: "המחלוקת היא בשאלה האם לפנינו "נסיבות מתאימות" בהן קמה חובת הגילוי. על כך - תשובתי בשלילה. בנסיבות העניין שלפנינו לא היה לדעתי צורך להפנות את ההורים לבדיקה נוספת כזו. כל שנקבע בפסק דינו של חברי בעניין העדר רשלנות - ובעניין זה דעתי כדעתו - אוצל גם על סוגיית הצורך במתן הסבר נוסף. בלשון אחרת אין לומר, על יסוד הידע שהיה קיים ב - 1986 כשמכשיר האולטרא-סאונד היה בחיתוליו, שהיה ידוע על פי סטנדרטים מקובלים שיש צורך בבדיקות נוספות. גם הסיבות בגינן הוגדר ההריון כהריון בו סיכון גבוה (ההיסטוריה המיילדותית וגילה של האם) לא היוו אינדיקציה לצורך בבדיקה משוכללת יותר. כשם שאין בענייננו התרשלות בטיפול, כך אין התרשלות באי הפניה לבדיקה נוספת. שאלת ההתרשלות והשאלה אם נמסר מידע שאינו מספיק כרוכות ושלובות זו בזו. המסקנה בשתי הסוגיות היא לדעתי בשלילה: לא היתה התרשלות ולא היתה סיבה למסירת מידע נוסף". בעניין זה יפים גם דברי כב' השופט י. שפירא בת.א. (ירושלים) 3103/01 פלוני נ' פרופ' הרמן ואח': "הפניית תשומת לב אישה בהריון לקיומה של בדיקה נוספת, אמורה להיות קונקרטית ובמקום שיש נחיצות לכך. רופא אינו מורה לרפואה, ואינו אמור לשטוח בפני האישה במהלך ההריון את כל מאות הסינדרומים האפשריים, כך גם אין לשלול את הטענה כי אילו היה עושה כן כל רופא, היה עלול לגרום לאישה חרדות על גורל הריונה, ואולי אף גורם לה בכך נזק. פרופ' יגל העיד בנושא זה כדלקמן: "אני חושב שפעם חשבתי לעצמי שאם ננסה לאתר את כל המומים האפשריים בעובר, בדיקה תיקח משהו בין 12 ל - 24 שעות. בוודאי שזה לא פרקטי, לא נכון ולא ראוי.". ובהמשך, בעמ' 213: "אם אנו נלך לקצה... נאתר פחות עוברים שיסבלו ממשהו, זאת כל הנקודה...". 19. ב"כ התובע ממשיך וטוען לענין קיומה של עילת "הולדה בעוולה" - אך אני סבורה כי בשלב קודם היה עליו להתמודד עם השאלה האם "ניתן" היה (ולא האם "ראוי" היה) להפסיק את ההריון במידה והמום היה מתגלה. מוכנה אני להניח, לצורך הדיון, כי במידה וההורים היו יודעים על קיומו של המום הספציפי ממנו סובל התובע, הם היו מבקשים להביא להפסקת ההריון, אך מהראיות שבפני לא השכנעתי כי הועדה להפסקת הריון היתה מאשרת הפסקה שכזו בשים לב למום הספציפי. בחוות דעתה לא קבעה המומחית מטעם התובע קטגורית כי הפסקת ההריון היתה מאושרת במקרה כזה ובחקירתה הנגדית השיבה כי : "במום הספציפי הזה...ניתן לאשר, תראי, הכל זהה מדובר באנשים, יושבים שמה אנשים, יושב הרבה פעמים גם אנשים שונים והרבה פעמים הם כן מאשרים דברים כאלה, זה בודאות, אני במום ספציפי כזה, נתקלתי במומים דומים לזה שאישרו, זה אני יכולה להגיד בודאות. דומים לזה במובן של חסר באיזה חלק של גפה, זה לא כל הגפה, הקצה הרחיקני שלה, מה שהיה פה" בהמשך, נשאלה שוב ד"ר זוהר האם "בגלל חוסר כזה עושים הפסקת הריון" והשיבה: "יש חלק שעושים. אי אפשר לחייב גם ועדה לעשות הפלה. תלוי מי יושב בועדה. הועדה הפועלת על פי חוק ועל פי חוק כאשר יש מום אצל העובר, ניתן לבצע הפסקת הריון. עכשיו- במקרה הזה - יש מום". דהיינו - לא הוכח, במידת הודאות הנדרשת, כי הפסקת ההריון היתה מאושרת. יש לציין כי ב"כ הנתבעים צירפה לסיכומים חוזר מנכ"ל שיצא לאחרונה ממנו עולה כי בשלב החיות לא היתה מאושרת הפסקת הריון בנסיבות שבפנינו. בתשובת ב"כ התובע לסיכומי הנתבעים ביקש ב"כ התובע להתעלם ממסמך זה. אציין כי לא נתתי למסמך זה כל משקל במסגרת שיקולי וקביעותי . 20. לאור התוצאה אליה הגעתי איני נדרשת לסוגית קיומה של עילת ההולדה בעוולה. יחד עם זאת, אני סבורה כי גם בעניין זה יפה האמור בפסק דינה של כב' השופטת נאור בע"א 4960/04: "... קשה, לדעתי, לומר על ילד חסר כף יד (הסובל גם מבעיות נוספות) כי "לידתו בעוולה" וכי "טוב מותו מחייו". 21. התוצאה - אני דוחה את התביעה. לפנים משורת הדין ובנסיבות - איני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט עורך דינם. התובע ישא ביתרת האגרה. ידייםרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בהריון)רשלנות