פסק-דין הנשיא א' ברק: עתירה המופנית נגד סירובו של המשיב לחדש לעותרת תעודת זהות ישראלית שהייתה ברשותה, בשל פקיעת תוקפו של רישיון לישיבת קבע שהחזיקה. העובדות וההליכים 1. העותרת נולדה במזרח ירושלים בשנת 1960. בשנת 1967 התפקדה במפקד האוכלוסין שנערך בעיר, וקיבלה תעודת זהות ישראלית במעמד של תושבת קבע, בעלת רישיון לישיבת קבע. בשנת 1985 התחתנה העותרת בירדן עם בעלה, אסיר אשר השתחרר בעקבות "עסקת ג'יבריל". שחרור הבעל הותנה בעזיבתו את ישראל עם השחרור. בהתאם לכך עזב הבעל את ישראל והשתקע בירדן. בני הזוג התגוררו בירדן עד לשנת 1994. במהלך שנים אלו, ביקרה העותרת מספר פעמים בישראל לתקופות קצרות. כן הגיעה העותרת לישראל לצורך לידת שלושה מארבעת ילדיה. לאחר כל לידה שבה להתגורר עם בעלה בירדן. 2. ביולי 1994 נכנסו העותרת ובעלה לישראל, כאשר הבעל השתמש ברישיון ביקור. בתום תקופת הביקור, ובהעדר רישיון לישיבת קבע, הוציא משרד הפנים צו לגירושו. עתירתו נגד צו הגירוש נדחתה (בג"ץ 1428/95 מלאכי נ' שר הפנים (לא פורסם)). לאחר דחיית עתירת בעלה, פנתה העותרת (ביום 21.3.95) ללשכת מנהל האוכלוסין במזרח ירושלים בבקשה לקבל תעודת זהות במקום "תעודה בלויה". בקשתה נדחתה. מנתוני משרד הפנים עולה, כי העותרת שבה להתגורר עם בעלה בירדן ביום 6.9.95 ומאז לא חזרה לישראל. בהיותה בירדן, הגישה (ביום 27.10.96) עתירה זו בבקשה לחדש לה את תעודת הזהות ולהשיב לה את מעמדה כבעלת רישיון לישיבת קבע בישראל. בינתיים, התגרשו בני הזוג בירדן בשנת 1996. הדיון בעתירה נדחה, על מנת לאפשר לעותרת פנייה למשרד הפנים לבחינת אפשרות קבלת רישיון ישיבה מטעמים הומניטריים, על רקע הגירושים מבעלה. בקשתה להשתלב במסלול ההומניטרי נדחתה. פנייה נוספת למשרד הפנים נענתה בשלילה אף היא. טענות הצדדים 3. העותרת טוענת כי מעולם לא ויתרה על היותה תושבת ירושלים. לדבריה, בני משפחתה עדיין נמצאים בירושלים כתושבים וכאזרחים, ובהיותה בירדן הקפידה לשמור על קשר עם ישראל, אשר התבטא בביקורים תכופים. לא זו אף זו, ילדיה נולדו בישראל, ואף למדו בבתי ספר בירושלים בשנת הלימודים תשנ"ה. לטענתה, ישראל עדיין מהווה את מרכז חייה. אמת, מאז ספטמבר 1995 שוהה העותרת בירדן מבלי שביקרה בישראל, אולם הסיבה לכך היא כי שלטונות ישראל הם המונעים את חזרתה ואינם מאפשרים מעברה במעבר הגבול. משכך, דין החלטת המשיב להתבטל בהיותה בלתי סבירה באופן קיצוני. 4. המשיבים, בתשובה לעתירה, מבקשים לדחותה על הסף בשל אי ניקיון כפיים מצד העותרת, אשר לא גילתה בעתירתה כי היא מתגוררת בירדן מאז 1985. לגופה של העתירה, נטען כי העותרת איננה מתגוררת בישראל מזה 19 שנים (מאז 1985), עת עזבה עם בעלה לירדן, והיא אף לא ביקרה בישראל מאז יצאה לאחרונה בשנת 1995. המשיבים הוסיפו כי אין בגירושיה של העותרת כדי לשנות מהחלטת המשיב 1. כך, משום שהעותרת התגרשה בשנת 1996, שנים רבות לאחר פקיעת רישיונה לישיבת קבע בישראל. זאת ועוד, העובדה כי מגוריה בירדן נבעו מגירושו של בעלה, אין בה כדי לשנות את הנסיבות של העתקת מרכז החיים לירדן. כך גם בכל האמור להולדת ילדיה בישראל. לפיכך, המשיבים סבורים כי לא נפל פגם בהחלטת המשיב 1 לראות בעותרת כמי שפקע רישיונה לישיבת קבע בישראל, ומשפקע רישיון הקבע שלה, ממילא אינה זכאית לשבת בישראל ולהחזיק בתעודת זהות ישראלית. דיון 5. סעיף 1(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן - החוק), קובע כי: "מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על פי רשיון ישיבה לפי חוק זה". כפי שנקבע לא אחת, שהותם בישראל של תושבי מזרח ירושלים שלא התאזרחו, ובכללם העותרת, נעשית מכוח רישיון ישיבה, ורואים בכל מי שהתפקד במפקד האוכלוסין שהתקיים ב- 1967 כמי שקיבל רישיון לישיבת קבע (בג"ץ 282/88 עווד נ' שר הפנים, פ"ד מב(2) 424, 431; להלן - פרשת עווד). 6. סעיף 14 לחוק מסמיך את שר הפנים להתקין תקנות הנוגעות לתנאים אשר על המבקש רישיון למלא לפני שיינתן או יוארך לו רישיון ישיבה. מכוח הסמכה זו הותקנו תקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974 (להלן - התקנות), המסדירות, בין היתר, את נושא פקיעתו של רישיון ישיבת קבע. תקנה 11(ג) לתקנות, קובעת: "תוקפו של רשיון לישיבת קבע יפקע... אם בעל הרשיון עזב את ישראל והשתקע במדינה מחוץ לישראל". תקנה 11א לתקנות קובעת: "לענין תקנות 10 ו-11, יראו אדם כמי שהשתקע במדינה מחוץ לישראל אם נתקיים בו אחד מאלה: (1) הוא שהה מחוץ לישראל תקופה של שבע שנים לפחות ובאשרה ורשיון לישיבת ארעי מסוג א1/ - שלוש שנים לפחות; (2) הוא קיבל רשיון לישיבת קבע באותה מדינה; (3) הוא קיבל את האזרחות של אותה מדינה בדרך של התאזרחות". נמצא, כי רישיון ישיבת קבע פוקע, מקום בו בעל הרישיון עזב את ישראל והשתקע במדינה אחרת, כאשר תקנה 11א קובעת מתי יראו אדם כמשתקע במדינה אחרת. 7. מבין החלופות המצויות בתקנה 11א מתקיימת בעותרת דרישת תקנה 11א(1). שהותה בירדן עלתה על תקופה של 7 שנים. העותרת עזבה את ישראל בשנת 1985 והתגוררה בירדן 9 שנים רצופות, למעט מספר ביקורים קצרים בישראל. במעברה מישראל לירדן, בנישואיה ובמגוריה הממושכים שם, ניתקה העותרת את זיקתה לישראל. בפרשת עווד ציינתי: "אכן, רשיון לישיבת-קבע - להבדיל ממעשה התאזרחות - הוא ייצור כלאים. מחד גיסא הוא בעל אופי קונסטיטוטיבי המעמיד את הזכות לישיבת-הקבע; מאידך גיסא הוא בעל אופי דקלרטיבי, המבטא את המציאות של ישיבת הקבע. כאשר מציאות זו נעלמת, אין עוד לרשיון במה שיתפוס, והריהו מתבטל מעצמו, בלא כל צורך במעשה ביטול פורמלי... אכן, "ישיבת-קבע" מעצם מהותה משמעותה מציאות חיים. הרשיון, משניתן, בא ליתן תוקף חוקי למציאות זו. אך משנעלמה המציאות, אין עוד לרשיון כל משמעות, והריהו מתבטל מעצמו" (שם, בעמוד 432). התושבות נקבעת בהתחשב במצב העובדתי האובייקטיבי של התושב. כפי שהיא נקנית במעשה, כך היא גם פוקעת במעשה. אין צורך אפוא בביטול רשמי של הרישיון, שכן הוא פקע מאליו עם עזיבתה של העותרת לתקופה ארוכה וקביעת מרכז חייה בירדן (בג"ץ 1404/93 אבו דהים נ' שר הפנים (לא פורסם); בג"ץ 7157/95 ארד נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד נ(1) 573, 599; ע"פ 3025/00 הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 111, 123). העובדה שבחרה להתלוות לבעלה, אשר גורש, אין בה כדי לשנות את הנסיבות של העתקת מרכז החיים (בג"ץ 7023/94 שקאקי נ' שר הפנים (לא פורסם)). לדין דומה נדונה טענתה בדבר הולדת שלושה מילדיה בישראל. העובדה שהגיעה לארץ לצורך לידת ילדיה אין בה כדי לסתור העובדה שהשתקעה מחוץ לישראל. בנסיבות אלה, כאשר בפועל העותרת מתגוררת משנת 1985 בירדן (למעט תקופה של כשנה בה שהתה בארץ), ילדיה מתחנכים בירדן, והיא עצמה לא ביקרה בישראל מאז 1995, יש לראותה כמי שהשתקעה מחוץ לישראל ומשכך פקע רישיונה לישיבת קבע (בג"ץ 2056/01 ראזק נ' שר הפנים (לא פורסם); בג"ץ 9047/00 יגמור נ' שר הפנים (לא פורסם)). ממילא אין היא זכאית לתעודת זהות לאור הוראת סעיף 24 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965, הקובע כי הזכות לקבלת תעודת זהות מסורה רק לתושב המדינה (בג"ץ 48/89 עיסא נ' מנהלת הלשכה האזורית למינהל האוכלוסין, פ"ד מג(4) 573, 575). 8. למעלה מן הצורך אציין כי העותרת השמיטה מעתירתה עובדה בעלת חשיבות רבה - מגוריה בירדן מאז שנת 1985. כפי שנקבע לא אחת, העלמת עובדות חשובות, מבלי ליתן הסבר לכך, מן ההכרח שתהיה בעוכרי העתירה ויש לראותה בחומרה (בג"ץ 974/94 זגארי נ' שר הפנים (לא פורסם); בג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, פ"ד לו(1) 317, 319; בג"ץ 421/86 אשכנזי נ' שר התחבורה, פ"ד מא(1) 409). אשר על כן, דין העתירה להידחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ה נ ש י א השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עדיאל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. מסמכיםתושב קבע / מעמד קבעמשרד הפניםתעודת זהות